אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › צה

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · צה

צד

אין שליח לדבר עבירה. כי אמרי' אין שלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא. אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא יש שלד"ע והמשלח חייב והיינו לרבינא. אבל לרב סמא כי אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב בה חייב משלחו. כדאיתא בפ"ק דב"מ ד"י ע"ב דפריך התם הש"ס לר"ל דאמר דחצר משום שליחות איתרבאי ומי איכא למ"ד הכי והתניא אם המצא תמצא הגנבה בידו אין לי אלא בידו חצרו כו' מניין ת"ל בידו. ואי חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שלד"ע וק"ל אין שלד"ע. אמר רבינא היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא חייב שולחו. רב סמא אמר היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותי' ביה מחייב שולחו. ואמרי' מאי בינייהו א"ב כהן דאמ' לישראל צא וקדש לי אשה גרוש' אי נמי איש דא"ל לאשה אקפי לי קטן ללישנא דאמ' היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו ה"נ שליח לאו בר חיובא הוא ומחייב שולחו. וללישנא דאמר אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחו יע"ש.

והנה הרא"ש ז"ל שם כתב בשם הרמ"ה דהלכת' כרב סמא דכיון דאמר קמיה דרבינא משמיה דרב אויא ושתק רבינא וקבלה הדר ביה ממאי דהוה אמר איהו וקבל מה שאמר משמיה דרב אויא. הילכך לא משכחת שלד"ע אלא בחצר ע"כ. וכ"כ הרב הנמוק"י ז"ל שם בשם הרמ"ה והר"ן ז"ל יע"ש. אבל מהר"ם ב"ב ז"ל בתשו' ק"ג סי' תנ"ה כתב נ"ל דהלכתא כרבינא דהוא בתרא' וכ"ש רבינא שהיה תלמיד חבר דרב אשי דסוף הוראה נינהו והלכתא כוותייהו ע"כ יע"ש. ואיכא למידק במאי דכתב מהר"ם ז"ל בתחילה טעמא דהלכתא כרבינא דבתראה הוא. והא רב סמא נמי בתרא' הוא כרבינא דקמיה דרבינא הוא דאמר לה רב סמא. ותו דהא הו"ל רב סמא ורב איויא תרי לגבי רבינא דהא כיון דאמרה ר"ס משמיה דרב איויא נר' דגם ר"ס כרב איויא ס"ל. וא"כ יש לפסוק כרב סמא ורב איויא דהוו תרי לגבי רבינא וגם ר"ס בתראה הוא. דגדולה מזו איתא בפ"ק דנדה ד"י ע"ב עלה דאיפליגו התם חזקיה ור' יוחנן שאמר משום ר"ש בן יהוצדק דהלכה כר' יוחנן משום דהו"ל חזקיה יחיד במקום שנים יע"ש. הרי אתה למד דר"י ור"ש בן יהוצדק הוו שנים לגבי חזקיה ולהכי הלכתא כר"י אע"ג דחזקיה רבו דר' יוחנן ובעלמא אין הלכה כר"י לגבי חזקיה דרביה הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. וא"כ כ"ש הכא דרב סמא נמי בתראה הוא כרבינא ואף איהו משמיה דרב איויא אמרה דהו"ל רבינא יחיד לגבי ר"ס ורב איויא כההיא דחזקיה לגבי ר"י ור"ש בן יהוצדק דליכא למפסק הלכתא כרבינ' מה"ט דבתראה הוא אלא כרב סמא דהוא נמי בתראה והוא עם רב איויא דהו"ל רבים. ואיך כתב מהר"ם ז"ל דהלכתא כרבינא מטעמ' דבתרא' הוא. וכמו כן איכא למידק נמי על הרא"ש בשם הרמ"ה וכן הנמוק"י ז"ל דכתבו טעמא למיפסק כרב סמא משום דכיון דאמר קמיה דרבינא משמיה דרב אויא ושתק קבלה והדר ביה ממאי דהוה אמר איהו וקבל מה שאמר משמיה דרב אויא. והשתא למה להו למהדר בתר האי טעמא דחיקא למפסק כרב סמא הא אף אי רבינא לא קבלה ולא הדר ממאי דאמר איהו. איכא טעמא רבה למפסק כרב סמא ולא כרבינא משום דגם ר"ס בתראה הוא דכיון דאמרה משמיה דרב אויא מסתמא איהו נמי הכי ס"ל והו"ל רבינא יחיד לגבי ב' וכמ"ש בר"י ור"ש בן יהוצדק לגבי חזקיה כאמו'. ונרא' דס"ל להרא"ש והנמוק"י בשם הרמ"ה ז"ל דאע"ג דרב סמא אמרה משם רב אויא אינו מוכרח מזה דאיהו נמי הכי ס"ל אלא דאמר קמיה. דרבינא דשמיע ליה לרב אויא דאמר הכי אבל איהו לדידיה אפשר דלא ס"ל כרב אויא. וכיון שכן ליכא למימר דהלכה כרב סמא משום רב אויא מה"ט דהו"ל רבינא יחיד לגבי שנים דמאן לימא לן דרב סמא הכי ס"ל כרב אויא. ולהכי כתבו ז"ל טעמא אחרינא למיפסק כרב אויא אף אי רב סמא לאו משום דס"ל כרב אויא אמרה והוא משום דכיון דשתק רבינא קבלה והדר ביה מהאי דאיהו אמר. והכי נמי ס"ל להר"מ ב"ב זל דאינו מוכרח דר"ס נמי כרב אויא ס"ל וכיון שכן ליכא אלא רב אויא ולגבי רב אויא אית לן למיפסק כרבינא מטעמא דרבינא בתראה הוא לגבי רב אויא וזה ברור.

והנה הגאון מוהר"יח לנדא זל בספרו הבהיר נודע ביהודה מה"ק חא"ה ס"סי ע"ה כתב להוכיח דהלכה כרב סמא וזל והנה בגוף הדבר אי הלכה כרבינא או כרב סמא כבר הרחיב הש"ך בראיות ברורות בסי' קפ"ב בח"מ דהלכה כר"ס. ואני מוסיף דע"כ גם רבא סובר כרב סמא דאל"כ מושכוני נפשיה רבא אליבא דשמאי הזקן למה הא חידוש זה דלא אמרינן זה נהנה וזה מתחיב יכול לומר אליבא דהלכתא וכגון טמא שאמר לטהור אכול קדשי' שהוא ממש דומיא דאיש שאמר לאשה אקפי לי קטן מ"מ כיון שאיש צוה אותה ובשליחותיה דאיש היא מקפא חייב האיש לרבינא. וא"כ טמא שאמר לטהור אכול קדש אף שהטהור אוכל בהיתר מ"מ כיון שבשליחותו של הטמא אוכל היה ראוי להטמא להתחייב אלא שפטור מטעם לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ול"ל לרבא לומר חידוש דין זה דוקא לשמאי. אלא ודאי שעיקר כר"ס ובלא"ה פטור המשלח משום דאין של"דע כיון דאי בעי עביד. אמנם לפי מ"ש הפ"י דלא שייך זה נהנה וזה מתחייב כי אם היכא דנהנה מתחייב נסתר הוכחה זו א"ד זל. ובסי' פ"א והיא תשובה להגאון צבי הירש זל באות י"א השיב על הוכחתו של הגאון מהרי"ח לנדא זל הנז' דאף אי רבא ס"ל כרב סמא אינו ראיה דהלכה כך דרבינא בתראה הוי יע"ש. ועל זה חזר הגאון מהרי"ח ז"ל שם סי' פ"ב אות י"ד והשיבו וז"ל ומ"ש מעל' שאף דס"ל לרבא כר"ס אעפ"כ אין הכרע דהלכה כך דרבינא בתרא' הוי. אני תמה וכי רבינא יותר בתרא מר"ס הרי שניהם היו ואנא אמינא שאם רבא כר"ס ס"ל הו"ל רבינא יחיד במקום שנים וכמ"ש במס' נדה ד"י ע"ב בפלוגתא דחזקיה ור"י שאם ר' יוחנן אמר משום ר"ש בן יהוצדק הו"ל חזקיה יחיד במקום שנים. אף שלפי כללי הש"ס הלכה כחזקיה נגד ר"י דהוא רביה דר"י מ"מ היכא דהוא יחיד במקום שנים הלכה כמותו וכן בנדון דרבינא א"ד ז"ל יע"ש.

ולע"נד דברי הגאון מהרי"ח זל תמוהים טובא דהא רב סמא איהו אמרה קמיה דרבינא משם רב אויא וכדמייתו לה הר"אש והנמוק"י ז"ל. וא"כ מאי האי דקא מתמיה מר על דברי הגאון צבי הרש ז"ל וכי רבינא יותר בתרא מרב סמא וכו' נהי דרב סמא נמי בתראה הוא מ"מ רב אויא לאו בתראה הוא ורב סמא לאו סברא דידיה קאמר אלא משמיה דרב אויא ואפשר דר"ס לאו משום דאיהו נמי ס"ל כרב אויא אמרה וכמו שכן מוכח מדברי הרא"ש והנמוק"י ז"ל מדאצטריכו למימר טעמא דהלכה כרב סמא משום רב אויא דמדשתק רבינא קבלה והדר ביה ממאי דהוה אמר איהו וכן נמי מפורש יוצא מדברי מהר"מ ב"ב זל עד שמפני כך פסק כרבינא מה"ט דהוא בתראה וכדברי הגאון צבי הירש ז"ל. והיותר קשה על הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל דכתב דר"ס נמי בתראה הוא ואנא אמינ' שאם רבא כר"ס ס"ל הו"ל רבינא יחי' במקו שנים וכמ"ש במס' נדה דל בפלוגתא דחזקיה ור"י וכו'. והשתא לפי מאי דקא מתמיה על הגאון המשיבו וקא מר וכי רבינא יותר בתרא מר"ס מבואר דפשיט' ליה למר דכיון דר"ס אמרה משמיה דרב אויא איהו נמי כרב אויא ס"ל. והנה כי כן הא תו למה ליה למיהדר אחר הוכחה ולהביא מן הרחוק מדברי רבא דגם רבא הכי ס"ל כי היכי דליהוי רבינא יחיד במקום שנים לגבי ר"ס ורבא וכדקאמר ואנא אמינא שאם רבא כר"ס ס"ל הו"ל רבינא יחיד במקום שנים. הא גם אי לא אשכחן לרבא דיסבור כר"ס. הו"ל רבינא יחיד במקום שנים דהם ר"ס ורב אויא כיון דלפי דבריו גם ר"ס כרב אויא ס"ל. באופן דקשה לי על הגאון מהרי"ח לנדא זל ממ"נ. דאי ממאי דאמרה ר"ס משמיה דרב אויא אינו מוכרח שגם ר"ס יסבור כרב אויא. א"כ מאי האי דקא מתמיה מר וכי רבינא יותר בתרא מר"ס. ואי משום דאמרה ר"ס משמיה דרב אויא הוא מוכרח דאף ר"ס הכי ס"ל לדעת הגאון ז"ל דלהכי הוא תמה וכי רבינא יותר בתרא מר"ס. א"כ הרי ממקומו מוכיח דהו"ל רבינא יחיד במקום שנים לגבי ר"ס ורב אויא ואמאי הרחיק נדוד להביא מרבא. ונראה דהגאון זל נקיט כלישנא דאיתא בש"ס דקמן דליתא להני מילי דכתבו הרא"ש והנמוק"י ז"ל דאמרה ר"ס קמיה דרבינא משם רב אויא אלא הכי איתא קמן ר"ס אמר וכו' ולהכי הוא דתמה ואמר וכי רבינא יותר בתרא מר"ס ואיצטריך נמי להוכיח דרבא ס"ל כר"ס כי היכי דליהוי רבינא יחיד במקום שנים. ואכתי תמה אני על הגאון מהרי"ח ז"ל איך לא השגיח בעינא פקיחא בהרא"ש והנמוק"י ז"ל דגרסינן בש"ס רב סמא אמר קמיה דרבינא משמיה דרב אויא.

והרב ש"ך ז"ל בח"מ ריש סי' קפ"ב האריך לדחות פסקו של מור"ם ז"ל שם דפסק כרבינא. וכתב להוכיח גם מדברי הרי"ף ז"ל דפוסק כר"ס ממ"ש בר"פ האיש מקדש דקי"ל אין שלד"ע ואם איתא שפסק כרבינא הו"ל לאתויי דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע אלא פסק כר"ס ולא אשכחן אלא בחצר ולא הוצרך להביא חצר דלא נ"מ אלא לענין כפל וכפל אינו נוהג. ועוד דחצר פשיטא כיון דבע"כ מותיב בגוויה מיחייב שולחו לא הוצרך לכותבו א"ד זל יע"ש. והנה מאי דאמר מר הש"ך ז"ל דלא הוצרך הרי"ף להביא חצר דלא נ"מ אלא לענין כפל וכפל אינו נוהג. לפענ"ד אחר המחי"ר אין דבריו מחוורין בזה. חדא דהא נ"מ נמי לענין חיוב אונסין דאם נאנסה שם בהחצר. דאי הוה אמרינן גם בחצר דאין שלד"ע לא נתחייב בעל החצר כשמת' הבהמה באונס שם בהחצר כיון דלא נקנה לו הגניבה לבעל החצר מה"ט דאין שלד"ע. אבל אי חצר הוה שליח אפי' לד"ע הרי קנתה לו חצרו להגניב' להתחייב באונסיה. ועוד דגם לענין כפל אע"ג דאינו נוהג משום דקנסא הוא ואין גובין קנסות בבבל מ"מ נ"מ לענין אם תפס דלכן הביא הרי"ף זל בפ' מרובה כל דיני כפל ותשלומי ד' וה' יע"ש ועיין בלבוש ריש סי' ש"ן. והו"ל להביא נמי הא דחצר גם לענין כפל כאשר הביא שאר כל דיני כפל וד' וה' משום נפקותא זו. גם מ"ש עוד דחצר פשיטא כיון דבע"כ מותיב בגוויה מיחיי' שולחו לא הוצרך לכותבו. הם דברים תמוהים לענ"ד דא"כ איך פריך הש"ס התם בפ"ק דב"מ על ר"ל מחצר דא"כ מצינו שלד"ע וקי"ל אין שלד"ע כיון דהא פשיטא כיון דבע"כ מותיב בגוויה מיחייב השולח עד שמפני שפשיטא הוא כ"כ לא הוצרך הרי"ף לכותבו כדאמר מר הש"ך ז"ל. אלא מדפריך הש"ס מוכח דלאו מילתא דפשיטא היא כ"כ למי' דמה"ט דבע"כ מותיב בגוויה מיחייב שולחו. וא"כ כ"ש דהו"ל להרי"ף ז"ל להביא חצר לאשמועינן דהיכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד הוא דאמרינן אין שלד"ע אבל חצר דבע"כ עביד מיחייב שולחו. ואי משום דממאי דלא מייתי הרי"ף למאי דאמר רבינא דאי שליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו הורה בזה הרי"ף דפוסק כרב סמא וכמ"ש הר"ב ש"ך ז"ל בתחילה ולכן לא הוצרך תו להביא הא דחצר דהשתא הוא פשיטא כיון דבע"כ עביד. לדידי בכל כה"ג דלא בא מפורש להדיא בדבריו דהיכא דאי בעי עביד איבעי לא עביד הוא דאין שלד"ע. אלא שמפני שלא הביא להאי חילוק' דרבינ' אנו באים לדון כך בדעתו של הרי"ף ז"ל. לא נתן ליאמר שחצר פשיטא כיון דבע"כ מותיב בגוויה ולא הוצרך לכותבו כדאומר הרב ש"ך ז"ל דאדרבה איכא למימר נמי לאידך גיסא דממאי דלא הביא הרי"ף להאי סברא דר"ס דהיכא אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ולא הביא נמי לדין דחצר כלל מוכח דסובר כרבינא. באופן דהני מילי דהרב ש"ך ז"ל בישוב האי דלא מייתי הרי"ף ז"ל הא דחצר לפענ"ד אינם מחוורין כלל.

האמנם לדידי חזי לי דהאי דינא דחצר הרי הוא כמבואר להדיא בדברי הרי"ף ז"ל בפ"ק דב"מ דשם פסק דחצר דגברא משו' שליחו' אתרבאי שכתב שם וז"ל אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות דחצר דקטנה משום ידה אתרבאי דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ותניא אין לי לא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקו' וכו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד' אמות דלא ילפינן קטן מקטנה ע"כ יע"ש. הנה שכתב דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ולא ילפינן קטן מקטנה. וכוונתו מבוארת בהני מילי למימר דחצר משום שליחות אתרבאי מקרא דאם המצא תמצא הגנבה בידו וכדאיתא התם ולא ילפינן קטן מקטנה משום דממונא מאיסורא לא ילפינן. וכמו שכ"כ רש"י ז"ל שם עלה דא דאמרי' בש"ס ואי בעי' אימא בקטנה כ"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט הכא בקטן פליגי מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן קטן מקטנה ופרש"י ז"ל ד"ה ומ"ס לא ילפינן ממונ' מאיסורא וגבי ממונא חצר מאם המצא תמצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא ומשום דאין שלד"ע איצטריך למכתב התם ע"כ יע"ש. והיא גופה כוונת הרי"ף ז"ל במ"ש אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי כלומר מקרא דאם המצא תמצא בידו הגנבה ולכן לא ילפינן קטן מקטנה דממונא מאיסורא לא ילפינן וזה פשוט ובדור בכוונת דברי הרי"ף ז"ל. וא"כ הרי אתה למד מהני מילי דהרי"ף דכתב דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי כו' דחצר הוה שליח דגברא אפי' לד"ע דהרי הא דחצר דגברא דאתרבאי משום שליחות הוה מהאי רבויא דאם המצא תמצא הגנבה בידו וכדתניא בברייתא דמייתי לה הש"ס ומשום דאין שלד"ע הוא דאיצטריך למכתביה התם וכדפירש"י ז"ל כנז'. ותמהני טובא על הרב ש"ך ז"ל דכתב דהרי"ף ז"ל לא כתב דין דחצר והוצרך לידחק בטעמו שלא כתבו כנז'. ואיך לא השגיח מר בעינא פקיחא בהני מילי דכתב הרי"ף ז"ל שם בפ"ק דב"מ דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ולא ילפינן קטן מקטנה. אשר בדבריו אלו להורות נתן דין דחצר דהוה שליח. אפילו לדבר עבירה וכאמור.

גם בעיקר הוכחתו שהוכיח הר"ב ש"ך מדברי הרי"ף ז"ל דפוסק כר"ס ודלא כרבינ' ממאי דכתב בריש פ"ב דקידושין דקי"ל אין שלד"ע ואם איתא שפסק כרבינא הו"ל לאתויי דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע כו'. נראה דלאו הוכחה היא כלל. דהרי כתב שם הרי"ף ז"ל מילתא בטעמא משום. דדברי הרב וכו' יע"ש. וא"כ י"ל שפיר דפוס' כרבינא וכיון דאמר בה ה"ט דדברי הרב ממילא משמע דדוקא היכא דהשליח בר חיובא הוא אין שלד"ע דשייך ביה לה"ט דדברי הרב וכו' אבל היכא דלאו בר חיובא הוא דליכא למימר ביה לה"ט דדברי הרב. וכו' יש שליח. ולהכי לא הוצרך לאתויי היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע דהרי הוא כמבואר ממאי דאמר לה"ט דדברי הרב וכו' כי מכח האי סברא וטעמא דדברי הרב וכו' הוא דאמר רבינא לחלק להאי חילוקא דבר חיובא כמו שפי' רש"י ז"ל שם דברי רבינא יע"ש. ותו דאדרבה יש מקום להוכיח מדברי הרי"ף ז"ל אלו לאידך גיסא דהוא פוסק כרבינ' ולא כר"ס ממאי דסתים וכתב דבעביר' אין שליח ואמר בה טעמא משום דדברי כו'. ואם איתא דדעתו ז"ל לפסוק כר"ס ודלא כרבינא. כיון דאמר מר להאי מילתא דאין שלד"ע בהאי טעמא דדברי הרב וכו' הו"ל לאתויי לישנא דר"ס דהיכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד נמי אין שלד"ע דשליח לאו בר חיובא הוא דזהו עיק' הטעם דאין שלד"ע לר"ס. דכל כי האי הא ודאי דצריכא לפרושי לן בהדיא אחר דאיהו אמר לטעמא דדברי הרב וכו' אשר בזה הוא נותן מקום לטעות למימ' דזהו עיק' הטע' דאין שלד"ע משום דברי הרב ומינה דהיכא דלאו בר חיובא הוא דליכא ביה לה"ט יש שלד"ע וכרבינא. ואיך קאמ' הרי"ף ז"ל בסתם דאין שלד"ע משום דדברי הרב וכו'. אלא מוכח דקושט' הכי הוה לדעתו ז"ל לפסוק כרבינא ודלא כר"ס ולהכי הוא דסתים וקתני דאין שלד"ע ואמ' לה"ט דדברי הרב כו' ללמדנו דזהו עיק' הטעם דהאי כללא דאין שלד"ע ומינה ממילא דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא דליכא ביה להאי טעמא דדברי הרב יש שליח לדב' עבירה וכאמור. וכזה מצאתי ראיתי בתשו' נודע ביהודה מה"ק חא"הע סימן ע"ח והיא תשובה להגאון מה"רץ ז"ל שדחה דברי הר"ב ש"ך ז"ל בזה והעלה דהרי"ף פסק כרבינא מדכת' לה"ט דדברי הרב וכו' יע"ש באורך.

אמנם הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל המחבר דהאי ספרא טבא הנז' שם בסי' פ' דחה דברי הגאון מהר"ץ ז"ל הנז' וכתב דממאי דהשמיט הרי"ף ז"ל כל פלוגתא דר"ס ורבינא וכלל' כייל במסכ' שין דאין שלד"ע מכלל דבשום גוונא אין שלד"ע בר מחצר משום דבע"כ עביד ואין לנו כיוצא בו ולכך לא הוצרך הרי"ף להביאו וכמ"ש הש"ך ז"ל יע"ש ובריש סי' פ"ב חזר עוד הגאון מהרי"ח לנדא זל לחזק דבריו שבסי' פ' וז"ל ומה שכתבתי בדעת הרי"ף מינה לא אזוע ובלי ספק שכן דעת הרי"ף וכל ההוכחות שכתבתי בקונטריס הראשון הכל שריר וקיים ועיקר טעמא דידי לאו משום שכתב הרי"ף טעמא דדברי הרב וכו' אלא טעמא דידי מדלא חילק הרי"ף שום חילוק בשליחות לד"ע מכלל דכללא כייל שבשום דבר אין שלד"ע וכפי מה שפי' גם הש"ך בסי' קפ"ב דעת הרי"ף. ויפה הוכחתי שאיך יוכל להיות שסמך הרי"ף שמסברא נדע שאם אינו בר חיובא לא שייך דברי הרב וכו' שהרי עכ"פ יש לפניו איסור לפני עור שהוא בר חיובא בו והתוס' הוא שחידשו חידוש זה שזה לא מיקרי בר חיובא ואמאי לא ביאר לנו הרי"ף דבר זה שהוא חידוש גדול. ומ"ש מעלתו שהרי גם רבינא לא ביאר דבר זה. אני תמה רבינא אף שלא ביאר סברא זו בטעמ' מ"מ ביאר הדין שהיכא שאין שליח בר חיובא יש שלד"ע אבל הרי"ף סתם לגמרי ולא ביאר לא הדין ולא הטעם. ומה אאריך בדברים הפשוטים לדעתי שדעת הרי"ף כמ"ש הש"ך ולית בזה ספיקא שהרי"ף יסתום ויאמר אין שלד"ע ויסבור בו חלוקים ויעלימם ולא ידכירם הס כי לא להזכיר אין זה דרכו של הרי"ף עכ"ד ז"ל יע"ש:

ולענ"ד אחרי המחי"ר מכבוד רבנותיה דמר אמינא דטפי. איכא למשמע מדברי הרי"ף זל דכתב דאין שלד"ע מה"ט דדברי הרב וכו' דס"ל לפסוק כרבינא ולא כר"ס. דהנה כל עיקרי דהני חילוקי דמחלקו רבנן רבינא ור"ס בהא דאין שלד"ע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא למדוהו אלא ממאי דרבי רחמנא חצר משום שליחות גבי גניבה דמזה למדנו דיש חילוק בהאי כללא דאין שלד"ע. וכמ"ש רש"י זל שם בפ"ק דב"מ. די"א ד"ה ומ"ס לא ילפינן ממונא מאיסורא וגבי ממונא חצר מאם המצא תמצא אתרבאי ואיכא למי' דשליחות הוא ומשום דאין שלד"ע איצטריך למכתביה התם ע"כ. וכוונתו לומ' דאע"ג דחצ' דהוי שליח ידעינן ליה מקרא דושלח אפ"ה איצטריך למכתב עוד רבוי דחצ' דהוה שליח התם גבי גניבה משום דאין שלד"ע ולהכי כתביה רחמנא התם גבי גניבה למימרא דיש חלוק בהא דאין שלד"ע וחצ' הוה שליח אפילו לד"ע ועיין שם בנמוק"י וכ"כ התוס' בב"ק דס"ה ע"א ד"ה אין לי וכו' כדברי רש"י ז"ל הנז'. וכ"כ הרמב"ן ז"ל הביאו הר"ב בס' אסיפת זקנים פ"ק דב"מ עלה דפי' רש"י שם ד"ה ת"ל ונתן בידה מדלא כתיב ובידה יתנהו וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל ופי' רש"י ז"ל דהכא ע"כ משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כתיב ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח כו' ופי' נכון הוא. וא"ת והרי גבי גניבה רבי רחמנא חצר משום שליחו אע"ג דידעינן שליחות מעלמא. לאו קושיא היא דהא דאמרי' אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא א"נ דע"כ עביד מיחייב שולחו אפי' בד"ע מריבוייא דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לד"ע לא איצטריך לריבוייא וכו' יע"ש. וכ"כ עוד שם בס' א"ז בשם גיליון עלה הא דפי' רש"י בד"ה ומ"ס לא ילפינן כו'. הנה דמשום דרבי רחמנא חצר משום שליחות גבי גניבה הוא דנפקא לן לחלק בהא דאין שלד"ע להני. חילוקי דחלקו רבינא ור"ס. אבל אי לאו האי ריבוייא דחצ' גבי גניבה לא הוה מצינן לחלק מסברא שום חילוק כלל אלא הוה אמרינן דבכל גווני אין שלד"ע ואפי' בשליח דלאו בר חיובא הוא ואפי' דבע"כ עביד. ומעתה צריכין אנו למודע"י במאי פליגי רבינ' ור"ס דרבינא סוב' דהחילוק שלמדנו האי רבוייא דחצ' דגבי גניבה הוא בין בר חיובא לאינו בר חיובא ור"ס סוב' דהחילוק הוא בין אי בעי עביד אי בעי לא עביד להיכא דבע"כ עביד.

ונלע"ד דרבינא ס"ל דכיון דאיכא להאי סבר' אלימתא דדברי הרב כו' ואיכא למימ' דהיינו טעמא דהאי כללא דאין שלד"ע אית לן למימ' דהא אתא לאשמועינן רבוייא דחצ' גבי גניב' למימר' דזהו עיק' הטעם דאין שלד"ע משום האי סברא דדברי הרב וכו' והיכא דשייך לה"ט הוא דאין שלד"ע והיינו היכא דהשליח בר חיובא הוא אבל היכא דלאו בר חיובא הוא דלא שייך לה"ט וסברא זו דדברי הרב וכו' יש שליח. ואי לאו דרבי רחמנא חצר גבי גניבה אנן בדידן לא הוה מצינן למימ' מדעתינו דזהו עיק' הטעם דהאי כללא דאין שלד"ע ולחלק מכח סברא זו בין בר חיובא לאינו בר חיובא. דהו"א דמאח' דאפי' שלא לד"ע אי לאו משום דגלי לן רח' גבי קדשים וגירושין ותרו' דשש"א כמו' לא הוה שליחו' כלל. השתא הכא דגלי לן בהני דשש"א כמו' אית לן למי' דדוקא דומיא דגירושין וקדשי' ותרומה דליכ' שום דבר עבירה כלל בהאי שליחות בשום צד הוא דהוי שלוחו כמותו אבל היכא דאיכא דבר עבירה באיזה אופן שיהיה ואף בשאין השליח בר חיובא אינו שליח להיות שלוחו כמותו. להכי רבי רחמנא חצר משום שליחות גבי גניבה ללמדנו דהא דאין שלד"ע אינו אלא מה"ט וסבר' זו דדברי הרב וכו' והיכ' דשלי' ב"ח הוא דאיכ' לה"ט וסברא זו דדברי הר' וכו' הוא דאין שלד"ע אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא דליכא למימ' ביה לה"ט יש שליח. זהו סברת רבינא דכיון דאיכא להאי סברא אלימתא דדברי הרב וכו' נהי דאי לאו דרבי רחמנא חצר משום שליחות גבי גניבה לא הוה מצינן למימ' מדעתנו דזהו עיק' הטעם דהאי כלל' דאין שלד"ע כיון דעיק' הא דשש"א כמותו לא ידעינן ליה לא ממה דגילה לן רחמנא גבי קדשים וגירושין ותרומה וא"כ איכא למימ' דאין שש"א כמותו אלא דומיא דהנך דליכא שום דבר עביר' בשום צד כלל. השתא הכא דרבי רחמנא חצר משום שליחות גבי גניבה ללמדנו דיש חילוק בהאי כללא דאין שלד"ע אית לן למימ' דהאי רבוייא הא אתא ללמדנו דהאי כללא דאין שלד"ע לא הוה משום דכל דיש שם עביר' לא הוה דומיא דקדשי' וגירושין ותרומה. אלא עיק' הטעם דאין שלד"ע הוה משום סבר' זו דדברי הרב וכו' והיכא דשליח בר חיובא הוא דאין שלד"ע אבל חצ' דלאו בר חיובא הוא להכי מיחייב שולחו. ור"ס ס"ל דכיון דגילה רחמנא דיש חילוק בהא דאין שלד"ע בחצ' ויש בחצ' עוד טעמא אחרינא והוא זה דבע"כ מותיב ביה לית לן לאפוקי מהאי כללא דאין שלד"ע אלא חצר ודדמי ליה דלאו בר חיובא הוא ובע"כ עביד. אבל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אף דלאו בר חיובא הוא אין שלד"ע דכדי שיהא שלד"ע בעינן דיהיה לגמרי דומיא דחצר דלהכי הוא דכתב רחמנא למוד זה בחצר ולא בדוכתא אחרינא למימר' דלא הוה עיקר הטעם דאין שלד"ע משום האי סברא דדברי הרב כו' אלא עיקר הטעם הוה משום דאי בעי עביד אי בעי לא עביד וליכא שליח לד"ע אלא היכא דבע"כ עביד דומיא דחצר. זהו טעמייהו דרבינא ור"ס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לפענ"ד.

ולפי זה הנה מאי דמייתי הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל להכריח הכרח גמור דהרי"ף ז"ל פסק כר"ס מדלא חלק שום חילוק בשלד"ע מכלל דכללא כליל שבשום דבר אין שלד"ע וכו' עד ולית ביה ספיקא שהר"יף יסתום ויאמר אין שלד"ע ויסבור בו חילוקים ויעלימם הס כי לא להזכיר אין זה דרכו של הרי"ף. לדידי אחר המחילה רבה דאין דבריו מוכרחים בזה כלל ושפיר איכא למשמע מדברי הרי"ף מדלא מייתי להאי חלוקא דרב סמא ולא עוד אלא כתב דטעמא דאין שלד"ע הוה משום האי סברא דדברי הרב וכו'. דס"ל כרבינא דאמר הכי דלהכי הוא דכתב רחמנא רבוי בחצר דהוי שליח בגניבה למימרא דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא יש שלד"ע דעיקר טעמא דאין שלד"ע הוה משום האי סברא דדברי הרב וכו' וכאמור. דהרי הרי"ף ז"ל במאי דכתב בפ"ק דב"מ דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ולא ילפינן קטן מקטנה דכוונתו בזה למאי דרבי רחמנא חצר גבי גניבה מאם המצא תמצא הגנבה בידו דתניא אין לי אלא ידו גגו חצרו מניין ת"ל בידו דהיינו משום שליחות וכדאית' התם בש"ס. הנה הורה לנו הרי"ף ז"ל בזה לדעת דחצר הוה שליח לד"ע וכדכתיבנא לעיל ומינה דיש חילוק בהאי כללא דאין שלד"ע ולאו בכל גוונא אין שלד"ע. וכיון שכן אם איתא דהרי"ף ז"ל דעתו כר"ס דהחילוק הוא היכא דאי בעי עביד כו' לחצר דבע"כ עביד. איך כתב התם בפ"ב דקידושין דטעמא דאין שלד"ע הוה משום דדברי הרב וכו'. ולא לטעמא דרב סמא דאי בעי עביד וכו' הא ה"ט דדברי הרב כו' לרבינא הוא דהוה דאיהו הוא דס"ל דהא אשמועינן ריבוייא דחצר דגבי גנבה וכדברירנא. אלא מדכתב הרי"ף ז"ל דהטעם הוא משום דברי הרב וכו' והעלים לטעמיה דר"ס דאי בעי עביד כו' ולא הזכירו כלל מוכח טפי דפוסק כרבינא דזהו החילוק דשמעינן מהאי רבוייא דחצר דמשום שליחות אתרבאי גבי גניבה דעיקר הטעם הוה משום דברי הרב וכו' ודוקא היכא דשליח בר חיובא הוא אין שלד"ע אבל חצר דלאו בר חיובא הוא להכי הוה שליח אפי' לד"ע. ובהכי הרי לא סתם הרי ז"ל וכללא כייל דבשום דבר אין שלד"ע כדאמר מר הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל. אלא הנה הוא כמפורש יוצא מדבריו דיש חלוק בהאי כללא דאין שלד"ע והוא ממאי דפסק בפ"ק דב"מ דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ולא ילפינן קטן מקטנ' בהא הורה לדעת דיש חלוק. ובמאי דכתב בפ"ב דקידושין דאין שלד"ע מה"ט דדברי הרב כו' להורות נתן דזהו עיקר הטעם ומינה דהחילוק הוא בין היכא דשליח בר חיובא להיכא דלאו בר חיובא הוא דזהו החלוק דנפקא לן מהא דרבי רחמנ' חצר משו' שליחו' גבי גניבה וכרבינא כאמור ומדובר.

ומאי דכתב הגאון מהרי"ח ז"ל שאיך יכול להיות שסמך הרי"ף שמסברא נדע שאם אינו בר חיובא לא שייך דברי הרב וכו' שהרי עכ"פ יש לפניו איסור לפני עור שהוא בר חיובא בו והתוס' הוא שחדשו חידוש זה שזה לא מיקרי בר חיוב' ואמאי לא ביאר לנו הרי"ף דבר זה שהוא חידוש גדול. לדידי אין מזה הכרח גמור דהרי"ף ס"ל כר"ס ולא כרבינא די"ל דאה"נ דלהרי"ף זל לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל כהאי חידושא דחדשו התוס' ז"ל דמשום לפני עור לא מיקרי בר חייבא. לא איהו ס"ל דכיון דמ"מ עובר השליח משום לפני עור ושייך בו לה"ט דדברי הרב וכו' משום איסור דלפני עור בר חיובא מיקרי ואין שלד"ע. והא דאמרי' בש"ס מאי בינייהו א"ב כהן דא"ל לישראל קדש לי אשה גרושה וכו' אשר מזה הולידו התוס' זל להאי חידושא דאף שהישראל עובר משום לפני עור לאו בר חיובא מיקרי. ס"ל להרי"ף ז"ל דאתיא הך סוגיא כרבא דהלכתא כוותיה דאמר לא בעל אינו לוקה. וכיון שהקידושין תלוין בבעילה לא עבר ישראל השליח בהקידושין אפילו משום לפני עור כיון דאיסורא דהני קידושין תלוין ועומדין עד שיבעול המשלח ולהכי מיקרי השליח לאו בר חיובא וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' שם הביאו הרב בס' א"ז שם וז"ל וא"ת והאיכא משום לפני עור ואפשר לומר דהאי סוגיא כרבא דהלכתא כוותיה דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון שהקידושין תלוין בבעילה לא חשיב בר חיובא משום לפני עור עכ"ד זל יע"ש. וא"כ איכא למימר שפיר דהכי ס"ל להרי"ף ז"ל ולהכי סתים ואמר דאין שלד"ע מה"ט דדברי הרב וכו' כי במאי דאמר להאי טעמא להורות נתן דהיכא דשייך לה"ט דדברי הרב והיינו היכא דהשלי' בר חיובא ואפי' משום לפני עור הוא דאין שלד"ע אבל היכא דלאו בר חיובא דאפי' באיסור דלפני עור לא עבר השליח באופן דליכא למימר ליה דברי הרב וכו' כגון כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרוש' לרבא דקי"ל כוותי' דלא בעל אינו לוקה דלא עבר ישראל השליח אפי' משום לפני עור. או כגון איש דא"ל לאשה אקפי לי קטן דאין האשה עושה שום איסור כלל וכמו שכן הוא דעת הרי"ף ז"ל דאשה מותרת לכתחל' להקיף את הקטן כמ"ש מר"ן ז"ל בב"י יו"ד סי' קפ"א שכן הוא דעת הרי"ף זל יע"ש וא"כ לא שייך בהני ה"ט דדברי הרב וכו' הוה שליח ומיחייב שולחו. באופן דלפע"נד כל מאי דאמר מר הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל להכריח דהרי"ף פסק כר"ס ושאין בזה ספק אחר המחי"ר דאין דבריו מוכרחין כלל. ואדרבה טפי איכא למשמע מדברי הרי"ף דפסק כרבינא וכאמור.

ונראה לי דגם התוס' זל ס"ל דהעיקר כרבינא דהחלוק הוא בין היכא דהשליח בר חיובא להיכא דלאו בר חיובא הוא. ואמינא לה ממ"ש התוס' ז"ל בב"ק ריש דס"ה ד"ה אין לי אלא בידו וכו' וז"ל פי' שגנבו בידו גגו חצרו כלומר שהכישה במקל וכו' ונכנסה לגגו וכו' ואצטריך לרבויא חצר לאשמועינן דחצר קונה אף לחובתו דלא תימא כשליח דמיא ואין שלד"ע קמ"ל דקונה כדמפרש בפ"ק דב"מ דיש שלד"ע היכא דשליח לאו בר חיובא הוא כן מוכח התם כדפרי' עכ"ד זל יע"ש. הנה שכתבו דהא אשמועינן רבוייא דחצר דגבי גניבה דהיכא שליח לאו בר חיובא יש שלד"ע והיינו כרבינא דמפר' הכי התם בפ"ק דב"מ ומדנקטי להאי פירושא ולא הזכירו נמי לאידך פירושא דמפרש התם ר"ס דהוה משום דבחצר בע"כ מותיב ביה. מוכח דס"ל דכהאי פירושא דרבינא דמשום דחצר לאו בר חיובא הוא קי"ל ודלא כפירושא דר"ס.

ודע דיש להקשו' מדברי התוס' אלו עמ"ש מהרש"א בפ"ק דב"מ די"א על מאי דפי' רש"י ז"ל שם ד"ה ומר סבר לא ילפי' ממונ' מאיסו' וכו' ומשום דאין שלד"ע איצטריך למכתביה התם ע"כ וכתב הגאון מהרש"א ז"ל דהתוס' ימאנו בזה וכו' יע"ש דבריו. ואילו בדברי התוס' דב"ק הנז' מפורש להדיא דס"ל כמו שפי' רש"י ז"ל. ועיין מה שכתבתי בזה באות החי'ת בענין חצר משום שליחות אתרבאי ותו לא מידי:

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה