אור ברסלב
גאון יעקב על עירובין פרק שלישי – בכל מערבין › דף ל:

גאון יעקב על עירובין· רבי יעקב כהנא

פרק שלישי – בכל מערבין · דף ל:

דף ל.

התם איכא סעודה הראוי' מבעוד יום כו' איכא למימר קסברי ב"ש סוף היום קונה עירוב ותוס' יו"כ דאורייתא לית להו וצריך תירוץ:

כמאן דלא כחנניא דאי כחנניה הא אמר עד שיוציא כל כלי תשמישו ולא מיבעיא כל מזונו הצריך לו לאותו שבת והאי יין דנזיר ותרומה דישראל מה לי אי עירב בהו אי לא עירב בהו הא בכל מזונו הצריך בעי לערובי:

ד' מחלוקת בעירוב לרבנן אפי' במאי דלא חזי לי' וחזי לאחריני לסומכס חזי לי' בעינן והיכא דאפשר דמתשיל כגון יין לנזיר מערבין לב"ש אפי' היכא דאיפשר דמיתשל נמי לא דחזי לי' השתא בעינן לחנניה אליבא דב"ש כל צרכו בעינן:

ה"ק עירב בלבנים והוצרך לשחורים כו' פי' הריטב"א והיה רגיל בכך או שהיה יודע שצריך להם דלא קנה שביתה כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו דאי כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם ודאי אין זה מעכב עלי כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיה סבור שצריך ושהיה רגיל בהם ולהריטב"א לא צריכא לשבושי למתניתא אלא הכי קתני עירב בשחורין שהן כלי תשמישו שצריך ורגיל בהן לא יצא בלבנים שלא הוצרך להם בשעת שקנה עירוב אלא שנתחדשו לו לא יצא בהן בשבת דמחזי ככלי תשמישו והוצרך להם בשעה ששבת והרי בטל העירוב הא בשחורין יצא כיון דבעידנא דקנה עירוב לא הוצרך ללבנים ולא רגיל בהו קנה לי' עירוב:

ותלמודא הלכתא הוא דקא פריש ומתניתא ממילא מיתרצא:

אלא סומכוס ס"ל כרבנן ורבנן דסומכו' לאו משום דס"ל כרבי והוי חזי לי' דאפש' דמיתשיל ומפ' אלא משו' דס"ל אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ואפי' לרבנן דרבי וכדאמרינן גבי גודגדניות דחשיכי בנים ואמתני' דהכל לפי מה שהוא אדם דסומכוס היא דלרבנן אע"ג דלא חזי לי' ופליגי עלי' דסומכוס אע"ג דליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דאי אפש' דמפריש לי' מיני' ובי'. וכב"ה דמדמי ליין דנזיר ותרומה דישראל לגדול ביום הכיפורים דמשום דחזי לקטן הוא והתם הא לא איפש' דלישתרי לגדול:

אלא סומכוס ס"ל כרבנן אמרי בתוס' אע"ג דשאלה דנזי' שבות צורך שבת היא שיהא מות' לשתות יין בשבת והשתא לא צריכא למימ' טעמא דתרומה משום דהדרא לטבלא אלא נזיר היינו טעמא דשאלה דידי' צורך שבת היא אבל תרומה שאלה דידה לאו צורך שבת היא כדאמרי אשלא מן המוקף דא"צ לאכלן בשבת. וכן הא דאין מערבין בהקדשות אימא רבנן דרבי היא ומשום דשאלה דידהו לאו צורך שבת ה"א. מיהא מסתברא לענין שאלה לנדרים עירוב נמי צורך שבת איקרי ושלא מן המוקף חמיר מיני' דלא אשתרי אלא בצריך לאכול בשבת:

תרגומא אשולה וזקן. תהו בה רבנן דתוס' א"ה היינו דא"ר זירא סומכוס היא בהא הא מודו רבנן ולדעתין מילי מילי איתנהו בעירוב איכא כל הני דחשיב להו בפירקין דחשיבי בהנהו שיעור' דאתמ' בהו ואיכא ככר דב' סעודות דידי' תנינן בכיצד משתתפין וכן כולהי מילי דלא אתמ' בהו שיעורא בפירקין שיעורי' כדתנן וכל הני שוין בהו כל אדם ואיכא מילי דלהנך אינשי חשיבי בהאי שיעורא ולאינך אינשי בשיעורא אחרינא כגון בשר צלי דלפרסאי ב' סעודות בשר בעינן ולעלמא לאכול בו ואיכא עוד כה"ג דלא אתפרש לן ובהא פליגי רבנן וסומכוס דלרבנן בשר צלי אפי' לפרסאי כדי לאכול בו אע"ג דלא חשיב להו חשיב לעלמא וכן כל כה"ג ולא דמי לעשירים דבגדי עניים לא מטמא להו דבעירוב אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ולסומכוס לפרסאי כדי לאכול הימנו דאמ' מאי דחזי לי' בעינן וכן כל כה"ג וכבגד עשירים לעשירים היינו דקאמ' מאי דחזי לי' בעינן דלפירוקא קמא דבתוס' במאי דחזי לי' סגי מיבעי לי' ולפירוקא בתר' הא הכל לפי מה שהוא אדם אשיעורא קאי ולא אתרומה ישראל אמרינן לימא מתניתין דהכל לפי מה שהוא אדם וסומכוס פליגי נמי ברעבתן ומשנינן תרגומא למתני' אחולה וזקן לכ"ע וכן בבשר צלי ודכוותי' לסומכוס מתני' כוותי' אזדא כדר' זירא דהכל בין להקל בין להחמי' משמע דומיא דמלא קומצו בגדול קומץ גדול ובקטן קומץ קטן וכן באינך ה"נ לחולה וזקן סעודות קטנות ולפרסאי סעודות גדולות אלא דנקט חולה וזקן משום דאיירי בי' רשב"א אבל רעבתן אפי' לסומכוס בטלה דעתי'. והשתא אנן דקי"ל כרבנן דסומכוס בשר צלי אפי' לפרסאי כדי לאכול בו וכן כל כה"ג אמרינן הואיל ולהנך חשיבי ורשב"א דאמ' ברעבתן דוקא כסומכוס ס"ל א"נ לאפוקי נפשי' מפלוגתא אמר בהא אפי' סומכוס מודי ליה:

חולה וזקן וכן לאדם ששבע במעט היכא דליכא למימ' בי' בטלה דעתו במאי דחזי לי' סגי:

הא דאמו' בתוס' דלרבנן אין מערבין לחולה וזקן כדי מזונן הואיל ובמידי דלא חזי לדידהו שיעורו כסעודה בינוני כו' לא תיקשי א"ה לסומכוס נמי הא היכא דאפש' דמיתשיל עילוי' מודי דמערבין ואמרי עלה בתוס' הנ"מ היכא דחזי לאחריני אבל היכא דלא חזי נמי לאחריני כגון טבל והקדש לא אמרינן הואיל ומצי לתקוניי והשתא בכה"ג סעודה בינונית של כ"ח בעינן כיון דמשום דחזי לאחריני קשרית לי'. ונימא הואיל ובכה"ג שיעורו בסעודה בינונית במידי דחזי לדידהו נמי בסעודה בינונית בעינן ודאיכא למימ' לרבנן הואיל ומשכחת לחולה וזקן לא חזי לדידהו וחזי לאחרים מאכל דלא חזי להו אלא לבריא או תרומה דשכיח אמרינן נמי בדחזי להו אבל לסומכוס לא משכחת לה לא חזי להו דלישתרי אלא בנזי' א"נ באומ' שבועה שלא אוכל ככר זו דחזי לאחריני ואפש' דמתשלי והא לא שכיחא:

אהל זרוק כו'. כשתימצי לומר לדברי רשב"א בעל התוס'. הא דתנן אדם וכלים נעשין אוהלים לטמא אבל לא לטהר טעמא משום אוהל זרוק דכלי אוהל זרוק מיקרי ול"ש כלי גללים וכלי אבנים וכ"א ל"ש כלים הבאים במדה ומתני' רבי היא ור' יוסי בר"י דאמ' אוהל זרוק שמי' אוהל אדם וכלים נעשין אוהלים לטמא ולטה' והא דתנן אלו מביאין וחוצצין כלים הבאים במדה ר' יוסי בר"י היא א"נ התם עם דפנות אוהלים כדאמ' הרב בעל תוי"ט משמי' דמהר"מ. וכן הא דתנן גבי כוורת היתה באה במדה כו' הלכך בנדבך ע"ג רוח חיים דכ"ע שמי' אהל והאי שיטתא תלמודא צריכא וכולהי רבוותאי לאו הא בהא תליא אדם וכלים דכ"ע אין נעשין אוהלים לטה' אלא התם בנדבך דסמיך עלי' פליג ר"א והנ"מ כלים שאין באין במדה ואפי' טהורין כגון כלי גללים וכו' אבל כלים הבאין במדה בטלי מתורת כלים ונעשין אוהלים לטמא ולטה' והכא בזרוק קמיפלגי ומאי זרוק אמר הריטב"א משמי' דר"ח אפי' נח אלא שנזרק שם לפי שעה אמר רבי לאו שמי' אוהל ואכרע לדברי רש"י ור"ת דבנח דכ"ע שמי' אוהל ובנזרק באויר דכ"ע לאו שמי' אוהל כעוף הפורח וכדתנא זרקה ע"פ המת טמאין וכי פליגי כשהוא מהלך על הארץ וכבר פריש לן הריטב"א שפיר:

אמר רש"י דרבנן ור"י כסומכוס דאמ' דחזי לי' בעינן דאי לרבנן דסומכוס אפי' כהן בבה"ק ואינו יכול לילך נמי הואיל וחזי לישראל וכן אמר הריטב"א ואמ' ואנן קי"ל כרבנן דסומכוס ואפי' לכהן בבה"ק נמי ע"כ. והא דאמרינן הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר לא כלום היכא דאחריני נמי לא מצי אזיל למקום העירוב ואע"ג דנתנו באילן למעלה מיו"ד מצי אזיל היאך דנתכוין לשבות למעלה מ"מ למיכלי' לעירובי' במקום דנתכוין האי לשבות למטה לא מצי ורבותינו בעלי התוס' אמרי ע"כ לא פליגי רבנן על' דסומכוס אלא דלא חזי לי אבל למיזל ומישקל מודו דבעינן דאיהו מצי אזיל ומשקל וכן אמר הרא"ש. ואמרו בתוס' דר' יודא ודאי כסומכוס מדקאמ' ולאכול ואמר לכהן טהור בתרומה טהורה וכן פירשא להא דאר"י לכהן טהור דוקא ואהא דפריך והיכי מייתי' לי' דקא מטמי כלי לכהן ולא חזי לי' ואנן אית לן למימ' דר' יודא נמי אפי' תימא כרבנן דסומכוס וכהן טהור קמ"ל כי היכי דאשמעינן תרומה דאפי' תרומה משכחת לה בדלא הוכשרה ולא מיבעיא חולין ה"נ אשמעינן דאפי' כהן טהור דנוזה' על טומאה משכחת לה דלא ליטמי דקאי ברחוק ד"א מקבר ומייתי בפשיטי כלי עץ כדאסברה הריטב"א אליבא דרש"י א"נ קמ"ל דיכול לחוץ ולילך בשידה בתוך ד"א כדאמרי בתוס' אע"ג דכהן טמא נמי מוזה' לאח' שפירש אימא כר"ע ס"ל דאמ' נטמא בו ביום פטו' וקפסיק ותני טהור ותרתי קמ"ל כהן טהו' ותרומה טהורה איפש' לערובי לי' בה ודפריך והיכי מייתי לה משום דמטמי כלי לכהן והא קא מוזה' אטומאה א"נ היכא דכלי מקבלא טומאה מביאה על עצמה בכ"ש ועל אדם הנושא בעובי מרדע וגזור הקיפו אטו עובי' וה"נ נגזור שטח' אטו חודה ומשני בפשוטי כ"ע דלא מקבלי טומאה ולא מטמי לאדם ולא גזור בי' וכדבעינא למימ' קמן ופריך הא קא מאהיל דאי מייתי אשטחי' אוהל גמור הוא. ולאכול דקאר"י לרוחא קאמ':

אמר הרא"ש דלית הלכתא כסומכוס חדא דב"ה דלא כותי' ועוד מדא"ר הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין משום דחזי לאחריני ולדעתין אי משום הא לא אריא אטו סומכוס וסתמא דכלים כב"ש אלא קסב' לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ודרב הונא אפי' לסומכוס דאפש' דמתשיל מידי דהוה אנזי' ביין אלא מדהכא דעיק' שמעתא בעירובין סומכוס יחידאה ורבנן פליגי עלי' וסתמא דכלים לרווחא מוקים לה ר' זירא כסומכוס וה"ה דמצי לאוקמה כרבנן כדאמ' בתוספ' וברייתא כרבנן דב"ה דאמרי מערבין וסתמא דתלמודא נמי קאמ' בגודגניות אפי' תימא לחשוכי בנים בהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבין לנזיר כו' ואי איתא הול"ל רב דאמ' כרבנן אלא פשיטא לי' דהכי הלכתא:

תוכן העניינים

גאון יעקב על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה