גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · פט
אין שליחות לגוי. כבר כתבנו לעיל בסי' הקודם דלדעת רש"י ור"ח לחומרא יש שליחות לגוי. והנה בתשובות הגאון פני יהושע ז"ל בחי"ד ססי' ג' הקשה להאי סברא דרש"י ז"ל מהא דאיבעיא לן בב"מ פ' הפועלים ד"ץ באומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה אי אסור משום אמירה לגוי שבות מי גזרו רבנן אמירה לגוי שבות באיסורי לאוין כדגזרו באיסורי שבת או דילמא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן ואסרו אמירה לגוי אבל בשאר איסורי תורה לא גזרו בהו שבות דאמירה לגוי יע"ש. וקשה דלמ"ד פ"ק דב"מ דכי אמרי' אין שליח לד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב המשלח א"כ מאי קמבעיא לן בפ' הפועלים אי שרי לומ' לגוי חסום פרתי וכו' הא גוי לאו בר חיובא הוא ומחייב שולחו ואסור. ואפי' אם ת"ל דהבעיא קאי לאידך מ"ד דאמ' שם בפ"ק דאין חלוק בין בר חיובא אלא בין אי בעי עביד אי לא בעי עביד ע"ש והרא"ש פסק כן מ"מ קשה למאי דקי"ל דאמירה לגוי שבות ואין חולק על זה בכל התלמוד תיפוק ליה דאיסור דאורייתא הוא כיון דגוי לאו בר חיובא הוא הוי איסור דאורייתא. וכי תימא דגוי שאני דלאו בר שליחות הוא ואין שליחות לגוי מ"מ הפוסקים שפסקו שיש שליחות לגוי לחומרא כדפליגי רש"י ור"ת ז"ל פ' א"נ א"כ אין כאן בעיא כלל כיון דהגוי לאו בר חיובא הוא והוא שליח לחומרא פשיטא דאסור מדרבנן א"ד ז"ל יע"ש שלא תי' כלום. והיא לפום ריהטא קושיא חזקה לדעת רש"י ור"ח ושאר הפוסקים דסברי דיש שליחות לגוי לחומרא:
וחזיתיה להרב חיד"א ז"ל בספרו הבהיר מח"בר א"ח סי' רמ"ד סוף אות ד' דכתב לתרצה להאי קושיא דאיסור שבות חמיר ממאי דקי"ל דיש שליחות לגוי לחומרא ומשו"ה איבעיא לן התם אי איכא שבות א"ד ז"ל יע"ש. ולדידי אחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דאין כאן אפי' קצת ישוב. דלדבריו ז"ל מאי האי דמייתי התם הש"ס למיפשט מהא דתני' נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר וכו' מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ודחי לה בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי וכו' יע"ש. והא איסורא ודאי דאיכא משום דיש שליחות לגוי לחומ' ושפיר קתני תנא דברייתא אינו עובר עליו דמעבר הוא דלא עבר אבל איסורא איכא משום שליחות דיש שליחות לגוי לחומרא ואכתי שיהא איסורו משום שבות דחמיר טפי מאיסורא דמשום שליחות לגוי לחומרא דהיא עיקר הבעיא לפי דברי הרב חיד"א ז"ל מנ"ל מהך ברייתא וא"כ איך אעיקרא בעי למיפשט מהך ברייתא. ויגדל הקושי על מאי דדחי לה להאי פשיטותא והכי אמ' בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי וכו' והא מדינא ודאי דאיסורא מיהא איכא מטעם דיש שליחות לגוי לחומרא וא"כ בדין הוא דליתני הכי אינו עובר דמעבר הוא דלא עבר אבל איסורא איכא משום ה"ט דהגוי הוי שליח לחומרא ולאו איידי קתני אלא מבואר להדיא דעיקר הבעיא היא אי איכא איסורא דאמירה לגוי שבות גם בשאר איסורין כבאיסורי שבת או לא גזרו שבות דאמירה לגוי בשאר איסורי' ואי לא גזרו שבות דאמירה לגוי ליכא שום איסור אחר כלל באמירה לגוי דגם משום שליחות לגוי לחומ' ליכא ולהכי מייתי שפיר למיפשט ממאי דקתני אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר אבל איסורא איכא והוצרך לדחויי בדין הוא דאיסו' נמי ליכא ואיידי וכו'. באופן דאין אני רואה מקום כלל להני מילי דאמ' מר הרב חיד"א ז"ל בתירוצא דהך תיובתא דמותיב הגאון פני יהושע ז"ל.
ואנכי חזון הרביתי להרב מהר"א ישראל ז"ל בספרו הנחמד ארעא דישראל במע' האל"ף סי' מ"ב דגם איהו ז"ל מדידיה הוקשה לו על סברת רש"י ודעמיה דיש שליחות לגוי לחומ' מהך בעיא דפ' הפועלים כדהוקשה לו להגאון פני יהושע ז"ל. ושרטט וכתב לה להאי תיובתא להרב מהר"מ ישראל מר בריה דהרב מהר"ר אברהם ישראל ז"ל אחיו של הרב מהר"ר אליהו ישראל ז"ל. והיתה תשובתו אליו בארוכה שם וזהו תורף דבריו בתשובתו להקושיא הנז' דלא אמרו דיש שליחות לגוי לחומ' אלא דוקא גבי איסור רבית בלחוד ולא בשאר איסורין והעד לזה ממאי דאשכחן לענין גיטין וקדושין דלא אחמירו בהו בשליחותם ע"י גוי את"ד ז"ל. והרב המח' ארעא דישראל ז"ל שם קרוב לסוף הסימן הנז' דחה דבריו והכי אמ' מר להוכיח מדברי רש"י פ' בתרא דע"ז דע"א גבי אומ' אדם מלטני מן האוצר אבל לא יאמר לו עול תחתי דפירש"י עול תחתי משמע היה במקומי ושליחותיה קא עביד ע"כ אשר מזה מבוא' דגם בשאר איסורי תו' מלבד איסו' רבית יש שליחות לגוי לחומ'. וכן הוכיח עוד מש"ס ירוש' פ"ו דדמאי גבי צא ואוכל ואני פורע חושש משום שביעית ומשום יין א"ר אילא חנווני זוכה לפועלים בשליחות בע"הב וכו' עד ומעתה מ"ש כת"ר דזו עדות היא דלא אמרו אלא לענין רבית ולא בכל הדברים ממאי דאשכחן לענין גיטין וקדושין דלא אחמור בהו. לענ"ד הדבר מוכרח מעצמו דלא אמרו כן אלא לענין איסורין שבתו' רצוני לומ' דברים שאסרה תו' לעשותם החמירו רבנן שלא לעשותם גם ע"י גוי משום דשליחותיה קעביד משום גזירה שמא יעשה הוא בעצמו אבל לענין קדושין וגיטין שהם דברים שצריך שיעשה אותם האדם בעצמו או ע"י שלוחו כיון דקי"ל אין שליחות לגוי מה מקום לומ' דחשיב שלוחו מדרבנן ואין טעם לדבר וזה פשוט לענ"ד א"ד ז"ל יע"ש. והנה אף דראייתו מדברי רש"י דע"ז דע"א וכן מדברי הירוש' דפ"ו דדמאי אינם ראיות מוכרחות מ"מ קושטא ודאי הכי קאי דבכל איסורי תו' יש שליחות לגוי לחומ' מה"ט דאמ' מר הריב"ש ז"ל בתשו' סי' רע"ו וסי' ש"ה כתבתי דבריו לעיל בסימן הקודם דשייך בכל איסורי תו'. ועיין בתשו' הרב"ח ססי' קמ"ג דמפורש יוצא מדבריו דבכל איסורי תו' אמו' רבנן דיש שליחות לגוי לחומ' לפי סב' רש"י ודעמיה יע"ש. גם מאי דמייתי להכריח דבריו מהא דגיטין וקדושין שפיר דחאו הרב מהר"א ישראל ז"ל והם דברים ברורים וכדכתיבנא גם אנן בעניותין לעיל בסימן הקודם. באופן כי האי תירוצא דאמ' מר מהר"מ ישראל ז"ל לאו תירוצא הוא. גם מאי דאמ' מר הרב מהר"א ישר' זל ביישוב קושיא זו דמיבעיא לן משום דנ"מ טובא דאי משום שליחות אינו אלא באומ' לו בפי' שיעשה כך אבל משום שבות אפי' אם אינו אומ' לו בפי' לעשות אלא ברמיזה אסור כמ"ש מור"ם בהגה"ה בא"ח ססי' ש"ז א"ד ז"ל יע"ש. לדידי אחר המחילה הא נמי לאו תירוצא הוא כלל דא"כ כי מייתי התם הש"ס למיפשט מהא דתניא נכרי הדש בפרתו של יש' וכו' אמאי הוצרך לדחוק ולדחות בדין הוא וכו' ואיידי וכו' הא י"ל דלאו איידי קתני אלא תנא מיירי באומ' לו היש' לגוי בפי' שיחסום פרתו ודוש בה ולהכי קתני אינו עובר עליו הא איסורא איכא מטעם דיש שליחות לחומרא והכי עדיף טפי מלמימ' דתנא איידי קתני ומה גם דרש"י ז"ל שם לעיל ד"ה נכרי הדש בפרתו של ישר' פירשה שאמ' לו היש' לנכרי חסום פרתי ודוש בה וכו' יע"ש. באופן דאין גם אחד מהני תירוצי מחוורין כלל:
ואשר אני אחזה לי ביישוב הך קושיא. והיה בהקדים מ"ש הראב"ד ז"ל בפירושה דהך ברייתא דנכרי הדש בפרתו של יש' אינו עובר עליו וכו' הביא דבריו הרבצ"א ז"ל בס' א"ז בפ' הפועלים שם וז"ל כגון שא"ל יש' חסום פרתי ודוש בה תבואתי ואינו עובר היש' דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ולאו שליחותיה עביד וכו' א"ד ז"ל יע"ש ולפום ריהטא דברי הראב"ד ז"ל אלו תמוהים טובא דמאחר דהיש' אומ' לו להנכרי חסום פרתי ודוש בה ומפני צוויו ושליחותו דהיש' הוא דחוסם הנכרי הפרה ודוש בה ודאי דהנכרי שליחותיה דהיש' עביד דמהיכא תיתי לן למימר דהנכרי אדעתיה דנפשיה עביד ולאו שליחותיה דיש' עביד כיון דעל פיו דיש' הוא דהנכרי עביד לה להמעשה ההיא. וליכא למימר דנכרי סתמיה לעולם כי עביד מילת' בשביל יש' הגם שע"פ צוויו דהיש' דאומ' לו לעשותו הוא דהנכרי קא עביד לה לא עביד לה אלא אדעתא דנפשיה ולאו שליחותיה דיש' עביד. הא ודאי ליתא דא"כ למה לי אתם גם אתם דכתב רחמנא למעט גוי משליחות תיפוק לי דלא שייך גוי בשליחות ליש' כלל משום דנכרי סתמיה כל מאי דעביד אפי' בשליחותיה דהיש' לא עביד אלא אדעתא דנפשיה ולאו שליחותיה דיש' עביד. אלא מדכתב רחמנא אתם גם אתם למעטיה להגוי משליחות מבואר דנכרי נמי כל דעביד בשליחותיה דהיש' לאו אדעתא דנפשיה הוא דעביד אלא אדעתא דיש' משלחו קא עביד אלא דאפ"ה מיעטיה רחמנא לנכרי משליחות. וא"כ מאי האי דאמ' מר הראב"ד ז"ל בטעמא דהך ברייתא דנכרי הדש בפרתו של יש' אינו עובר בבל תחסום דהוה באומ' לו היש' להנכרי חסום פרתי ודוש בה תבואתי ומשום דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ולאו שליחותיה דישראל עביד והו"ל להראב"ד ז"ל למימר הטעם משום דקי"ל דאין שליחות לנכרי דמעטיה רחמ' משליחות דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.
והנלע"ד בישוב דברי הראב"ד ז"ל. דהנה בענין שליחות איכא תרי גווני שליחיות האחד במילתא דרמיא עליה דהמשלח לעשותו איהו גופיה או שלוחו מדעתו דעשאו שליח לעשותו במקומו וכל דלא עשאו איהו גופיה או שלוחו מדעתו ובשליחותו ועשאו אחר בשבילו מדעת עצמו ולא מדעת הבעלים שלא עשאו הבעל דבר לזה האחר העוש' הדבר ההוא שליח לעשותו בעבורו אין במעשיו של זה האחר שעשה הדבר ההוא כלום דעיקר גוף המעשה בטל דלא עביד ולא מידי. כהפ' תרומה דמוטל על הבעל התבואה להפרישה או שיעשה שליח שיפריש התרומ' מתבואתו במקומו וכל דלא הפרישה בעל התבואה או שלוחו והפרישה אדם אחר שלא מדעת בעה"ב אין ב גוף מעשה הפרשתו של אאדם האחר כלום ולא עביד ולא מידי וה"נ הוי ענין הלואת ממון ושאר עניינו זכיית ממון דכדי שיהיה זה לוה מזה צריך שילוה הוא גופיה מהמלוה או שלוחו שעושה שליח שילוה לו ממון מחברו ובהכי נעשה זה לוה ה וזה מלוה אבל אם אדם אחר לוה מעות מראובן בשביל שמעון שלא מדעת שמעון שלא עשאו שליח לזה שילוה לו מעות אין כאן הלואה כלל דאין כאן לוה כיון דשמעון לא עשאו שליח שילוה לו ונמצא דאין במעשה הלואתו של האדם אחר כלום דמעשיו בטלים וכן הוה שאר ענייני זכיית ממון מזה לזה. השנית במילתא דכדי שיהא גוף המעשה קיים אינו תלוי בדעתו של המשלח כלל כי גם בעושה אדם הדבר ההוא בשביל חבירו שלא מדעת חבירו שלא עשאו שליח לעשותו בעבורו אין גוף המעשה של זה בטל לגמרי ואין שם מעשה כלל אלא עיקר גוף המעשה הנה עשוי לפנינו ולא שייך בהאי גוונא למימ' דאין כאן מעשה של כלום כי כדי שיהיה גוף המעשה קיים אין צורך דעתו של זה שבשבילו נעשה המעשה ההוא דגם בנעש' המעשה ההוא שלא מדעתו של זה שנעשה בשבילו הרי המעשה קיים ועשוי הוא עומד לפנינו. כענייני מלאכות דאדם עושה מלאכה דבשול בשביל חברו דכל שזה עשה מעשה הבשול בשביל חבירו אף שהיה שלא מדעת חבירו עכ"פ מעשיו דהבשול הנה הוא קיים ולא שייך למימ' דכיון דזה בשל לו לחבירו שלא מדעתו מעשה הבשול בטל ואין כאן מעשה בשול דהרי הוא ה בשול קיים ועומד לפנינו והכי נמי הוה חוסם פרתו של חבירו ודש בה תבואתו של בעל הפרה שלא מדעתו של הבעל הפרה והתבואה הרי מעשה החסימה והדישה קיים עשוי ועומד לפנינו וכן כל כיוצא בזה דלא שייך כלל למימ' בהו דכיון שעשה הדבר ההוא בשביל חבירו שלא מדעתו אין במעשיו כלום ואין כאן מעשה כיון דגוף המעשה הנה הוא עשוי ועומד לפנינו. אלו הן התרי גווני דענייני השליחות. ובכן הנה מיושב כונתו ודעתו של הראב"ד ז"ל בהני מילי דאמ' מר בטעמא דיש' האומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה תבואתי דאין היש' עובר משום בל תחסום משום דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ולאו שליחותיה דיש' עביד. דס"ל להראב"ד ז"ל דבהני מילי דכדי שיהיה המעשה קיים צריך דעת הבעלים וכל שעשאו אדם בשביל הבעלים שלא מדעתו אין במעשיו כלום כהפרשת תרומה והלוא' ממון ושאר ענייני זכיית ממון דהוא האופן הא' דענייני השליחות האמור לעיל. גם הנכרי כי עושה לאחד מהני מילי בשביל הישראל מדעתו דהישראל ושליחותו דעשאו הישראל שליח שיעשנו בשבילו לאו אדעתיה דנפשיה הוא דעבי' ליה הנכרי אלא אדעתיה דישראל משלחו הוא דעביד ושליחותיה דישראל הוא מתכוון לעשות כיון דאי לאו דעתו ושליחותו של הישראל אין במעשה ההיא שעושה מעשה של כלום כי עיקר קיום המעש' ההוא בדעת הישראל משלחו הוא דתליא ואם יעשהו אדעתיה דנפשיה ולא שליחותי' דישראל אין במעשיו כלום. ולהני מילי הוא דאצטריך רחמנא למעוטי לנכרי משליחות מקרא דגם אתם דאע"ג דבהני מילי הנכרי כי עביד להו בשליחותיה. דישראל אדעתא דישראל ושליחותיה עביד אין במעשיו כלום משום גזירת הכתוב דמעטיה רחמנא משליחו' דבעינן דומיא דאתם מה אתם ב"ב אף שלוחכם בני ברית. אמנם בהאי גוונא תניינא דאמרן לעיל דכדי שיהא גוף המעשה קיים אינו תלוי בדעתו של זה שבעבורו נעשה הדבר ההוא כעשיית מלאכה וחסימ' דפרה ודישה והדומה. גם באומר ישראל לנכרי שי שיעשה לו המעשה ההיא כי עביד לה להמלאכ' ההיא הנכרי אדעתיה דנפשיה הוא דקא עביד לה ולאו שליחותיה דישראל עביד דכיון דאף שיעשה המעשה ההוא אדעתא דנפשיה ולאו אדעתא דישראל ושליחו' המעשה קיים והנה הוא עשוי ועומד לפנינו. הנכרי סתמיה במעשה ההוא כי עושהו לישראל אדעתיה דנפשיה הוא דקעבי' לה ולאו למעבד שליחותי' דישר' הוא דמתכוון בעשייתו להמעשה ההוא שא"ל הישראל לעשותו בשבילו דבכל כה"ג דאין עיקר קיום גוף המעשה תלוי בדעתו של הישראל המצווהו להנכרי לעשותו בשבילו כמלאכת הבשול וחסימה ודישה אלא קיום המעשה תלוי ביד הנכרי שפועל ועושה מעשה הבשול או החסימה והדישה סתמיה דהנכרי לעשותו אדעתא דנפשיה ולאו שליחותיה דישראל עביד ולהאי גוונא לא איצטריך רחמנא למעטיה לנכרי משליחו' מקרא דגם אתם דאעיקרא דמילתא אין הנכרי עושה שליחותו דהישראל כי היכי דנצטריך למעוטיה משלי' דהסברא ידועה היא דבהאי גוונא נכרי לא עבי' אלא אדעתא דנפשיה ואין כאן שליחות כלל. והנה כי כי כן שפיר פי' הראב"ד ז"ל טעמא דהאומר לנכרי חסום פרתי ודוש בו אינו עובר משום דנכרי אדעתיה דנפשי' עביד ולאו שליחותיה עביד. דבכה"ג קושט' הכי הוה. דאעיקרא אין הנכרי עושה שליחותו של הישראל אלא אדעת' דנפשיה. ואין לנו צורך לטעמא דאין שליחות לגוי דנפקא לן מקרא דגם אתם דהכא ידוע מסבר' דאעיקרא אין הנכרי עוש' שליחו' דהישראל דסתמיה דהנכרי בכל כה"ג דלא עביד אלא אדעתא דנפשיה. כנלע"ד בישוב דברי הראב"ד ז"ל:
דבר היוצא מן האמור דכי איצטריך רחמנא למעוטיה לנכרי משליחות מקרא דגם אתם היינו בכל הני מילי דכי אומר לו הישראל לעשותו בשבילו הנכרי שליחותיה דישראל הוא דעבי' ולאו אדעתיה דנפשיה. דאי עביד להאי מילתא אדעתיה דנפשיה ולאו אדעתיה דישראל משלחו יהיו מעשיו בטלים. כהפרשת תרומה והלוואת ממון ושאר זכיית ממון. בהני והדומ' להם דהנכרי שליחו' דישראל הוא דקא עביד ולא עבי' לה אדעת' דנפשי' הוא דאיצטריך רחמנא למעוטיה לגוי משליחו' מקרא דגם אתם אמנם במילי דגם כי עושה בשביל הישראל אפילו שלא מדעתו ושליחותיה דהישראל לא שייך ביה למימר דאין מעשיו של הנכרי קיימים אלא מעשיו בטלים ואין שם מעשה כלל. כעשיית מלאכה אחת מהמלאכות בשביל הישראל שלא מדעתו הרי עיקר גוף מעשה הבשול או החסימה והדישה קיים ועומ' לפנינו. אין לנו צורך למיעוט למעטיה לנכרי משליחות בהני דאעיקר' זו ידוע דגם באומר הישר' להגוי שיעשה לו דבר מאלו בשבילו. כי עושהו הנכרי בשביל הישראל לאו שליחותיה דישראל הוא דעביד אלא אדעתיה דנפשיה ולהנאת עצמו הוא דקא עביד ואין כאן שליחות כלל..
ומעתה הנה מקום אתי ליישב להאי קושיא דהקשה הגאון בעל ש"ות פני יהושע ז"ל על רש"י ור"ח דס"ל דלחומרא יש שליחו' לגוי מהא דאיבעיא לן התם בפרק הפועלים באומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה אי גזרו בה רבנן משום אמירה לגוי שבות כדגזרו גבי איסורי שבת כתבנו דבריו לעיל בריש אמי'ר. ולפי האמו' דבדבר דליכא למימ' ביה דאין בגוף המעשה כלום כי מעשיו הרי הם קיימים ועומדי' לפנינו כעשיית מלאכות בשביל הישראל וכיוצא. גם בי אומר לו הישראל להנכרי לעשות לו מלאכה ההיא בשבילו סתמיה דנכרי דכי עביד לה למלאכה ההיא בשביל הישראל לאו שליחו' דישראל עביד אלא אדעתא דנפשיה הוא דעביד. וה"נ הוה חסימה ודישה ככל האמור לעיל. לא קשיא כלל להאי קושיא דהגאון בעל ש"ות פני יהושע א"ל הנז'. דעד כאן לא אמרו דלחומרא יש שליחו' לגוי אלא בכל הני מילי דגם גוי כי עביד להו בשלי' הישראל לאו אדעתיה דנפשיה קעביד אלא שליחותיה דישראל הוא דעביד כהלווא' הגוי מעותיו של ישראל ברבית לישראל אחר בשליחותו דהישראל המלוה דא"ל להנכרי שילוה מעותיו שבידו לישראל אחר בשבילו דבכה"ג כי נותן הנכרי המעות להישראל השני בתורת הלואה בשליחותו דהישראל הראשון לא עביד הנכרי אדעתא דנפשיה אלא אדעתא דישר' ושליחותיה הוא דמתכוון הנכרי למעב' וכיוצא דיש כאן שליחו' אלא דרחמנא מעטיה לנכרי משליחות מקרא דגם אתם מה אתם בני ברית כו'. וכן בכל שאר זכיית ממון וכל כיוצא בזה ואמור רבנן דמאחר דשליחו' מיהא איכא הכא דהנכרי לאו אדעת' דנפשיה עבי' בהני מילי אלא שליחותיה דישראל הוא דעביד יש להחמיר מדרבנן מהאי טעמא רבה דאמר בה הריב"ש ז"ל דכ"ע ידעי דשש"א כמותו ולאו כ"ע ידעי דרשת מה אתם בני ברית כו' כתבנו דבריו לעיל בריש סי' הקודם. אמנם בהני מילי דגם כי אומר הישר' להנכרי לעשות לו הדבר בשבילו הסבר' ידוע לכל דהנכרי כי עביד לה להאי מילתא אדעתא דנפשיה הוא דקא עביד ולאו שליחותיה דישר' עביד כעשיית מלאכה אחת מן המלאכות בשבת באמירתו דהישראל דא"ל להנכרי שיבשל לו בשבת וכן חסימת פרתו ודישת תבואתו ואין כאן שליחות כלל לא ראו חכמים לגזור ולמימר דאסור מה"ט דיש שליחות לחומרא כיון דזה ידוע דבכה"ג הנכרי אדעתא דנפשיה הוא דקא עביד ולאו שליחותיה דישראל עבי' ואין כאן שליחות כלל למימר ביה שש"א כמותו דבהא כ"ע ידעי דאין הגוי מתכוון לעשות שליחותי' דישראל אלא אדעתא דנפשיה הוא דעביד ולהכי שרי וליכא למגזר בכה"ג איסורא מה"ט דלחומרא יש שליחות. אלא דאפ"ה משום דסוף סוף הנכרי כי עביד לה להאי מילתא ע"פ אמירתו דישראל הוא דקא עביד הגם דכי עושהו הנכרי לא מכוון למעבד שליחותיה דישראל אסרו חז"ל באיסורי שבת וגזרו שבות דאמיר' לגוי משום דסוף סוף מחזי קצת לעיני ההמון כשלוחו של הישראל כיון דהישראל מצווהו להגוי ואומר לו לעשות מלאכה ההיא בשבילו והגוי עושה המלאכה ההיא בשביל הישראל ע"פ אמירתו וחששו חז"ל לשלא יבא הישראל עי"כ להקל באיסורי שבת. ומבעיא לן אם איסור זה דאמירה לגוי שבות דאסרו חז"ל משום דמחזי קצת כשלוחו אסרוהו גם בשאר איסורי תורה דהוו כיוצא דאיסורי מלאכה דשבת כאיסור חסימה ודישה דאע"ג דמשום שליחות לחומרא לא אסיר משום דבכה"ג ליכא שליחות כלל בנכרי דהוא אדעתא דנפשיה קעביד כאמור מ"מ אסרו משום אמירה לגוי שבות כבאיסורי שבת. או דילמ' דוקא באיסורי שבת דחמירי דהוי איסור סקיל' ראו חז"ל להחמיר ולאסור אמירה לגוי אע"ג דכ"ע ידעי דבכה"ג הנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ולאו שליחותיה דישראל עביד משום דמחזי לעיני המון כשליחות כיון דע"י אמירתו של הישראל הוא דהגוי עביד המלאכה בשביל הישראל. אבל בשאר איסורי. תורה דקילי כאיסור חסימה לא ראו חז"ל לאסור אמירה לגוי כיון דכ"ע ידעי דנכרי בכה"ג אדעתיה דנפשיה קא עביד ולאו שליחותיה דישראל עביד ולא חשו חז"ל באיסורי לאוין להא דמחזי לעיני המון כשליחות כדחשו גבי איסור שבת. כנלע"ד בישוב האי תיובתא רבתי דאותיב מר הגאון פני יהושע ז"ל על סברת רש"י ורבינו חננאל ז"ל דיש שליחות לנכרי לחומרא.
ולפי מאי דכתיבנא אתי שפיר דלא אשכחן לרז"ל באיסורי מלאכות דשבת ע"י נכרי שיאמרו דאיסורו משום דיש שליחות לגוי לחומרא באיסורי שבת כדאמרו גבי איסור רבית אלא אמרו דאיסורו משום אמירה לגוי שבות דמ"ט עבדי רבנן דמשנו בדבורייהו דגבי איסור רבית אמרו דאסור משום דיש שליחות לגוי לחומר' וגבי איסורי שבת הם אמרו משום אמירה לגוי שבות. אך ע"פ מאי דכתיבנ' ניחא דדוקא גבי רבית וכיוצא בו דהנכרי שליחותיה דישר' הוא דעביד ולאו אדעתא דנפשיה ונמצא דיש שם שליחות אלא דרחמנא מעטיה לגוי משליחות ואמור רבנן דלחומרא יש שליחות. אמנם גבי איסורי שבת דכי אומר ישראל לגוי לעשות לו מלאכה בשבת בשבילו כי עביד הגוי המלאכה בשביל הישראל לאו שליחותיה דישראל עביד אלא אדעתיה דנפשיה ככל מאי דברירנ' לעי' ונמצא דאין כאן שליחות מעיקר' כי היכי דיאמר ביה דיש שליחות לגוי לחומרא אלא משום דמחזי לעיני ההמון כשלוחו של הישראל כיון דבשביל הישראל וע"פ אמירתו דא"ל לעשות המלאכ' הוא דהגוי עושה ראו חז"ל לחוש ולאסור להכי אמור רבנן בהא דאיסורו משום אמירה לגוי שבות ולא אמרו משום דיש שליחות לגוי לחומרא כדאמרו התם גבי רבית.
ואת זה מצאתי ראיתי להגהות מיימו' ריש פ"ו דה' שבת שכתבו בשם הר"ש בר ברוך ז"ל אסו' ליתן לגוי מעות בע"ש שיקנה לו למח' ביום השוק כי יש שליחות לגוי לחומרא ולא דמי לכל הני דשרו כ"ה עם השמש ולא דמי למסירת כתבים ביד גוי דכולהו אדעת' דנפשייהו קעבדי דאם ירצה לא יעשה למחר ודמי לפוסק לשבות ואינו שובת אבל הכא אי אפשר אלא למחר ביום השוק א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב ז"ל הטעם דאסור ליתן לגוי מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק משום. דיש שליחות לגוי לחומרא. ויש להרגיש עליה לכאורה דמה ראה כאן לשנות מלישנייהו דרבנן דאמרו הטעם באיסורי שבת משום אמירה לגוי שבות ולא העלו על שפתי קדשם להאי לישנא דיש שליחות לגוי לחומרא גבי איסורי שבת.. ואמאי קאמר מר הכא הטעם דיש שליחות לגוי לחומרא. האמנם לפי מאי דברירנא אנן בעניותין לעיל אתי שפיר ותנא דווקנא הוא הר"ש ב"ר ברוך ז"ל דדייק שפיר למי' הכא להאי טעמא דיש שליחות לגוי לחומרא. והוא משום דהכא כי נותן הישראל מעות לגוי בע"ש ואומר לו לקנות לו חפץ פלוני למחר ביום השוק הנה הוא עושה שלי' להגוי שיקנ' לו ביום שבת והגוי כי קונה בשביל הישראל להחפץ ההוא ביום שבת לאו אדעתא דנפשי' הוא דעביד אלא שליחותיה דישר' עביד שיקנה המוכר החפץ להישראל בעל המעות והגוי הקונה לזכו' בהחפץ מיד המוכר להיש' משלחו מתכוון דבהכי הרי מעשיו קיימי' שיהיה החפץ קנוי להישראל משלחו מש"אכ אם א יתכוון הגוי. לקנות ולזכות בשביל הישראל דאין המכר קיים באופן דבכל כה"ג הגוי לאו אדעתא דנפשיה עביד כבשאר איסורי מלאכות דשבת אלא שליחותיה דישראל עביד דומיא דאיסור רבית ושייך הכא לה"ט דיש שליחות לגוי לחומרא. ולהכי נקט הר"ש זל להאי טעמא דיש שליחות לחומר' הכא דהוא טעמא רויחא אף אם תמצא לומר דבאמיר' לגוי בע"ש לעשות לו מלאכה בשבת ליכא משום איסור אמירה לגוי שבות הכא יש לאסור משום דיש שליחות לחומרא דמה"ט גם כי אומר לו בע"ש. הנה בעת שהגוי קונה החפץ דהוא ביום שבת כקונהו הישראל עצמו משום דש"שא כמותו דיש שליחות לגוי לחומ' אלא דלקושטא דמילתא פשיטא ליה להרב זל דגם לומר לגוי מע"ש לעשות לו איזו מלאכה למחר אסור אף דליכא לה"ט דשליחות משום דאמיר' לגוי שבות אפי' מע"ש. להכי הוקשה לו דמ"ש מהני דשרו ב"ה עם השמש וממסירת כתבים ליד הגוי בע"ש. ופריק לה שפיר דהתם נכר הוא וידוע לכל המון העם דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד כיון שברשותו הוא שלא לעשותו למחר בשבת מש"אכ באומר לו לעשותו דוקא למחר בשבת כה"ג דאומר לו לקנות ביום השוק דא"א לו לקנות לא בשבת דהוא יום השוק. כנל"עד בכוונת דברי הר"ש ב"ר ברוך ז"ל:
אך מה שמנגד להאי סברא דאמרן דבדבר שנעשה בשביל הישראל אפי' שלא מדעתו עיקר המעשה קיים ועומד לפנינו כי אומר ישראל לנכרי לעשותו בשבילו אין הנכרי עושה להמעשה ההוא שליחותו דישראל אלא אדעתא דנפשות עביד. הוא מאי דחזיתיה להר"שבא ז"ל בחי' לקמא לדף נ"א עלה דפרכינן התם בור של שני שותפין היכא משכחת לה אי דעבדו שליח. אין שליח לדבר עבירה. והק' עלה הרש"בא זל קשיא דילמא דשוו שליח נכרי וי"ל דאין שליחות לגוי ואפילו אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך א"ד ז"ל יע"ש. והשתא. אם איתא להאי סברא דאמרן. אעיקרא לא מקשה הרש"בא מידי דהא כי שוו שליח לנכרי לכרות הבור בר"ה כי כורה הנכרי הבור אדעתא דנפשיה הוא דעביד ולאו שליחותיה דישראל עביד דהא מעשה הכריה דהבור עשוי ועומד לפננו ואמאי הוצרך הרשב"א זל לתרצה משום דקי"ל אין שליחו' לגוי ואפי' אינהו לדידן כדאמרי' באיזהו נשך תיפוק לי דאעיקרא אין כאן שליחות כלל דבכה"ג נכרי אדעתא דנפשיה הוא דקעביד ולאו שליחותיה דישראל עביד. זולתי שנאמר דהרשב"א ז"ל קט לתרצה הכי לרווחא דמילתא דהכי קי"ל דאפי' בדאיכא שליחות אין שליחות לגוי דמעטיה רחמנא לגוי משליחות והוא דוחק קצת.
ולפי מאי דכתיבנא מתורץ מאי דקשיא ליה להגאון רש"ל בספ' ים של שלמה פרק הגוזל בתרא סי' ן' על מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"ז סי' א' והביאו הטור ז"ל בח"מ סי' שפ"ח וז"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם כו' עד וכ"ש אם צוו להורגו דיפה עשו ואע"פ שכתב ר"ח דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה כו' וכ"כ בסי' א' יע"ש. והקשה מהרש"ל ז"ל דכיון דקי"ל שש"א כמותו הו"ל כאילו הוא עצמו הרגו בידים וגבי גוי לא שייך לומר אין שלד"ע ועוד דאף דאין שליחו' לגוי היינו לקולא אבל לחומר' יש שליחו' והו"ל כהרגו בידים זת"ד ז"ל יע"ש. ולפי מאי דכתיבנא לק"מ דבכה"ג גוי אדעתא דנפשיה קעביד ולא אדעתא דישראל וליכא משום שליחות לחומרא. ועמ"ש הרב שע"המ ז"ל פ"ה מה' מלוה דט"ל ע"ב סד"ה האמנם ראיתי כו' ובמ"ש על קושי' מהרש"ל ז"ל שם ע"ג דאין דבריו מחוורין לי. ועמ"ש הר"ב תה"ד סס"י רצ"ט ועיין מה שכתבתי לקמן סימן צ"ח בענין אין שלד"ע אי שייך בשליח גוי.
כלל היוצא ממאי דכתיבנא דלא אתמר להאי מילתא דיש שליחות לגוי לחומרא אלא בהני מילי דרמו עליה דישראל למעבדינהו איהו גופיה או שלוחו מדעתו דאי עביד להו אדם בשבילו שלא מדעתו מעשיו בטלים ולא עבד ולא מידי כה"ג דרבית ושאר ענייני זכיות דממון דגם הנכרי כי עביד להו בשליחותו דישראל לאו אדעת' דנפשי' קעביד אלא שליחותי' דישרא' הוא דעביד לא דרחמנא מעטי' להנכרי משליחות ואמור רבנן דלחומרא יש שליחות לגוי מטעמ' דאמר מר הריב"ש ז"ל אבל במילי דגם כי יעשה הנכרי בשביל הישראל שלא מדעתו דישראל אין עיקר מעשיו בטלים דהמעשה עשוי ועומד לפנינו לא אמרו רבנן בהו דיש שליחות לגוי לחומר' כיון דאין כאן שליחות דבכה"ג נכרי אדעתא דנפשי' הוא דקא עביד ולאו שליחותיה דישר' עביד כדברירנ' לעיל מתורתו של הראב"ד ז"ל וככל מאי. דברירנא לעיל אלא שמדברי האחרונים ז"ל מוכח דלא מחלקי האי חילוקא דכתיבנא והנראה לע"ד כתבתי ותו לא מידי: