אור ברסלב
גבורת יהונתן הגהות וחדושים ממו"ה יעקב חיים זעליג אבד"ק לובראנץ

גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

הגהות וחדושים ממו"ה יעקב חיים זעליג אבד"ק לובראנץ

דרוש השלישי

מכתב הסכמה

מאת הרב הגאון הגדול המפורסם בכל קצוי ארץ שר התורה, ארי שבחבורה, כק"ש מו"ר יצחק שמעלקיש שליט"א האבד"ק לבוב והמדינה יע"א בעהמח"ס שו"ת בית יצחק ב"ה לבוב יום ה' י"ב סיון תרס"א שלום וכט"ס להרב הגאון המפורסם החריף ובקי, ע"ה פ"ה כק"ש מו"ה יעקב חיים זעליג נ"י אבד"ק לובראנץ השגתי מכתב כ"ת הרמה בזמנו, גם הקונטרס מספר חסדי יהונתן להגאון מאור הגולה בעל כו"פ ואו"ת זצללה"ה, ועליהם ציצים ופרחים מאת כ"ת אשר שת נוספות על דברי הגאון הנ"ל ואחרתי מהשיב לכ"ת עד כה, כי טרדות שונות סבבוני, ולא יכולתי להשיב על דבריו ולעיין במו כמשפט וכיאות, וגם כעת אין עתי עמי, וע"כ דברי מעטים, ובדבר המורדת ונשתטית, אם יסכימו וכו' וכבר הארכתי בספרי "בית יצחק" אהע"ז, היוצא כעת לאור בע"ה, וע"כ לא הארכתי כעת בדבר הזה: ואשר יבקש ממני לתת הסכמתי להדפסת ספרי הגאון הנ"ל, עם הגהות כ"ת, הנה דברי הגאון הגדול מו"ה יהונתן זצללה"ה אינם צריכים להסכמתי כי אור בהיר הגאון הזה בשחקים וכשמש יהל אורו עפ"י שמי תוה"ק, וגם דברי כת"ה טובים ונכוחים למוצאי דעת, וכבר ראיתי בתשובתו רב כחו וחילו לאורייתא, וחזקה על ת"ח כמהו כי כל דבריו בהשבל ודעת, וה' יהי' בעזרו לבצע מעשהו וללמוד וללמד כברכת ידידו הדוש"ת מבקשו הסליחה אשר התמהמתי מלהשיב מברכו בכ"ט יצחק שמעלקיש האבד"ק הנ"ל והגליל פתח דברים הנה כבר מלתי אמורה על ס' חסדי יהונתן שנדפס בשנת זמרת"י לפ"ק, עם ההקדמה שם, וכמו כן למעלה עם הפתיחה הכללית על דבר הגהות וחדושים ששמתי סביבות הספרים החדשים שסדרתי מני כתבי קדש של רבינו הגאון מאור הגולה מו"ה יהונתן זללה"ה זי"ע מפראג בעל ס' או"ת וכו"פ ושאר ספ"ק המפיצים אורו ע"פ תבל, מני אז זרחה שמשו בעולם עד היום, ועד נצח נראה אור באורו, כי גם ההגהות והחדושים האלו המה בכלל כשרון מעשה הצדקה והחסד של אמת עם הכתבים הקדושים, ותיקונם, אם למען הפקת טובת ההבנה בהם ביתר שאת ועז על פיהם, אם למען יפעתם, ועטורם כזר זהב סביב למקדש ולקדש:

ואולם את זו ראיתי להודיע בשער הזה ע"ד "הגהות וחדושים" אלו שבספרי הנכחי גבורת יהונתן היוצא כעת לאורה כצאת השמש בגבורתו, כי מפני איזו סבה נצחת נסבותי מתת פריי בעתי ונתאחרתי בההגהו"ח שעל החלוקים לבלי הביאם על הדף במקומם, כאשר לההגהו"ח שעל הדרושים רק אחרי ככלות מעשה הספר כלו בסופו, והמה באים על הסדר באותיות וכפי ציוני הדפים והעמודים, ועל דברי רבינו הם מיוסדים, ע"פ דבור המתחיל בראשם איזהו דברים אחדים, מלשון רבינו שבפנים אשר מפז נחמדים, ואח"ז אמרי שפר מעט ממני בעני בפתחי מכובדים, להזכר שמי בין התלמידים, שבערכי אשר על דלתות בהמ"ד שוקדים ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל כריח תמידים, בפרים עם נדרים, לפני הת"ח והלומדים, שלדבר ה' חרדים, ולש"ש בלבם מתיחדים, ושלא ימצאו דברי עקודים נקודים וברודים. שדודים גדודים, ונדודים, כמוץ אשר תדפנו רוח קדים, אבל יהי' להם מהלכים בין העומדים, על ד"א של הלכה, ובהם מתחדדים, זאת תפלת אדם מוע"ט לעולם מצפה ישועת ישראל, אור ליהודים חבל נחלת יעקב חיים זעליג בלאאמו"ר הגאון הגדול המפורסם פאר הדור מו"ה יחיאל מיכל שליט"א חופ"ק לובראנץ טו"ב תמוז תרס"א ה' לס' "ארבעה וששים אלף" בפקודים, דו"ק לפ"ק

חילוק א

(בסוגיא דמוכן לאדם)

(דף י' ע"א) אך לק"מ קו' מהרש"א וכו' ע"כ לשין רבינו ע' פנ"י שם שתירץ בפשיטות קו' מהרש"א דע"כ הך איבעיא דפצעילי וכו' לא מצי איירי בשבת דהא קיי"ל בביצה (דף ל"ד ע"ב) דשבת קובע למעשר, וא"כ ע"כ הוצרך להפריש מאתמול ותו הו"ל הזמנה לגבי מוקצה ומאי איבעיא איכא, ודבריו תמוהים מאד, הא מבואר בד' רש"י במשנה שם בד"ה עומד אדם וכו' וז"ל על המוקצה הוצרך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא, אחזו עכ"ל, והיינו משום דבלא אחזו כלל ל"ה הזמנה כדאי' להדיא בגמ' (דף כ"ו ע"ב) דקאמר אי דלא אחזו כי איזמן מאי, הוי, וע' פירש"י שם, וא"כ שפיר מצינן למימר דהאיבעיא דפצעילי כו' מיירי בתרם מע"ש ומ"מ מיבעיא שפיר אי הוי הזמנה דהא בלא אחזו ל"מ הזמנה, ומיבעיא אי דמי לגרוגרות וצמוקים או לא, ונהי דהמעשר כהזמנה מ"מ הא בגרו"צ נמי ל"מ הזמנה בלא אחזו ואהא מיבעיא שפיר אי גם בפצעילי תמרה איכא משום מוקצה או לא, וקושית מהרש"א במקו"ע:

(שם ע"ב) והשתא אתי שפיר בהקדם מ"ש הרז"ה וכו' עכ"ל רבינו, מעין הדברים נמצא גם בספרו דמרנא ז"ל חידושים על הרמב"ם ה' יו"ט שנדפס בשנ' תקנ"ט, ע"ש:

(דף י' ע"ג) שפיר י"ל כתי' תוס' דמוקצה דבע"ח חמיר וכו' עכ"ל רבינו בצל"ח הקשה ממתני' דלקמן (דל"ד ע"א) ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה, ור"א מתלמידי ב"ש היה ואית לי' מוקצה בכל מילי, ולפענ"ד נראה בפשיטות דאין קושי' מתלמידי ב"ש לב"ש גופיי', מיהו בירושלמי מוכח לאקשויי כה"ג דהכי איתא בירושלמי במכילתין (דף ג' ע"א הלכה ד') בש"א לא יטול אא"כ נענע מבעי"ו, מיחלפה שיטתי' דב"ש דתנינין תמן ועוד אומר ר"א עומד אדם על המוקצה ואומר מכאן אני נוטל וע"כ משום דר"א מתלמידי דב"ש היה מקשה הכי ולדידי' תו תיקשי קושי' הצל"ח, ובאתי בזה לכלל ישוב ד' הירושלמי בריש מכילתין דקאמר מ"ט דב"ש מוכנת הוא אגב אמה, דקשה לכאו' אמאי לא משני ירושלמי נמי כש"ס דילן דב"ש לית לי' מוקצה ונולד, ולהנ"ל מיושב דירוש' לשיטתי' אזיל דדייק מתלמידי דב"ש אב"ש גופיי' וא"כ לא מצי למימר טעמיי' דב"ש משום דלית לי' מוקצה דתיקשי תו קושי' תוס' ממתני' דב"ש לא יטול אא"כ נענע כו' דליכא לשנויי כתירוצם דסברי ב"ש מ קצה דבע"ח חמיר פפי דתיקשי תו קושי' הצל"ח ממתני' דועוד אומר ר"א עומד אדם כו' כנ"ל דהא ירושלמי לשיטתי' דייק' מהתם אב"ש גופיי' ולהכי הוצרך למימר טעמיי' משום דמוכנת היא אגב אמה, מיהו עדיין קשה דהירושלמי גופה משני התם אהך רומיא דמיחלפי' שיטתי' ב"ש וז"ל אומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ע"כ הר"י להדיא דס"ל להירושלמי חילוק זה וכמ"ש תוס' לש"ס דילן, וקשה תו למה בעי למימר מטעם מוכנת אגב אמה, ואפשר לדחוק ולומר להירושלמי דדוקא לענין נענוע ונטילה מחלק הכי, אבל לענין עיקר מוקצה לא ס"ל חילוק זה, ודו"ק, כי קצרתי:

חילוק ב

(בסוגיא דומודה רבי יהושע)

(דף י"ב ע"ב) דידוע מה שתמיד נתקשנו בזה וכי' עכ"ל רביע קושיא זו מפורסמת בספרי אחרונים, ולעצמי הי' נראה לי ליישב, דאפשר דרבה אשיעור האחרון של ההודאה במקצת קא פריך, דקיי"ל וההודאה בשוה פרוטה (שבועות ד"מ ע"ב) דבכה"ג לא שייך נמי אשתמוטי כו' דמי לית לי' פרוטה לשלומי לי' לאלתר, וא"כ תו לא קשיא קושייתם, דילמא לא הי' לו ס' ספק מלוה ישנה אלא אמה דכפר לי' בלחוד, ומאי מיגו איכא, דתו אית לי' מיגו דכוה"כ, והיינו דהוה יהיב לי' הך פרופה דמודי לי' לאלתר, והוה מופטר שפיר אאידך דקא כפר לי' מטעם הילך דכוה"כ הוי למ"ד הילך פטור ואהא משני חזקה אאמע"פ וכו' דמה"ט פטור בהילך דככוה"כ הוי להך מ"ד לפי פירש"י דכוה"כ פטור משום חזקה כו' ולפי פי' זה ניחא נמי דלא אסיק אדעתי' דרבה מעיקרא משום אשתמוטי כי' ומאי פריך דלפמ"ש אתי שפיר דמעיקרא מקשה אעיקרא דדין הודאה ושיעורו למטה שהוא בפרוטה, דבהכי תו לא שייך אשתמוטי דמי לית לי' פרוטה לשלומי לי' ומסיק כיון דאיכא גוונא דשייך אשתמוטי רמי רחמנא שבועה בכל גווני, עכ"פ קושי' רבינו ז"ל מיושבת לפי פירוש זה:

ואגב אזכיר מאי שאמרתי מכבר בימי עלומי בהבנת פירוש דברי רבה דקאמר והאי בכולי בעי דלכפרי' שלכאו' נראין הדברים סותרים דמעיקרא אמר והאי בכולי' בעי דלכפרי' ומחזקינין לי' לכפרן ובחר הכי קאמר והאי בכולי בעי דלודי לי' וסבר אשתמוטי כו' דמחזקינין לי' למהימן, אבל פירוש הדברים כך הם דמעיקרא אתי לתרוצי אמאי דחייבינין לי' שבועה ולא מהימנינין לי' למיפטרי' פי' משבועה כמו דפטרינין כוה"כ מטעמא דאאמע"פ כו' או מטעם גזה"כ לכל מר כדאית לי' דמאי שנא מובמ"ק לכוה"כ ואמאי רמי רחמנא שבועה במובמ"ק טפי מבכוה"כ הא כמו דבכוה"כ שייך למימר לא שבקת חיי לכל ברי' הכא נמי במובמ"ק שייך הכי ואהא קאמר והאי בכולי' בעי דליכפרי' וכו' אבל כשמודה במקצת יש לו העזה למיכפר ותו הו"ל ספק השוה וחייבי' רחמנא, משא"כ בכוה"כ אין כאן אפי' ספק השוה דהחזקה דאאמ"ע מכריע לפי פירוש רש"י דלעולם לא חייבא רחמנא שבועה אלא היכא דהוי ספק השוה דלא מסתבר למימר שחייבה תורה שבועה אפי' היכא דלא הוי ספק השוה והילכך בכוה"כ דל"ה ספק השוה שהרי החזקה דאאע"ע מכריע ל"ח שבועה משא"כ במובמ"ק דהוי ספק השוה שפיר חייבי' שבועה, ואכתי הוה קשיא לי' ממ"נ למה מחייבי' שבועה אי מחזקת לי' למהימן אמאי ישבע הא קושטא קאמר ויפטר ואי לא מחזקת לי' למהימן כדקאמרת דלית לי' חזקה כו' ואפשר דמשקר א"כ הו"ל חשוד אממונא ונימא חשוד אשבועתא אהא משני וקאמר והאי בכולי בעי דלודי לי' וכו' סבר אשתמוטי כו' פירושי קא מפרש למלתי' דקאמר והאי בכולי בעי דלכפרי' כו' דלאו למכפר לגמרי קאמר אלא למיכפר לפי שעה בלחוד קאמר אלא דאינו מעיז למיכפר כולו אסי' לאשתמוטי לפי שפה בלחוד ולא לחלוטין משא"כ במקצת מעיז לכפור לאשתמוטי מיני' לפי שעה, ונמצא שאינו חשוד אממונא כלל כיון דמה שכופר אינו לכפור באמת לחלוטין רק לאשתמוטי מיני' השתא בלחוד שלפי פי' זה אין שום סתירה בדבריו כלל דמאי דקאמר מעיקרא והאי בכולי' בעי דליכפרי' נמי לאו למיכפר לחלוטין רק לפי שעה בלחוד להשתמט מיני' ופי' בעי למיכפרי' היינו האידנא לפני הב"ד כדי להשתמט עין לפי דלית לי' השתא לאשתלומי לי':

ולפ"ז נמצינו למדין עוד טעם מורווח לכאו' אהא דכוה"כ פטור שנתחבטו בו הראשונים דלרש"י הוא מטעם אאמ"ע ולתוס' מטעם גזה"כ, כדאי' בתוס', ולדרכינו אפשר בפשיטות דכיון דעיקר מטעמא דמהימנינין לי' למובמ"ק בשבועה, ולא אמרי' מגו דחשוד כו' הוא משום דתלינין באשתמוטי וכו' כנ"ל וזהו שייך דוקא במובמ"ק, אבל בכוה"כ לא אמרי' אשתמוטי משום דחזקה דאא"ע ע"פ לכפור הכל אפי' לפי שעה בלחוד להשתמט דמה"ט לא פטרינין במובמ"ק משבועה מטעם מגו דכוה"כ כנ"ל, א"כ תו לא מצי רחמנא לחייבי' שבועה בכוה"כ דהא חשוד אממונא ואמרי' מגו דחשיד וכו' וממ"נ מיפטר משבועה כמובן כמו דהוה ס"ד דרבה אמובמ"ק מעיקרא וכדפרישנא לעיל, ואפשר דה"נ כוונת רש"י ז"ל בטעמא דחזקה אאמ"ע פירושו ולא שייך אשתמוטי וכו' והו"ל חשיד:

אך עדיין קשה דבשבועות (דף מ'), קאמר אר"נ ומשביעין אותו שביעת היסת מ"ט חזקה א"א תובע כו' ופריך אדרבה חזקה אאמע"פ כו' ומשני אשתמוטי, כו' הרי להדיא דטעמא דאשתמוטי קאי לתרוצי אמאי דחייבי' רבנן שבועה ולא הימני' בלא שבועה ולא לתרוצי אמאי דמהימנינין לי' לשבועה ולא אמרי' בי' מנו דחשיד כו' כדפרשינין, ויש לומר דלק"מ דהתם נמי הכי קאמרינן אדרבה אאמע"פ בפני בע"ח וא"כ ממ"נ מיפטר אי מהימנת לי' דקושטא קאמר למה ישבע ואי לא מהימנת לי' א"כ הו"ל חשוד ואמאי מהימנת לי' בשבועה אהא משני אשתמוטי כו' דאפי' בכוה"כ נמי שייך אשתמוטי ותו לא הו"ל חשוד אממונא ומהימן שפיר בשבועה, ואין להקשות עוד אמאי הוי ספק השוה במובמ"ק הא חזקת ממון מסייע לי' לנתבע דזה אינו דלא שייך למידן מכח חזקת ממון להכריע לצד הנתבע אא"כ היכא דדיינינין לחייבו ממון משא"כ היכא דדיינינין רק לענין שבועה מאי שייך למימר דלא הוי ספק השוה לחייבו שבועה משום חז"מ, מאי ענין חז"מ לשבועה דדיינינין עלה, וזה פשוט לפענ"ד:

ובפירוש חזקה דא"א מע"פ פליגי רש"י ותוס' דרש"י פירש משום שעשה לו טובה, ותוס' כ' משום שאינו יכול לכפור הכל, והנה בשלמא לפי' התוס' פשוט הטעם דבמובמ"ק תו לא שייך אאמ"ע לפי שמודה במקצת ויכול לכפור בפניו, אבל לפירש"י קשה אפי' במובמ"ק נמי איך יכול לכפור לו מאחר שעשה לו טובה שהלוהו, ונראה לי לפרש בעזה"י בדרך חדש דמ"ש רש"י בפירוש החזקה דאאמ"ע לפי שעשה לו טובה אין כוונתו דמש"ה אינו יכול לכפור לו בפניו כלל אלא כוונתו דמשום שעשה לו טובה, אינו יכול לכפור לו בפניו ולומר שלא עשה לו טובה כלל שזהו באמת העזה וחוצפתא יתירתא לומר בפני האיש שעשה לו טובה שלא הי' לו ממנו שום טובה כלל [כעין שמצינו באדה"ר האשה אשר נתת גו' ואז"ל כאן כפר בטובה אך שם לא הוי העזה כלל כי לפי דעתו הי' נראה לו כן לפי שהכשילתו באיסור אח"כ משא"כ היכא שיודע בטובתו שעשה עמו חבירו וכופר לו בה בפניו זהו העזה] וחזקה שאאמ"ע לעשות כן אבל לעולם היכא שמודה בטובתו שנעשה עמו מאת חבירו יהי' על איזהו אופן שהוא כל שמודה לו בשום טובה שהי' לו ממנו אפי' במקצת, תו יש לו פנים להעיז בפניו ולכפור לו על ענין אחר ששייך בתביעה זו והילכך שפיר כשכוה"כ דאז כופר לו שלא קיבל ממנו שום טובה כלל שייך חזקה דאאמע"פ משא"כ כשמודה לו במקצת דאז מודה לו בפניו שקיבל ממנו טובה שהלוהו ועדיין חייב לו שוב יש לו העזה לכפור השאר, והיא מילתא דמסתבר באמת:

ועם פירוש זה מיושבים אצלי ד' רש"י בסוגי' דהילך שפי' הילך לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם עכ"ל, אשר רבים נתחבטו ליישב מה ראה על ככה לפרש כן, דלמא הפירוש כד' החולקים בזה כמבואר בחו"מ סי' ע"ה וכ"פ נמי הטור להדיא, אך לדרכנו נראה דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל שפי' חזקה דאאמ"ע משום שעשה לו טובה והיינו כפי מה שפירשתי כוונתו שאין לו פנים לכפור בפניו שלא עשה לו שום טובה מאחר שהי' לו טובה, ובכה"נ מצי למיכפרי' בשארא, והשתא מוכרח לפרש הילך בכה"ג שאומר לא הוצאתים והן שלך כו' דאם ל"כ תיקשי לר"ש מ"ט פטר לי' מסברא דהוי אשארא ככוה"כ הא טעמא דמובמ"ק חייב משום דל"ש חזקה כו' כיון שמודה במקצת, א"כ אסי' אומר הילך נמי סו"ס מודה לו במקצת ויהא חייב דליש חזקה כו' וליכא נמי מגו דכוה"כ להכי פירש לא הוצאתים והם שלך כו' דאז מראה בפניו שלא עשה לו שום טובה בהלוואתו כי לא הוציאם כלל והם שלו בכל מקום שהם ושוב אינו יכול להעיז ולכפור בשארא ופטור מטעם חזקה כו' ככופר הכל ממש, דהכא נמי אומר לו שלא עשה לו שום טובה כלל ואע"ג דמודה לי' במקצת מ"מ מאחר שאומר שלא לקחם לידו כלל להוציאם ומונחים הם מני אז שלקחם ממנו הו"ל ככוה"כ ממש ואפשר דר"ש גופי' נמי הכי קאמר הני זוזי דקא מודי כמאן דנקט מלוה דמי פי' דכיון שטוען הלוה לא הוצאתים הו"ל כאלו הם ביד מלוה מאז שקבלם ממנו וא"כ הוי טענתו שלא עשה לו שום טובה בהלוואתו הילכך הו"ל אשארא ככוה"כ ממש ותו אית לי' מגו דאי בעי הוה כפר לי' בכולו דל"ש חזקה אאמ"ע כו' דהא השתא נמי מעיז כן ונמצא דרש"י ז"ל מוכרח לפרש כן לשיטתו דלעיל דלא תיקשי אר"ש דפטר בהילך טפי משאר מובמ"ק:

ובהא דכוה"כ פטור אתרי הראשונים למצוא מקור דרש"י כ' מטעם חזקה אאמ"ע כדמשמע מל' רבה דקאמר חזקה וכו' ותוס' מיאנו בזה וסברי דגזה"כ הוא מקרא דאשר יאמר כי הוא זה דדוקא מובמ"ק ולא כוה"כ, ולכאורה יש להבין מאיזהו סברא הוה ס"ד לחייב הנתבע שבועה בכוה"כ דבעינין למיתי מטעם חזקה או גזה"כ הא אדרבה הסברא החיצונה נותנת לפוטרו דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שכאו"א ילך ויתקף בחבירו ויאמר מנה לי בידך וכשלא יחפוץ לישבע שבועת אמת יצטרך לשלם וכללא כיילי הממע"ה כדאמר בש"ס (ב"ק דמ"ו) סברא הוא דכאיב לי' כו', ומה זה שהקשו תוס' וא"ת כוה"כ מנ"ל דפטור מאי קושיא אדרבה מנ"ל לחייבי', ונ"ל לפי מאי דאיתא בש"ס דשבועות (ד"מ ע"ב) אר"נ ומשביעין אותי שבועת היסת מ"ט חזקה אא"ת אא"כ יש לו עליו ופריך אדרבה חזקה אאמע"פ כו' ומשני אשתמוטי כו' וא"כ י"ל דה"ט דאצטריך לטעמא דחזקה דאאמ"ע או לגזה"כ דהוה ס"ד דחייבא רחמנא לכוה"כ משום חזקה דאא"ת כו' שהוא חזקה אלימתא דאינו מעיז פנים לתבוע למי שאין לו עליו כלים וקאתי טעמא דחזקה דאאמ"ע או דגזה"כ למיפטרי' ור"נ חידש שבועת היסת מדרבנן משום דס"ל דשייך אשתמוטי אפי' בכוה"כ ותו ליתא לחזקה דאאמ"ע ונשאר החזקה דאא"ת:

ולפי דרך זה תירצתי לנכון בעזה"י קושית העולם שבשם הגאון ר' משולם איגרא ז"ל מפ"ב המפורסמת, בספרים שהקשה בד' התו' דב"מ (ד"ג ע"א) בד"ה מ"מ כו' שכתבו וא"ל דילפינין מדאיצטריך למיכתב שע"א מחייב שבועה וכו' דהא איצטריך להיכא שהוא אינו תובע כלום וא"י והעד מעידו וכו' ע"ש וקשה אכתי לא משכחת שבועה דע"א אי נימא דכוה"כ חייב דהא אי פקח הוא האי לוה מצי לשלומי לי' ולא ישבע ובתר הכי הדר תבע לי' להאי מלוה דבכה"ג תו לא מצי האי עד לסייע להאי מלוה ולמיפטרי' דקיי"ל דע"א אינו קם למעון וע"כ מחויב האי מלוה למישבע שבועת כוה"כ ואינו יכול לשבע דה טוענו בספק והו"ל מחויב שבועה ואי"ל ומשלם, ועד המסייע אינו פוטר בכה"ג לד' הרא"ש בריש מציעא כידוע, ולא משכחת לעולם שבועה דע"א אפי' בטוענו בספק, על פיו, ולפי דרכינו מיושב שפיר ואין התחלת קושיא כלל דהמשך ד' התוס' כך הם דמתחלה הקשו וא"ת כה"כ מנ"ל דפטור, ואע"ג דהסברא נותנת לפטרו דאל"כ לא שבקת חיי כו' כנ"ל מ"מ הא איכא חזקה דאא"ת אא"כ יל"ע כדקאמר ר"נ באמת השתא מדרבנן לחייבו היסת וה"נ מדאורי' אית לן למימר הך חזקה ומ"ט כפרי' רחמנא ואהא קאמרו ואין לומר משום חזקה דאאמ"ע כו' דהא אפי' במקום שיכול להעיז נמי פטור וה"ה דהוה מצי למימר מטעם אחר דהכא בכוה"כ נמי שייכא אשתמוטי כדקאמר ר"נ לענין היסת אלא דעדיפא מינה משנו דחזינין אפי' היכא דלא שייך חזקה דהיינו בבנו שיכול להעיז נמי פטור, ואפי' לא הוה טעמא דאשתמוטי נמי, חזינין להדיא איפכא ובתר הכי קאמרו ואין לומר דילפינין מדאיצטריך למימר שע"א מחייבו שבועה דהא איצטריך להיכא דטוענו בס' ע"פ עד דאז תו לא מוכח מהא דכוה"כ פטור דאפשר דלעולם כוה"כ דעלמא חייב שבועה והא דאיצטריך קרא לחייב שבועה ע"פ ע"א היינו דוקא היכא דליכא לתובע טענת בריא דאז תו ליתא לחזקה דא"א תובע אא"כ יל"ע, ואיצטריך להעדאת העד לחייבו שבועה, אבל לעולם בכוה"כ דעלמא דטוען התובע טענת ברי ושייכא חזקה דאא"ת כו' חייב הנתבע שבועה אפי' בלי העדאת העד, והשתא לפי פירוש זה אין התחלה לקושית העולם שבשם הגאון הנ דמאי קושיא שיחזור ויתבענו ויהי' מחויב שבועה ואיל"מ והעד אינו יכול לפטרו בכה"ג דזה אינו דעיקר טעמא דס"ד דכוה"כ חייב הוא משום חזקה דאא"ת כו' וזה לא שייכא דוקא אלא היכא דתובעו פתאום דאיכא חזקה דאא"ת כו' משא"כ במאי דקמן שכנגדו תבע אותו תחלה ושילם לו והיא חוזר ותובעו מה ששילם הלא כו"ע ידעי שמתוך שזה נפרע ממנו מקודם ע"י העד חזר זה והמציא א"ע לתובעו האידנא וליכא חזקה כו' ובכה"ג פטור לכו"ע ולא הוי מחויב שבועה כלל:

עוד אמרתי אז ליישב קושי' העולם הנ"ל בפשיטות בב' אופנים הא' ע"פ מאי דקיי"ל בכל דוכתי דהיכא דלא הו"ל למידע לא אמרי' מתוך כו' ה"נ לא הו"ל למידע כמ"ש התוס' שהעד הגיד לו שגנב לו או שהי' חייב לאביו דלגבי מילי דאבוה קטן הוא, הב' דאפשר דמיירי באית לי' קרקע לתובע דהו"ל כפי' שיעבוד קרקעות ואין נשבעין וכתי' ב' שבתוס' ב"ת (ד"ה ע"ב) דשבועת מובמ"ק מיירי בלית לי' קרקע, וכעת מצאתי ב' תירוצים אלו האחרונים בס' סיב גיטין להגאון מהר"צ העללער ז"ל מעסטרייך שתירץ כן ובשאר ס"ק, והגם שאין בדברים שעד כה סלסול הלכה כ"כ כפי מה שראוי לענינים אלו שהם מקצוע גדול בדיני מכונות שנתנו להתחכם בהם כמאמר ר' יוסי (סוף ב"ב) בכ"ז לא נמנעתי מלכותבם לפי שהם. כללים נכונים להבין על ידם הרבה ספקות בפירוש הש"ס והמפרשים ולבררם וליישבם בטוב ואנכי קצרתי לפי שאין העת האסף פה:

חילוק ג

(בסוגיא דאגרת מרד)

(דף י"ג ע"ג) ובהיותי בהאי ענינא הקשיתי לשיטת ר"ת דסובר דאין שומעין להם לייבם אפי' שניהם רוצים, אם לא שיודע שמתכוונים למצוה (ע' ביבמות דל"ט ע"ב וכתובות ס"ד ע"א) והיינו דמפרש דהא דקאמר רב אין כופין קאי למ"ש בראשונה דמצות יבום קודמת ומ"מ היכא דלא בעי ליבומי אין כופין אותו לייבם, והא ביבמות (ד"ג ע"א) פריך הש"ס וליתני מן היבום ומן החליצה א"נ מן החליצה לחודא ומשני אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת וא"כ ה"נ קשיא אי אליבא דרבנן קאי רב במילתי' אמאי נקט חליצה ברישא ואמר להו אי בעית חלוץ אי בעית ייבם הו"ל למינקט נמי יבום ברישא לפום שיטתי' למידק מינה דמצות יבום קודמת, וצע"ג:

ובגוף פלוגתא דרש"י ור"ת שבסוגיין דאתינן עלה הצריכא עיונא במאי פליגי, דלכאורה יש לדקדק מאד בשי' רש"י דסובר אליבא דרב דאם תרווייהו בעי לייבומי שומעין להם וקשה אי ס"ל לרב דמ"ח קודמת והיינו משום דחיישינין שמא לא יתכוונו למצוה ונמצא פוגע בערוה כדתני אבא שאול א"כ אפי' שניהם רוצים נמי נחוש להכי ומאי שנא דשניהם רוצין דאין כופין לחלוץ, אך נלפענ"ד לומר בזה דבר חדש לכאו' נאה ומתקבל בעזה"י אחרי שנבין תחלה מילתא דאבא שאול גופי' דס"ל דהכונס יבמתו לשם נוי כו' פוגע בערוה כ שמה"ט אמרו מצות חליצה קודמת שלא יבא לידי כך וקשה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל מצות א"צ כוונה ע' בש"ס דר"ה (דכ"ח ע"ב) ור"נ שם באורך ובברכות (ד' י"ב) בסוגיא דנקט כסא דשיכרא ובפסחים (ד' קט"ו) א"כ כשכונס יבמתו אסי' אינו מתכוין לשם מצוה יצא יד"ח המצוה וממילא הותרה לגבי האיסור אשת אח כמו כלאים בציצית ואיסור שבת גבי פק"נ וטומאה בציבור וכדומה, ואפי' למ"ד דחוי' מ"מ הא לכו"ע היכא דא"א למיהדר אהיתרא נדחה האיסור מפניו ואזדא לי' כמאן דליתא וא"כ אמאי יהי' כפוגע בערוה אלא אפי' למ"ד מצ"כ לצאת יד"ח עיין במקומות הנ"ל מ"מ הא לכו"ע דאם מתכוין למצוה אע"פ דאיכא נמי הנאת הגוף דממילא בהדי' לא איכפת לן בגווה מידי כשי' הרשב"א שבר"ן נדרים (דט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי ואפי' להפוסקים דהנאת הגוף בהדי מצוה מיגרע כח המצוה דלא אמרי' בה תו מצללה"נ כמו שהארכתי בזה בהקדמתי לס' חסדי יהונתן עיי"ש מ"מ היינו דוקא היכא דהנאת הגוף דבהדי מצוה לא הוי ממילא או שלא בשעת עיקר יציאתו יד"ח המצוה אבל היכא שאותה ההנאה שנהנה גופו הוא בשעת עשית המצוה ממש וממילא קאתי לא איכפת לן בהכי כלל דאל"כ האיך אנו יוצאים יד"ח מצות מצה וסוכה, וק"פ וכדומה בכל המצות שיש בהם נמי הנה"ג בשעת קיומה למ"ד מצ"כ, אע"כ דלא איכפת לן בהנאה שבשעת המצוה ממילא ומודר הנאה ממעיין בימוה"ח וכדומה דל"א בהו מצללה"נ טעמא אחרינא איכא בהו וכמו שהארכתי שם עייש"ה וא"כ ה"נ אמאי סובר א"ש דהוי פוגע בערוה הא אפי' אית לי' נמי הנה"ג בהדי מצוה נמי נימא כיון שיוצא יד"ח מצותו בהכי כנ"ל אישתרה לגמרי לגבה איסור ערוה וכמו דליתא כלל:

אך י"ל בפי' הברייתא דא"ש ורבנן בתרי אנפי חדא דאבא שאול ס"ל דאע"ג דבכל דוכתי לא איכפת לן בהנאת הגוף דממילא שבהדי המצוה מ"מ ביבמה דהקפידה תורה לומר להקים לאחיו שם גוי בעי כוונה למצוה בלחוד, והיינו דקאמר התם בתר הכי אליבי' דא"ש מאן תנא להא דת"ר יבמה ובא עלי' וכו' מצוה ארי"צ בר אבדימי א"ש הוא וה"ק וכו' למצוה לשם מצות יבום ולהכי כשמתערב בכוונתו שום מחשבה אחרת מגרע כחה של מצות יבום ותו קאי איסור ערוה ורבנן פליגי וגרסי בברייתא יבמה יבא עלי' וכו' מצוה וכפירש"י ע"ש שמצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה אבל לעולם דלא בעי כוונה למצוה בלחוד וכבכל המצות שבתורה דסגי בכוונה למצוה ואפי' מתערב במחשבה כוונה אחרת עמה יוצא יד"ח וכנ"ל אפי' למ"ד מצ"כ ותו איכא לפרושי בגוונא אחריתא דבהא פליגי דאבא שאול ס"ל דאע"ג דבכל דוכתי לא איכפת לן בהנאת הגוף דבהדי מצוה היינו דוקא כשמתכוין נמי למטה אבל היכא שאינו מתכוין למצוה כלל לא מיבעיא לשיטת הסוברים דמצ"כ אלא אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה היינו דוקא היכא דלית בה איסורא שפיר אמרה תורה דיוצא יד"ח אפי' בלי כוונה אבל היכא דאי לא יצא יד"ח מצותו יפגע באיסור כגון בכל איסורי הנאה למצוה כן בכונת יבמתו שלא לשם מצות יבום דכשנימא דלא יצא יד"ח יפגע באיסור ערוה בהא לכו"ע בעי כוונה בפירוש לשם מצוה דאי לאו הכי קאי באיסור:

וזהו מ"ש האחרונים לתרץ קושיתם על הרשב"א דס"ל גבי הנאת תשמישך עלי בנדרים (שם) דלא איכפת לן בהנה"ג שבהדי מצוה א"כ ל"ל קרא גבי כלאים בציצית דעדל"ת הא בלא"ה הוה שרי דכלאים בגדים אינו אוסר אלא דרך הנאה וכדאי' בש"ס בכמה דוכתי וע' יבמות (ד' ד' פ"ב) ומצות לאו להנות ניתנו אפי' היכא דאיכא בהדה הנה"ג דבטלה לה לגבה דמצוה, ותירצו דכ"ז דוקא כשמתכוין למצוה אבל כשאינו מתכוין למצוה כלל ל"ש כן דאע"ג דמאצ"כ מ"מ היכא דעביד לה באיסורא שפיר בעי כוונה למצוה להדיא ואז לא איכפת לן בהנה"ג דבהדה דבטלה לה לגבה דמצוה משא"כ כשאינו מתכוין למצוה כלל איך נימא דלא קאי באיסור מכח. המצוה דללה"נ הא אינו מתכוין למצוה כלל ול"ש דליבטל הנה"ג אל המצוה ושפיר צריך קרא דעדל"ת עיין במחברים מ"ש בזה ובמק"א הארכנו בזה והכא נמי בסוגיין איכא למימר דהכי נמי טעמא דא"ש והיינו דתני הכונס כו' לשם נוי כו' דקדק לומר כן לפרש דכוונתו לשם נוי וכו' ולא לשם מצוה כלל ומאי דתני בתר הכי בברייתא דיבמה יבא כו' ותי' רי"צ בר אבדימי אליבי' למצוה ה"נ קאמר למצוה ולא לשם כוונה אחרת בלחוד דאז הוי פוגע בערוה כיון שאינו מתכוין למצוה כלל וכנ"ל ורבנן פליגי דכתיב יבמה יבא עלי' מ"מ ואפ"ל דס"ל דאפי' למ"ד מצות צ"כ י"ל דהכא ביבמה גילתה תורה להדיא קרא דיבמה יבא עלי' מ"מ ואפי' מתכוין לכוונה אחרת וע' בנימוקי יוסף להלן ביבמות (דנ"ב) דעתו ודעת הריטב"א דאפי' לא"ש קנאה בדיעבד בבעל לשם זנות וקיים העשה דיבום וכ"ש לרבנן עיי"ש, וע"כ צ"ל מכח קרא כנ"ל ולשיטה זו ברייתא מתפרשא בכונס לשם נוי כו' בלחוד ותו לא תיקשי ולא מידי משאר כל המצות דמהני ויוצא יד"ח אפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדיי' ומתכוין להנאת גופו ג"כ כל שעיקר כוונתו למצוה דהכא שאני דמיירי שאינו מתכוין למצוה כלל וכסברת האחרו' הנ"ל:

ואחר כתבי מצאתי להדי' בת' שבו"י ח"ג אהע"ז סי' קל"ה שכ' כן להדי' כן בפירושא דברייתא דא"ש ורבנן כפירוש הב' דא"ש אינו אוסר רק במתכוין לשם נוי בלחוד אבל לא כשמתכוין לשם מצוה ג"כ ע"ש וכן חטין ד' הנוב"י חאהע"ז מה"ק סי' נ"ד ע"ש דכ' דלא"ש נמי לא אסור אא"כ במתכוין לשם נוי בלחוד דאז הוי כוונתו היפך המצוה לגמרי אבל העושה סתם מהני אפי' לא"ש, ואפשר דטעמי' נמי דאזיל בשיטת הרשב"א הנ"ל שבנדרים שם גבי מודה"נ מתשמיש דסובר מצללה"נ אע"ג דאיכא בהדי הנה"ג דבטלה לה לגבה ובמק"א הפליתי דהר"ן נמי מודה להאי דלא איכפת לן בהנאה דגופא שבשעת מעשה המצוה ממש אלא ה"ט דחולק בהנאת תשמישך משום דהנה"ג בא לו גם אחר קיום המצוה ע' בהקדמתי לס' הנ"ל באורך ואכמ"ק:

עכ"פ הא קמן ב' הפירושים הנ"ל ונ"מ ביני' היכא דמתכוין למצוה והנה"ג בהדה קא אתי דלפי פירוש א' לא"ש אסור דבעי כוונה למצוה בלחוד ואפי' להרשב"א נמי איכא למימר דס"ל דיבמה שאני כמש"ל וכ"ש להר"ן דסובר שבכל המצות כן הוא כשמתערב הנה"ג בהדי מצוה ל"א מצללה"נ וקאי באיסורא כאלו לא עשה מצוה כלל, ולפי' הב' אינו אסור לא"ש אלא א"כ מתכוין לשם הנה"ג בלחוד, ואז אפי' למ"ד מאצ"כ הו"ל כאלו לא פשה מצוה כלל וקאי באיסורא אבל אם מתכוין נמי למצוה לא קאי באיסורא אפי' לא"ש ואפ"ה ס"ל דמצות חליצה קודמת משום דחיישינין שמא יתכוין רק שם נוי וכו' ולא לשם מצוה כלל לכן מוטב אם פורש מיבום לגמרי ופוטרה במצות חליצה:

ומעתה י"ל דרש"י ור"ת פליגי בהני ב' פירושים שבברייתא דרש"י ז"ל ס"ל כפי' הב' וכמ"ש השבו"י והנוב"י דלא"ש נמי דוקא כשמתכוין היפוך המצוה לגמרי וכנ"ל ולהכי בסתמא היכא דבעי ליבומי ואומר שמתכוין למצוה סמכינין אדיבורי' כיון דאפי' אם יתערב במצותו הנאת גופו נמי ליכא איסורא אפי' לא"ש דס"ל מצות חליצה קודמת נמי לא הוי אלא מטעמא דחיישינין שלא יתכוין לשם הנאתו בלחוד ולהכי היכא דאית לן גילוי דעתי' דלמצוה מתכוין שפיר דמי כיון דלא בעי טפי מהכי דכולי האי לא חיישינין שמא לא יתכוין למצוה כלל כיון שאומר בפירוש שמתכוין למצוה, אבל הר"ת ס"ל כפי' הא' דלא"ש הוי פוגע בערוה אפי' מתכוין נמי לשם מצוה כל שמערב עמו הנאת גופו דלא שרי רחמנא איסורא דאשת אח אא"כ מתכוין רק למצוה בלחוד להכי שפיר אפי' אית לן גילוי דעתא דלמצוה מתכוין נמי אית לן למיחש להכי דכולי האי לא מזדהר שלא יתערב עם המצוה הנאת עצמו כלל ולהכי מפרש דרב לא קאמר אלא לרבנן דא"ש דס"ל מצות יבום קודמת ואין כופין להם היכא דלא בעי ליבומי אבל לא"ש דס"ל מ"ח קודמת אפי' אם שניהם רוצים ביבום אין שומעים להם דתו איתא לחששא דשמא יתערב הנאת גופו עם המצוה וימצא פוגע באיסור דלדידי' אפי' מתכוין למצוה ל"מ כיון שמתערב הנאת גופו עמה ל"מ לגבי איסורא דאשת אח ומילתא כי האי שפיר חיישינין ומאי אהני לן דיבורי' שאומר שמתכוין למצוה וזה נכון לכאו' בעזה"י:

אחר כתבי כ"ז אנה ה' לידי ס' זכר יהוסף על הש"ס לידידי הרב הגאון המפורסם זה סיני, בקודש ועוקר הרים מהרי"ז שטערן שליט"א האבד"ק שאוול אשר נשלחו לי מאתו וראיתי בחי' ליבמות ד' ל"ט שדיבר שם מענין זה ומייתי נמי ד' הנוב"י שם ונתחבט שם לענין יבום לשם נוי אי הוי כמתכוין בפירוש להיפוך שלא לשם יבום ומייתי התם בשם שו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' י"ח) נמי כי האי דמקשינין לעיל הא אנן קיי"ל מצות אצ"כ ואפי' בדאורייתא וא"כ אמאי הוי לא"ש כפוגע בערוה ודחיק עצמו לתרץ קושיתו, ותמוה דלפ"ד הנ"ל הענין מבואר בטו"ט בעזה"י כנראה להמעיין גם מש"ש לתרץ קו' הגאון בנין עולם וז"ל, אבל בלא"ה אין זה בגדר קושיא דכיון דאינו מכוין ליבום ממילא אסור משום אשת אח ולכן קרוב הדבר וכו' דמיחזי כנושא אשת אח שלא במקמ"צ אבל מ"מ הא ודאי דמקיים מצות יבום דהא קיי"ל בא עלי' אפי' שוגג קנאה וכו' ופשוט ואין מהצורך לולא שראיתי שנטה מזה וכו' עכלה"ט. ודבריו תמוהים מאד בעיני חדא איך אפ"ל במילתא דא"ש דרק לענין איסורא דאשת אח בלחוד הוא דקאמר אבל לעולה מקיים מצות יבום בהאי ביאה שלא לשם יבום והא בהדי' משמע בסוגי' איפכא דקא כריך עלי' מברייתא דיבמה יבא עלי' מצוה ומשני רי"צ בר אבדימי למצוה ע' פירש"י לשם מצות יבום, וכו' משמע דבלא"ה לא יצא נמי יד"ח מצוה, ותו דבפירוש שבו' בסוגין ושאר דוכתי דהא בהא תליא דאי נימא, דיצא יד"ח מצות יבום ממילא נדחה איסורא דאשת אח לגמרי דאשתרי אשת אח לגבי' לגמרי ומינה גמרינין לכל דוכתי עדל"ת דלפ"ז הא דאמרי' להלן (דנ"ג ע"א) דבכל גווני קנה, לאו לענין יבום בלחוד קאמר אלא איסורא דאשת אח נמי לא עבר דכיון דקנאה בהכי ויצא יד"ח יבום אישתרי ממילא איסורא לגבי' אלא דלא נחית מתני' אלא לאשמועינין דין יבום בלחוד ותו לא. אבל לעולם דאיסורא נמי ליכא וא"כ דברי ידידי הגאון הנ"ל בתירוצו צל"ע, וקו' הרב בנין עולם הנ"ל מיושבת בל"ז לפי דברינו הנ"ל:

חילוק ד

(בסוגיא דקידשה על תנאי)

(דף ט"ו ע"ד) דמהרי"ק בשו"ת שורש ג' ובי' עכ"ל רבינו בחידושי לדיני הנאים שלמדתי לפני כ"ח שנה בישיבת בחורים בק"ק שעפס העירותי בזה דאפשר דטעמא דמיאן אביי למימר טעמא דרב משום אחולי אחלי' משום דהוקשה לו ההוא דגיטין דע"ה דאמרי' התם אם אמר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואח"כ אמר מחולין לך אינה מגורשת וטעמא התם משום דמחילה ל"מ למיחשב קיום תנאי למעשה הקודמת, וה"נ א"א שהחול מעשה הקדושין הקודמת ע"י המחילה דמחיל השתא ולמיחשבי' כקיום תנאי, והן אמת שהקשו כן התוס' בסוף ד"ה ל"ת וכו' מהך סוגיא, מיהו דבריהם אזדי לשיט' ר"י דפירש אחלי' כו' היינו בלא בעל, ולפענ"ד נ' דלפי' רש"י דכולהו איירי בבעל ולענין כתובה קאמר נמי אפשר למימר הכי וכ"א להדי' בר"ן דשמעתין שהקשה כן אס"ד דאביי דטעמא משום אחולי אחלי' כו' מה סברה היא זאת שתהי' המחילה מועלת למיחשב עי"ז קיום התנאי שתחול המעשה למפרע ע"ש ומביאו רבינו להלן בתוך קישור דבריו, ופליאה בעיני דלא מייתי ראי' מסוגי' דגיטין הנ"ל שהבאתי דאיתא להדי' הכי, עוד קשה לי בדברי הר"ן שכ' וז"ל דלא דמי להריני כאלו התקבלתי דמהני דהתם הרי אומר הריני כאהת"ק והוי שפיר כקיום התנאי משא"כ באומר מחולין לך איך הוי קיום התנאי מ"מ לא מתקיים ע"כ, וקשה הא בסוגי' דגיטין מותיב תלמודא מהך דהריני כאלו התקבלתי אהך דמחולין לך ומשני, ואי כד' הר"ן האיך מדמי להו אהדדי, ואפשר בדוחק לומר דכוונת הר"ן בס' בהא דקאמר בסוף דאין כוונתו אלא לצעורה היינו למאי דמשני התם נחלק בין לצעורה להרווחה, ודו"ק, ומיושב זה, אך קושיתי הראשונה על הר"ן קשה עדיין ונראה דלד' מהרי"ק דמייתי רבינו ז"ל בפנים דבביטול התנאי עכשיו ע"י בעילתו דאמרי' א"א בב"ז מקודשת עכשיו בכסף קדושין שאצלה במלוה כל אותו הזמן שלא נתקיים התנאי, ואצ"ל שתהא מקודשת בבעילה כמ"ש רש"י ותוס' וכמו בהרי את מקודשת לאחר ל' ונתאכלו המעות ל"ק כלל מהך דמחולין לך כנ"ל דהתם בעינין שתחול המעשה למפרע וכנ"ל שפיר דל"מ המחילה משא"כ הכא המעשה חל מעכשיו ע"י ביטול התנאי ושפיר מהני אבל לפירש"י ותוס' בד' אביי, דקאמר ל"ת טעמא דרב משום דאחולי אחלי' כו' הוה ס"ד דתהא מקודשת מחמת קדושי כסף הראשונים שפיר הקשה הר"ן מה סברה היא זאת שתועיל המחילה לחול המעשה למפרע ותהוי כקיום התנאי למפרע. מחמת זה וכנ"ל וכההוא דמחולין לך שהבאתי, ואפשר דהא גופא קאמר אביי דלא תימא טעמא כו' דאא"ל כן שיסבור רב הכי שתחול למפרע מחמת ביטול התנאי בהאידנא וכנ"ל אלא טעמא דרב משום אאבב"ז וע"כ בעל השתא לשם קדושין כפי' רש"י ותוס' בלא פנאי ולהכי צ"ג:

וע"פ דרך זה נתיישב לי לשון רש"י שכ' ח"ל קידשה ע"ת עלי' נדרי' עכ"ל, שלכאורה צריכים להבין, מנין לו לפרש כך דמיירי בתנאי דלשעבר דלמא מיירי בתנאי דלהבא בשלמא מתני' שפיר דתני בהדיא ע"מ שא"ע נדרים אבל בפלוגתא דרב ושמואל דתני סתם מנ"ל דמיירי בתנאי דלשעבר דוקא וע' בר"ן דאיתא בלשון כלומר וע"כ שכיוון לאיזהו קושיא לתרץ בזה, ולדרכינו עולה יפה דבדוקא פי' רש"י הכי דאל"כ תיקשי תו מנ"ל לאביי דטעמא דרב לאו משום מחילה שתחול הקדושין למפרע בלא תנאי דהשתא תו ליכא למימר כנ"ל דמחילה שתחול המעשה מחמתה דהא תינח היכא דבעינין שתחול המעשה למפרע דוקא כההוא דהרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואמר אח"כ מחולין לך דמיירי בע"מ דהוי כמעכשיו דקיי"ל ע"מ כאומר מעכשיו וכשמקיים התנאי אח"כ מועיל קיום התנאי אל המעשה שתחול למפרע מאז שהתנה עמה תנאו שפיר לא מהני, משא"כ בתנאי דאם שאין המעשה חל למפרע אלא מעת שקיים תנאו אפשר דשפיר מהני המחילה להיות כקיום תנאי שתחול המעשה מני אז והלאה דבהא תו ל"ש סברתינו הנ"ל דהסברא לא שייך אלא היכא דבעינין שתחול משעה למפרע מאז שהתנה אבל לא היכא שאינו חל אלא לאחר קיום התנאי כמובן, להכי פירש דמיירי בתואי דלשעבר, דבהא אסי' בתנאי דאם נמי איתא לסברתינו זאת דאע"ג דאין המעשה חל אלא משעה שנתוודע קיום התנאי מ"מ כיון שהי' התנאי על העבר א"כ כשנתוודע אח"כ שהוא כן כאשר רצה שתהי', הרי הוא חוזר למפרע שנמצא שבשעת מעשה כבר הי' בה כן אלא שלא הי' מבורר עדיין עד אח"כ והוה כאלו מוחל על השעה הקודמת שהיתה אז המעשה באותה שעה כגון שהתנה, עמה שלא יהי' לה נדרים מקודם לכן הרי כשמוחל עכשיו הו"ל כאלו לא הי' עלי' נדרים מקודם שקדשה ואע"פ שמעשה הקדושין אינו חל עד אחר שנתברר שאין עלי' נדרים, מ"מ הרי התנאי הי' על זמן קדום וכשנודע שאין עלי' נדרים הנה הידיעה ההיא סובבת על זמן הקדום להמעשה וה"ה כשמוחל תנאו נמי הכי הוא ולא מהני ושפיר קאמר אביי לא תימא כו' כנ"ל, וזהו שדקדק רש"י לומר קדשה על תנאי שאין עלי' נדרים ולא פי' על מנת שאין עלי' כו' כלשון שבמתני' לפי שרצה לפרש דאפי' בתנאי דאם נמי משכחת גוונא דלא תועיל מחילה ושפיר קאמר אביי כיון דהוי תנאי דלשעבר ואלו פירש דמיירי בעל מנת הוה אמינא דדוקא בעל מנת קאמר אביי הכי וכנ"ל אבל בתנאי דאם אין חילוק בין תנאי דלהבא לתנאי דלשעבר להכי פירש דמיירי בכל גוונא ואפי' בתנאי דאם למידק דאפי' בתנאי דאם נמי איכא גוונא דל"מ מחילה והיינו בתנאי דלשעבר ומיושב לשון רש"י בטו"ט בעזה"י, וממילא יתיישב נמי מה שתמהתי על הר"ן שלא הביא הסוגי' דגיטין לראי' על קושיתו הנ"ל דלדרכנו אין ראי' מהתם כלל לכאן דהתם מיירי בע"מ והר"ן בתנאי דלהבא מיירי ושני טובא ביניי' כנ"ל:

וקצת סיוע לדברינו אפשר עוד משיט' הגאונים והרי"ף והרמב"ם דמייתי הר"ן בגיטין פ' משאח"ז דסברי דבע"מ ומעכשיו ל"ב דיני תנאים וסברתם דדוקא בתנאי דאם שהמעשה אינו תל מיד אלא לאחר שקיים התנאי וגורם התנאי שלא תחול המעשה מעכשיו להכי בעי ד"ת אכל בע"מ ומעכשיו שחל המעשה מיד והתנאי אינו סותר למעשה שלא תחול מעכשיו לא בעי ד"ת ועיי"ש בסברתם וכבר נדברו האחרונים בזה הרבה ע' כה"ב ושא"ח שע"פ סברא זו אמרתי בחידושי ליישב גם מה שפסק הר"ן שם דבמתני בהדי שליח לא בעי ד"ת דאפ"ל נמי הך סברא דהיכא ששולח שליח לעשות מעשה הנה גם בלא התנאי לא חל המעשה מיד שמתנה עמו אלא אחר סילוק שליחותו כי בטרם שעשה שליחותו לא חל המעשה כלל, ונמצא שאין התנאי גורם למעשה שלא תחול כי גם בלא התנאי נמי אינו חל מיד הילכך לא בעי ד"ת:

ועפ"ז ישבתי בחידושי הנ"ל מה שהקשו המפרשים על הר"ן מתנאי ב"ג וב"ר דהתם נמי התנה מרע"ה עם ראשי המטות לבני ישראל שהיו שלוחים ואפ"ה בעי ד"ת ועיקר ד"ת מהתם ילפינין ע' באחרו' במקנה לקדושין, ובפה"ב דיני תנאים, ולפ"ד לק"מ דעיקר סברת הר"ן דלא בעי ד"ת במתנה בהדי שליח לפי דרכנו הוא משום שהתנאי אינו דוחה את המעשה שלא תחול מיד כי גם בלא התנאי כמי אינו חל עד אחר סילוק שליחותו והא תינח בדוכתי אחריתא משא"כ בתנאי דב"ג וב"ר שהי' חל המעשה שפיר תיכף דהיינו חלוקת ארץ גלעד מיד חל, כי א"י היתה מוחזקת בידם מאבותיהם ולא הי' נצרך קיום שליחות ראשי המטות כלל לעיקר חלוקת הארץ וכן ארץ גלעד לולא התנאי היתה ניתנה להם מיד ושפיר בעי ד"ת ושם ישבתי עוד באופן אחר, ואכמ"ק:

עכ"פ הא קמן משיטת הגאונים ז"ל ומסברתי בשיטת הר"ן הנ"ל גבי מתנה בהדי שליח ע"פ שיטתם הנ"ל דבע"מ ומעכשיו וכל כיוצא בו שאין התנאי בא לדחות המעשה שלא תחול אם שהוא באופן שגם בלא התנאת התנאי נמי אינו חל אז אלא לאח"ז יהי' על איזה אופן שהוא כל שאין התנאי בא לדחות המעשה מלחול אז אלים טובא ועדיף טפי מתנאי אחריתא שבא לדחות המעשה מלחול באותה שעה ומעתה לענין ביטול התנאי שבסוגיין נמי דוקא היכא דהתנאי דוחה המעשה שלא תחול מחז שאין לו כח לבטל המעשה להכי מהני בביטול כל דהו שביטלו להחזיק ביד המעשה שלא תתבטל משא"כ בתנאי דע"פ שהמעשה חל מיד והתנאי אינו בא לדחותו דמה"ט מהני התנאי לפי שמתנה עמו כלשון הגאונים הנ"ל שבר"ן שם ע"ש אלים כ"כ שאין בכח הביטול שמבטל אח"כ לבטל התנאי הזה שהתנה עם המעשה ההוא מיהו הא לא שייכא אלא בע"מ אבל בתנאי דלשעבר שכתבתי לעי' ג"כ סברא זו אין לאתויי מהא מידי:

מיהו עדיין קשה לי בסוגיא אמאי לא מקשי תלמודא בריש הסוגי' אאביי דקאמר לא תימא וכו' מחליצה מוטעת דכשירה משום דכיון דעביד מעשה אחולי אחלי' ה"נ נימא אחולי אחלי' כו' כדמקשי להלן ארי"ו ומ"ט דנטר הש"ס מלאקשויי הכי עד לבתר מילתא דרי"ו הא טפי הוה מצי לאקשויי אאביי דקאמר טעמא דרב לאו משום אחולי כו' מנ"ל, הא להדי' תנינין דאמרי' אחולי אחלי' וכו' וא"כ טעמא דרב ודאי נמי משום הכי הוא וכי תימא כדכתיבנא לעיל דאביי סבר דא"א לביטול, התנאי שתועיל למפרע א"כ תיקשי לן נמי להלן מאי מקשי תלמודא ארי"ו דאין סברא לחלק בהכי א"כ קשה תו מ"ט נטר הש"ס ולא מקשה מיד אאביי נמי הך קושיא:

ונראה לפי מה שראיתי בשימ"ק בשם הראשונים שפי' מה דקאמר הש"ס להלן אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחלי' כו' היינו דכיון דבעל אאבב"ז וגמר ובעל לשם קדושין השתא ע"ש שלפ"ז אין שום קושיא דאביי נמי הכי קאמר ל"ת טעמא דאחולי כו', ועל דעת קדושי כסף הראשונים כנסה ומחל לתנאי ויחולו קדושי הראשו' למפרע אלא טעמא משום דאין אבב"ז וגמר ובעל השתא לשם קדושין כמו שביארתי לעיל וכ"מ מפי' רש"י ותוס' וא"ש הכל:

ולפ"ז מיושב אצלי ג"כ קו' הגאון רעק"א ז"ל שהקשה על הר"ן בשמעתין שחידש דהא דאחולי אחיל דקאמרינין לאו מכח ודאי קאתינין אלא מכח ספק בלחוד ולחומרא מהני אבל לקולא ל"מ ע"ש, והא הש"ס מקשה להלן על הך סברא דאחולי אחיל כו' מחליצה מוטעת דכשירה דאמרי' אחולי כו' והרי התם לקולא הוי וע"כ מהני בודאי דאל"כ אמאי כשירה, הרי מבואר להדי' איפכא מד' הר"ן ע"כ קוי הגאון הנ"ל ז"ל, ולפי דרכנו בפירוש הסוגי' לק"מ דהר"ן שפיר קאמר הכי לאביי במאי דהוה ס"ד דטעמי' דרב משום אחולי כו' עלה כ' דמספק בלחוד מצריך רב גט אבל בסוגי' דלהלן דפריך ארי"ו מחליצה דנימא הכי נמי אחולי כו' לא קאמר הר"ן הך מילתא דהתם לא שייך כלל למימר הכי דבשלמא במילתא דאביי דפירושא דאחולי כו' היינו דנימא שבכניסתו אותה מחל לתנאו הקדום שהתנה בשעת קדושין וכוונתו שיחולו קדושי כסף הראשונים למפרע שפיר שייך למימר דלא אמרינין הכי אלא מספק אבל ודאי לא הוי ומטעם שכתבתי לעי' דא"א לביטול התנאי למשוי מעשה קדושין למפרע כאלו נתקיים התנאי משא"כ להלן לאו פירושא, דאחולי אחלי' כו' שיחולו ק"כ הראשו' למפרע אלא שגמר ובעל השתא לשם קדושין כמבואר בשיטמ"ק שהבאתי וכמו דמסיק אביי באמת אליבא דרב במסקנא דבכה"ג פשיטא דמחל והוי ודאי גם להר"ן, ושפיר מדמי לה לחליצה מוטעת דהוי נמי ודאי, דלעולם היכא דמחיל לתנאי והמעשה חל מאז שמוחל לתנאי לכו"ע הוי ודאי ולא ספק, והר"ן דקאמר למילתי' אמילתא דאביי שבס"ה דרב בלחוד קאמר הכי דהוי רק ספק דהתם פירושא שמצד מחילתו לתנאי יחילו קדושי כסף הראשו' למפרע וכנ"ל ובכה"ג שפיר רק ספק הוי וכנ"ל ובחידושי לדיני תנאים הנ"ל כתבתי ליישב קושי' הגאון הנ"ל עוד בדרך אחר ואכמ"ק להאריך, והמעיין בר"ן יראה מבואר מדבריו כמ"ש בישובו שכ' שם וז"ל אלא כך ראוי לפרש ל"ת טעמא דרב כו' אחלי ותהא צריכה גט מספק דליתא אלא בשבעל מיירי וטעמא משום דאאבב"ז ובעל לשם קדושין וצע"ג בודאי וכו' פ"ש באורך עכ"פ מדבריו למדנו דדוקא היכא דאתינין במחילה מטעם קדושי כסף הראשו' שיחולו למפרע אז שייך דל"ה אלא ספק אבל היכא דאתינין בי' מטעם קדושין דהשתא לומר דבעל לשם קדושין וכמסקנא דאביי וכן להלן בתיובתא דמותיב ארי"ו מחליצה לפ"מ שפי' בשיטמ"ק דאתינין בי' מטעם קדושין דהשתא שבשעת בעילה שפיר הוי ודאי וכנ"ל וז"ב:

(שם ע"ד) "וא"כ א"צ לעידי יחוד וכו'" ע' אהע"ז סי' ל"ח סקנ"ט ות' הריב"ש סי' ל"א בשם תשו' מיימוני ואף שהריב"ש בם סעי' ט' סקכ"ב דחה ד' תשו' מיימוני מיהו בריש סי' קמ"ט משמע כשו"ת מיימוני עיי"ש:

חילוק ו

(בסוגיא דולחזי זוזי ממאן נקט)

(דף י"ז ע"ג) "הב"י הקשה על הטור שכ' בשם רש"י וכו' עכ"ל רבינו" גם הרא"ש פירש בשיטת רש"י כן דמהימן אפי' לומר נתרציתי לאחר אבל תוס' בקדושין שם לא פירשו כך לשיטת רש"י אלא הבינו בשיטתו דפי' וליחזי זוזי כו' היינו דלאותו שנתן לו המעות נתרצה ודאי דמבואר מזה דלאחר שלא נתן לו המעות לא מהימן כשנים, ותמוה לכאורה אמאי לא הזכיר הרא"ש ד' התוס' הנ"ל, ואפשר לומר דהנה רש"י ז"ל בב"מ שם בד"ה ולחזי פי' דהיכא דנקיט זוזי מחד נאמן כתרי אפי' אחר שהלכו להם ואינם לפניו, עיי"ש היטב, ולכאו' מנ"ל הא וע' ב"ח בחו"מ סי' רכ"ב שנתחבט בד' רש"י ז"ל דמד' הר"ן בקדושין מבואר להדי' בשיטת רש"י דדוקא כשעדיין עומדים לפניו הלוקחים אז מהימן בנקט מחד אפי' אין מקחו בידו אפי' בנקט מחד דדמי לי' לדין דיין דאיתא התם דוקא כשהבע"ד עומדין לפניו וכו' ע"ש, אך י"ל דרש"י ס"ל כסברת הראב"ד דמייתי השיטמ"ק בב"מ בסוגיין שכ' וז"ל וה"פ כי אין מקחו בידו אמאי לא מהימן והלא מעותיו בידו ועל מה שבידו נאמין אותו וכו' שאין אדם חשוב לעבור על איסור תורה ולקבל עליו קללת חכמים בדבר שאין לו הנאה ממנו וכו' כשחוזר מזה ומוכר לזה באותן הדמים וכו' וא"א חוטא ולא לו וכו' ותריץ לי' דנקיט מתרויי' עתה ודאי כבר מחויב ממון לאחד מהם ובע"ד הוא או נוגע בעדות הוא שאומר בעצמו זה קשה לי יותר מזה וידחקני במעותיו ומש"ה לא מהימן עכ"ל שמבואר מדבריו דטעמא לשי' רש"י דמהימן בנקט זוזי מחד הוא משום דע"פ שבידו נאמן לומר מזה לקחתי וכנ"ל דלא חשוד ע"ז כיון שעל מה שבידו הוא אומר, ולפ"ז דוקא ע"ז שנתן לו המעות נאמן משא"כ לומר שנתרציתי לאחר שאין מעותיו בידו לא מהימן דתו הו"ל עדות על שניהם ולא מהימן כנ"ל ובכה"ג שאומר ע"ז שנתן לו המעות מהני עדותו אפי' אינם עומדים לפניו דמדוע לא יהא נאמן אפי' בכה"ג לפי סברת הראב"ד הנ"ל דסו"ס על מעותיו שבידו הוא אומר ויכולים להאמינו מטעם הנ"ל, ומיושב שיט' רש"י לפי הבנת התוס' לשיטתו לפי המבואר משטיחת לשונו בב"מ שם, אבל הרא"ש דרך אחרת הי' לו בשיטת רש"י והיינו כמ"ש הר"ן בקדושין שם דאפי' לשיטת רש"י דוקא בעומדים לפניו עדיין אבל לאחר שכבר הלכו להם מלפניו שוב אינו נאמן באמב"י אפי' בנקט זוזי מחד ע"ש דמדמי לי' לדיין וכו' וע"כ דלא ס"ל סברת הראב"ד הנ"ל אלא דטעמא דרש"י הוא מסברא אחרת והיינו דכ"ז שהם לפניו מידק דייק ודכיר שפיר משא"כ כשכבר הלכו להם לא דק, א"כ לאו דוקא לאותו שנתן לו השעות נאמן אלא אפי' לומר נתרציתי לאחר נמי מהימן דמאי שנא כנלפענ"ד לכאורה וע' בקצוה"ח שהעיר בד' רש"י אלו עפ"מ שכ' הר"ן בקדושין בשיטתו ואין להאריך במבואר:

(שם ע"ג) "דלכאורה סתרי אהדדי" ע' בגליון הש"ס להגאון רעק"א ז"ל שהעיר ג"כ בזה, ולא תירץ כלום:

חילוק ח

(בסוגיא דרכוב ומנהיג)

(דף כ' ע"ג) לכן נראה וכו' כי ס"ל לשמואל דקונה במסירה היינו במו"מ דאיכא דעת אחרת וכו' אבל במציאה בעינין הגבהה וכו' עכ"ל רבינו, אמנם כן מצינו חילוק זה בקנינים וכ"א להדי' לקמ' (די"א ע"ב) רפ"א דעא"ח מקנה אותו שאני ועי' פירש"י שם ואזכיר פה מאי דהוה קשיא לי מעולם במ"ש השיטמ"ק ובב"ב דנ"ג) גבי מציע מצעות בנכסי הגר, וז"ל וי"א דוקא נכסי הגר נקט אבל בנכסי חבירו לא גמר ומקנה ומוציאו מרשותו אלא בקנין חשוב ואינו נכון בעיני עכ"ל עיי"ש וצ"ע טובא אדרבא מהש"ס משמע איפכא דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה קיל טפי לענין קנין וכמו שפירש"י (שם) וכן הוא שותא דרבינו ז"ל כאן לפלוגי בהכי וא"כ ה"נ מנ"ל דנכסי הגר דוקא נקט אדרבא יותר מסתבר לומר דכ"ש בנכסי חבירו דאיכא דעא"ח מקנה נוחה להקנות אפי' בקנין שאינו חשוב כ"כ, ויותר קשה דהשיטמ"ק גופו' מייתי מקמי הכי (שם ע"א) גבי ב' שדות לקנות אותה ואת מברתה כו' ע"ש וז"ל כ' ר"ש דוקא לענין נכסי הגר אבל לענין מכר קיי"ל בקדושין מכר לו י' שדות כו' מיהו ודאי לענין מתנה וחילוק אחין אם פי' לו חזק בא' מהן קנה כולן באותה, חזקה אפי' הן י' שדות בי' מדינות כו' כיון דאיכא דעא"ח מקנה אותן בכך אבל בנכסי הגר או במתנה בסתם ל"ק דסתם תורת חזקה לקנות שדה שמחזיק בה לבד וכו' ע"ש, בענין שיוצא לנו מדבריו שם לחלק בין מתנה וחילוק אחין שאמר לו לך חזק וקנה דאיכא דעא"ח מקנה מהני לקנות כולן לנכסי הגר או מתנה בסתם דליכא דעא"ח מקנה ל"מ בהו לקנות כולן, אא"כ החזיק בכולן הרי להדיא איפכא מסברתם דלעיל לחלק בין היכא דבא להוציא מרשות חבירו להיכא דזוכה מן ההפקר שאינו בא להוציא מרשות אחר אלא לזכות בו בלבד והוא קושי' עצומה לכאו', ואפשר דמה"ט סיים עלה ואינו נכון בעיני:

וראיתי בשו"ת דבר אלי' למחותני הגאון הצדיק הק' המפורסם מוהר"א ז"ל האבד"ק טרלא וק' וויסקיט (סי' י"ג) בד"ה ואין לומר וכו' שבנה אדני פלכולו על יסוד סברת השיטמ"ק הנ"ל גבי המציע בנכסי הגר שהבאתי לחלק נמי לענין קנין חצר במקום דל"מ שליחות כגון בעו"ג וכה"ג דדוקא בדבר שצריכים להוציא מרשות זה ולהכניס לרשות אחר כגון במו"מ נאמר דל"מ ק"ח בכה"ג אבל במציאה והפקר דא"צ רק להכניס לרשות הזוכה בלחוד בזה א"צ שליחות כלל וסגי אפי' בלאו טעמא דשליחות, וא"כ אין חילוק בין ישראל לעכום לענין קנין חצר, ע"ש, ובמחכתו"ק אין מקום לחילוק זה כלל דסברא זו דחוי' לגמרי כמו שהוכחנו ואיהו גופי' העיר בזה להקשות אח"כ מהש"ס דשמעתין (ד"ח ע"ב) דקאמר להדי' בשלמא מחבירו וכו' דקא מסר לי' חברי' אלא במציאה וכה"ג, מאן מסר לי' דליקני ע"ש, ואיברא דעדיפי מינה איכא לאקשויי וכנ"ל, גם תירוצו על קושיתו הנ"ל חמוה שכ' וז"ל אמנם ז"א וכי נאמר שאם רואה מציאה שיקנה אותם הא בעינין עכ"פ קנין כ"ד ומסירה לא נכנס לרשותו כלל ואינו קנין רק דדובורו של המקנה משוי לי' קנין וכו' אבל קנין חצר דהוי עכ"פ קנין קצת דהא החפץ ברשותו וכו' עכ"ל ודב"ק אלו לא יכולתי להולמם כלל, מ"ש מסירה מחצר לענין זה הא במסירה נמי אי נימא דהמסירה הוי כאלו תופס החפץ עצמו תי' ממש דמה"ט קנה מחבירו דהוי כאלו גוף החפץ תחת ידו ממש הרי דמי לחצר ממש, וא"כ כמו דבחצר מחלק בין מו"מ למציאה והפקר כיון דבמציאה והפקר כיון דליכא בעלים להוציא מרשותם מהני אפי' בלאו טעמא דשליחות ה"נ במסירה אית לן לחלק בכך ואי אמרת במציאה ובכה"ג מאן מסר לי' דליקני אדרבא לפי סברתו הנ"ל בכה"ג דליכא בעלים עדיפא טפי למיקני, אך י"ל דכוונת דב"ק של מחו ז"ל בפירוש ד' הש"ס הכי אלא במציאה כו' מאן מסר לי' כו' והלכך לא הוי כלל תפיסתו במסירה כמו שגוף החפץ בידו וכיון שכן תו לא שייך סברא הנ"ל שהמציא מל' השטמ"ק הנ"ל דהך סברא לא שייך אלא היכא דהוי עכ"פ ברשותו דאז הוי קנין קצת עכ"פ אלא שמחוסר גמר הקנין כגון ק"ח למ"ד מטעם שליחות אתרבאי והוא באופן דל"ש טעם שליחות כגון של עכו"ם דליתא שליחות בהא מהני סברתו הנ"ל שפיר דליחשב קנין גמור דגבי מציאה והפקר כיון דלא בעי בהו אלא שיזכה בו הזוכה בלחוד ול"צ להוציאו תחלה מרשות אחרת סגי בהכי ואע"ג דגבי מו"מ ל"מ היינו משום דבעי שיוציאו גם מרשות הבעלים הקודמים ולהכי בעי קנין חשוב משא"כ במציאה וכו' אבל היכא דלא הוי עדיין ברשותו כלל, וליכא אפי' קצת קנין עדיין ביד הזוכה אז אפי' במציאה דליכא בעלים להוציאו מרשותם נמי לא אמרי דמיחשב בשביל זה כאלו הוא נכנס ברשותו דאיך נימא דבשביל דלית לי' בעלים יזכה בי מתחלה כאלו נכנס לרשותו כלל עדיין ובכה"ג לא קנה, וחצר שאני שכבר נכנס לרשותו עכ"פ ולהכי מהני שפיר הסברא דלית לי' בעלים להוציאו מרשותם דלהוי גבי' האי זוכה גמר קנין, משא"כ מסירה כנ"ל, מיהו קושייתי הנ"ל על סברת השיטמ"ק הנ"ל מהך דמפלגינין בכ"ד בין דעא"ח מקנה או לא קמה עדיין וגם נצבה, דלפ"ז עיקר הסברא אין לה שחר כלל כנ"ל דאדרבה איפכא שמעינין לה וממילא נדחה נמי בנינו של מחו' זללה"ה שם:

ונ"ל לתרץ ד' הקדמונים דאכשר דלאו קושי' הוא כלל דהא דמפלגינין להלן (די"א ע"ב) בין דעא"ח מקנה אם לאו היינו דוקא לענין אם עומד בצד שדהו בלחוד דאיירינין בי' התם מפלגינין הכי, וי"ל בזה בתרי אנפי הא' דכיון דבעי משתמרת י"ל דר"פ דקאתי לחדש דהיכא דאיכא דעא"ח מקנה ל"ב עומד בצד כו' טעמי' משום דאז הוי משתמרת כיון שבשעת הקנאה באותו מקום עיני המקנה בה מראשית הקנין שיקנה בו הקונה, והרי הוא כמשתמרת, והיינו לד' היש חולקים שבהגהה חו"מ סי' ר' ס"א והכי נקטינין התם דבשמירה לד' המקנה סגי היכא דאיכא דעא"ח מקנה, וכ"ת אמאי בעי התם שמירה לד' המקנה הא לפי דברינו שמירה כלל לא בעינין, זה אינו דאה"נ וכמ"ש, בביאור הגר"א ז"ל, אות ג' להדיא, דהיכא דאיכא דעא"ח מקנה אפי' שמירה לד' המקנה נמי לא בעינין דרכי משמע בגמ' דלר' ר"פ דמחלק בין דעא"ח מקנה או לא אפי' אינו משתמר כלל קנה בדעא"ח מקנה דאמרי' שם ומנא תימרא וכו' אע"פ שרץ ושם אינו משתמר כלל וכמ"ש בתוס' (שם י"ב א') בד"ה תגר וכו' שכתב ובמידי דזכות וכו' ואפי' אינו משתמרת ומשמע אינו משתמרת כלל, וכ"כ הש"ך שם ע"ש ורק לרווחא בלחוד כתבתי כן דאפ"ל דבכה"ג הו"ל משתמרת נמי לדעת המקנה, והאופן ב' דטעמי' דר"פ הכי הוא, דהנה כבר כתבי התוס' בסנהדרין (דס"ח ע"ב) בד"ה קטן לחלק לענין קטן דהא דאין לו זכי' מדאורי' דוקא היכא היכא דליכא דעא"ח מקנה אבל בדעא"ח מקנה אית לי' זכי' אפי' מדאורי', וכתבתי במק"א בסברתם ע"פ מ"ש הרשב"א בחי' לגיטין (ד"כ ע"ב) בד"ה ובא מעשה וכו' דאע"ג דבקנין בעי דעת הקונה כמבואר מש"ס ב"מ (די"א ע"א) וכדמשמע מתוס' ביצה (דל"ט ע"ב) וידובר מזה להלן אי"ה בהגו"ח לחילוק תשיעי דבקנין בעי דעת הקונה לזכות ובלא"ה קני מ"מ בדעא"ח מקנה, מקנא קני, אפי' לא נתכוין לקנותו, וה"נ גבי קטן דאין לו זכי' מדאוריתא ע"כ משום דבקנין בעי דעת זוכה לקנותו וקטן אין לו דעת ומחשבתו לאו כלום הוא והלכך היכא דדעא"ח מקנה שפיר מהני דאז לא בעי דעת קונה כלל והשתא סברת ר"פ דמחלק בחצר בין דעא"ח מקנה או לא כך היא דאיהו ס"ל נמי דהא דבעינין דעת הקונה לזכות דוקא היכא דליכא דעא"ח מקנה אבל בדעא"ח מקנה ל"ב כלל דעת הקונה וכשיטת הרשב"א ותוס' שם:

והשתא שפיר מחלק לענין עומד בצד שדהו דגבי קנין חצר בין דעא"ח מקנה או לא והיינו משום דבאמת ל"ב בשום דוכתי דעת קונה שיתכוין לזכות בו עם הקנין שעושה בו כיון דאיכא דעא"ח מקנה אותו וכמו שאמרנו ומ"מ בחצירו של אדם דוקא עומד בצד שדהו דלהוי חצר המשתמרת לדעתו אע"ג דקונה לו נמי שלא מדעתו מ"מ לא סגי בהכי אא"כ עומד בצד שדהו וע"כ היינו טעמא משום דליכא דעא"ח מקנה דבמציאה והפקר איירי להכי שפיר בעי עומד בצד שדהו דלהוי חצר משתמרת לדעת הקונה עכ"פ דאז מהני לי' החצר דאתרבאי מדין שליחות דליהוי כאלו איכא דעת הקונה לזכות ע"י שלוחו בקנין זה, משא"כ היכא דאיכא דעא"ח מקנה קונה לו שלא מדעתו כבכל קניני התורה בלי דעתו לגמרי ולמה נימא דבעי עומד בצד כו' הא לא בעינין דעת הזוכה לקנות, ואי משום שליחות ספי לא בעינין, דהא אמרי' דחצר הוי כשלוחו והו"ל כעושה שליח לקנות דלא בעי דעת משלחו כ"ז שלא ביטל את השליחות להדיא וה"נ דכוותי' מאחר דהחצר איתרבאי מדין שליחות הרי הוא כמותו ממש וקונה לו שלא מדעתו אפי' אינו מתכוין לקנותו ומ"ש אינו עומד בצד וכו' מעומד בצד וכו', והשתא תו ליכא קושי' מהך סוגי' לסברת מחו' זללה"ה שמקורה מלי השיטמ"ק שם שהבאתי דאיהו שפיר קאמר דהיכא דבעי להוציא נמי מרשות אחרת קודם שזוכה בו להכניסו ברשותו אלים טפי ובעי קנין חשוב טפי מהיכא דאינו בא בקנינו רק להכניסם ברשותו בלבד כמו במציאה ונכה"ג והפקר וסברת ר"פ שבסוגי' הנ"ל דהיכא דדעח"א מקנה נוחה לקנות לא נאמרה אלא לענין עומד בצד שדהו בלחוד כנ"ל, דבכה"ג דדעא"ח מקנה משוי לי' כמשתמרח כפי אופן הא' שאמרנו או דבכה"ג לא בעי דעת קונה כסברת הרשב"א והתוס' שהבאתי כפי האופן הב' הנ"ל אבל לעולם לגבי גוף הקנין שפיר אלים טפי בכה"ג דאיכא דעא"ח מקנה דליצטריך קנין חשוב טפי כיון שבא להוציא נמי מרשות אחרת קודם שזוכה בו לעצמו כסברת מחו' זללה"ה ע"פ ד' השטמ"ק הנ"ל, ויפה דיבר בקדשו בספרו הבהיר שם:

מיהו מ"ש שם עוד לתרץ בזה קושית הט"ז וש"ך שבסי' רע"א על הסמ"ע שם דקאמר טעמא דהמחבר שפסק דהאוחז במוסירה קנה המסירה משום שיכול לנתקו ולהביאה אצלו והא אמרי' התם להדי' דהך דר"א בדותא היא ולא קאי הש"ס במסקנא בהאי טעמא דיכול לנתקו וכו' דקאמר ר"א וכסברת מחו' זללה"ה דלפי סברתו הנ"ל יש לחלק דבגמ' התם שאני דמיירי בא' רכוב וא' תפוס במסירה שפיר מסיק תלמודא דהך בדותא דל"מ הך דיכיל לנתקו וכו' שיזכה בהעודף מכפי תפיסת ידו עד חצי מוסירה משום דבעי בקנינו להוציא מיד הרוכב ובענין קנין טוב, משא"כ בשו"ע כאן דמיירי בקדם ותפס במוסירה דנ"ה רוכב עדיין לא בא בקנינו להוציא מרשות אחרת אלא להכניס ברשותו בלבד שפיר פסק דקנה כל המוסירה, ודברי קדשו צל"ע, חדא דאפי' באחד רכוב וא' תפס במוסירה נמי מיירי התם דכל העודף מתפיסת יד התופס במסירה מונח במקומו ולא זה ולא זה תופסים בו וכמבואר בסוגיא שם עי' פירש"י שם וא"כ אינו בא בקנינו להוציא מרשות הרוכב כלל ולא דמי כלל לבא לקנות מנכסי חבירו שהם שלו כבר, דהכא שאני, דלא זכה בו הרוכב עדיין כלל ודינו כדין מציאה אחרת שהוא הפקר ואינו בא בקנינו רק להכניס ברשות שלו בלבד דה"נ לענין מה שאינו תחת יד הרוכב הו"ל דכוותי' כמובן, ותו קשה דלהדי' מבואר מסוגיא שם איפכא דקאמר זה קני חמור וחצי מוסירה וזה קני חצי מוסירה ופריך בשלמא רכוב קני דקא מגבה לי' בן דעת אלא תפיס במוסירה במאי קני וכו' ע"ש ובפירש"י, ולפי ד' מחו' ז"ל, תיקשי מאי פריך אתפוס במוסירה דוקא הא אפי' ארכוב נמי קשיא במאי קני לחצי מוסירה שאינו בידו ואי משום דקא מגבה בן דעת כדקאמר אדרבה בכה"ג ספי לא קר לפי סברתו הנ"ל כיון דקנינו בא להוציאו או מתחלה מיד האי בן דעת דתפיס במוסירה ולא קני בכה"ג לפ"ד ז"ל אע"כ דליכא לחלק בהכי, וצ"ע:

(שם) אבל לפירש"י דמסירה עדיף וכו' עכ"ל רבינו, לפי מ"ש מכבר ליישב קו' תוס' בקדושין (דכ"ה ע"ב) בד"ה בהמה על שיטת רש"י הנ"ל גם ד' רבינו ז"ל אינם מעלים ארוכה כלל דהתוס' הקשו שם לרש"י ור"י הנ"ל שבתוס' שם מהא דבעי התם קיל לר"ש במה יקנה ותבעי לי' נמי בהמה גסה במציאה ונכסי הגר במי יקנה אליבא דר"מ ור"א במסירה לא אפשר דמאן מסר לי' ובמשיכה לא קני בבהמה גסה לדידהו עכ"ק, ורציתי לתרץ ולומר דבר חדש בשיטת רש"י הנ"ל דעיקר טעמא דאין משיכה קונה בגסה הוא משום דלאו אורחי' בהכי משא"כ מסירה ואפשר דס"ל שזה דוקא למ"ד מעות קונות דמשיכה אליבי' מדרבנן בלחוד להכי ל"מ בבהמה גסה אלא בשאר מטלטלין דהו"ל תרתי לגריעותא קנין גרוע ומדרבנן ואפשר דבכה"ג לא תקנו רבנן כלל קנין זה, משא"כ למ"ד משיכה מפורשת מה"ת והו"ל קנין דאורי' שפיר מהני אפי' בבהמה דמנ"ל לחלק בין בהמה לשאר מטלטלין בקנין דהוי דאורי', והשתא לפ"ז במציאה דליכא כסף כלל ולכו"ע משיכה מה"ת, וכ"כ תוס' בע"ז (דע"א) בד"ה פרדשני וכו' לחלק בהכי דדוקא היכא דאיכא כספא ס"ל למ"ד א"ק אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כו"ע מודו דקני במשיכה ע"ש א"כ שפיר מהני אפי' בבהמה לכו"ע ומיושבים קושית תוס' על רש"י ממציאה ונכה"ג דאפשר דס"ל לרש"י דבמציאה וכו' מהני משיכה לכו"ע אפי' בבהמה וליכא שום עדיפות במסירה מבמשיכה ולפי דרך זה מסולקים ג"כ ד' רבינו ז"ל לשיטת רש"י הנ"ל כמובן, ובמק"א בחידושי הארכתי:

חילוק ט

(בסוגיא דתופס לבע"ח)

(דף כ"ב ע"א) ומהרש"א בכתובות שם רוצה לתרץ וכו' עכ"ל רבינו, לא אמנע טוב אין טוב אלא תורה מה שאמרתי בימי עלומי בישיבת בחורים ליישב שיטת רש"י ז"ל מקושית התוס' מיימר ב"ח דהנה לכאו' יש להבין שיטת רש"י מנ"ל לחלק בין עשאו שליח ללא ע"ש, אבל הדברים מבוארים מסוגיא דשמעתין דפריך לרבא לר"נ דסובר המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום תופס לבע"ח במקום שחל"א ממתני' דמציאת פועל לעצמו וכו' ומשני שאני פועל דידו כיד בע"ב, ומעתה י"ל דה"ט דרש"י דדייק מהכא דהא דתופס לבע"ח וכו' לא קנה דוקא היכא דלא עשאו שלית דאז לא הוי ידו כיד בע"ב אבל היכא דעשאו שליח דהוי כיד בע"ב דשלוחו של אדם כמותו קנה דהו"ל להא מילתא כפועל דמ"ש וע' בש"ך חו"מ סי' ק"ה שתופס סברא זו לדעת רש"י דטעמי' משום הכי הוא, ומעתה לפי טעם זה י"ל דהיינו דוקא היכא דעשאו שליח להדיא לתפוס בשבילו אז שייך לומר דידו כיד בע"ב כנ"ל אבל היכא דלא עשאו שליח להדיא לתפוס בשבילו רק אמר לו סתם לתפוס ולא פירש לו בהדיא שיזכה בתפיסתו בשבילו, מנ"ל בכה"ג למימר דהו"ל כאלו זכה בעצמו נהי דהו"ל שלוחו מ"מ הא זכתו בשבילו ולגבי הך זכי' לא נעשה שלוחו דנימא דידו כיד בע"ב דהא לא עשאו שליח לזה כלל ולפ"ז שפיר מיושב קושייתם על רש"י מיימר בר חשו שבכתובות (דפ"ד ע"א) דמיירי התם דאמר לו תפסי נהלי' שפי' תפוס לה לארבא ולא אמר לו בהדיא תפסה נהלי' בשבילי דאז לא ע"ש רק לתפוס בלחוד שאם ירצה אחר לזכות בו לא יוכל אבל לעולם אם ירצה הוא לזכות בו צריך לזכות מחדש אע"פ שהשליח תפסו עבורו כיון דהוא לא עשאו שליח ע"ז להכי שפיר ר"פ ור"ה דל"מ במקום שתל"א כשאר תופס דעלמא:

וע"פ דרך זה נתיישב אצלי דקדוקו עצום שברש"י דכתובות (שם) שבגמ' איתא א"ל יימר לשלוחו זיל תפסה נהלי' וכו' וכ' רש"י וז"ל א"ל יימר לשלוחו זיל תפסה עכ"ל, שלכאורה הוא שפת יתר ברש"י ומאי בא להשמיענו בלשון זה שלא הוסיף כלום על ד' הגמ', ואדרבה דבגמ' איתא תו תי' נהלי' וברש"י ליתא, אך לדרכנו נראה דרש"י בעי לאשמועינין האי פירושא ודבר גדול משמיענו בזה דאין הפי' בגמ' שעשאו שליח לזכות בשבילו אלא שעשאו שליח לתפוס בלחוד ותו לא מידי ומה דאמ' בגמ' תי' נהלי' פירושו לארבא וכוונת רש"י בזה ליישב שיטתו בכ"מ בסוגיין הנ"ל לחלק בתופס לבע"ח כו' בין ע"ש ללא ע"ש רק לתפוס סתם בלחוד ותו לא אבל לעולם בע"ש לתפוס בשבילו מהני מטעם הנ"ל דידו כיד בע"ב ממש כמו פועל דהתם:

ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשו על רש"י הא בלא ע"ש נמי זכי' מפעם שליחות דלפמ"ש בשיטת רש"י לק"מ דדוקא בעשאו שליח קנה דאז שייך לומר ידו כיד בע"ב וכנ"ל משא"כ מטעם זכי' אע"ג דהוי נמי מטעם שליחות מ"מ תו לא שייך למימר בי' ידו כיד בע"ב וכמובן והסברא נכונה בעזה"י כנלפענ"ד בישוב שיטת רש"י אתר זמן רב מצאתי בשטמ"ק לכתובות שם שהעיר בקצת מדברינו ושמחתי, והתוס' לא ס"ל הכי אלא דס"ל דיש חילוק גדול בין פועל לשליח וכמובן, או אפ"ל דס"ל אפי' בע"ש ל"ק דוקא היכא שלא שכרו אבל בשכרו מודו דקנה דהשתא תו לק"מ מפועל דפועל שאני דשכרו להכי ידו כיד בע"ב משא"כ שליח דעלמא שאינו בא בשכרו ל"ה ידו כיד בע"ב שכן מצינו חילוק זה בש"ך חו"מ סי' ק"ה לד' רש"י לתרצו מקושי' התוס' מיימר ב"ח ע"ש, וא"כ ה"נ יש לחלק כן לשיטת התוס' דלא תוקשי עליי' מסוגיא דב"מ שם, והבן:

ואגב אזכיר מאי דהוה קשיא תו לכאו' קושיא עצומה כסוגיין לפי שיטת תוס' דתופס לבע"ח כו' לא קנה אפי' עשאו שליח, איך נפרנס מתני' דהי' רוכב דתני סיפא משנתנה לו אמר אני זכיתי בה לא אמר כלום ומשמע דהוי של זה שנתנה לו וקשה אמאי יהא שלו לא מיבעיא אם המגבי' אמר אני זכיתי בה תחלה לעצמי אלא אפי' אחר הגבהתי' בשבילך נמי אמאי קנה הא הו"ל תופס לבע"ח וכו' ולא קנה וכ"ת דמתני' דנקט שהמגבי' טוען אני זכיתי בה תחלה מהימנינין לי' לגבי' חברי' כמו שטוען שהגבי' בשביל עצמו וזכה המקבל מידו ע"י נתינה לו במתנה אח"כ וכפירש"י א"כ קשה מאי קאמר בגמ' אי אסיפא קאי מה בעי למימר תחלה פשיטא דתחלה קאמר הא אפי' משום סיפא נמי איצטריך למיתני תחלה כדי דלהוי של מגבי' משעת מציאתה ויזכה המקבל מידו במתנה אח"כ משא"כ אלו לא אמר תחלה, דבשלמא אי הוה מפרשינין מתני' דלרבותא נקט לאשמועינין דאפי' בכה"ג הו"ל של מקבל משום דלבתר שבא ליד מקבל תו לא מהמנינין לי' בטעותם ניחא הא דקאמר הש"ס דתחלה דנקט משום סיפא לא איצטריך, אבל לפי מה דבעינין למימר השתא דנקט הכי לאשמועינין טעמא אמאי דהוי של מקבל וכו' והיינו משום דזוכה מיד מגבי' במתנה כיון שכבר זכה בו המגבי' שלו קשה כנ"ל וצ"ע, אך אי נימא כשיטת רש"י דיש חילוק בין ע"ש ללא ע"ש א"ש דתניא במתני' דלא אמר כלום והו"ל של מקבל דלא קשה במאי יזכה הא אפי' הי' זוכה המגבי' בשעת מציאה בשבילו נמי לא קנה דתופס לבע"ח וכו' לא קנה, דליתא, דהא מתני' מיירי בעשאו שליח דהא אמר לו בפירוש קודם הגבהה תנה לי ובכה"ג לכו"ע קנה והשתא נמי דקאמר אני זכותי בה תחלה לא מהימנינין לי' ואמרינין דזכה מיד בשבילו ולהכי אע"ג דהו"ל כתופס כו' מ"פ כיון דע"ש קנה, ומ"מ יש ליישב קצת דאפי' לשיטת התוס' נמי יש חילוק בין היכא דשייך מגו דזכי וכו' או לא ובמתני' דשייך מגו דזכי כו' גם לתוס' יש חילוק בין ע"ש או לא ע"ש והא דס"ל בעלמא תופס לבע"ח ל"ק אפי' בע"ש דוקא היכא דל"ש מנו ולפ"ז גם לד' התוס' לק"מ, וקצרתי:

ובתוס' דגיטין (דף י"ב ע"א) בסוגיין בד"ה אלא כו' הקשו וז"ל וא"ת ונילוף מהכא בעלמא המגבי' מציאה כו' לק"ח, עיי"ש, מה שתירצו בזה, ולפענ"ד הי' נראה אז בימי עלומי בישיבת תלמידים ליישב בזה האופן דהנה בשמעתין בב"מ (דף י') פליגי עולא ור"נ דעולא סבר מעשיר לעני מחלוקת אבל מעל"ע דה"כ זכה לו דחד מגו לרבנן נמי אמרי' ור"נ סבר מעל"ע מחלוקת דלרבנן חד מגו נמי לא אמרי' ובתר הכי קאמר ר"נ ור"ח סברי המגבי' מציאה לחבירו ל"ק חבירו מ"ט הוי תופס לבע"ח כו' ולא קנה והקשו בתוס' שם שרי"ו דס' תופס לבע"ח כו' לא קנה אמאי סובר המגבי' כו' קנה חבירו, ותירצו שאני מציאה דשייך מגו דזכי כו' והשתא קו' תוס' הנ"ל מיושבת דהנה סוגי' דגיטין ע"כ אליבא דעולא אזלא כדמשמע לישנא דקאמר דילמא לא הוא עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא דמגו דאי בעי הוה מפקר לנכסי' וכו' ומגו דזכי כו' ואי אליבא דר"נ אזלא לא הוה איצטריך למימר מגו דא"ב הוה מפקיר כו' דהא לדידי' במעני לעני מחלוקת וטעמא דר"א נמי משום חד מגו בלחוד הוא ומדקאמר בתר הכי ועד כאן ל"ק רבנן וכו' ולא קאמר אי נמי עד כאן ל"ק רבנן כבכל דוכתי משמע מינה דלא הדר הש"ס בבבא שני' מהא אלא דהשתא נמי קאי הסוגיא אליבא דעולא דקאמר דבחד מגו רבנן נמי מודו, והשתא תו ל"ק קושית התוס' שהקשו דנילוף מהכא. בעלמא דהמגבי' מציאה כו' לק"ח, דזה אינו די"ל דהכא שאני דלא שייך מגו דזכי כו' דהא בעשיר מיירי ותרי מגו לרבנן לא אמרינין, משא"כ במציאה דשייך למימר בי' מגו דזכי כו' אפשר דקנה שפיר לכו"ע וכדכתבו חילוק זה לרבי יוחנן וכמו שהבאתי לעיל והכי נקטינין להלכה דאפי' למ"ד תופס לבע"ח וכו' ליק מ"מ מגבי' וכו' קנה חבירו משום מגו כו' כנ"ל, והשתא י"ל דר"ח דקאמר הכא דר"א ורבנן בתופס לבע"ח פליגי לשיטתי' אזיל דכבר בב"מ בסוגיין דמגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו והילכך לדידי' טעמא דרבנן הכא לאי מטעם לא תלקט כו' אלא משום תופס לבע"ח דאל"כ תיקשי תו קושי' התוס' נילוף מיני' דלק"ח דתו לא מצינן לשינוי' כדמשנינין גבי מציאה שאני דשייך מגו כו' כנ"ל דז"א דהא חזינין לר"ח גופי' דלא ס"ל מגו כו' דהא סובר מגבי' כו' לא קנה חבירו:

ולפ"ז נתיישב לי דקדוק עצום בפירש"י שנראין דבריו כסותרים לכאורה דבסוגיין דב"מ (שם) פי' מי שליקט וכו' אדם דעלמא שהי' עני ולא בעל השדה ובסוגיין דגיטין (שם) פי' מי שלוקט וכו' בעה"ב עשיר וכו' דהוי ממש איפכא ממש"פ בב"מ שם וכל כי האי ודאי שינויא בעי ולפמ"ש מיושב תלי"ת דבסוגי' דב"מ פירש אליבא דכו"ע דתהא מצי אתיא נמי אליבא דר"נ ור"ח דסברי מעני לעני נמי מחלוקת ולהכי פי' אדם דעלמא שהי' עני משא"כ בסוגי' דגיטין דקאי אליבא דעולא דוקא בלחוד וכמו שהוכחתי לעיל מלשון הש"ס גופי' הילכך מוכרח לפרש מי שליקט וכו' בה"ב עשיר וכו' דאליבא דעולא קאי דס"ל מעשיר לעני מחלוקת וזה ברור ונכון לפענ"ד:

(דף כ"ב ע"ג) ונ"ל דהאס"ז [הוא השיטמ"ק] הקשה וכו' וי"ל דכל היכא כו' ולד לנכה"ג דהתם לא כוון לזכות כלל ולפ"ז וכו', עכ"ל רבינו, יצא לנו מדבריו חילוק זה דדוקא היכא דלא מתכוין לקנות כלל לא קנה אבל אם מתכוין לשום קנין אפי' לא כיוון בקנינו לזכות בו לעצמו קנה:

ועד"ז כתבתי מכבר בתשובתי לידידי הרה"ג החריף מ' מיכל הכהן ז"ל אבד"ק זאקראטשין (נכד הגאון הרב מליסא ז"ל) על אודו הקנאת החמץ לעכו"ם בע"פ שהאריך בזה הרב מחצית השקל (בסי' תמ"ח סק"ד) מחמת שהעכו"ם אינו מתכוין לקנות בקנינים שעושה עמו ומטעם חצר לא אפשר דחצר משום שליחות איתרבאי ואין שליחות לעכו"ם עיי"ש שהביא לתשו' עבוה"ג (סוסי' ק"כ) שכ' כן, ומייתי ראי' מהך דב"מ (דף י') דקאמר כיון דנפל עלויהי גלי דעתי' דבנפילה לא ניחא לי' כו' ש"מ דבעי כוונת הקונה לזכות ולקנות באותו הקנין וכ' שכן ד' הב"י בחו"מ סי' ק"ה וכ"כ בתשו' ר"מ מינץ ונתחבט בזה מאד למיהדר אזכותא דישראל ועמא דבר והעלה בסוף סמך משי' הרא"ה שבשיטמ"ק (ב"מ שם) שכ' להדיא דלא קיי"ל כהך תירוצא דגלי דעתי' וכו' ומשי' הנימוק"י במתני' (שם) שמשמע מדבריו דטעמא דבנפילה ניחא לי' כו' ל"מ אלא משום דהוי תק"ח וכגון זו שומעים לו אבל בקנין דאוריתא מהני אפי' אין בו דעת הקונה ע"ש, וכתבתי בתשו' להרה"ג המנוח הנ"ל דמשיטת הרא"ה ונימוק"י שם ליכא שום סמך כלל לנ"ד דאפשר דהרא"ה ונימוק"י לא ס"ל הכי בקנין דאורי' או אפי' דרבנן לכל מר כדאית לי' אלא דוקא היכא דמתכוין לקנותו ולעשות בו שום קנין אלא שלא עשה בו קנין המועיל בו, אבל היכא שלא היו מתכוין לקנות בו כלל מודו שפיר דל"ק אפי' בקנין דאוריי' וכעין חילוק השיטמ"ק דמייתי רבינו ז"ל בפנים, דלפ"ז לק"מ מהך דעודר בנכה"ג דמקשה הרשב"א שבשטמ"ק שם דהתם לא כיוון לזכות בו כלל, וא"כ ה"נ בהקנאת חמץ נמי ליכא תו שום סמך משי' הרא"ה ונימוק"י להקל בו דהא הכא נמי אין דעת העכו"ם לקנות כלל, וקשה טובא, גם מד' הרשב"א בב"ב (דף נ"ד ע"ב) נראה ג"כ דבעי דעת קונה דוקא ובלא"ה ל"ק, גם מד' התוס' בביצה (דל"ט ע"ב) מבו' להדיא דבעי דעת קונה וכוונתו לזכות, ע"ש, גם מבואר במל"מ פ"ב מה' זכי' ומתנה ה"ט כחילוק זה שהמצאתי תלי"ת וכמ"ש רבינו בפנים. אחר כתבי ראיתי בת' חת"ס חיו"ד (סי'. ש"י) שדיבר מזה ודוחה ד' המחה"ש שם וכן כ' עוד מזה (בסי' שי"ג) בד"ה ולכאורה וכו' עיי"ש, וכמ"ש בחילוקי ועיי"ש צדדים אחרים בחיפוש זכותן של ישראל, ולי נראה עוד לפי המבואר באחרונים דבדעת אחרת מקנה אותו מהני אפי' בלי דעת הקונה לזכות, והוא מד' מהרי"ט (ח"א סי' ק"נ) ונסתייעו עוד מד' הראב"ד שבנימוק"י פ' חזקת (דף מ"א) בהא דרב ענן שקל בידקא כו' שמבואר שם כן להדיא עיי"ש ובתשובת הנ"ל הארכתי עוד להביא סמוכים מד' הרשב"א בחי' גיטין (דף כ' טב) בד"ה ובא מעשה וכו' ח"ל אפי' כי מקנה להו הזקן מאי מהני הא הלווין לא ידעו ומ"ש מעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן וי"ל דשא"ה דאיכא דעא"ח מקנה אותו עכת"ד דשמעי' להדיא מדבריו שסובר כן דאפי' נימא דבעלמא לא מהני קנין בלי דעת קונה לזכותו מ"מ היכא דאיכא דאע"ח מקנה מהני בלא דעת קונה לזכותו, ואח"ז ראיתי בס' זכרון צבי מנחם שיצא מקרוב (סי' א') שהזכיר סברת הרשב"א הללו בתוך קישור דבריו:

וכעת נראה לי עוד ראי' נכוחה ושרירא לפי ד' הפוסקים הכל לחלק בין דעא"ח מקנה לענין דעת קונה מד' התו' בסהנדרין (דס"ח ע"ב) בד"ה קטן דס"ל התם דקטן יש קנין וזכות מדאו' היכא דאיכא דעא"ח מקנה, דלכאו' יש להבין אי נימא דקנין מהני אפי' בלי כוונת דעת קונה אמאי אין זכי' וקנין לקטן מדאו', מ"ש קמן מגדול נהי דקטן אין לו דעת וכוונה כדקיי"ל בכל דוכתי קטן לית לי' מחשבה ע' חולין (די"א) הא בקנין לא בעי דעת קונה כלל אע"כ דטעמא משום דבעלמא בעינין דעת קונה בקנין ובלא"ה ל"מ, וקטן אין לו דעת וא"כ שמעינין מהא גופי' דאמרי' דקמן אין לו זכי' לקנות דבעינין בקנין דעלמא דעת קונה וכוונתו לזכות ובלא"ה ל"ק, והשתא לפמ"ש תוס' לחלק לגבי קטן בין דעא"ח מקנה אותו או לא שמעינין תו דגבי גדול דבעינין דעתו לזכות נמי דוקא היכא דליכא דעא"ח מקנה וכו' כמציאה ונכה"ג וכדו' אבל היכא דאיכא דעא"ח מקנה מהני שפיר דל"ב דעת קונה לזכות, דלא גרע גדול שאינו מתכוין לזכות מקטן שאין לו כוונה כלל לזכות אפי' רוצה לזכות, ואפשר דעדיפא לי' מיני' דהוי ראוי לבילה וכו' עכ"פ אם לא היכא שמתכוין בפירוש שלא לקנותו, וכענין שמחלקין לענין מצות למ"ד מצות אצ"כ ע' בר"ן ברכות בסו' דנקט כסא דשכרא וכו', וגם לענין קנין כ' המל"מ בפי"ז מה' גזילה ואבדה הלכה ח' חילוק זה עיי"ש היטב, ועכ"פ מינה דהיכא דמכוין סתם מהני בדעא"ח מקנה אפי' לא מכוין בפירוש לקנותו ואפשר דאפי' לשיטת רש"י דמשמע מפי' שם בסוכה (דמ"ז פ"ב) בד"ה מקני קני וכו' דמדאו' אין לקטן זכי' אפי' איכא דעא"ח מקנה נמי אפ"ל דגדול שאינו מתכוין לקנות עדיף מקטן שאין לו דעת כלל לזכות אפי' הי' רוצה לקנות וכדברינו הנ"ל:

והשתא יוצא לנו היתר בהקנאת החמץ לעכו"ם דאפי' אין דעתו לקנותו כוון דאיכא דעא"ח מקנה מהני:

ואגב אזכיר מה שתמהתי על החפץ דבת' חת"ס שם (סי' שי"ג) כ' דהרשב"א בש"מ לב"ב שם פליג אראב"ד הנ"ל, ואינו סובר חילוק זה בין דעא"ח מקנה או לא ואיברא דמד' הרשב"א בחי' לגיטין שם מבואר להדיא דסובר כהראב"ד ויהי' סתירה מדידי' אדידי' לפי ד' החת"ס בשיטתו, וצ"ע, אך עיינתי בשיטמ"ק וראיתי שאין הכרח כלל מד' הרשב"א דפליג אראב"ד בדינא, אלא בפירושא בלחוד הוא דקאמר דא"צ לתרוצי כראב"ד דמחלק בין דעא"ח מקנה או לא, אלא דמסתברא שאחר שבנו ונודע לו לר"ע החזיק בו ר"פ קודם שמיחה חבירו וכו' ע"ש אבל לדינא לא פליג עלי' כלל וכמ"ש בחי' לגיטין, מיהו מ"מ עדיין צ"ע לענין הקנאת חמץ דלעיל לפמ"ש בחת"ס שם לחלק לשי' הראב"ד הנ"ל בין מקנה לישראל למקנה לעכו"ם, וכן בין מתנה למכר ע"ש באורך א"כ בהקנאת חמץ נמי תיקשי אמאי מהני ההקנאה, ותו איכא חששא טפי דאפשר דחשיב כוונת העכו"ם כמתכוין בפירוש שנא לקנות דבכה"ג לכו"ע ל"ק אפי' איכא דע"א מקנה וכדכתיבנא לעיל, ובס' זכרון צבי מנחם שם ראיתי שכותב לחלק עוד בשיטה זו דל"מ דעא"ח מקנה אלא דוקא היכא דאינו מתכוין לשום קנין כלל אבל היכא דמתכוין לקנין אחר ל"מ דעא"ח מקנה אפי' לראב"ד ורשב"א שבחי' לגיטין שם, ולפ"ד כ"ש כשמתכוון בפירוש שלא לקנותו וא"כ צ"ע טובא, ואכמ"ק, ואחרי נשלח לי ספרי שדי חמד הנחמדים מאת יד"נ חמדת ישורן הגאון חח"מ שליט"א מקראסובזאר שתקע אהלי תורתו עתה בחברון תוב"ב, ראיתי בכללים מער' ד' סי' פ"ב שמביא ספרי אחרו' בזה, ואינם לפני לעיין בדברי קדשם, גם בס' הבהיר בנין שלמה שנשלח לי, מידידי הגאון המפורסם מוהרש"ל הכהן צדק שליט"א מווילנא ראיתי שמדבר מענין דעת קונה לקנותו (בסי' י"ז דכ"ב וכ"ג), וכן בסו"ס (סי' ח') ואכמ"ק להאריך יותר בזה:

חילוק י

(בסוגיא דשט"ח המוקדמין)

(דף כ"ג ע"א) וצ"ל דמקשה לפי המסקנא דאקני משתעבד כדאי' בב"ב (דף קנ"ט) וכו' ולפ"ז יובן עוד וכו' עכ"ל רבינו ולכאורה יש לעיין טובא בדב"ק של רבינו דהנה בפי' מאוחרים איכא תרי גווני וכמש"פ רשב"ם בב"ב (דקנ"ט ע"ב ודף קע א ע"ב) הא' היכא שכתבו בשעה שלוה אלא שאיחר הזמן והב' היכא שאיחר כתיבת השטר עצמו מן ההלואה ע"ש והשתא הא תינח אם נפרש קו' הש"ס התם למ"ד דאקנה לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרין לפי ב' הפירושים אבל ראינו להרשב"ם שם שדקדק לפרש קו' הש"ס לפי פי' ב' דוקא דהיינו כשלוה בניסן ונכתב בתשרי והלא שמא קנה זה אלו נכסים בין ניסן לתשרי ולא אישתעבד דהא דאיקני הוא כו' והטורף כו' יטרוף שלא כדין כו' ע"ש, והנה לפי זה עדיין קשה לפי' הא' שבמאוחרים, מאי מקשה מהרש"א דבהא קו ליכא חששא דדאקני דנהי' מוכרחים לומר דע"כ מייתי סהדי שהקרקעות היו ביד הלוה בשעת הלואה, וצ"ע:

תוכן העניינים

גבורת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה