גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
הגהות וחדושים ממו"ה יעקב חיים זעליג אבד"ק לובראנץ · חילוק יא
(בסוגיא דמצא גטי נשים)
(דף כ"ד ע"א) זה אינו כיון דהוא עי"ש אית לי' קלא וכו' וכדאי' בש"ס גיטין (דף כ"ז) ובתוס' שם וכו' עכ"ל רבינו, ליתא בדף כ"ז אלא בדף י"ח ע"ב בסוגי' דנכתב ביום וכו' דפריך התם א"ל רבינא לר"א גיטין הבאין ממה"י וכו' מה הועילו חכמים וכו' איל הנהו קלא אית להו, ובפי' רש"י לא נתבאר סבת הקול מה היא ובתוס' שם בד"ה הנהו כו' נראה דסבת הקול הוא הקדם הזמן שבו שכך כתבו שם ואור"י קלא אית להו כשרואין שזמן הכתיבה היא קודם למסירה וכו' ומסקי אדעתי' לידע יום המסירה וא"ת ובההיא למה תקנו זמן וי"ל פ"י הזמן יש לו קיל לפי שרואין ע"י הזמן שבו שהנתינה אינה ביום המסירה, ע"ש, וא"כ לאו מטעם השליחות הוא הקול אבל בתוס' (דף י"ז ע"ב) בד"ה עד וכו' הקשו וז"ל וא"ת נכתב ביום ונב"ל אמאי פסול הא אית לי' קלא וי"ל דל"ש למימר קלא אית להו אלא כשמגרש ע"י שליח אבל נכתב ביום וכו' יש לחוש שימסור לה בצינעא, וכו' ע"ש, הנה מבואר בד' התוס' דדוקא עי"ש איתא לקלא במוקדם אבל בלאו שליח אפי' מוקדם בזמן לית לי' קלא, מי' כ"ז דוקא בזמן שלא מסרו לה עדיין כגון במשליש. גט לאשתו או בנכתב ביום וכו' ועדיין לא מסרו אבל בכשכבר מסרו לה קיי"ל התם דאית לי' קלא לעולם כמש"כ תוס' שם לפני זה וז"ל דכיון דמסרו לה בפני עדים מפקי להו לקלא ואפי' לר"מ דס"ל עד"ח כרתי נמי סובר ר"ת דבעי עדים בשעת מסירה דאדשב"ע פחות מב' וגם מפרסמין הקול שהיא פנוי' בו' ע"ש ונראה מדבריהם להדיא דלאו דוקא במוקדם בזמן אית לי' קלא אלא לעולם גירושין קלא אית לי' ומסתייעא לדבריהם מה דאי' בב"ב (דקל"ד ע"ב) ארי"ו בעל שא' גרשתי את אשתי אינו נאמן וכ' תוס' שם בד"ה אזל וכו' דאע"ג דאיכא למימר הואיל ובידו לגרשה כדס"ל לרב יוסף התם דמה"ט נאמן במתני' לומר זה בני יש לומר דס"ל לר' יוחנן דגירושין קלא אית לי' משא"כ בזה בני שפי' אמרי' הואיל וכו' ע"ש, ולפ"ז עולים יפה ד' התוס' בגיטין שם שמחלקים בין שטר לגט אליבא דר' יוחנן דלא תיקשי אליבי' היאך כותבין גט איש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש שמא כתוב בניסן ולא יתן עד תשרי כמו דפריך גבי שטר בב"מ (די"ב ע"א) משום דגבי שטר שאני דמאן דיזיף בצנעא יזיף ויש לחוש שלאח"ז ימסור לו בצינעא ולקוחות לא ידעי שמסר לו אח"כ משא"כ בגט ליכא למיחוש דגירושין קלא אית לי', כנ"ל, דלפמ"ש לשיטתי' אזיל דס"ל בקושטא הכי לענין בעל שאמר גרשתי כו' בב"ב (שם). ואגב אזכיר מה שכתבתי מקרוב בתשובתי בנידון עבריין א' מק' בריסק דליטא שבא לפה ואמר גרשתי את אשתו מבריסק כדי להתירו לישא אחרת מפה ובידו פתקא קטנה בחת"י סופר, ועלי' פתוחי חותם בד"צ דק' בריסק, וחת"י הסופר לא ניכר לנו כלל, וחת"י הרב המסדר הגט והבד"צ לא הי' על הפתקא, ודנתי בדבר [וכמדומה לי שנשלחו דברי אל הרה"ג מוהר"ח סאליווייציק נ"י הגאבד"ק שם, בנו של יד"נ אלופי ומיודעי הגאון הצדיק מוהר"ר יוסף דובער הלוי זללה"ה] דלפ"מ דקיי"ל כמסקנת הש"ס בב"ב (דקל"ה ע"א) דאי"נ לומר גרשתי וכו' אפי' להבא וע' רשב"ם שם בד"ה ואנן כו' דהוי, נמי מטעמא דאלו הוה גירשה קלא הו"ל למילתא כדאי' בכתו' פ' האשנ"ח ע"ש וכ"פ הרמב"ם (בפי"ב מה"ג) והש"ע באהע"ז (סי' קנ"ב) א"כ בנ"ד נמי שייך האי טעמא ואי"נ, ואי משים הכתב תעודה שבידו, אטו אדיסקא אנן ניקום ונסמוך, ובפרט בגוונא דילן דליכא חת"י בד"צ דשם שיהי' אפשר לקיים חתימותיהם ע"י מכירים, והאי גברא מוחזק לן לרמאה וחזינן דמגלה פנים לעבור אחדרגמ"ה, שלד' רוב פוסקים הוא דאוריתא, כמו שביארתי בארוכה בתשובתי בנידן נשתטית שבא לפני זה כשנתים, ונתגלה נבלותו בשקריו פעם כה ופעם כה איך נאמינהו או נסמוך על הכתב כזה. כל עוד שלא נראה לפנינו חת"י הרב או הבד"צ עצמם, ויתקיים לפנינו שנצא מחשש זיוף מאחר דליכא קלא שגירש דאין לצדד ולומר דלגבי נפשי' דליכא איסורא דא"א, אלא חדרגמ"ה בלחוד גם הש"ס דהתם מודה דנאמן דהתם לא קאמר הש"ס אלא חוש לה דמשמע רק מספק, והכא דל"ה אלא חדרגמ"ה, ואחר אלף החמישי דקיל כדאי' בהגהה באה"ע (סי' א') וד"מ שם בשם הפוסקים, דזה אינו מכמה טעמים חדא דכבר הוכחתי בתשובתי הנ"ל מד' הפוסקים שלרובם הוי דאוריתא, כנ"ל, ותו דאפי' נימא דהוי דרבנן כמש"נ מד' כמה פוסקים, נמי נימא דהא דקאמר הש"ס התם חוש לה לאו למימרא דספק בלחוד הוי כדמשמע לישנא דחוש לה, אלא נמי ודאי קאמר, דמטעם ודאי קאתינין עלה לאסור לשוק מחששא דא"א, וכ"נ מל' רשב"ם שם בד"ה חוש וז"ל כאביי וכו' ומשום דאמרי לעיל למאי ניחוש קאמר הכא דודאי איכא למיחש ומהכא שטעינין דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן עכ"ל, שנראה מלשונו דאסורה לשוק ודאי הוי, אלא דאתינן עלה דהאי איסור מכח חששא דא"א שמא לא גירשה, והיינו לישנא דחוש לה, ומינה נמי לענין חדר"ג דאסור, ותו דאפי' נימא דהרשב"ם נמי סובר כשיטת שאר פוסקים דמייתי הב"ש (ריש סי' קנ"ב) ומיניי' הרמב"ם ז"ל דמטעם ספק בלחוד קאמר ומשום חומרא דא"א שכתב דהא דחוששין לדבריו והוית עכ"פ ספק מגורשת היינו משום הואיל ובידו לגרשה מכול"ה, ע"ש, שנראה מזה דלדידהו הא דאי"נ להתירה לשוק הוא מטעם ספק בלחוד מ"מ אין שום קילא בנ"ד כלל דהרי עיקר טעמא דנימא דל"ה אלא ספק ולא ודאי אלא משום דהואיל ובידו לגרשה מכוליה, והא תינח בזמן התלמוד דל"ה רביע עלי' איסורא דגירושין בע"כ, שפיר שייך הואיל משא"כ בזמנינו דאיכא איסורא דגירושין בע"כ מחדרגמ"ה תו ליש למימר הואיל וכו' דתי ל"ה בידו דבידו ל"ש אלא היכא דבידו לעשות בהיתרא, אבל לא היכא דלא מצי למיעבד בלא איסורא, לא מיקרי בידו:
וכה"ג ראיתי בס' ב"ה ראיר לאהע"ז שם שהקשה גבי מכחשת אותו שלא ני שה אמאי תהי' אפי' ספק מגורשת ולא תתייבם הא אפי' ספק נפ' לא הוי ותתייבם דהא עיקר טעמא משום הואיל וכו' כנ"ל, ובמכחשת ל"ש הואיל בידו לגרשה דהא ודאי ערקת מקדמוהי ושבקית לי', דלא לימצי לה לגרשה, וכההוא דגיטין (די"ב ע"ב) גבי עבד בהו יע"ש שנדחק לתרץ דה"ט דהא בידו לגרשה בעודה עמו, וזה דוחק, ועכ"פ לנ"ד שפיר יש להסתייע מדבריו דכ"ש הוא דלא מיקרי בידו בכה"ג דנמנע בידו לעשותו מצד איסור, אי משום גופא דלאיסורא דרביע עלי', אי משום דלא שבקינין לי' לעשותו, איך שהוא עכ"פ נמנע הדבר ממנו, ול"ש בידו היכא דאיכא עיכובא מצד מה, ואין לדמותו למאי דמצינו לענין כל העומד להעשות, וכו' וכל הראוי ל לה וכו' דאף דאיכא עיכובא מצד איסור מ"מ כיון דאם עבר ועשה המעשה קיים, תו לא מיחשב מחוסר מעשה וע' עירובין (דף ו' פ"ב ודע"ח ע"ב) ובשבועות (דכ"ב ע"ב) ובתוס' יבמות (ד"ב ע"א) בד"ה וארות כו' ושם (דס"ו ע"א) בגמרא ובתוס' חגיגה (ד"ד ע"א) בד"ה מלא. וכן באו"ח ה' קה"ת ענין נגיעה שנמצא בקה"ת בשבת מטעם ראוי לבילה כי וכמ"ד טובא וע"ע בת' שב יעקב חאה"ע סי' ל"ג דרהרי יותר אין ראוי כשנמנע מצד עצמו ולא מצד איסור, דלא דמי כלל, דהכא מצד נאמנות קאתינין עלה דמילתא, ובעינין שיהי' בידו לעשותו משום דבלא"ה אין להאמינו שעשה כן. כמה דמצינו גבי עד לאיסורין דקיי"ל כל שבידו נאמן, אלא דאיכא פלוגתא דלאביי סגי במה דהוה כידו מקודם לכן, ולרבא בעי שיהי' עכשיו בידו, שפיר דוקא היכא דליכא עיכובא משום צד, אבל היכא דאיכא שום עיכובא, אם מצד איסורא, דרביע עלי', וכ"ש מצד גוף הדבר ופעולתו או לא מיחשב בידו כדי להאמינו מחמת זה, כמו דלא אמרינן מגו לפטרו מממון היכא דאיכא שום סברא הסותרת ומתננדת למגו, ובמק"א בחידושי דברתי מענין בידו אם הוא מטעם מנו, ולד' כמה מחברים עדיפא ממגו, דבידו היינו לעשותו ממש כמו שהוא רוצה שיהי' ועכ"פ לענינינו אין נ"מ בזה, דאדרבה היכא דליכא צד אחר להאמינו רק מכח זה דבידו לעשות כן כדבריו כ"ש דבעי שתהי' עשייתו מזומנת לפניו לעשותה בלי שום צד עיכוב כלל, וכמובן, וכן בההוא דהואיל אי בעי מיתשל, ואי בעי מפקיר כו', אמרו בגמ' מי יימר דמזדקקו לי' תלתא, וכו' וכ"ש בנ"ד נמי שייכא מי יימר דמזדקקי לי' סופר ועדים לעשות לו גט בע"כ, דעדי מסירה בעינן, וזו א"צ לפנים:
וכ"ש לפי' הרמב"ם בחיבורו (בפי"ב מה"ג הלכה ה') דטעמא דמ"ד בעל שאמר גרשתי כו' אינו נאמן הוא משום דחיישינין שמא יתכוין לקלקלה וכו' מ"ש, דבנ"ד אין להאמינו דהא חזינן שזולת שנאתו אותה ומאסו בה הוא איש שמעשיו מכוערים וכ"ש דאיתא להאי טעמא דאין לחלק ולומר דדוקא לגבי דידה שייכא האי טעמא משא"כ לגבי דידי' לא שייכא הכי דודאי לא יקלקל נפשי', דבנ"ד אפי' לגבי דידי' ליכא למימר שלא יקלקל א"ע דהרי חזינין דלא חייש לקלקול שהרי כבר קלקל עצמו ונתנבל במעשיו המכוערים לישא אחרת קודם גרושי' ואפי' לדבריו האחרו' ששינה לומר שבערמה ותחבולות שיא אמר כן שכבר לקחה כדי שלא נסלקו ממנה, מ"מ אין להאמינו דחזינין דרמאה הוא וחציף לבזוי' גרמי' כולי האי, והרי אפי' הבזוים פסילים לעדות, כדאי' בחו"מ (סי' ל"ד), וכ"ש חצוף כזה למיעבד נפשי' רשיעא בפרהסיא, שפסול וע' חת"ס חיו"ד (סי' ח'):
וחדשות אני מגיד אשר ראיתי בר"י מיגאש לב"ב שכ' טעם אחר בהא דבעל שאמר גרשתי כו' דאי"נ, דה"ט דכיון דכבר נתחזקה באישות עמו תו לא מהימנינין לי' בהואיל דבידו לגרשה להוציאה מחזקתה דהו"ל מגו להוציא מחזקה בדבר שבערוה ע"ש, ואע"ג דהך מגו דבידו עדיפא מ"מ לא מהניא להוציא מחזקה והשתא בנ"ד הי' מקום לצדד להקל לפ"ז דכ"ז לא שייכא אלא לגבי דידה להתירה לשוק דהו"ל דשב"ע משא"כ לגבי דידי' דל"ה דבר שבערוה כלל וכ"ש לשי' האומרים דחדרגמ"ה דרבנן אפשר דמהימן, מיהו כ' דוקא במקום דליתא חשוד, משא"כ בנ"ד דחשוד הוא ליתא לכ"ז והארכתי עוד שם בתשובתי הנ"ל:
ואולם עתה אוסיף שנית ידי לדבר בענין זה מה שהורוני מה"ש ית' בישוב קו' הט"ז והב"ש באהע"ז סי' קנ"ב אהא דאמרי' בב"ב שם גבי בעל שאמ' גרשתי את אשתי דא"נ דטעמא משים דגירושין קלא אית לה והא להדיא איתא בכתובות (דכ"ג ע"א) מהו דתימא גבי קדושין הוא דעבידי דמקדשי בצינעא, אבל גירושין אם איתא דאיגרשה קלא הוה לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא, ע"ש, דמבואר להדיא דגירושין ל"ל קלא, ע"ש שנדחקו בזה, ולי תמיה עוד יותר דבהדיא איהא ברשב"ם (שם) בד"ה ואנן וכו' גבי הך פיסקא דקאמר דאם גירשה קלא אית לה למילתא, וז"ל כדאמרינן בפ' האשה שנתארמלה ע"ש, ותמוה טובא, דאדרבה בפ' האשנ"ת מבואר להדיא איפכא כמבו' לעיל, והיא תמי' עצומה לכאו', ועוד קשה דלפי קו' הט"ז והב"ש תיקשי נמי בתוס' גיטין (די"ז ע"ב) בד"ה עד כו' שכ' להדיא דגירושין קלא אית לי', ומנ"ל הא, אדרבה בש"ס דכתובות (שם) מבואר להדיא איפכא וכמ"ש:
לכן נראה לפענ"ד ליישב הכל בטו"ט דהרשב"ם שפיר קא מפרש בב"ב שם דהתם בכתו' שם דקאמר עבידי אינשי דמגרשי בצינעא נמי לא קאמר אלא לגבי סיפא דתני התם ואם נשאת ל"ת, דהיי' דיעבד אבל לעולם לכתחלה תני רישא לא תינשא, דע"כ משום ספק הוא שמא כהני דאמרי לא נתגרשה והיינו משום דלכתחלה חיישינין להא דגירושין קלא אית לי' ומדל"ל קלא חיישינין ולא תינשא כמו דחישינין בסוגיין דב"ב (שם) גבי בעל שא' גרשתי כו' וקאמר התם חיש לה, דאי"נ הבעל ואסורה לשוק נמי מה"ט, והשתא שפי' פי' הרשב"ם התם גבי מה דקאמר חיש לה וסיים כדאמרי' בפ' האשה שנתארמלה, וכוונתו למה דתני התם ברישא דלא תינשא, דע"כ הוי נמי מה"מ כדקאמרי' הכא גבי בעל שא' גרשתי כו' דאי איתא דאיגרשה קלא הו"ל למילתה, ולהסביר יותר אפשר לומר דהך מילתא דאמרי' גירושין קלא אית לה, לאו מילתא דפסיקתא היא, אלא ספיקא הוי ונקטינין לי' לחומרא לעולם, וכנ"ל, ושפיר נסתייע הרשב"ם בפי' בב"ב שם מהך דכתו' והיינו מרישא וע"ש, ומדוקדק לפ"ז ל' הגמ' בכתו' שם דקאמר קמ"ל דעבידי אינשי כו', ולא ודאי, וכיון דאיכא דמגרשי בצינעא, וספק הוי שמא גירשה בצינעא תו לא מפקינין בדיעבד, אבל לכתחלה לא תינשא דעכ"פ ספק הוי ומספיקא אסירה להנשא, משא"כ אלו הוה אמרינין דהך דאמרי' גירושין ל"ל קלא ודאי הוי, אפילו לכתחלה הוי שרינן להנשא, והשתא מיושבת קושית הט"ז והב"ש דלק"מ מסוגיא דכתו' שם ולא מידי, דהרי הא דאמרי' בב"ב בסוגיין (שם) חיש לה, נמי מטעם ספק בלחוד הוא, וכמו שהביא הב"ש (שם בריש הסימן) בשם הפוסקים דמש"ה קיי"ל בש"ע התם דחוששין לדבריו לכתחלה והוית עכ"פ ספק מגורשת ובכתו' התם נמי לא קאמר דהא דגירושין לית לי' קלא ודאי הוא, אלא ספק בלחוד הוא אבל לעולם ודאי לא הוי, דתו חיישינין לכתחלה לגירושין אע"ג דליכא קלא, דמה"ט לא תינשא, ואדרבה משם ראי' לסוגיין וכמשפי' רשב"ם וכמו פירשתי בדבריו דמייתי ראי' לסוגיין מרישא דברייתא דתני לא תינשא דע"כ הוי מה"ט דאי' איתא דאיגרשה קלא הו"ל למילתה, כדמשמע בסוגיא שם להדיא, וממילא מיושבים ד' התוס' בגיטין (די"ז ע"ב) שם שמחלקים בין שטר לגט דבגט ליכא לאקשויי היאך כותבין גט לבעל באין אשתו עמו ניחוש שמא לא נתנו לה בזמן הכתיבה ואתיא למיטרף לקוחות שלכ"ד דאמרינין לה אייתי ראי' כו' ע"ש דכיון דגירושין קלא אית לה אפי' ל"ה אלא ספק מ"מ תו אינו יכול למיטרף לקוחות מספק בלא סהדי, ושפיר נימא אז אייתי ראי' וכו' ושפיר כתבו תוס' והכל שריר:
ברם דא עקא דרש"י ז"ל סי' בכתו' שם דהא דלכתחלה לא תינשא היינו משום לזות שפתים דרב אסי התם, וקשה טובא דלפמ"ש מאי בעי לטעמא דלזות שפתים, בלא"ה נמי שפיר טעמא דלא תנשא כיון דספק עדיין הוי שמא לא גירשה ומספיקא אסורה לינשא, דאז הוי איסורה מה"ד דחיישינין לא"א, דמספק אמרינין אי איתא דאיגרשה קלא הו"ל למילתא, כנ"ל:
אך י"ל לפירש"י דלשיטתו אזיל דס"ל גבי בעל שא' גרשתי כו' נמי דלאו מספק בלחוד אי"נ אלא ודאי אי"נ, והיינו דס"ל דגירושין ודאי קלא אית לי' והא דקאמר בש"ס חוש לה היינו ודאי אי"נ, וכמו הביא הב"ש בריש סי' זה משמו, ולהכי שפיר לא הוה מצי לפרושי בכתובי' שם דטעמא דלת"נ לכתחלה הוא משום דחיישינין שמא לא גירשה קא"ל א"כ תיקשי בדיעבד נמי תצא ואמאי תני סיפא לא תצא דהא איהו פ"ל להדיא דהא דגירושין קא"ל ודאי הוא ולא ספק, ולהכי פי' משום לזות שפתים:
מיהו עדיין צ"ע לפירש"י ממסקנא דכתו' התם דקאמר קמ"ל דלא תצא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא דלפי שיטתו סותרת עצמה מסוגיא דב"ב שם, וכקו' הט"ז והב"ש שם דבשלמא לאידך פוסקים דס"ל דספק מגורשת הוי עכ"פ, והא דאי"נ הוא רק מטעם ספק וכמש"ה לעיל בשמם, שפיר יש לישב כמש"ל אבל לפירש"י קשה כנ"ל:
ונלפענ"ד לומר בדרך אחר בעזה"י, דלא תיקשי להך דבעל שא' גרשתי כו' אינו נאמן, מסוגיא דכתו' התם כלל לכו"ע די"ל דאע"ג דבסתמא אמרי' גירושין קלא אית לי' וכל היכא דליכא קלא שגירשה אמרינן שלא גירשה ודאי מה"ט דאם איתא דאיגרשה קלא הו"ל, מ"מ שפיר היכא דאיכא תרי סהדי דאמרי להדיא נתגרשה אע"ג דאיכא נמי תרי סהדי דאמרי לא ראינו שנתגרשה מ"מ הו ליכא לאוכוחי מהא דליכא קלא, דודאי לא נתגרשה, משום דהא גופה דמסהדי השתא הני דנתגרשה הו"ל קלא, כיון דעיקר קלא דנפיק הוא מחמת סהדי דמפקי לקלא וכמ"ש תוס' בגיטין (די"ז ע"ב) שהבאתי ועיי"ש, והכי אמרי' בכל דוכתי דעדים ושטר מפקי לקלא, וה"נ בברייתא דכתו' התם דחזינין דאיכא סהדי השתא דאמרי שנתגרשה, תו לא בעינין קלא טפי מינה, ואמרי השתא הוא דמפקי לקלא, וסמכינין בדיעבד דלא תצא, ואפי' לכתחלה נמי רק משום לזות שפתים לפירש"י ז"ל הנ"ל, ולעולם בסתמא היכא דליכא סהדי דנתגרשה שפיר אמרי' אם איתא דאיגרשה קלא הו"ל, דמה"ט שפיר חיישינין גבי בעל שא' גרשתי כו' למיסרה לשוק, דהתם בכתובות שאני, דאיכא סהדי דמפקי השתא לקלא ותו ל"ש למימר אם איתא וכו' כנ"ל דהרי חזינין דאי"ל קלא בהני סהדי דמסהדי השתא, ולפ"ז אין התחלת קושיא כלל מסוגיא דכתו' שם, לסוגיין דבעל שא' גרשתי כו' כמבואר: