אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › י

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · י

ט

אדם מצווה על שביתת עבדו בשבת. כת' הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' נ"ט נ"ל שאילו היה העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכר שאין עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו דומי' דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו בעושה ע"ד עצמו ובעושה ע"ד אביו מפרישין אותו כדאי' כדאי' בפ' כ"כ ולא אסרה התור' גר תושב ועבד ואמה במלאכת ישר' אלא בשיש אמירה דישראל או שעושים ע"ד ישראל וכדאמרי' בפ' כ"כ קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואקשינן ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ופרקינן בקטן העושה ע"ד אביו ואקשינן מכלל דנכרי נמי בעושה ע"ד ישר' אמאי אין אומרי' לו לא תכבה. ופרקינן גוי אדעתיה דנפשיה קעביד ע"כ דברי הרשב"א ז"ל יע"ש. ולפום ריהטא איכא למידק טובא על האי סברא דאסבר לן הרשב"א זל דכשהעבד עושה מלאכת רבו שלא מדעת רבו וניכר שאינו עושה לדעת רבו מותר. ואמר לה בדדמי לקטן. מהא דתנן ברישא דהך מתני' גופה דקטן שבא לכבות. דקתני רישא נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אשר ממנה איכא למידק דלא כהאי סברא דהרשב"א ח"ל דיליף דין עבד מדין קטן דהא מדקתני רישא נכרי שבא לכבות וכו' מוכח דדוקא נכרי הוא דאין אומרין לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו הא נכרי שהוא עבדו שבא לכבות אומרין לו אל תכבה שהרי עבדו שביתתו עליו. וכ"כ להדיא רש"י והר"ן ז"ל שפירשו וז"ל מפני שאין שביתתו עליהם דישראל אינן מוזהרין על שבית' כותי שאינו עבדו ע"כ י"עש. הנה שפירשו לך בפירוש דמאי דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן הוה לאפוקי נכרי שהוא עבדו. והכי ודאי מוכח ממאי דקתני תנא נכרי שבא לכבות וכו וכו' מפני שאין שביתתו עליהן. והנה כי כן מינה אתה למד נמי מהאי דיוקא דבכותי שהוא עבדו מצווה הישראל רבו למחות בידו אפילו כשהוא עושה המלאכה של רבו שלא מדעת רבו אלא לדעת עצמו שהרי בש"ס שם אמרינן טעמא דנכרי דאין אומרין לו אל תכבה לפי דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. כלומר דאפי' דהוא נרא' לנו דהנכרי ודאי לדעת ישראל עושה אין אומרין לו אל תכבה משום דודאי אדעתא דנפשיה הוא עושה. וכמ"ש הר"ן ז"ל שם. וכיון שכן דהא דתנן נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה וכו' הוה מה"ט דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. א"כ מאי דקתני ביה טעמא דמפני שאין שביתתו עליהן דלדיוקא אתא דהא נכרי שהוא עבדו ששביתתו על רבו אומרים לו אל תכבה הוה הדיוקא דנכרי שהוא עבדו אפילו דהוא עושה על דעת עצמו ולא על דעת רבו חייב רבו למחות בידו ולמימר ליה אל תכבה כיון שהוא עבדו ושביתתו עליו. דהא טעמא דנכרי שאינו עבדו דאין מוחין בידו משום דאדעת' דנפשיה קעביד אינו אלא לפי שאין שביתת נכרי שאינו עבדו עליו דישראל וכדקתני תנא דמתני'. א"כ נכרי שהוא עבדו דמוזהר ישר' רבו על שביתתו אפילו בעושה על דעת עצמו ולא ע"ד רבו. חייב רבו למחות בידו ולמימר ליה אל תכבה. וזה דלא כמ"ש הרשב"א זל דגם בעבדו אם עושה ע"ד עצמו ולא ע"ד רבו אין רבו חייב למחות בידו. ואמר לה בדדמי לקטן דסיפא דהך מתני' לפי מאי דמוקמינן לה בש"ס בקטן העושה ע"ד אביו. דהא מרישא דקתני נכרי וכו' מפני שאין שביתתו עליהן ולפי מאי דקא' טעמא בש"ס משום דנכרי אדעת' דנפשיה קעביד. מוכח דלא יליף עבד מדין דקטן וכאמור.

והנה הרדב"ז ז"ל בישנות סי' מ"ז כתב וז"ל ויש להסתפק אם אנו מצווין של שביתת עבד אפילו במלאכה דרבנן. או דילמא במלאכה דאורייתא דוקא. וי"ל דכיון שהמלאכ' היא לצרכנו לעולם אנו מצווין על שביתתו ודייקינן לה ממתני' דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו. הא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה אע"פ שהיא מלאכה דרבנן דהא קי"ל כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ואפילו בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצורכנו וכ"כ הר"ן ז"ל על ההלכות שבת פרק כל כתבי גבי קטן דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור דאורייתא ובאיסור דרבנן ספינן ליה בידים הני מילי כשהוא לצורכו אבל לצורכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. והרי הרשב"א ז"ל השוה עבד ערל לקטן. ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנ' לדעת הרשב"א אבל אין זה מקומו עכ"ד ז"ל יע"ש. ובעיקר מאי דנסתפק הרב ז"ל אם אנו מצווין על שביתת עבד אפילו במלאכות דרבנן עיין מה שכתבתי לקמן בסימן שאחר זה בס"ד. ובמאי דסיים הרב ז"ל ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א. דבריו אלה באו סתומים וחתומים יותר מדי. ויש לנו לדעת מאי כוונתו בדברים אלו.

וראיתי להר' יד אהרן ז"ל ססי' ד"ש שהביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז'. וכת' ע"ד וזל גם מה שהביא ראיה משם הר"ן ז"ל דס"ל דלצרכינו מחינן בידיה. אין ראיה כל כך דמ"ש הר"ן ז"ל היינו דמוכחא מילתא שמה שעשה הוא לדעת עצמינו אז ודאי אסור ומחינן בידיה והרשב"א ז"ל מודה וכ"כ הוא ז"ל בפירושו שם סי' ע"ט דכל שעשה מלאכת רבו שלא מדעתו של רבו וניכר דאינו עושה לדעתו שהוא מותר. ומוכרחין אנו לומר כן בהכרח שהרי הר"ן מ"ש בפ' ב"כ כתב כן לדעת הרשב"א שכ"כ שם ואפילו לדעת הרשב"א שכתב בפרק חרש דלדידן דקי"ל דאפילו בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו באיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכיבוי דליקה מדרבנן בעלמא וכו' הכא שאני דכי ספינן ליה בידים לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחינן בידיה כדמוכח בשמעתין עכ"ל. הרי שמ"ש דלצרכנו מחינן בידיה הוא לדעת הרשב"א. וא"כ תימה הוא דאיך כתב הוא ז"ל דהר"ן חולק על הרשב"א וצ"ע וכפי זה מ"ש הר"ן ז"ל אינו חולק על הרשב"א ומ"ש הר"ן דלצרכנו מחינן בידיה היינו שעשה מדעת רבו וניכר שעשה מדעת רבו אז ודאי אסור ובזה לא פליגי הרשב"א והר"ן עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שהבין הרב בכונת דברי הרדב"ז ז"ל בהני מילי דכת' ואפי' בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצרכנו וכ"כ הר"ן ז"ל וכו' ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק וכו', דכוונת הרדב"ז להביא ראיה ממ"ש הר"ן אבל לצרכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. דדעת הר"ן דכל שהוא עושה לצרכנו אפילו עושה לדעת עצמו אסור ומחינן בידיה וזהו שכתב ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק. על הרשב"א. והיינו ממ"ש הר"ן ה"מ לצרכו אבל לצרכנו מחינן בידיה וכו'. דמהני מילי דהר"ן הוא דמשמע ליה. דהר"ן דעתו אפילו בשעושה לדעת עצמו וחולק על הרשב"א. ולכן תמה הרב על האי משמעותיה דהרדב"ז בהני מילי דהר"ן דליכא למישמע מניה מודי. דמ"ש הר"ן דלצרכנו מחינן בידיה היינו בדמוכח' מילתא דלדע' עצמנו הוא עושה ולא לדעת עצמו ככל הכתוב בדברי הרב יד אהרן ז"ל כנז'. גם הרב מהרי"ח ז"ל בספר חקרי לב ח"א חא"ח סימן ס"ג דק"ט ע"א הביא דברי הרדב"ז ז"ל והרבה לתמוה עליו חבילות חבילות וז"ל עוד תמהני בדברי הרדב"ז במה שהבין בדברי הר"ן דפרק כל כתבי דבין במילי מד"ת בין במילי מד"ס אי עושה מלאכה לצרכנו אסור אפילו שעושה מדעתו ואינו ע"ד אביו. ומזה הוליד ואמר בדדמי דלעבד ערל דהדין כן כמו קטן והעלה דפליגי בה הר"ן והרשב"א דלהרשב"א בעושה ע"ד עצמו אפילו לצרכנו שרי ולבסוף העלה להחמיר כדברי הר"ן יע"ש. ואחר המחילה רבה לא ידעתי מה מצא בדברי הר"ן ז"ל לדון כן דחולק להרשב"א שהרי הביא שם אוקמתא דאוקים ר"י בעושה ע"ד אביו ופירשה ומותיב לדברי ארשב"א דס"ל דאיסור מד"ס ספינן ליה בידים ואנן קי"ל כבוי דליקה הוא מד"ס יע"ש. ואחד הרואה יבין לאישורו דק"ל שפיר דאי קי"ל דספינן ליה בידים לו יהיה עושה ע"ד אביו כספי ליה בידים ממש הא קי"ל דשרי. והוא מפרק לה דעד כאן לא כת' הרשב"א דספינן ליה בידים אלא לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחינן בידיה ומדבריו אלה מה שיש ללמוד הוא דעושה ע"ד אביו או מספי ליה ממש לא שרי בדרבנן אלא לצרכו ולא לצרכנו וזה ממש כדברי הרשב"א ומאין ולאין ללמוד מדבריו דקטן א"נ או איסורים מד"ס מדעת עצמו לצרכנו דאסור. ולדעת הרב בדעת הר"ן לא ידעתי מה יענה בסוגיין דשבת דקא פריך ש"מ קטן א"נ כו' ומשני ר"י בעושה ע"ד אביו. ולדבריו מה אהני לן בעושה ע"ד אביו ואין הדבר תלוי כי אם אם היה לצרכנו אף לדעת עצמו. וא"כ הו"ל לומר שאני הכא דהוה לצרכנו אלא ודאי מוכח כדברי הרשב"א וכו'. והיותר מתמיה דחשב ג"כ ע"ד הרשב"א דהוה הפך דיוק' דמתני' דתני רישא גוי הבא לכבות והיה בהניח דמתני' איירי בעושה ע"ד עצמו הפך אוקמתת הש"ס דמוקי בעושה ע"ד אביו. וע"כ כוליה מתני' בהכי איירי ממ"ש שם על אוקמתא דר"י דכוותה גבי נכרי מי שרי הא נכרי אדעתא דנפשיה עביד ויע"ש בפי"רשי הרי דכולה מתני' איירי בעושה ע"ד גדול ומעתה מ"ש הר' ליישב המשנה לדעת הרשב"א אחר המחילה הוא צריך לאותה דבר למה שהעלה בדעת הר"ן דאילו לדידי איני רואה להר"ן שחולק בזה להרשב"א וכמ"ש ואני חושד דהרב סובר דברי הר"ן דפרק כ"כ שכת' אבל לצרכנו מחינן בידיה ע"כ הביאו להר' זל לזה דחשב דודאי מחינן בידיה שייך בעושה ע"ד עצמו ולא בספי ליה גדול וקושטא קאי דדברי הר"ן אלו מתפרשין בעושה ע"ד גדול דכה"ג שייך שפיר לומר דמחינן בידיה ועפ"ז הם דברים אחדים עם הרשב"א. ועל הכל ק"ל לו יהי ויהיבנא כל דיליה דלהר"ן כל שעושה לצרכנו אף לדעת עצמו אסיר. והרי מדברי הרמב"ם פ' י"ב דשבת הלכה ז' שכת' בכיבוי דליקה דעושה לדעת עצמו שרי ש"מ דגם לצרכנו שרי וכ"כ רי"ו וכ"נ מפירש"י להדיא דכל שאינו לדעת אביו אף לצרכנו שרי. ונגד הר"מ והרשב"א ורש"י ורי"ו מי אלים ספיקו של הר"ן ולפחות היה לו להביא דבריהם וצ"ע א"ד הרב מהר"י חזן ז"ל יע"ש. גם הרב מחנה אפרים ז"ל בחידושיו למהרדב"ז ז"ל בתחלת חידושיו על הר' הנז' ד"מ ע"ב כת' וז"ל סי' מ"ז ע"ד כתב ז"ל הצ"ל ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א עכ"ל נ"ב הרשב"א מוקי מתני' בעושה ע"ד אביו והכי מוקי לה הרמב"ם וע"ש בש"הג ומשמע דאי לאו ה"ט מותר אע"ג דשביתתו עלינו ואם הקטן אינו עושה לדעת אביו מותר ובעבד ג"כ ניהי דשביתתו עלינו מ"מ כל שאינו עוש' לדעת רבו מותר וכ"כ הרשב"א בפירוש סי' נ"ט א"ד ז"ל יע"ש. הנה לך תלתא סבי דנה"ר די"עה הר' מחנה אפרים והר' יד אהרן והר' חקרי לב ז"ל כולהו סבירו דהרדב"ז ז"ל כוונתו בהני מילי דכת' ומ"מ משמע לי דהר"ן חולק על הרשב"א וכו' לומר דלדעת הר"ן קטן העושה לצרכנו אפילו לדעת עצמו אסיר ולדעת הרשב"א לדעת עצמו שרי ומינה נמי לעבד לדעת הר"ן אפילו עושה לדעת עצמו אסיר ולדעת הרשב"א עושה לדעת עצמו שרי.

ולפע"ד בהומנותייהו דרבנן קדישי הרבנים ז"ל הנזכרי' אמינא דקיצור לשונו של הרדב"ז ז"ל דכת' דבריו בקיצור גדול. הוא שגרם להרבנים הנז' להבין בדברי הרדב"ז ז"ל מה שלא עלת' על לבו לב חכם מעולם עד שחשבוהו כטועה בדבר משנה והרבו להשיב על דבריו בתמיהות גדולות חבילות חבילות. ברם קושטא קאי דלא דקו רבנן הר' מח"א והר' יד אהרן והר' מהרי"ח זל הדק היטב בדבר ואילו הוו דייקי טפי לא היו באים לכלל טעות הזה בהבנתם בדברי הרדב"ז ז"ל. כי הם חשבו דמאי דכת' הרדב"ז ז"ל ואפי' בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצרכנו וכ"כ הר"ן ז"ל וכו'. דכוונתו במאי דכת' וכ"כ הר"ן וכו' להביא ראיה למ"ש. דאפילו בא לכבות מדעתו מדברי הר"ן ז"ל. שכ"כ הר"ן וכו'. והא ליתא במחילה מכבוד תורתם דהא ודאי דמדברי הר"ן אלו שהביא ליכא שום זכר ראיה כלל למ"ש דאפילו בא לכבות מדעתו. אלא כונת הרדב"ז ז"ל הכי הוה דממאי דתנן נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו מוכח דאפי' במלאכה דרבנן אנו מצווין על שביתת עבד דמדקתני נכרי וכו' מפני שאין שביתתו עלינו מוכח דהא עבד ששביתתו עלינו אומרים לו אל תכבה. אע"פ שהיא מלאכה דרבנן דהא קיל כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואפי ואפי' בא לכבות מדעתו כיון שהמלאכה היא לצרכנו כלומר ואפילו כשבא העבד לכבות מדעתו מוכח מדיוקא דהך מתני' דאפי' במלאכה דרבנן מחינן בידיה. והיינו משום דבש"ס אמרי' טעמא דנכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. וכיון דטעמא דנכרי דא"א לו אל תכבה הוה משום דאדעתא דנפשיה קעביד וקאמר תנא דמתני' טעמא דמפני שאין שביתתו עלינו. א"כ מזה מוכח דהא עבד ששביתתו עלינו אפילו כי עושה אדעתא דנפשיה אומרים לו אל תכבה כיון שבעבד אנו מצויין על שביתתו. וכדכתיבנא אנן בעניותין לעיל לאקשויי מכח הך דיוקא דמתני' על סברת הרשב"א ז"ל. והיא גופה כוונת הרדב"ז ז"ל למידק הכי מדיוקא דמתני' דבעבד אפילו בעושה ע"ד עצמו ואפי' באיסורא דרבנן כיון שהוא לצרכנו ושוב כת' וכ"כ הר"ן ז"ל על ההלכות פרק כל כתבי גבי קטן וכו' כלומר דהא דאפילו במלאכה דרבנן בעבד אנו מצווין על שביתתו. כ"כ הר"ן גבי קטן דאפי' לדעת הרשב"א דבאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים ה"מ כשהוא לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחינן אפילו באיסורא דרבנן. הנה שכת' הר"ן גבי קטן אפילו לדעת הרשב"א כשהוא לצרכנו מחינן בידיה אפילו באיסורא דרבנן. והרי הרשב"א השוה העבד ערל לקטן כלומר דלמד הרשב"א עבד ערל מקטן לענין שאם העבד עושה לדעת עצמו ולא לדעת רבו שרי כמו שהדין כן גבי קטן. וא"כ אף לענין זה דבאיסורא דרבנן כשעושה לצרכנו יש להשוות עבד ערל לקטן דכי היכי דקטן שעושה לצרכנו אפילו במלאכה דרבנן מחינן בידיה. ה"ה בעבד. אלא שלפ"ז יצא לנו דדוקא כשהעבד עושה לצרכנו ולדעת עצמנו אבל כשהעבד עושה לדעת עצמו שרי שהרי עיקר מה שהשוה הרשב"א ז"ל עבד ערל לקטן הוא להאי מילתא. וא"כ יהיה הדין כן בעבד שעושה לדעת עצמו אפי' לצרכנו דשרי כמו שכן הדין בקטן ואילו הוא כת' לעיל דעבד כשעושה לצרכנו אפיל לדעת עצמו מחינן בידיה וכדמוכח דיוקא דמתני' דקתני נכרי שבא לכבות וכו' מפני שאין שביתתו עלינו וכדכתיבנא. לזה כת' ומ"מ משמע לי דהר"ן חולק על הרשב"א כלו' דבעקר הדמיון הזה שדימה הרשב"א ז"ל דין העבד לדין דקטן בזה שכשהעבד עושה לדעת עצמו שרי מ"מ משמע לי שהר"ן ז"ל חולק על הרשב"א בהדמיון הזה דאיהו לא שמיע ליה כלומ' לא ס"ל להשוות עבד ערל לקטן דכי היכי דקטן כשעושה לדעת עצמו אפילו לצרכנו שרי. ה"נ עבד ערל הדין כן. אלא הר"ן ז"ל ס"ל דלא ילפינן עבד ערל מקטן. אלא בעבד ערל כשעושה לצרכנו אפי' לדעת עצמו אסיר ומחינן בידיה ומאי דמשמע ליה להר' ז"ל דהר"ן ז"ל חולק על הרשב"א בדמיונו הזה דעבד ערל לקטן. הוא ממ"ש הר"ן ז"ל לפרש מאי דקתני תנא דמתני נכרי שבא לכבות א"א לי אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן. וכת' עלה הר"ן. ז"ל מפני שאין שביתת כותי עליהן דישראל אין מוזהרין על שביתת כותי שאינו עבדו ע"כ. אדר שפי' הר"ן לדברי התנא דסיים שאין שביתתו עליהן שאין הישראל מוזהר על שביתת כותי שאינו עבדו:

וכיון שכן הרי אתה למד מזה דהא כותי שהוא עבדו שישראל מוזהר על שביתתו אומרים לו אל תכבה אפילו כשבא לכבות מדעת עצמו. שהרי אמרינן בש"ס טעמא דנכרי דא"א לו אל תכבה משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. וכיון שכן דה"ט דנכרי דא"א לו אל תכבה משום דאדעתא דנפשיה עביד. וקאמר תנא דמתני' טעמו ונימוקו עמו דמפני שאין שביתתו עלינו וכוונתו לאפוקי נכרי שהוא עבדו וכמ"ש הר"ן ז"ל א"כ הרי מוכח מזה דעבד אף בעושה ע"ד עצמו אסיר שהרי בעבד אנו מוזהרין על שביתתו דאי גם בעבד כשעושה לדעת עצמו שרי אעפ"י ששביתתו עלינו א"כ בנכרי כיון דאמרת דטעמא דנכרי הוא משום דאדעת' דנפשיה קעביד וכדקאמ' בש"ס אמאי קתני תנא טעמא מפני שאין שביתתו עלינו. הא אף אי הוה שביתתו עלינו כיון דלדעת עצמו הוא עושה שרי. שהרי עבד דודאי אנו מצווין על שביתתו אפ"ה כשעושה לדעת עצמו שרי. אלא מדקאמר הש"ס טעמא דנכרי משום דאדעתא דנפשיה קעביד ומתני' קתני טעמ' דמפני שאין שביתתו עלינו. מוכח דהא עבד שאנו מצווין על שביתתו אפילו בבא לכבות לדעת עצמו אסיר ומחינן בידיה. וכיון דהר"ן ז"ל פירש לדברי המשנה דמפני שאין שביתתו עליהן דלאפוקי נכרי שהוא עבדו. משמע דהוא חולק על הדמיון הזה שדמה הרשב"א עבד ערל לקטן ולמד עבד מקטן דכי היכי דקטן כשעושה לדעת עצמו שרי הכי נמי עבד ערל אלא הר"ן ז"ל ממאי דפי' להא דקתני מתני' מפני שאין שביתתו עליהן דישראל אין מוזהרין על שביתת כותי שאינו עבדו. משמע דסובר דלא ילפי' עבד ערל מדין דקטן דאע"ג דבקטן כשעושה לדעת עצמו אפילו לצרכנו שרי. בעבד ערל אין הדין כן אלא כל שעושה לצרכנו אפילו לדעת עצמו אסיר ומחינן בידיה כאמור. ומתני' דקתני גבי נכרי לה"ט דמפני שאין שביתתו עליהן. הכי מוכחא כדפי' הר"ן ז"ל. וא"כ קשה המשנה לסברת הרשב"א דהשוה עבד ערל לקטן ודן דבעבד ערל נמי כי עושה לדעת עצמו שרי. ואלו ממאי דקתני מתני' נכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה מפני ששביתתו עליהן. מוכח דהא נכרי שהוא עבדו דאנו מצווין על שביתתו אפי' בעושה לדעת עצמו אסיר ומחינן בידיה כאמור. וזה הוא שסיים הרדב"ז וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א. כלומר דהמשנה דקתני טעמא דמפני שאין שביתתו עליהן הכי מוכחא כדפירש הר"ן דהוא לאפוקי נכרי שאינו עבדו. וקשה מתניתין על הרשב"א דיליף עבד ערל מדין קטן דבעושה לדעת עצמו לצרכנו שרי. ומהמשנה מוכח דלא ילפינן עבד ערל מדין דקטן. באופן דהרדב"ז ז"ל בתחלה למד מדיוקא דמתני' תרתי. חדא והוא העיקר הראשון דאפי' במלאכות דרבנן אנו מצווין על שביתת עבד ערל. ועוד שנית למד מדיוק זה דמתני' גופיה דאף בעושה ע"ד עצמו לצרכנו אסיר. ושוב רצה להביא עוד ראיה על האחת בלבד והיינו על העיקר הראשון בלחוד דאף במלאכה דרבנן אנו מצווין על שביתת עבד ערל. ממ"ש הר"ן בפ' כל כתבי גבי קטן דאפילו לדעת הרשב"א דסובר דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים. ה"מ כשהקטן עושה לצרכו אבל לצרכנו אדרב' מחי' בידיה. ומינה בעי הר' לדון דה"ה נמי לעבד דאפי' במלאכה דרבנן כשעושה לצרכנו מחינן בידיה ע"פ סבר' הרשב"א דהשוה עבד ערל לקטן אלמא דילפי' דין עבד מדין קטן. ושוב כת' ומ"מ משמע לי דהר"ן חולק על הרשב"א כלומר דבעיקרא דהאי סבר' דהשוה הרשב"א עבד ערל לקטן משמע דהר"ן חולק וסובר דלא יליף עבד ערל מקטן. וכוונתו ממ"ש הר"ן ז"ל בפירושא דמתני' דקתני טעמא דנכרי וכו' מפני שאין שביתתו עליהן וכאמור. וסמך בזה על המעיין ולא ראה להאריך שם מפני שאינו מקומו אצלו וכמו שסיים ז"ל וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א אבל אין זה מקומו. זה נלע"ד פשוט וברור בכוונת דברי הרדב"ז ז"ל. ומוצל אותו צדיק מכל מאי דצווחו עליה הרבנים בעל יד אהרן וחקירי לב ז"ל וכן מ"ש ע"ד הר' מחנה אפרים ז"ל. דלפי מאי דכתיבנא וברירנא דברי הרדב"ז ז"ל שפיר קא מותיב מהמשנה על הרשב"א ז"ל. ואין במ"ש הר' מח"א ז"ל שום יישוב כלל לתיובתיה דמותיב הרדב"ז כי כוונת הרדב"ז ז"ל לאותיב עליה מהמשנה כדכתיבנא. וכדאקשינן עליה גם אנן בעניותין לעיל בריש אמי"ר מדיוקא דהך מתני' ולפי מאי דקאמר הש"ס טעמא דנכרי משום דאדעתא דנפשיה קעביד. והיא גופה כוונת הרדב"ז זל בהני מילי דכת' וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א והא ודאי דלפום ריהטא קשיא מהמשנה לדעת הרשב"א ץ ז"ל וצריך ליישבה.

איברא דכי דייקי שפיר נרא' דלא על הרשב"א ז"ל איכא לאקשויי מדיוקא דרישא דמתניתין דנכרי וכו וכו' מפני שאין שביתתו עליהן כנז' אלא על הש"ס גופיה דמוקי למתני' דקטן שבא לכבות בעושה ע"ד אביו וקאמר טעמא דנכרי משום דאדעתא דנפשיה קעביד. קשה הך קושיא לא על הרשב"א ז"ל. והוא משום דאנכי הרואה דהאי סברא דאמר מר הרשב"א ז"ל דעבד ערל כשעושה לדעת עצמו שרי ואמר לה בדדמי לקטן נראה סברתו נכונה ודמיונו להא דקטן הוא דמיון מוכרח מעצמו. שהרי בעיקר אזהרה זו דשביתת עבדו ושביתת קטן בשבת. באו שניהם גם יחד מכתוב אחד דכתי' ל"ת כל מלאכה אתה ובנך וגו' עבדך ואמתך וגו' הרי דבא אזהרת שתיהם דשביתת קטן וכן שביתת עבד בחד קרא. וכיון שכן דקטן ועבד שוים הם באזהרתן דבאו שניהם גם יחד בחדא אזהרה ממילא הוא מוכרח שיהיו שניהם שוין בדיניהם דין עבד כדין קטן וכן דין קטן כדין עבד בכל מולי דילפי מהדדי. ובכן מאחר דמוקי הש"ס להא דקתני קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן דמיירי דוקא בקטן העושה ע"ד אביו אבל. באינו עושה ע"ד אביו אלא ע"ד עצמו שרי ואין אומרים לו אל תכבה. על כרחין דגם בעבד הדין כן דדוקא כי עושה ע"ד רבו הוא דמוזהר על שביתתו אבל כי עושה ע"ד עצמו ולא ע"ד רבו שרי ואין רבו מצווה למחות בידו דומיא דקטן דמאי שנא עבד מקטן כיון דשניהם בא אזהרתן מחד קרא. ויפה כת' הרשב"א ז"ל בזה דעבד דינו כקטן. אבל זהו שקשה על הש"ס דמוקי להא דקטן שבא לכבות בקטן העושה ע"ד אביו וטעמא דנכרי שבא לכבות א"א לו אל תכבה הוה משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. דלפ"ז יצא לנו הדין בעבד מדיוקא דרישא דמתני' דקתני טעמו ונימוקו עמו מפני שאין שביתתו עליהן דבעבד אפילו בעושה ע"ד עצמו אומרים לו אל תכבה מפני שעבד שביתתו עלינו. וקשה דמאי שנא עבד מקטן הא זה וזה שוים הם באזהרה אחת וא"כ גם דיניהם שוה זה כזה..

האמנם כד דייקי' שפיר נלע"ד בהורמנותיה דמר הרדב"ז ז"ל דכל כי האי דיוקא דדייק מר ממאי דקתני רישא נכרי וכו' מפני שאין שביתתו עליהן אינו דיוק מוכרח כלל. והדבר ברור כדהעלה הרשב"א ז"ל דגם העבד דינו שוה לדין דקטן דכי עושה לדעת עצמו ולא לדעת רבו שרי. וגם הר"ן ז"ל לא מצי לאפלוגי על הרשב"א ז"ל בדמיונו הלזה שדמה עבד לקטן ודלא כמ"ש הרדב"ז ז"ל דמשמע ליה דהר"ן חולק בזה על הרשב"א. והיה בהניח הנח"ה סוב"רת דאסברה לן הרשב"א ז"ל בטעמא דאזהרה רחמנא על שביתת עבד. שכת' שם בתשו' הנז' דגם בגר תושב שאנו מצווין על שביתתו ואסור במלאכת ישראל. אין איסורו אלא כשיש שם אמירת ישראל אבל בלא אמירה דישר' מותר ואפי' עושה ע"ד ישראל דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה כיון שאינו כבוש תחת ידינו והוא הדין לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדוניו לפי שאף הם במלאכת ישראל דעלמא מדע' עצמן הם עושים. אבל בשל אדון כיון שהם כבושים תחת האדון על דעת האדון הם עושים ע"כ. וכ"כ עוד בחי' ליבמות פרק החולץ דמ"ח ע"ב עלה דהך ברייתא דשביתת עבדים וז"ל הגר זה גר תושב וכו' ולא אמר' תור' שישבות הגר והעבד אלא ממלאכתנו ולא להם אסרה תורה אלא לנו שלא לעשות מלאכתנו על ידי עבדינו ולא ע"י גר תושב ואעפ"י שאין באמירה לגוי דעלמא אלא שבות של דבריהם. הכא גזירת הכתוב הוא ומכאן אנו למדין דעבד העושה במלאכת בעליו בשבת חייב להפרישו לפי שהעבד לעולם עושה ע"ד רבו וכאותו שאמרו בשבת קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא לה בקטן העושה ע"ד אביו. אבל בגר תושב אפשר שהוא מותר לפי שאינו עושה אלא מדעת עצמו כמו שאמרו שם אי הכי נכרי נמי בעושה ע"ד ישראל אמאי אין אומרים לו אל תכבה ופריק נכרי אדעת' דנפשיה קעביד אלא שבאמירה אסור במלאכתנו דבר תורה משא"כ בגוי דעלמא וכו' עפ"ד ז"ל י"עש. הנה לך מבואר טעמא דאנו מצווין על שבית' עבד בדברי הרשב"א ז"ל דהוה לפי שהעבד הוא כבוש תחת האדון ולכן מחמת שהוא כבוש תחת האדון לעולם הוא עושה על דעת האדון דומיא דקטן דלעולם עושה ע"ד אביו כדאוקימנ' מתני' בקטן בעושה ע"ד אביו. ונמצא לפ"ז דהיינו דאיכא בין עבד לנכרי דנכרי לעולם הוא עושה אדעת' דנפשיה בין בסתם דלא ראינו שעושה אדעתא דנפשיה ובין שראינו שעושה אדעתא דישראל אדעתא דנפשיה הוא עושה ולא אדעתא דישראל. ולכן אין אנו מצווין על שביתתו דנכרי במלאכתנו דבר תורה. אבל נכרי שהוא עבדו כיון שהוא כבוש תחת האדון לעולם כל מה שהוא עושה בסתמא ואין אנו יודעים אם עושה ע"ד רבו או ע"ד עצמו ודאי דע"ד רבו שהוא כבוש תחתיו הוא עושה. ומשום הכי הוא דהזהירה התורה לנו על שביתתו במלאכתנו כיון דמסתמא כשהוא עושה מלאכת רבו על דעת רבו הוא עושה ולפ"ז כשהוא עושה בודאי ע"ד עצמו ולא על דעת רבו כגון שניכר לנו בבירור גמור דאדעתא דנפשיה עביד שרי ואין רבו מוזהר למחו' בידו כיון שאינו עושה מלאכה זו אלא ע"ד עצמן ולא ע"ד רבו. דעד כאן לא הזהירה תורה לרבו על שביתתו אלא בשביל שמסתמא הוא עושה ע"ד רבו כיון שהוא כבוש תחת רבו. וא"כ במלאכה שהוא עושה וניכר לנו בבירור גמור דע"ד עצמו הוא עושה ולא ע"ד רבו הו"ל במלאכ' ההיא כנכרי שאינו עבדו שאין אנו מצווין על שביתתו.

ומעתה ליכא תו לאקשויי מידי מדיוקא דהך רישא דמתניתין דקתני נכרי שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אף למאי דקאמר בש"ס טעמא לפי שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד לא על הש"ס ולא על הרשב"א ז"ל דאדרבה לפי מאי דקאמר הש"ס לה"ט דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד מתפרשא מתני' שפיר טפי וליכא לדיוקי כלל להאי דיוקא דדייק לה והרדב"ז ז"ל הא נכרי שאינו עבדו שאנו מצווין על שביתתו אפילו בעושה ע"ד עצמו אומרים לו אל תכבה. דהא עיקר הצווי הזה דשביתת עבד אינו אלא מפני מה שהוא כבוש תחת יד האדון ולכן לעולם מה שהוא עושה מסתמא על דעת רבו הוא עושה כאמור לעיל מתורתו של הרשב"א ז"ל. וא"כ מתני' הכי מתפרשה לפי האי טעמא דאמר הש"ס דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. נכרי שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו כלומר דנכרי לעולם כשבא לכבות אפילו בסתם דאינו נראה דלדעת עצמו הוא עושה ולא לדעת הישראל ואפי' נראה לנו נמי דלדעת הישראל הוא עושה אפ"ה אין אומרים לו אל תכבה לפי שאין שביתתו עליהן כלומר דמשום שהוא נכרי שאינו עבדו שיהא כבוש תחת יד הישראל אלא הוא אינו כבוש תחת הישראל להכי לעולם אין הישראל מוזהר על שביתת נכרי בין בעושה מלאכה דישראל וניכר דלדעת עצמו הוא עושה בין בסתם דאין נראה דלדעת ישראל עושה ובין שניכר נמי דלדעת הישראל עושה משום דכיון דאינו כבוש תחת הישר' לעולם מה שהוא עושה אדעתא דנפשיה הוא עושה דלהכי לא הזהירה התורה על שביתת נכרי שאינו עבדו כלל וכדמפרש בש"ס דטעמא דנכרי משום דאדעתא דנפשיה קעביד כלומר דכוונת התנא דמתני' דקאמ' לפי שאין שביתתו עליהן הוא לומר דמשו' דנכרי לעולם אינו עושה אלא אדעת' דנפשיה משום דאינו כבוש תחת הישראל. משום הכי אין שביתתו עליהן דישר' לעולם ולכן נכרי שבא לכבות לעולם אין מוחין בידו בין בסתם דאינו נכר דלדעת עצמו הוא עושה ואפילו נמי נכר דלדעת הישראל הוא עושה דלעולם אדעתא דנפשיה עביד ואין שביתתו עליהן. לאפוקי נכרי שהוא עבדו דמצווה ישראל רבו על שביתתו משום שהוא כבוש תחת יד האדון ולכן גם כי עושה בסתם דאינו ניכר לנו דאדעתא דישראל עושה ודאי דאדעת ישראל רבו עושה ומצווה הישראל רבו על שביתתו אפי' כשעוש' בסתם וכ"ש כשניכר דאדעתא דישראל רבו עושה. זולתי כשניכר לנו בודאי בבירור גמור דלדעת עצמן הוא עושה ולא לדעת רבו דאזי אין הישראל מצווה על שביתתו דמלאכה ההיא כיון שניכר לנו בודאי הגמור דלדעת עצמו הוא עושה מלאכה זו דרבו ולא לדעת רבו דמאחר דודאי לדעת עצמו הוא עושה הו"ל במעשה מלאכה זו כנכרי בכל מעשיו דאין הישראל מוזהר על שביתתו משום דלד"ע עושה. וא"כ נכרי שאינו עבדו שבא לכבות לעולם אין אומרים לו אל תכבה לפי שכיון שאינו עבדו לעולם מה שהוא עושה לדעת עצמו עושה ולכן לעולם אין שביתת נכרי שאינו עבדו עליהן. הא נכרי שהוא עבדו שהוא כבוש תחת יד האדון אם בא לכבות לעולם מוחין בידו ואומרים לו אל תכבה בין שבא לכבות בסתם ואינו נראה דלדעת רבו הוא עושה ובין שנרא' דלדעת רבו בא לכבות כיון שהוא כבוש תחת האדון לעולם הוא עושה מסתמא על דעת רבו ולכן שביתתו עליו אפילו בסתמא שאינו ניכר דלדעת הישראל עושה וחייב למחות בידו אפילו בסתם שאינו ניכר דלדעת רבו עושה ואומר לו אל תכבה עד שהוא ניכר בודאי הגמור דלדעת עצמו בא לכבות ולא לדעת רבו אז גם עליו אף שהוא עבדו אינו מוזהר על שביתתו במלאכה זו כיון דניכר בודאי דלדעת עצמו עושה ואינו חייב למחות בידו ולומר לו אל תכבה. דהו"ל במלאכה זו דניכר לנו בודאי דלדעת עצמו עושה כנכרי שאינו עבדו דאין אומרים לו אל תכבה. זהו פירוש המשנה במאי דקתני נכרי שבא לכבות וכו' לפי שאין שביתתו עליהן. וליכא לדיוקי כלל להאי דיוקא דדייק מינה מר הרדב"ז ז"ל. גם מ"ש הר"ן ז"ל לפרש מאי דקאמ' מתני' מפני שאין שביתתו עליהן ד ישראל אין מוזהרין על שביתת כותי שאינו עבדו לפי מאי דקאמר הש"ס טעמא דנכרי דאדעתא דנפשיה קעביד. כוונת הר"ן ז"ל בדבריו אלה כדכתיבנא בפירושא דמתני' וליכא למשמע מידי מדברי הר"ן ז"ל אלו דחולק על הרשב"א ז"ל דלא מפיק בהני מילי דכתב דישראל אין מוזהרין על שביתת כותי שאינו עבדו אלא כשהוא עבדו כל שבא לכבות אפילו בסתם דאינו ניכר דאדעתא דישראל קעביד וכ"ש בניכר דאדעתא דישראל רבו עושה מוזהר הישראל על שביתתו וחייב למחות רבו בידו ולומר לו אל תכבה אבל כשניכר לנו בבירור דלדעת עצמו הוא בא לכבות ולא לדעת רבו גם שהוא עבדו אין רבו מוזהר על שביתתו בזה ואינו חייב למחות בידו ולומר לו אל תכבה ככל האמור.

כללא דמילתא כי האי סברא דאסבר לן הרשב"א ז"ל והשוה עבד ערל לקטן ודן לעבד דכי עושה לדעת עצמו וניכר הוא דלדעת עצמו הוא עושה ולא לדעת רבו אין רבו מוזהר עליו על שביתתו במלאכה זו ואמר לה בדדמי לקטן היא סברא אלימתא ודמיונו דמיון נכון ומוכרח מעצמו וליכא מאן דמצי פליג על הרשב"א ז"ל בדמיונו הלזה. ודלא כמ"ש הרדב"ז ז"ל דהר"ן חולק על הרשב"א ז"ל בזה כנלע"ד ברור. ותו לא מידי. ועיין מ"ש עוד לקמן בסמוך על עיקר ספיקו של הרדב"ז ז"ל:

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה