אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › סט

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · סט

סח

אין אומרי' לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך. היינו דוקא לענין להציל חבירו מן העבירה הוא דא"א לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכ' חבירך לפי שבמה שניצול חבירו מן העבירה אין אני קורא בו שהוא זוכה בשום מצוה גם הוא אינו נקרא זוכה בה וכיון דכי יחטא אינו זוכה הוא עצמו בשום מצוה אין לו לחטוא בשביל להציל חבירו מן העבירה. אבל כדי שיזכה חבירו בקיום מצוה אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך בקיום מצוה משום דכיון דחבירו זוכה ומקיים המצוה גם הוא עצמו זוכה בה במצוה זו שכל ישראל ערבים זה בזה כן מבואר יוצא מדברי הרא"ם ז"ל בחי' על הסמ"ג לה' שופר עלה ההיא דקטן אין מעכבין אותו מלתקוע שכת' וז"ל אבל סיפא דמיירי בלא הגיע לחנוך אין מעכבין דאין ב"ד מצווין להפרישו כיון שאינו בר חיובא אבל אין מתעסקין לתקוע בשבילו כיון דלית בהו משום קיום מצוה שהרי אין הגדולים מחוייבי' לחנכן במצות דאעפ"י שזוכין בזה התינוקות שמרגילין עצמם במצות מ"מ כיון שאין הגדולים מחוייבים לחנכם ואינם מקיימים בזה שום מצוה אסור דא"א לו לאדם חטא אפי' בחטא של שבות בשביל שיזכה חבירך דהא בשבת בפ"ק אמרו ברדיי' הפת שאינה אלא משו' שבות א"א לו לאדם חטא וכו' אבל בהגיע לחנוך שהוא מחוייב לחנכו במצות אינו נקרא חוטא באותה תקיעה שתקע בשבילו מאחר שהוא עצמו זוכה באותה תקיעה שמקיים בה מצות חנוך. אך קשה מההיא דפ"ק דשבת שלא התירו לו לרדות וכו' ואעפ"י שהוא עצמו זיכה בה כשמציל את חבירו מן העבירה שכל ישראל ערבים זה בזה ושמא יש לחלק בין זכות להצלה מן העבירה דלגבי התעסקות התקיעות שחבירו זוכה בה גם הוא זוכה בהן ולגבי רדיית הפת שחבירו נוצל מן העבירה ואין אני קור' בו שהוא זוכה בשום מצוה גם הוא אינו נק' זוכה בה א"ד ז"ל יע"ש. הנה שהוקשה לו על מאי דכת' בטעמא דמתעסקין לתקוע לקטן שהגיע לחינוך לפי שכיון שהוא עצמו זוכה באותה תקיעה שמקיי' בה מצות חינוך אינו נק' חוטא באותה תקיעה. מההיא דרדיית הפת דפ"ק דשבת דלא התירו לו לרדותה בשביל שיזכה חבירו ואעפ"י שהוא עצמו זוכה בה כשמציל את חבירו מן העבירה שכל ישראל ערבים זב"ז ותירץ דשמא יש לחלק בין זכות להצלה וכו'. אשר מדבריו אלה מבואר יוצא דכדי שיזכה חבירו בקיום מצות עשה אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דכיון דבחטא זה חבירו זוכה בקיום מצוה גם הוא זוכה במצוה ההיא ולאו חוטא הוא ואף דליכא לה"ט דאיהו מחייב לחנכו כדאיכא גבי מתעסק לתקוע לקטן שהרי לדבריו ברדיית הפת דא"א לו לרדותה אינו אלא מפני דהוא להצילו מן העבירה ואין אני קורא בו שהוא זוכה בשום מצוה גם הוא אינו נק' זוכה. אבל אי הוה התם במה שזה ירדה הפת יזכה חבירו בקיום שום מצוה גם הוא היה זוכה בה והיה מותר לו לרדותה בשביל שיזכה חבירו כיון דגם הוא יזכה במצוה ההיא וא"כ הרי מבואר מדבריו דאם במה שזה יחטא יקיים חבירו שום מצוה אומרים לו חטא בשביל שיזכה חבירך משום דגם איהו עצמו זוכה בה.

והנה הרב נחפה בכסף ז"ל בחי' על הרא"ם דקפ"ב סע"ג כתב לתרץ עיקר קושית הרא"ם זל מההיא דרדיית הפת שני תירוצים והתי' הראשון כתבתיו לעיל סי' ס"ו יע"ש מה שכתבתי על דבריו. ותירוצו השני הוא במ"ש התוס' דדוקא היכא דפשע וכו' ה"נ נאמ' לחלק כין הא דמתעסק לההיא דשבת דדוקא בההיא דשבת שפשע א"א לאדם חטוא אע"פ שזוכה שמציל לחבירו אבל בהא דמתעסק עם קטן שהגיע לחנוך דלא פשע הקטן ולא מיקרי חוטא כמ"ש הרא"ם ז"ל וכו' והכי עדיפ' לי הך תירוצא מתירוץ הרא"ם דקשיא לי תרתי חדא דהרי בשבת אמרו א"א וכו' בשביל שיזכה חבירך הרי דקרו לחבירו זוכה וה"ק הרא"ם שאין אני קור' בו זוכה ועוד שהרי אמרו בש"ס דישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה ואוקמוה כשבאת עבירה לידו ופירש והא דרדיית הפת הוה ליה באת עבירה לידו ובא חבירו ומצילו הימנה דהו"ל כזוכה במצוה ועושה אותה וא"כ גם חבירו נק' זוכה בה ויש ליישב בדוחק א"ד ז"ל י"עש ולענ"ד בהורמנותיה דמר אמינא דהאי תירוצא דתריץ מר כמ"ש התוס' לחלק בין פשע ללא פשע לאו תירוצא הוא לקושיית הרא"ם ז"ל כי הא ודאי דהרא"ם ז"ל עיני קדשו שפיר חזו להני מילי דהתוס' שם עלה דהך סוגיא דרדיית הפת בפ"ק דשבת גופא דכתבו שם לחלק להאי חלוקא דבין פשע ללא פשע ואפ"ה הוקש' לו להאי קושיא דיליה והיינו משום דאף לפום האי חילוקא דמשום דפשע דכתבו התוס' ז"ל קשיא להאי קושיא דמקשה הרב ז"ל והוא דהנה לפי האמור בטעמא דקטן שהגיע לחנוך דמתעסקין לתקוע לו אע"ג דעושה הגדול המתעסק לתקוע לו להקטן איסור שבות הוה משום דבמה שמזכה להקטן גם הוא זוכה בתקיעה זו דעביד מצות חנוך וכיון דגם הוא זוכה בה לאו חוטא בהאי תקיעה יתקרי. א"כ גם התם בפ"ק דשבת ברדיית הפת אף שזה שהדביק פשע אמאי לא התירו לו לחבירו לרדותה משום זכיית עצמו דאיהו גופיה זוכה כיון דישראל ערבים זה בזה ומצוה קעביד לנפשיה נמי כי רודהו קודם שתאפ' שמצילהו לחבירו מן העבירה כי גם הוא ערב בעד חבירו דישראל ערבים זב"ז ונמצא דכי מציל לחבירו מן העבירה מה שהציל. הציל לעצמו נמי והו"ל א"כ גם איהו זוכה בה ברדייה זו וכיון דגם איהו זוכה בה לאו חוטא הוא ברדייתו דומיא דמתעסק לתקוע לקטן שהגיע לחינוך דכל עיקר הטעם אינו אלא בעבור זכייתו לעצמו דחייב לחנכו ועביד מצוה דחנוך בתקיעה זו ולאו חוטא הוה וא"כ הגם שבשביל שיזכה חבירו. בלחוד וינצל מן העבירה דאפיית הפת ליכא להתיר לו לרדותה מפני שפשע מ"מ מפני זכיית עצמו דאיהו גופיה מצוה קעביד ברדייתו שמציל את חבירו מן העבירה דהוא ערב בעדו ולעצמו נמי. מציל מעביר' זו ברדייה זו דין הוא להתיר לו לרדות דגם איהו זוכה ולאו חוטא הוא ברדייה זו. ואם חבירו פשע ודין גרמה לו שלא יהא לו זכות זה. להנצל מן העבירה איהו לא פשע ואמאי לא יהא מותר לו לרדותה כדי שיזכה גם הוא ולפי מאי דמסיק הש"ס התם מוכח דדוקא המדביק עצמו הוא דהותר לו לרדותה אבל לחבירו לא הותר לו משום דא"א לו לאדם חטוא וכו' והוא קשה דכיון דגם איהו זוכה במה שמציל לחבירו מן העבירה דישראל ערבים זב"ז גם לחבירו יהא מותר לרדותה אף שהמדביק פשע כאמור זהו כוונת הרא"ם ז"ל בקושייתו והוא ברור. ואין מקום כלל למאי דתריץ יתיב הרב נחפה בכסף ז"ל במ"ש התו' י"ל לחלק בין פשע ללא פשע. כי גם לפי חלוק זה קשה לקושיא זו כאמור ומדובר.

ומאי דקשיא ליה להר' נחפה בכסף על תירוצו של הרא"ם ז"ל תרתי חדא דהרי בש"ס אמרו א"א וכו' בשביל שיזכה חבירך הרי דקרו לחבירו זוכה והיכי קאמ' הרא"ם שאין אני קורא בו זוכה ועוד שהרי אמרו בש"ס דישב אדם ולא עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה וכו'. לענ"ד אחר המחיל' רבה דאין לקושיותיו שתים אלה מקום כלל דבש"ס מאי דקרו ליה זוכה כדקאמ' בשביל שיזכה חבירך היינו זכיה שהוא זוכה להנצל מעונש העבירה דלזה ודאי שגם להנצל מעשיית העבירה זוכה יתקרי אבל זוכה בשום עשיה וקיום מצוה אין אני קורא בו והרא"ם ז"ל לא אמר שאין אני קורא בו שהוא זוכה אלא הכי אמ' מר שאין אני קורא בו שהוא זוכה בשום מצוה כמו שבא בפירוש בדבריו ז"ל וא"כ מאי קשיא ליה להרב דבש"ס קרו ליה זוכה וה"ק הרא"ם שאין אני קורא בו זוכה אחר שהרא"ם לא אמר הכי שאין אני קורא בו זוכה אלא אמר בפירוש שאין אני קורא בו זוכה בשום מצוה. גם. מאי דקשיא ליה מהא דאיתא בש"ס והוא בקדושין ד"מ ע"ב ישב אדם ולא עשה. עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה ואוקמוה כשבאת עבירה לידו ופירש והא דרדיית הפת הו"ל באת עבירה לידו ובא חבירו והצילו הימנה דהו"ל כזוכה במצוה ועושה אותה וא"כ גם חבירו נקרא זוכה בה. אחר המחילה רבה דאין כאן מקום קושיא כלל דממקום. שבא והוא ממאי דאוקמוה בבאה עבירה לידו ופי' מבואר ממילא דהכא שזה שבאה העבירה לידו. איהו לא פירש ואחר הוא שהצילו מן העבירה ליכא למחשב למה שחבירו מצילו כאילו הוא עשה מצוה ועיין שם בש"ס בקידושין וברש"י שם ד"ה התם שבא דבר עבירה לידו דמבואר דה"ט דישב ולא עבר עביר' דנוטל עליה שכר כעושה מצוה משום דמיירי שבא לידו וכפה את יצרו ולא עבר ואין מצוה יתירה מזו יע"ש. וא"כ הכא דזה הדביק פת בתנור והוא עצמו אינו רודהו אלא חבירו הוא דבא להצילו שלא יגמר העבירה ליכא להאי טעמא דבא לידו וכפה את יצרו כו היכי דתחשב לו מה שחבירו מצילו למעשה מצוה וזה פשוט מאוד ותם אנכי ולא אדע מאי מקשה ומאי האי דקא' דה"נ הא דרדיית הפת הו"ל באת עבירה לידו ובא חבירו והצילו הימנה דהו"ל כזוכה במצוה ועושה אותה וכו' דמה ענין בא עבירה לידו ופירש הוא עצמו הימנה דהוא מתגבר לכפות את יצרו וכופהו למדביק פת בתנור. בשבת ולאו איהו פריש אלא בא רעהו לרדותה סוף דבר לא ידענא מאי קאמ' מר בהא. באופן דאין כאן מקום כלל להני תרתי קושיי דמקשה הרב ז"ל על תירוצו של הרא"ם ז"ל.

האמנם אי איכא לאקשויי על האי תירוצא דהרא"ם ז"ל לפענ"ד הוא דאיך אפ לומר דלענין להציל את חבירו מן העבירה דהוה עובר בקום עשה א"א לו לאדם חטוא בשבו' דרבנן בקום עשה ולענין שיקיים חבירו מצוה דאי לא מקיימה היא בשב ואל תעשה אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בקום עשה בשבות דרבנן בשביל שיזכה חבירך בקיום מצוה והלא חכמים זל העמידו דבריהם אפילו גבי קיום מצוה דאורייתא שלא לעבור על דבריהם בקום עשה בשביל קיום מ"ע דאורייתא ואמרו דמוטב לבטל מ"ע דאוריית' דהוה שב ואל תעשה ולא יבטל איסור דרבנן בקום עשה וכדאמרי' בכמה דוכתי וא"כ כ"ש שאין לומ' לאדם עמוד וחטוא באיסור דרבנן בקום עשה כדי שיזכה חבירך בקיום מ"ע דאדרבה מוטב שיהא חבירו בשב ואל תעשה דקיום מצוה ואל יעבור זה על איסור דרבנן בקום עשה ועיין להרא"ם ז"ל שם בה' שופר דהקשה על מאי דאמרו טעמא דבטול מצות תקיעת שופר בר"ה שחל להיות בשבת משו' גזירה דרבה דבלא גזירת דרבה נמי לא היה לנו לתקוע דאין לומ' יבא עשה של תורה וידחה שבות דדבריהם אלא היכא דמבטלי תורה בידים אבל היכא דיושב ודבר תורה נעקר מאליו יש להם כח לחכמי' לבטל דברי תורה מפני שבות דדבריהם דשב ואל תעשה שאני כדאיתא פ' מי שמתו יע"ש מ"ש ליישב לזה ומ"מ לענין לומר לחבירו לחטוא בקום עש בשבות דדבריהם כדי שיזכה חבירו בקיום מצוה גם לפי מה שתירץ שם הרא"ם ז"ל לחלק בהא דאמרו שב ואל תעשה שאני נראה דלא נתן ליאמר כי הא ודאי דכל דהוא בשביל שיזכה חבירו אין לו לעבור בשבות דרבנן בקום עשה אף דיהיה בעידנא דהוא עובר על השבות מקיים חבירו המצוה כי מוטב שיבטל חבירו המצוה דרמיא עליה בשב וא"ת ולא יעבור זה על שבות דרבנן בקום עשה. ומה יתן ומה יוסיף זה שבמה שחבירו זוכה בקיום המצוה גם הוא זוכה בה לעבור מפני כן על שבות דדבריהם בקום עשה ואי איכא מקום לומר לחבירו עמור וחטוא אפי' בשבות דרבנן בשביל שיזכה חבירו הוא כשחבירו בא לעבור עבירה דאורייתא בקום עשה דמאחר שזה יבא לעבור ע"ד תורה בקום עשה אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשבות דרבנן בקום עשה כדי שיזכה חבירך ולא יעבור ע"ד תור' בקום עשה אמנם לומר לזה עמוד וחטוא בשבות דרבנן בקום עשה בשביל שיזכה חבירך בקיום מצות עשה לא מסתבר כלל כאמור. וכזה ראיתי להר' משפטי שמואל ז"ל סי' ק"ך דקנ"ג ע"ב שכת' דזה לא מצינו שחיי' אדם לחטוא לזכות לחבירו במצו' רק שחייב לחטוא להצילו מהעון דחשיב קום עשה אבל לזכותו במצוה ע"י חטא לא עבדינן דחשיב שב וא"ת דבהנהו דעירובין ודתמיד נשחט בכולן מצילין אותו מהעון חשבינן להו ולהכי שרו אבל לזכותם במצוה ע"י חטא של זה זה לא מצינו כלל ותעיין בדקדוק הדברים כי החלוק ישר הוא ולהכי קאמרו התוספות בפ"ק דשבת כשהקשו על ההיא דחציו עבד וכו' ותירצו דשאני פ"ו דמצוה רבה וחשיב כמצוה דרבים דאלמא דדוקא התם דהוה מצוה רבה התירו עון מפני מצוה דגדול זכות הרבים. וראיה לדבר דהרי התם בברכות דמייתי עובדא דר"א דשחרר עבדו כדי שימנה במנין עשרה ועבר על עשה דאורייתא לא היה אלא בעד התפלה דהיא דרבנן כו' ואפ"ה משום מצוה דרבים דעדיפא דחינן איסורא דאוריי' מקמיה ולהכי דחקי התוס' להחשיבה מצוה דרבים משום דדחיקא להו מלתא דמפני לזכות לזה במצוה נגרום עון לזה דגדול עונש העושה עבירה ממי שעומד ואינו עושה מצוה וזה ברור כו' א"ד ז"ל יע"ש. והא ודאי דהכי מוכח ומסתבר דבשביל שיזכה חבירו בקיום מצוה אין לו לזה לעבור ולחטוא אפי' בשבות דרבנן בקום עשה ואיך כתב הרא"ם ז"ל בתירוצו לקושייתו לחלק כל בתר איפכא דלהציל לחבירו מן העבירה א"א לו לאדם עמוד וחטוא פו' וכדי שיזכה חבירו בקיום מצוה אומרים לו לאדם עמוד וחטוא מפני שכיון שחבירו זוכה בה גם הוא זוכה בה. הא אדרבה כיון שחבירו אי לא מקיים המצוה אינו אלא שב וא"ת טפי מפסיד בהחטא שיחטא בשבילו לעבור על שבות דרבנן בקום עשה וכדאמרי' בכמה דוכתי דחכמים העמידו דבריהם וככל האמור.

ומאי דהוקשה לו להרא"ם ז"ל על מאי דהותר לגדול לתקוע לקטן שהגיע לחנוך מטעמא דהוא חייב לחנכו במצוה אינו נקרא חוטא באותה תקיעה שתקע בשבילו שהוא עצמו זוכה באותה תקיעה שמקיים בה מצות חנוך. מהא דפ"ק דשבת דלא התירו לו לרדות אע"פ שהוא עצמו זוכה בה כשמציל את חבירו מן העבירה שכל ישראל ערבים זה בזה. אשר מכח קושיא זו לחלק יצא להאי חלוקא דבין זכות להצלה מן העבירה. לפענ"ד בהורמנותי' דמר אמינא דאעיקרא קושיא ליתא דשאני זכות זה דזוכה בההיא דתקיעה להקטן דהוה כדי לקיים מצוה דרמיא עליה דידיה בריא בחיובא לחנכו במצות ולא בשביל שיזכה חבירו הקטן חשיב אלא בשביל שיקיים מצותו דרמו עליה רבנן וחייבוהו לחנך את הקטן במצות וכיון דחייבוהו רבנן לחנכו להקטן במצות ובכלל כל המצות הוה נמי האי מ"ע דתקיעת שופר הרי הוא כפירשו בפירוש באיסור שבות זה דתקיעת שופר דבמקום מצות חנוך לקטן שהגיע לחינוך לא גזרו ואסרו שבות זה דתקיעה. משא"כ בההיא דהדביק פת בתנור אע"ג דאיכא מצוה להציל לחבירו מן העביר' היינו כי יכול להצילו בלתי שיצטרך לחטוא הוא שום חטא אפי' שבות דרבנן. אבל אם יצטרך לעבור עבירה אפילו דרבנן כדי להציל את חבירו מן העבירה ליכא שום חיו' עליו להצילו אלא אדרבה איסורא עביד במה שעובר על שבות דרבנן בשביל להציל את חבירו מן העבי' דאע"ג דישראל ערבים זה בזה מ"מ יותר הוא מפסיד כשהוא עובר עביר' בהצלתו ממה שמרויח במה שלא תעשה העבירה ע"י חברו. זולתי אם תהיה העבירה שעושה חבירו שלא ע"י פשיעה לפי תי' אחד דהתוס' ז"ל דאז כיון דאיכא נמי מלבד חלק הזכות דהוא זוכה לעצמו במה שמצילו מצד הערבנות דהוא ערב דישראל ערבים זב"ז. גם כן זכות שהוא מזכה להציל לחבירו דמצוה איכא לזכותו ולהצילו כיון דלא פשע דאזי תרבה לו הזכייה שזוכה בהצלתו את חבירו יותר מההפסד שמפסיד כהחטא שחוטא בעבור הצלתו וע"כ אומרים לו עמוד וחטוא חטא קל כדי שיזכה חבירך באיסורא רבה. א"נ כשהיא מצוה רבה או מצוה דרבים לפי תי' האחר של התוס' דכיון דהוה בשביל שיזכה חברו במצוה רבה דהוה כמצו' דרבים גם איהו זכייתו רבה על ההפסד שיפסיד בחטאו חטא קל כדי שיזכה חברו במצוה דרבים דזכות דרבים גדול מאוד ולכן אומרים לו חטוא בשביל שיזכה חבירך במצוה רבה או דרבים. וכן כשבא לחבירו החטא ע"י כההיא דעירו' דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא וכו' כפי תירוץ הראשון של התוס' כיון שע"י בא להע"ה העבירה כי מצילו שלא יחטא מרויח יותר מן ההפסד שיפסיד בהחטא שיחטא בעבור הצלתו באיסורא זוטא ולכן ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא כי היכי דלא לעביד הע"ה איסורא רבה וזה ברור ודלא כהרא"ם ז"ל דלחלק יצא בין הצלה לזכות. כנלע"ד ותו לא מידי.

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה