אור ברסלב
גבורת יהונתן הגהות וחדושים ממו"ה יעקב חיים זעליג אבד"ק לובראנץ › חילוק ג

גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

הגהות וחדושים ממו"ה יעקב חיים זעליג אבד"ק לובראנץ · חילוק ג

חילוק ב

(בסוגיא דאגרת מרד)

(דף י"ג ע"ג) ובהיותי בהאי ענינא הקשיתי לשיטת ר"ת דסובר דאין שומעין להם לייבם אפי' שניהם רוצים, אם לא שיודע שמתכוונים למצוה (ע' ביבמות דל"ט ע"ב וכתובות ס"ד ע"א) והיינו דמפרש דהא דקאמר רב אין כופין קאי למ"ש בראשונה דמצות יבום קודמת ומ"מ היכא דלא בעי ליבומי אין כופין אותו לייבם, והא ביבמות (ד"ג ע"א) פריך הש"ס וליתני מן היבום ומן החליצה א"נ מן החליצה לחודא ומשני אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת וא"כ ה"נ קשיא אי אליבא דרבנן קאי רב במילתי' אמאי נקט חליצה ברישא ואמר להו אי בעית חלוץ אי בעית ייבם הו"ל למינקט נמי יבום ברישא לפום שיטתי' למידק מינה דמצות יבום קודמת, וצע"ג:

ובגוף פלוגתא דרש"י ור"ת שבסוגיין דאתינן עלה הצריכא עיונא במאי פליגי, דלכאורה יש לדקדק מאד בשי' רש"י דסובר אליבא דרב דאם תרווייהו בעי לייבומי שומעין להם וקשה אי ס"ל לרב דמ"ח קודמת והיינו משום דחיישינין שמא לא יתכוונו למצוה ונמצא פוגע בערוה כדתני אבא שאול א"כ אפי' שניהם רוצים נמי נחוש להכי ומאי שנא דשניהם רוצין דאין כופין לחלוץ, אך נלפענ"ד לומר בזה דבר חדש לכאו' נאה ומתקבל בעזה"י אחרי שנבין תחלה מילתא דאבא שאול גופי' דס"ל דהכונס יבמתו לשם נוי כו' פוגע בערוה כ שמה"ט אמרו מצות חליצה קודמת שלא יבא לידי כך וקשה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל מצות א"צ כוונה ע' בש"ס דר"ה (דכ"ח ע"ב) ור"נ שם באורך ובברכות (ד' י"ב) בסוגיא דנקט כסא דשיכרא ובפסחים (ד' קט"ו) א"כ כשכונס יבמתו אסי' אינו מתכוין לשם מצוה יצא יד"ח המצוה וממילא הותרה לגבי האיסור אשת אח כמו כלאים בציצית ואיסור שבת גבי פק"נ וטומאה בציבור וכדומה, ואפי' למ"ד דחוי' מ"מ הא לכו"ע היכא דא"א למיהדר אהיתרא נדחה האיסור מפניו ואזדא לי' כמאן דליתא וא"כ אמאי יהי' כפוגע בערוה אלא אפי' למ"ד מצ"כ לצאת יד"ח עיין במקומות הנ"ל מ"מ הא לכו"ע דאם מתכוין למצוה אע"פ דאיכא נמי הנאת הגוף דממילא בהדי' לא איכפת לן בגווה מידי כשי' הרשב"א שבר"ן נדרים (דט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי ואפי' להפוסקים דהנאת הגוף בהדי מצוה מיגרע כח המצוה דלא אמרי' בה תו מצללה"נ כמו שהארכתי בזה בהקדמתי לס' חסדי יהונתן עיי"ש מ"מ היינו דוקא היכא דהנאת הגוף דבהדי מצוה לא הוי ממילא או שלא בשעת עיקר יציאתו יד"ח המצוה אבל היכא שאותה ההנאה שנהנה גופו הוא בשעת עשית המצוה ממש וממילא קאתי לא איכפת לן בהכי כלל דאל"כ האיך אנו יוצאים יד"ח מצות מצה וסוכה, וק"פ וכדומה בכל המצות שיש בהם נמי הנה"ג בשעת קיומה למ"ד מצ"כ, אע"כ דלא איכפת לן בהנאה שבשעת המצוה ממילא ומודר הנאה ממעיין בימוה"ח וכדומה דל"א בהו מצללה"נ טעמא אחרינא איכא בהו וכמו שהארכתי שם עייש"ה וא"כ ה"נ אמאי סובר א"ש דהוי פוגע בערוה הא אפי' אית לי' נמי הנה"ג בהדי מצוה נמי נימא כיון שיוצא יד"ח מצותו בהכי כנ"ל אישתרה לגמרי לגבה איסור ערוה וכמו דליתא כלל:

אך י"ל בפי' הברייתא דא"ש ורבנן בתרי אנפי חדא דאבא שאול ס"ל דאע"ג דבכל דוכתי לא איכפת לן בהנאת הגוף דממילא שבהדי המצוה מ"מ ביבמה דהקפידה תורה לומר להקים לאחיו שם גוי בעי כוונה למצוה בלחוד, והיינו דקאמר התם בתר הכי אליבי' דא"ש מאן תנא להא דת"ר יבמה ובא עלי' וכו' מצוה ארי"צ בר אבדימי א"ש הוא וה"ק וכו' למצוה לשם מצות יבום ולהכי כשמתערב בכוונתו שום מחשבה אחרת מגרע כחה של מצות יבום ותו קאי איסור ערוה ורבנן פליגי וגרסי בברייתא יבמה יבא עלי' וכו' מצוה וכפירש"י ע"ש שמצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה אבל לעולם דלא בעי כוונה למצוה בלחוד וכבכל המצות שבתורה דסגי בכוונה למצוה ואפי' מתערב במחשבה כוונה אחרת עמה יוצא יד"ח וכנ"ל אפי' למ"ד מצ"כ ותו איכא לפרושי בגוונא אחריתא דבהא פליגי דאבא שאול ס"ל דאע"ג דבכל דוכתי לא איכפת לן בהנאת הגוף דבהדי מצוה היינו דוקא כשמתכוין נמי למטה אבל היכא שאינו מתכוין למצוה כלל לא מיבעיא לשיטת הסוברים דמצ"כ אלא אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה היינו דוקא היכא דלית בה איסורא שפיר אמרה תורה דיוצא יד"ח אפי' בלי כוונה אבל היכא דאי לא יצא יד"ח מצותו יפגע באיסור כגון בכל איסורי הנאה למצוה כן בכונת יבמתו שלא לשם מצות יבום דכשנימא דלא יצא יד"ח יפגע באיסור ערוה בהא לכו"ע בעי כוונה בפירוש לשם מצוה דאי לאו הכי קאי באיסור:

וזהו מ"ש האחרונים לתרץ קושיתם על הרשב"א דס"ל גבי הנאת תשמישך עלי בנדרים (שם) דלא איכפת לן בהנה"ג שבהדי מצוה א"כ ל"ל קרא גבי כלאים בציצית דעדל"ת הא בלא"ה הוה שרי דכלאים בגדים אינו אוסר אלא דרך הנאה וכדאי' בש"ס בכמה דוכתי וע' יבמות (ד' ד' פ"ב) ומצות לאו להנות ניתנו אפי' היכא דאיכא בהדה הנה"ג דבטלה לה לגבה דמצוה, ותירצו דכ"ז דוקא כשמתכוין למצוה אבל כשאינו מתכוין למצוה כלל ל"ש כן דאע"ג דמאצ"כ מ"מ היכא דעביד לה באיסורא שפיר בעי כוונה למצוה להדיא ואז לא איכפת לן בהנה"ג דבהדה דבטלה לה לגבה דמצוה משא"כ כשאינו מתכוין למצוה כלל איך נימא דלא קאי באיסור מכח. המצוה דללה"נ הא אינו מתכוין למצוה כלל ול"ש דליבטל הנה"ג אל המצוה ושפיר צריך קרא דעדל"ת עיין במחברים מ"ש בזה ובמק"א הארכנו בזה והכא נמי בסוגיין איכא למימר דהכי נמי טעמא דא"ש והיינו דתני הכונס כו' לשם נוי כו' דקדק לומר כן לפרש דכוונתו לשם נוי וכו' ולא לשם מצוה כלל ומאי דתני בתר הכי בברייתא דיבמה יבא כו' ותי' רי"צ בר אבדימי אליבי' למצוה ה"נ קאמר למצוה ולא לשם כוונה אחרת בלחוד דאז הוי פוגע בערוה כיון שאינו מתכוין למצוה כלל וכנ"ל ורבנן פליגי דכתיב יבמה יבא עלי' מ"מ ואפ"ל דס"ל דאפי' למ"ד מצות צ"כ י"ל דהכא ביבמה גילתה תורה להדיא קרא דיבמה יבא עלי' מ"מ ואפי' מתכוין לכוונה אחרת וע' בנימוקי יוסף להלן ביבמות (דנ"ב) דעתו ודעת הריטב"א דאפי' לא"ש קנאה בדיעבד בבעל לשם זנות וקיים העשה דיבום וכ"ש לרבנן עיי"ש, וע"כ צ"ל מכח קרא כנ"ל ולשיטה זו ברייתא מתפרשא בכונס לשם נוי כו' בלחוד ותו לא תיקשי ולא מידי משאר כל המצות דמהני ויוצא יד"ח אפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדיי' ומתכוין להנאת גופו ג"כ כל שעיקר כוונתו למצוה דהכא שאני דמיירי שאינו מתכוין למצוה כלל וכסברת האחרו' הנ"ל:

ואחר כתבי מצאתי להדי' בת' שבו"י ח"ג אהע"ז סי' קל"ה שכ' כן להדי' כן בפירושא דברייתא דא"ש ורבנן כפירוש הב' דא"ש אינו אוסר רק במתכוין לשם נוי בלחוד אבל לא כשמתכוין לשם מצוה ג"כ ע"ש וכן חטין ד' הנוב"י חאהע"ז מה"ק סי' נ"ד ע"ש דכ' דלא"ש נמי לא אסור אא"כ במתכוין לשם נוי בלחוד דאז הוי כוונתו היפך המצוה לגמרי אבל העושה סתם מהני אפי' לא"ש, ואפשר דטעמי' נמי דאזיל בשיטת הרשב"א הנ"ל שבנדרים שם גבי מודה"נ מתשמיש דסובר מצללה"נ אע"ג דאיכא בהדי הנה"ג דבטלה לה לגבה ובמק"א הפליתי דהר"ן נמי מודה להאי דלא איכפת לן בהנאה דגופא שבשעת מעשה המצוה ממש אלא ה"ט דחולק בהנאת תשמישך משום דהנה"ג בא לו גם אחר קיום המצוה ע' בהקדמתי לס' הנ"ל באורך ואכמ"ק:

עכ"פ הא קמן ב' הפירושים הנ"ל ונ"מ ביני' היכא דמתכוין למצוה והנה"ג בהדה קא אתי דלפי פירוש א' לא"ש אסור דבעי כוונה למצוה בלחוד ואפי' להרשב"א נמי איכא למימר דס"ל דיבמה שאני כמש"ל וכ"ש להר"ן דסובר שבכל המצות כן הוא כשמתערב הנה"ג בהדי מצוה ל"א מצללה"נ וקאי באיסורא כאלו לא עשה מצוה כלל, ולפי' הב' אינו אסור לא"ש אלא א"כ מתכוין לשם הנה"ג בלחוד, ואז אפי' למ"ד מאצ"כ הו"ל כאלו לא פשה מצוה כלל וקאי באיסורא אבל אם מתכוין נמי למצוה לא קאי באיסורא אפי' לא"ש ואפ"ה ס"ל דמצות חליצה קודמת משום דחיישינין שמא יתכוין רק שם נוי וכו' ולא לשם מצוה כלל לכן מוטב אם פורש מיבום לגמרי ופוטרה במצות חליצה:

ומעתה י"ל דרש"י ור"ת פליגי בהני ב' פירושים שבברייתא דרש"י ז"ל ס"ל כפי' הב' וכמ"ש השבו"י והנוב"י דלא"ש נמי דוקא כשמתכוין היפוך המצוה לגמרי וכנ"ל ולהכי בסתמא היכא דבעי ליבומי ואומר שמתכוין למצוה סמכינין אדיבורי' כיון דאפי' אם יתערב במצותו הנאת גופו נמי ליכא איסורא אפי' לא"ש דס"ל מצות חליצה קודמת נמי לא הוי אלא מטעמא דחיישינין שלא יתכוין לשם הנאתו בלחוד ולהכי היכא דאית לן גילוי דעתי' דלמצוה מתכוין שפיר דמי כיון דלא בעי טפי מהכי דכולי האי לא חיישינין שמא לא יתכוין למצוה כלל כיון שאומר בפירוש שמתכוין למצוה, אבל הר"ת ס"ל כפי' הא' דלא"ש הוי פוגע בערוה אפי' מתכוין נמי לשם מצוה כל שמערב עמו הנאת גופו דלא שרי רחמנא איסורא דאשת אח אא"כ מתכוין רק למצוה בלחוד להכי שפיר אפי' אית לן גילוי דעתא דלמצוה מתכוין נמי אית לן למיחש להכי דכולי האי לא מזדהר שלא יתערב עם המצוה הנאת עצמו כלל ולהכי מפרש דרב לא קאמר אלא לרבנן דא"ש דס"ל מצות יבום קודמת ואין כופין להם היכא דלא בעי ליבומי אבל לא"ש דס"ל מ"ח קודמת אפי' אם שניהם רוצים ביבום אין שומעים להם דתו איתא לחששא דשמא יתערב הנאת גופו עם המצוה וימצא פוגע באיסור דלדידי' אפי' מתכוין למצוה ל"מ כיון שמתערב הנאת גופו עמה ל"מ לגבי איסורא דאשת אח ומילתא כי האי שפיר חיישינין ומאי אהני לן דיבורי' שאומר שמתכוין למצוה וזה נכון לכאו' בעזה"י:

אחר כתבי כ"ז אנה ה' לידי ס' זכר יהוסף על הש"ס לידידי הרב הגאון המפורסם זה סיני, בקודש ועוקר הרים מהרי"ז שטערן שליט"א האבד"ק שאוול אשר נשלחו לי מאתו וראיתי בחי' ליבמות ד' ל"ט שדיבר שם מענין זה ומייתי נמי ד' הנוב"י שם ונתחבט שם לענין יבום לשם נוי אי הוי כמתכוין בפירוש להיפוך שלא לשם יבום ומייתי התם בשם שו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' י"ח) נמי כי האי דמקשינין לעיל הא אנן קיי"ל מצות אצ"כ ואפי' בדאורייתא וא"כ אמאי הוי לא"ש כפוגע בערוה ודחיק עצמו לתרץ קושיתו, ותמוה דלפ"ד הנ"ל הענין מבואר בטו"ט בעזה"י כנראה להמעיין גם מש"ש לתרץ קו' הגאון בנין עולם וז"ל, אבל בלא"ה אין זה בגדר קושיא דכיון דאינו מכוין ליבום ממילא אסור משום אשת אח ולכן קרוב הדבר וכו' דמיחזי כנושא אשת אח שלא במקמ"צ אבל מ"מ הא ודאי דמקיים מצות יבום דהא קיי"ל בא עלי' אפי' שוגג קנאה וכו' ופשוט ואין מהצורך לולא שראיתי שנטה מזה וכו' עכלה"ט. ודבריו תמוהים מאד בעיני חדא איך אפ"ל במילתא דא"ש דרק לענין איסורא דאשת אח בלחוד הוא דקאמר אבל לעולה מקיים מצות יבום בהאי ביאה שלא לשם יבום והא בהדי' משמע בסוגי' איפכא דקא כריך עלי' מברייתא דיבמה יבא עלי' מצוה ומשני רי"צ בר אבדימי למצוה ע' פירש"י לשם מצות יבום, וכו' משמע דבלא"ה לא יצא נמי יד"ח מצוה, ותו דבפירוש שבו' בסוגין ושאר דוכתי דהא בהא תליא דאי נימא, דיצא יד"ח מצות יבום ממילא נדחה איסורא דאשת אח לגמרי דאשתרי אשת אח לגבי' לגמרי ומינה גמרינין לכל דוכתי עדל"ת דלפ"ז הא דאמרי' להלן (דנ"ג ע"א) דבכל גווני קנה, לאו לענין יבום בלחוד קאמר אלא איסורא דאשת אח נמי לא עבר דכיון דקנאה בהכי ויצא יד"ח יבום אישתרי ממילא איסורא לגבי' אלא דלא נחית מתני' אלא לאשמועינין דין יבום בלחוד ותו לא. אבל לעולם דאיסורא נמי ליכא וא"כ דברי ידידי הגאון הנ"ל בתירוצו צל"ע, וקו' הרב בנין עולם הנ"ל מיושבת בל"ז לפי דברינו הנ"ל:

תוכן העניינים

גבורת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה