גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · יא
אדם מצווה על שביתת עבדו. נסתפק הרדב"ז ז"ל בח"א סי' מ"ז אם אנו מצווין על שביתת עבד ערל אפילו במלאכות דרבנן או דילמא במלאכות דאורייתא דוקא. ופשיט לה דכיון שהמלאכה היא לצרכנו לעולם אנו מצווין על שביתתו ודייק לה ממתני' דקתני נכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה מפני ששביתתו עליהן. הא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה אעפ"י שהיא מלאכה דרבנן דהא קי"ל כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ואפילו בא לכבות. מדעתו כיון שהמלאכת היא לצרכנו. וכ"כ הר"ן ז"ל על ההלכות פ' כ"כ גבי קטן דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור דאורייתא ובאיסור דרבנן ספינן ליה בידים ה"מ לצרכו אבל לצרכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. והרי הרשב"א השוה עבד ערל לקטן ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וכו' א"ד ז"ל יע"ש.
ולפענ"ד בהורמנותיה דמר הרדב"ז ז"ל נ"ל דבמלאכות דרבנן אין אדם מצווה על שביתת עבדו. ואמינא לה מהני מילי דהר"ן ז"ל דפרק כל כתבי גופיה אשר מהם ללמד יצא הר' ז"ל דגם במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתת העבד דומיא דקטן. ולדידי אדרבה מהדמיון הזה דהשוה הרשב"א ז"ל עבד ערל לקטן ראיה גמורה דבעבד אין אנו מצווין על שביתתו במלאכה דרבנן והוא ממאי דחזינ' ליה להר"ן ז"ל בפ' תולין שכ' טעמו דקטן כשעושה לצרכנו אפילו באיסור דרבנן מחינן בידיה דהוה משום גזירה דדילמא אתי למיסרך ולא מעיקר הדין שכת' שם עלה דההיא דרב משרשיא דיהיב פרוטה לגוי קטן וזרע ליה כשותא בכרמא. ופרכינן וליתב ליה לקטן ישראל ומשני דילמא אתי למיסרך וכת' עלה הר"ן ז"ל ודחיישינן הכא בתנוק ישראל דאתי למיסרך וכן נמי בעירובין גבי זמן די"הך וכו' היינו דוקא במה שהתינוק עושה לצרכנו הוא דחיישינן להכי. אבל במה שהוא עושה לצורך עצמו לא חיישינן וכו' והכי מוכח ביבמות פרק חרש עכ"ד ז"ל יע"ש.. הרי לך מפורש יוצא מדברי הר"ן ז"ל דהא דאסיר לספויי אפילו איסורא דרבנן לקטן לצרכנו לאו מעיקר הדין הוא אלא משום דאיכא למיגזר גביה קטן משום דילמ' אתי למיסר אבל אי לאו ה"ט דאתי למיסרך דינא הוה דאפילו עושה התינוק איסורא דרבנן לצרכנו שרי ולא מחי' בידיה. ולא עוד אלא דאפילו לומר לו בפירוש שיעשה איסורא דרבנן לצרכנו הוה שרי לן למימר ליה אלא משום דאיכא למיחש גבי קטן לדילמא אתי למיסרך הוא דאסיר וכדפרכי' בהא דר' משרשיא וליתב ליה לתינוק ישראל ומשני דילמא אתי למיסרך אלמא דאי לאו מה"ט דדילמא אתי למיסרך הוה שרי לן אפילו למימר ליה לקטן שיעשה איסורא דרבנן לצרכנו. ומינה נמי להא דכת' הר"ן זל בפרק כ"כ גבי כבוי דליקה בשבת דאפילו לדעת הרשב"א דבאיסורא דרבנן ספי' ליה בידים וכבוי דליקה דרבנן הוא ה"מ לצרכו של תינוק אבל לצרכנו אדרב' מחי' בידיה. הא דלצרכנו מחי' בידיה לאו מעיקר הדין דמצות שביתתו עלינו אפילו באיסור דרבנן הוא דמחי' בידיה. אלא משום גזירה דדילמא אתי למיסרך הוא דמחי' בידיה. וכן בא עוד מפורש להדיא בדברי הר"ן ז"ל פרק מי שהחשיך עלה ההיא דיש עמו חרש וקטן א"ד לחרש יהיב ליה וא"ד לקטן יהיב ליה שכת' עלה הר"ן ז"ל ומסתברא דכי יהיב ליה לקטן ה"מ דיהיב ליה כשהוא מהלך וכשהוא עומד נוטלו ממנו וכו' דאי לא ספי ליה איסורא בידים וכתי' לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום כדאיתא בפ' חרש וכו' ובפ' כל כתבי נמי תנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמ' בקטן העושה ע"ד אביו. וכת' הרשב"א שמכאן ראיה דאיסורא דרבנן ספי' ליה בידים וה"נ מוכח בפרק חרש ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אפילו בדרבנן אסור כי היכי דלא ליתי למיסרך דהא כבוי דליקה דרבנן היא לר"ש דמלאכה שא"צ לגופה היא ואפ"ה אין שומעין לו. שאני הכא דכיון דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתא למעבד איסורא דאורייתא שרי ליה ולא חיישי' בכי הא דילמא אתי למיסרך עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה לך מפורש להדיא בדברי הר"ן ז"ל דטעמא דקטן שבא לכבות דאין שומעין לו אפילו בכבוי דרבנן אינו מעיקר הדין הזה דמצות שביתתו דקטן עלינו אפילו במלאכות דרבנן. אלא מטעמא אחרינא דשייך גבי קטן והוא דחיישי' גבי קטן לדילמא אתי למיסרך ולהכי כשבא לכבות כיון דלצרכנו הוא איכא למיחש לדילמא אתי למיסרך ולהכי מחי' בידיה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם בפרק תולין ובפרק מי שהחשיך ככל דברי הר"ן ז"ל הנז'. וכיון דטעמא דקטן שבא לכבות דאין שומעין לו אפילו לר"ש דס"ל כבוי מלאכה דרבנן אינו אלא משום דילמא אתי למיסרך וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל. א"כ מינה אתה למד לעבד ערל דלא שייך גבי' ה"ט דדילמא אתי למיסרך שרי ואין מוחין בידו כשבא לכבות דהא גבי קטן דאנו מצווין על שביתתו עבד אי לאו משום דאיכא ביה לה"ט דדילמא אתי למיסרך לא הוה מחי' בידיה אם בא לכבות לר"ש דס"ל כבוי מלאכה דרבנן. אלמא דמשום עיקר הדין דאנו מצווין על שביתתו ליכא למיסר במלאכה דרבנן. וא"כ עבד ערל נמי במלאכה דרבנן אין אנו מצווין על שביתתו וכיון דלא שייך גבי ה"ט דאתי למיסרך כדשייך גבי קטן גם כי עושה לצרכנו מלאכה דרבנן שרי ולא מחי בידיה וכן הוא מוכרח דע"כ דאין אנו מצווין על שביתת עבד במלאכות דרבנן. דאי גם במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתתו אמאי הוצרכו הרשב"א והר"ן ז"ל לומר טעמא דקטן משום דילמא אתי למיסרך. הא גבי עבד אע"ג דליכא ביא לה"ט דדילמא אתי למיסרך אפ"ה כיון שאנו מצווין על שביתתו גם במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתתו וא"כ קטן נמי דאנו מצווין על שביתתו כמו בעבד גם במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתתו כמו גבי עבד ואמאי הוצרכו לטעמא. דדילמא אתי למיסרך אלא ע"כ דמשום מצות שביתתן עלינו ליכא למיסר אלא דוק' במלאכות דאוריית' אבל במלאכות דרבנן א"א מצווין על שביתתן לא בעבד ולא בקטן ולהכי הוצרכו למימר טעמא דאיסורא דקטן בכיבוי דרבנן משום גזירה דדילמא אתי למיסרך:
וא"כ בעבד דלא שייך גבי' כלל לה"ט דדילמ' אתי למיסרך אדיניה קאי דאין אנו מצווין על שביתתו במלאכות דרבנו. ואם בא לכבות לר"ש דס"ל דכבוי מלאכה דרבנן היא אין מוחין בידו.
איברא דלפום ריהטא איכא לאקשויי טובא על עיקר 'דה"ט דאמרי רבנן הרשב"א והר"ן ז"ל בקטן שבא לבבות דאין שומעין לו דהוה משום גזירה דדילמא אתי למיסרך. ואילו תנא דמתני' בפרק פ"כ קאמר להדיא קטן שבא לכבות אין שומעין לו לפי ששביתתו עליהן. הנה דקתני ותנא להדיא טעמו ונימוקו עמו דהוה מפני שאנו מצווין על שביתתו. אלמא דמשום עיקר הדין דאנו מצווין על שביתתו הוא דאין שומעין י ולא משום טעמא דגזירה דדילמא אתי למיסרך כדאמרי הרשב"א והר"ן ז"ל. ואיך קאמרי אינהו ז"ל טעמא אחרינא מדנפשייהו דהוה משום גזירה דדילמא אתי:
ונלע"ד להכריח מכח זה דסברי רבנן הרשב"א והר"ן ז"ל דמתני' דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן וכו' מפני ששביתתו עליהן רבי יהודה היא דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה והו"ל כבוי מלאכה דאורייתא ואי נמי ר"ש היא. בכיבוי וצריך לפחמין דהו"ל דאורייתא ולהכי קתני טעמא דמפני שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן. אבל בכבוי דרבנן אין אנו מצווין לא על שביתת קטן ולא על שביתת עבד. אלא דגבי קטן אפי' בכבוי דרבנן כיון שהוא לצרכנו מחי' בידיה מטעמא אחרינא מבחוץ משום גזירה דדילמא אתי למיסרך וכמ"ש ז"ל בפ' תולין ובפ' מי שהחשיך וכ"כ התוס' ז"ל בפרק כ"כ שם דמתני' רז היא וא"נ ר"ש ובצריך לפחמין יע"ש דבריהם. שוב מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' ליבמות פרק חרש לדקי"ג שכת' וז"ל קטן שבא לכבות אין שומעין לו ק"ל והא לאו דאורייתא היא דהא מלאכה שא"צ לגופה היא ואין כבוי דאורייתא אלא בפחמין או בפתילה וכדקי"ל כר"ש. ונ"ל דמדקתני שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן משמע דלר"י קאמר וברייתא לר"י היא דלא בעי מלאכה צריכה לגופה א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב הרשב"א ז"ל להדיא דמתני' דנכרי שבא לכבות ממאי דקתני בה טעמא דלפי שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן משמע דר"י היא דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב. וכוונתו מבוארת דאי מתני' ר"ש היא ובכבוי דרבנן לא הוה שייך למיתני הני טעמי דלפי שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן כדקתני. דבמלאכה דרבנן אפילו בנכרי שהוא עבדו אין שביתתו עליהן וכן בקטן נמי אין איסורו מה"ט אלא מטעמא אחרינא משום דילמא אתי למיסרך אלא מדקתני טעמא דאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן משמע דמתני' ר"י היא לא ר"ש. זה פשוט וברור בכוונת דברי הרשב"א ז"ל. והנה אתה למד ממילא לימוד מפורש גם מדברי הרשב"א זל אלו דבמלאכות דרבנן אין אנו מצווין על שביתת עבד וקטן. דאי גם במלאכה דרבנן אנו מצווין על שביתת עבד. תו ליכא למשמע ממאי דקתני תנא טעמא דלפי שאין שביתתו עליהן ושביתתו עליהן דמתני' ר"י היא ולא ר"ש דהא גם אי מתני' דאין שביתתן ושביתתן כיון דגם במלאכה דרבנן אנו מצווין על שביתת נכרי שהוא עבדו וכן על שביתת קטן ואיך כתב הרשב"א דממאי דקתני להאי טעמ' דשאין שביתתו ושביתתו משמע דמתני' ר"י היא אלא מוכח להדיא דפשיטא ליה להרשב"א ז"ל דבמלאכות דרבנן גם בנכרי שהוא עבדו אין שביתתו עלינו וכן קטן אין שביתתו עלינו במלאכה דרבנן ואי איכא טעמא למחות בקטן הבא לכבות אפי' בכבוי דרבנן אינו אלא מטעמא דדילמא אתי למיסרך ולא מה"ט דקתני במתני' מפני ששביתתו עליהן. אלא משמע דמתני' לאו ר"ש היא אלא ר"י זהו כונת הרשב"א ז"ל.
ולפי האמור הנה מאי דפשיט לה מר הרדב"ז ז"ל להאי ספיקא דיליה לאיסורא מדיוקא דמתני' דקתני נכרי שבא לכבות וכו' לפי שאין שביתתו עליהן והכי אמר מר הא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה אע"פ שהיא מלאכה דרבנן דהא קי"ל כר"ש וכו' אחר המחילה רבה דלא שמיה מתיא כלל דמתני' ר"י היא דאית ליה דכבוי מלאכה דאורייתא היא וכמבואר מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל וא"נ ר"ש היא מיירי בצריך לפחמין וכמ"ש התוס' ז"ל. וכבר ראיתי להרב יד אהרן זל ססי' ד"ש דתמה על ראייתו של הרדב"ז ז"ל מדיוקא דמתני' ממ"ש התוס' ז"ל שם דמתני' ר"י היא או כר"ש ובצריך לפחמין. א"כ אין ראיה מהתם דאפי' באיסור דרבנן מצווין על שביתתם יע"ש.
האמנם אנכי הרואה כי מדברי הר"ן זל דפ' כל כתבי דהביאם הרדב"ז ז"ל בתר ראייתו מדיוקא דמתני' מוכח להדיא דס"ל להר"ן דמתני' ר"ש היא ובכבוי דרבנן שכת' וז"ל ואפילו לדברי הרשב"א ז"ל שכת' בפ' חרש וכו' באיסור דרבנן ספינן ליה בידים וכבוי דליקה מדרבנן הוא לדידן דקי"ל כר"ש וכו' הכא שאני דכי ספי' ליה בידים לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחי' בידיה כדמוכח שמעתין ע"כ. ומדכת' ז"ל אבל לצרכנו מחי' בידיה כדמוכח שמעתין. מבואר יוצא דהוא סובר דקושטא הכי הוה דמתני' ר"ש היא ובכבוי דרבנן דאי ס"ל דמתני' ר"י היא וא"נ ר"ש ובצריך לפחמין וכמ"ש התוס' ז"ל. איך כת' על האי חלוקא דכתב לדעת הרשב"א באיסורא דרבנן בין לצרכו או לצרכנו כדמוכח שמעתין. הא מתני' ושמעתין דעליה בכבוי דאורייתא מיירי וא"כ לא מוכח משמעתין מידי דבאיסור דרבנן נמי כל שהוא לצרכנו מחי' בידיה אלא מדסיים כדמוכח שמעתין מבואר דהוא.סובר דמתני' ושמעתין ר"ש היא ובכבוי דרבנן ולהכי שפיר כתב כדמוכח שמעתין. ונלע"ד ברור דאדברי הר"ן ז"ל אלו הוא דמסתמך הרדב"ז ז"ל בראייתו שהביא מדיוקא דמתני'. דעיני קדשו שפיר חזו דברי התוס' ז"ל דכת' דמתני' ר"י הוא א"נ ר"ש ובכבוי דאורייתא. ולפי זה ודאי דליכא ראיה מדיוקא דהך מתני' אלא ראייתו הוא לפי סברת הר"ן ז"ל דמבואר יוצא מדבריו דלא ס"ל בהתוס' בזה אלא דמתני' ושמעתין לדידיה ר"ש היא ובכיבוי דליקה דאורייתא כאמור. ולפי סברתו הוא דמייתי הרב ראייתו מדיוקא דמתני' וזה ברור ואין תמיהת הרב יד אהרן ז"ל על ראיית הרדב"ז מדברי התוס' ז"ל תמיהא כלל. גם הרשב"א ז"ל בחי' לשבת פרק כ"כ שם כת' לפרש שמעתין בכבוי דרבנן ודלא כמ"ש התוס' וז"ל הרשב"א ש"מ קטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו וא"ת והא לר"ש מלאכה שא"צ לגופיה היא וליכא אלא איסורא דרבנן והתם ביבמות בפ' חרש אמרינן דלכ"ע באיסורי דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו י"ל דדילמא מתני' כר"י א"נ כר"ש ובצריך לפחמין כך תי' התוס'. ולי נראה דאין צורך לכך דהכא אתמוהי קא מתמה וה"ק ש"מ קא"נ ב"ד מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן ואסיקנא בקטן העושה ע"ד אביו וכיון שכן אפילו בדרבנן נמי מפרישין דהו"ל כמו שצווהו אביו לעשות ואפי' לפי מה שכתבתי במס' יבמות דלדידן דקי"ל דאפי' בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו. באיסורין דרבנן ספי' ליה בידים הא ל"ק דכיון דעביד לצורך אביו ולא לצרכו אסור. אבל לצורך עצמו שרי וכבר כתבתיה שם בארוכה עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שגם הרשב"א ז"ל הביא דברי התוס' וכת' על דבריהם דאין צורך לזה ופירש לשמעתין בכבוי דרבנן והוק' לו לפ"ז על סברתו דהעלה בפרק חרש דבאיסורא דרבנן ספי' ליה לקטן בידים נמי ותי' דה"מ לצרכו אבל לצרכנו אסיר וככל מ"ש הר"ן זל באופן דהדבר ברור דהרדב"ז ז"ל בראייתו מדיוקא דמתני' עיקר יסוד ראייתו הוה מיוסד על דברי הר"ן ז"ל דמייתי בתר הכי אשר מדברי הר"ן הנז' מבואר יוצא דאיהו ס"ל דמתני' לקושטא דמילתא ר"ש היא ובכבוי דרבנן ודלא כהר' יד אהרן ז"ל דתמה על ראייתו מדברי התוס' וכאמור.
ונוראות נפלאתי על הר' מהר"י חזן זל בספרו הבהיר חקרי לב חא"ח ח"א סי' ס"ג דק"ט ע"ב שגם הוא ז"ל תמה מאוד על הרדב"ז ז"ל בראייתו מדיוקא דמתני' וז"ל ודברי הר' נפלאו ממנו דמ"ש לדייק מדתנן נכרי שבא לכבות דבעבד אמרי' ליה אל תכבה אע"ג דהוי מד"ס ואחרי המ"ר ל"מ דמנ"ל דמתניתין אתי כר"ש וכו' דילמא אתי כר"י והוי כבוי דליקה מד"ת ועוד דאף לר"ש אפשר ובצריך לפחמין ומה גם שהתוס' בסוגיין הכריחו דמתני' ע"כ כר"י או כר"ש ובצריך לפחמין דבלא"ה מאי ק"ל ש"מ קא"נ וכו' י"עש ועם שהרשב"א בסוגיין דחה דברי התוספות וכת' דאפשר דמתני' אתי אפילו למ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור. מ"מ הרי נראה ממ"ש בחי' לדקנ"ג ובחי' ליבמות דקי"ד שחזר בו ומפרש כדברי התוס' וכמ"ש לעיל וכו' ועכ"פ אף לדברי הרשב"א בסוגיין שדחה ראיית התוס' מבואר מדבריו דגם לדידיה לא פשיט ליה דמתני' אתי כר"ש אלא כך כתב בלשון אפשר. ומדברי הר"ן בפרק כ"כ שכת' דכבוי הוי מד"ס אין להכריח דס"ל דמתני' אתי כר"ש דאפשר דדברי הר"ן הם לדידן דקי"ל כר"ש וקי"ל קא"נ וכו' אבל במתני' יודה דמיירי בכיבוי דהוי מד"ת מכח דברי התוס' וכן דייקי דברי הר"ן שכתב וכבוי דליק' הוי מד"ס לדידן דקי"ל כר"ש. ומהתימה על הרב איך לא זכר דברי התוס' שהכריחו הפך דבריו א"ד ז"ל י"עש. ואני אומר כי אדרבה דבריו הם שנפלאו ממני דלא השגיח בסיו' דברי הר"ן זל דסיים אבל לצרכינו אדרבה מחי' בידיה כדמוכח שמעתין. הנה דסיי' במאמרו כדמוכח שמעתין אשר מדבריו אלו מבואר יוצא דהר"ן ז"ל לא סב"ל כהתוס' אלא איהו ס"ל לקושטא דמילתא דמתני' ר"ש היא ובכבוי דליקה דרבנן. דבהכי שפיר כתב זל כדמוכח שמעתין מה שא"כ אי מתני' ושמעתין מיירי בכבוי דליקה ד"ת דליכא לאוכחי מידי וכאמור. ועל דברי הר"ן אלו הוא דמיוסד ראייתו של הרדב"ז ז"ל וזה פשוט וברור לענ"ד:
ואולם בעיקר דברי הרשב"א והר"ן ז"ל הנז' דסברי רבנן לפרושי מתני' ושמעתין דפרק כ"כ כר"ש ובכיבוי דליקה. אני תמה דא"כ איך ניחא להו ליישב להאי שמעתא אפילו אי הוה בכבוי דרבנן דלא תיקשי מינה לסברת הרשב"א זל דהעלה בפרק חרש דאיסורא דרבנן ספינן לקטן בידים. וניחא להו דאפילו לפי סברא זו לא קשיא מהך שמעתתא אע"ג דמיירי בכבוי דרבנן משום דה"מ דאיסורא דרבנן ספינן להו בידים לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחי' בידיה. והא עיקרא דהאי סברא דכשהוא לצרכנו אפי' באיסורא דרבנן מחי' בידיה אינו מעיקר הדין לדעת הרשב"א וסברתו הנז'. אלא משום דילמא את למיסרך הוא דלצרכנו מחי' בידיה. וכדאמר הש"ס בפרק תולין גבי ההיא דכשות' בכרמא דרב משרשי' אשר משם עקר ראייתו של הרשב"א זל בסברתו דבאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים. כאשר כתב הרשב"א זל שם בפרק חרש וז"ל ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לו' לו לאכול בפירוש דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם. אין מצווין להפרישו כדמתרצי' הכא וכו' וכיון שכן כיון דקי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לו' לו לאכול. ויש לי ללמד מדאמרי' בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשי' וליתב ליה לתינוק ישראל ופרקי' אתי למיסרך ומאי קושיא ליתב ליה לתינוק ישראל דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק. ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ"ל. ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך. לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן ותדע לך וכו' א"ד ז"ל יע"ש. הנה דעיקר ראייתו דהרשב"א זל היא מההיא דפרק תולין דכי עושה לצרכנו דאסר הוה משום טעמא דדילמא אתי למיס' וכדקאמר הש"ס בפרק תולין. וכ"כ עוד הרשב"א בתשו' סי' צ"ב י"עש. וכבר כתבנו לעיל גם דברי הר"ן ז"ל דפרק תולין ובפרק מי שהחשיך דבא מפורש כן בדבריו דאף האי איסורא דכשהוא לצרכנו. אינו רק משום האי טעמא דדילמא אתי למיסרך ולא מעיקר הדין. וכן הוא מוכרח לומר לסברתו דהרשב"א הנז' דבאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים. דאפילו כשהוא לצרכנו דמחינן בידיה אינו אלא מטעמא דדילמא אתי למיסרך. וכמי שבא מבואר בש"ס בפרק תולין בההיא דרב משרשי' אשר ממנה פנה וממנה יסוד סברתו של הרשב"א ז"ל כאמור וכיון שכן דלפי האי סברא דהרשב"א ז"ל דבאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים. ואפי' כשהוא לצרכנו דמחי' בידיה. אינו אלא משו' טעמ' דדילמ' אתי למיסרך ולא מעיקר הדין. א"כ מתני' דפרק כל כת' בקטן שבא לכבות אין שומעין לו דקתני טעמו ונימו' עמו לפי ששביתתו עליהן. לפי האי סברא דהרש' ז"ל לא מתוקמא אלא בכבוי דאוריי' ולהכי שפיר קתני טעמ' דאיסורא בקטן שבא לכבו' לפי ששביתתו עליהן. דאי בכבוי דליק' דרבנן מיירי מתני' וכר"ש. א"כ לא שייך למימר ביה לה"ט דלפי ששביתתן עליהן. דמה"ט לא אמרי' ליה אל תכבה כיון דהוה איסורא דרבנן ואיסורא דרבנן ספינן ליה בידים נמי. ואי משום דהוא לצרכנו דאסיר גם באיסורא דרבנן. אינו מה"ט. דשביתתו עלינו אלא מטעמא אחרינא מבחוץ והוא משום דילמא אתי למיסרך כנז'. ואיך קתני תנא טעמא דמפני ששביתתו עליהן אלא מדקתני טעמ' דמפני ששביתתן ע"כ לומר אחת משתים. או דאפי' באיסור דרבנן אסיר לספויי לקטן בידים מדינא ודלא כהרשב"א או דמתני' ושמעתין מיירי בכבוי דליקה דאורייתא. ולא קשיא מינה להרשב"א זל. וא"כ איך כתבו הרשב"א והר"ן זל לפרושי לההיא מתני מתני' ומאי דקאמר עלה הש"ס כר"ש ובכבוי דליקה דרבנן. ושאפ"ה לא קשיא מינה לסברת הרשב"א זל דהעלה בפרק חרש משום דיש חלוק בין כשהוא לצרכו ובין כשהוא לצרכינו. הא כיון דמתני' קתני טעמא דמפני ששביתתו עליהן ליכא בהאי חילוקא דכשהוא לצרכנו מעלה ארוכה ליישב סברת הרשב"א עם האי שמעתתא כיון דקתני מתני' טעמו ונימוקו עמו דמפני שאין שביתתו עליהן וכאמור ועל כרחין לומר לפי סברת הרשב"א ז"ל דלא מתוקמא מתני אלא כר"י וא"נ כר"ש ובצריך לפחמין וכמ"ש התוס' וכדכתיבנא לעיל ויש ליישב קצת מאי דקתני מתני' טעמא דששביתתו עליהן בדוחק. ועדין דברי הרשב"א והר"ן זל צל"ע בזה:
נחזור לדאתן עלה. הנה נתבאר מכל האמור ומדובר. דלולי סברא דהרשב"א ז"ל דאיסורא דרבנן ספינן ליה לקטן בידים. שכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל פרק כל כתבי דכשהוא לצרכנו מיהא אפילו באיסורא דרבנן מחינן בידיה. אין איסור זה מעיקר הדין אלא משום טעמא דדילמא אתי למיסרך. וא"כ הרי לך מכאן ראיה גמורה. דאין אנו מצווין על שביתת עבד במלאכה דרבנן ונכרי אף שהוא עבדנו אם בא לכבות לר"ש בכבוי דליקה דרבנן אין אומרים לו אל תכבה. כמו שכן הדין בקטן שאנו מצווין על שביתתו כשם שאנו מצווין על שביתת עבד. ואפ"ה במלאכות דרבנן אין אנו מצווין על שביתתו מעיקר הדין ומה שאסו' במלאכתנו אפי' במלאכה דרבנן. אינו אלא משום דשייך גבי קטן ה"ט דדילמא אתי למיסרך. וא"כ גבי עבד ערל דלא שייך ביה לה"ט דדילמא אתי למיסרך. אעיקרא דדיניה קאי דאין אנו מצווין על שביתתו במלאכות דרבנן. ואין אומרים לו אל תכבה בכבוי דרבנן ודינו במלאכות דרבנן כנכרי שאינו עבדו. ודלא כהרדב"ז זל דפשט לה לאיסור' מכח דברי הר"ן ז"ל דפרק כל כתבי גבי קטן. ולפי מה שהשוה הרשב"א ז"ל עבד ערל לקטן דאחרי המחילה רבה כלפי לאיי דמהני מילי דהרשב"א והר"ן זל ראיה גמורה להתיר בעבד ערל. וככל האמור ומדובר. ומאוד אני תמה על הרדב"ז ז"ל דלא זכר שר דברי הר"ן ז"ל דפרק תולין ודפ' מי שהחשיך שכתבנו כי שם באר"ה לטעמ' דהאי מילת' דלצרכנו מחינן בידיה דהוה משום גזירה דדילמא אתי למיסרך. אשר לפי זה דינא יתיב גבי עבד ערל דבמלאכות דרבנן אין אנו מצווין על שביתתו וכדכתיבנא. והוא ברור כנלע"ד. ותו לא מידי: