גאון יעקב על עירובין· רבי יעקב כהנא
פרק שלישי – בכל מערבין
מתני': לכהן בבית הפרס הא דכתבו רבנן בעלי התוספ' להריטב"א דאמר משמי' דהראב"ד אהא דאוקים למתני' דתנ' באילן כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ורמי דשבת אהך סתמא דתנן אין מעשרין הודאי ואמר שלא התיר רבי לעשות מעשה בשבות דרבנן בהש"מ דתנן אין מעשרין את הודאי אלא לגבי עירוב הקיל לדינא כאלו יכול לעשות כן וכו' ה"נ לא שרו רבנן לכהן למיזל בבית הפרס אלא לגבי עירוב למדין כאלו מצי אזיל:
דף כז.
גמרא: מכלל דלאו הכא קאי מבמקום קא דייק דאי הכא קאי האי אפי' במקום אע"פ שנאמר בו חוץ מיבעי ליה אע"ג דתנא בי' חוץ דליכא מידי אחריני משמע אין למדין ממנו ומדקאמר אמר אפי' במקום מכלל דבמקום שלא נאמר בו חוץ קאי:
ופדיון הבן ה"ה פדיון עצמו אלא קרא בבן כתיב:
כל שנישא ע"ג הזב בתוס' אבל אי מיירי בעליונו של זב כו' ולא ידענא אי הכי מה בין נשא ע"ג הזב להזב נישא עליו אידי ואידי דבר הראוי לכך בעינן ותו מדקתני סיפא כיצד אצבע של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה כו' הטמא מלמעלה ומשכב ומושב מלמטה מכלל דע"ג לא בעינן ראוי לכך והריטב"א אמר משמי' דעליונו לא מטמא אלא בדבר הראוי למשכב ולמושב דמכל אשר יהי' תחתו דרשינן נמי שראוי להראות תחתיו דזב והכא בהיסט הזב עסקינן והיינו דקתני נישא דהיסט נקרא משא ומשא נקרא היסט:
והא דאמרי עליונו שאינו מסיט כולו ומקצתו נגרר בארץ אמר הריטב"א או שסומכין מקצתו בני אדם אחרים או שסומכין הכלי עליו או כרעו הזב והטהור בכף מאזנים והכלל שאין הזב לבדו מסיט כולי' אלא מקצתו או בסיוע הטהור וכולה מילתא דרבותינו בעלי התוס' בהא מפרשא בפירושי הריטב"א והכרע כוותי' דהר"י דעליונו לא מטמא אלא בדבר הראוי למשכב ולמושב והכא בהסיטו של זב לאפוקי מדרש"י דמוקים לי' בעליונו של זב ולדעתין כותי' דהרש"י מסתברא דלא אשכחן דליבעי דבר הראוי למשכב ולמושב אלא במשכב ומושב דכתיב אשר ישב עליו וכתיב ישכב אבל עליונו לא אשכחן אלא וכל אשר יהי' כל מילי משמע וכן הא דאמרי מאי עליונו ומאי היסטו היסטו שמסיט כולו עליונו שמסיט מקצתו דחיקא לן ומסתבר טפי למימר מאי עליונו כדתן אצבעו של הזב תחת הנדבך והטהור מלמעלה דלא מסיע ומניד לי' והיינו נושא והסיטו היכא דמניד לי' וקתני בעליונו דהכל טמא:
וכל שהזב נישא עליו טהור הא דאמרי בתוס' משמי' דר"ת טהור מטומאה חמורה אבל טמא טומאה קלה מאן מתרגם לן מילתא הא כל שנישא ע"ג הזב נמי טומאה קלה הוא דטעמא דעליונו של זב והיסטו לית בהו טומאה חמורה כלל והא דאמר הר"י דאבן מסמא לא מטמא אלא אוכלין ומשקין נמי דחיקא טובא ואית לן למימר הא דאמרינן במדוה אי מה היא מטמא באבן מסמא אבן מסמא דמשא קאמר היכא דטהור נושא למדוה באבן מסמא דבזב וזבה אצבעו של טהור תחת הנדבך והן מלמעלה טמא:
אי דיתיב עליו היינו מושב פרישו בתוס' נהי דקרא מפליג בין ישיבה דרכיבה כו' וקשיא הא קרא נמי בגובה דאוכפא הוא דמפליג ואי קסבר גבה דאוכפא נמי היינו מושב מאי קא משני ומחוורא כדאמר הריטב"א משמי' דרבינו חננאל דגריס ולטעמך קרא נמי כו':
רבי אלעזר ור' יוסי בר' חנינא חד מתני כו' ובירושלמי א"ר אלעזר מי מלח נלקחין בכסף מעשר:
כ"ש אעירוב אע"ג דאיכא דניקחין ולא מערבין כבר פרשוהו התם בדצריך תיקון ולגבי עירוב בעינן מידי דחזי בשעת העירוב ואמר הריטב"א משום דאי אפשר לבשלו ולתקנו בשבת ומדברי רש"י גבי כפניות ורבותינו בעלי התוס' הכא שמעינן א"נ הו"מ לתקוני' בשבת כיון דלא תקני לא הוי עירוב בעינן סעודה הראוי משעה שעירוב חל וליכא והא דפריש הריטב"א במתניתין אקטר דניקח בכסף מעשר משום דחזי ע"י שליקה וטיגון וגבי עירוב בעינן מידי דחזי השתא בלא תיקון כלל וגבי טומאת אוכלין אע"ג דבעי תקונא פורתא כגון כפניות דיכול למתקן ע"י אור וגבי כסף מעשר אע"ג דבעי תקונא טובא כגון קור דחזי ע"י שליקה וטיגון ואיכא למימר דקור מערבין בו וכדבעינה למימר קמן:
דף כז:
לא נצרכא אלא שנתן לתוכן שמן פירשוה בתוס' וכן הריטב"א בעירוב נמי שנתן לתוכן שמן ודליכא בשמן שיעור שתי סעודות והריא"פ והרמב"ם וכל דאתו בתרי' אמרו בעירוב אפי' בלא שמן הואיל ואורחי' ללפת בה והיינו הילמי דשבת פרק חבית ואמר הריטב"א לא מחוורא שיטתא דתלמודא כוותי' ואנן קשיא לן א"נ מוקמת לעירוב בנתן לתוכן שמן מאי מאן דמתני אמעשר כ"ש אעירוב דקאמר הא במעשר אפי' עור וצמר וקנקן דלאו אוכלא כלל שרו דרחמנא שריא בי' הבלעה אבל עירוב סעודה בעי ומים ומלח אימא לא חשיבא אפי' לאשלומי שיעורא וכן הא דקאמר מאן דמתני אעירוב אבל אמעשר לא מעאי אימא עירוב שיעור סעודה דאוכלא בעינן אבל מעשר אימא כבן בג בג ואפי' הבלעה דעור וצמר וקנקן שרי ולא מיבעיא להריא"פ והרמב"ם דעירוב בלא שמן ומעשר בהדי שמן וכ"ת לית הלכתא כבן בג בג דקרא ואכלת כתיב ומדבן בג בג נשמע לרבנן דהבלעה אע"ג דלאו פירא שרי הואיל וקרינן בי' ואכלת לפרט לא חיישינן בהבלעה וכי שרית לי' בכסף מעשר בהבלעה דהוי אוכלא וקרינן בי' ואכלת כ"ש בעירוב ודרבנן דחשיב אוכלא ומ"ד אעירוב אבל אמעשר לא מ"ט פירא בעינן והבלעה לא שרינן כלל ואפי' להריא"פ והרמב"ם דאמרי בעירוב מים ומלח בלא שמן מ"מ מ"ד אמעשר בנתן לתוכו שמן כ"ש אעירוב בלא שמן דאי בלאו שמן לא הוי אוכל במעשר בהדי שמן נמי אסיר בעינן ואכלת וליכא הא ליתא דלא אשכחן תנא דליפלג עלי' דבן בג בג והרמב"ם נמי קבע הלכתא כוותי' אלא הא דאמרינן כ"ש אעירוב למר ולמר אמעשר לא למאי דס"ד מעיקרא דמעשר נמי בלא נתן לתוכו שמן אבל למאי דמסיק דבמעשר בנתן לתוכו שמן ולהבלעה נצרכא לא תלי מעשר בעירוב דמעשר טעמי' משום הבלעה ואפי' קנקן שרי ועירוב טעמא משום אוכלא למר בנתן לתוכו שמן אחשבי' לכולא אוכלא ולמר אפי' בלא נתן לתוכו שמן משום דחזי ללפת בי' אוכלא ומאן דמתני אמעשר בעירוב לא ידענא וכן מאן דמתני אעירוב לא ידענא מעשר ורש"י דאמר דבן בג בג מגופי' דבקר וצאן ויין ושכר גמיר הואיל וכתיב רחמנא בכל אשר תאוה נפשך הנך ל"ל דבן בג בג פליגא אדכולהי תנאי דדרשי כלל ופרט או רבוי ומיעוט ולבן בג בג אפי' מים ומלח בלא שמן נמי דמהי תיתי למעוטי ורב יוסף דמוקי בנתן לתוכן שמן ולא קאמ' ר' יצחק דאמ' כבן בג בג דלא דריש לרבוי ומיעוט ור"י בן גדיש ור"א דרשי רבוי ומיעוט כדאמרינן בשמעתין משום דלא מסתבר לי' למוקמי' לדר' יצחק דלא ככולהי תנאי דאפי' ר"א ור"י בן גדיש דמקילי רבוי ומיעוט מיהא דרשי ומוקים לי' בנתן לתוכן שמן ונותן דמי מים ומלח בהבלעה ומדבן בג בג דמוקים לקראי אהבלעה ואפי' הבלעה דלאו אוכלא שרי נשמע לרבנן אע"ג דלא אייתר להו קרא הבלעה דאוכלא מסברא שרי הואיל וקרינן בי' ואכלת בהבלעה לא חיישינן לפרטא. דכי אתא פרטא למיקנא בהדיא והיינו דתלינן עירוב במעשר כדאמרן. ולרבותינו בעלי התוס' והריטב"א דאמרי בן בג בג מביתין קדריש הלכתא כבן בג בג וכדאמר הרמב"ם ולמסקנא לא תלי עירוב במעשר כדאמרן:
ומאי דקשיא עליו מירושלמי התם פרישנן לה ולא קשיא ולא מידי:
ודאמרינן בשמעתין לר"י בן גדיש מאי מיעט מיעט מים ומלח ש"מ בעירוב מים ומלח אפי' בלא שמן כהריא"פ והרמב"ם דאי בעירוב נמי שמן בעינן אבל בלא שמן לאו אוכלא הוא מיעוטא ל"ל ת"ל מדכתי' ואכלת:
ור"א דקאמר מיעט ציר דמים ומלח לא צריך למעוטי דמואכלת נפקא כדאמר הריטב"א ע"כ ל"ק אלא במעשר דאורי' א"נ במעשר ושמחת כתיב ואין שמחה אלא בבשר או בפירי כדכתיב גבי בכורים ושמחת בכל הטוב א"נ במעשר גופי' אוכלא בעינן אבל עירוב מידי דמלפת בי' אוכלא נמי ואבע"א ר"א ור"י בן גדש בהא קמיפלגי דמאן דדריש רבויי ומיעוטי נמי דדמי לי' מצד אחד בעינן למעוטי דלא דמי אפי' מצ"א ור"א סבר שומנא דפירי לא חשיב פירא ואפי' מצ"א לא דמי וציר נמי כמים ומלח דמי ור"י בן גדיש סבר שומנא דפירי פירא חשיב ודמי לי' מצ"א דהויא פירי מפירי:
שלוקחין בקר על גב עורו מאי שלוקחין בקר שלוקחין בקר ביוקר ע"ג עורו.
להריטב"א משמי' דהראב"ד דכיון דאיצטריכו ביתין אצטריכו להנך תרי מיעוטי א"ה רבוי ומיעוט מנא לי' אימא כולהי פרטי משום ביתין אצטריכו ולמאי דאמר הואיל ואכתיב בתרתי בביתי אכתיב נמי באידך שפיר:
אמר הריטב"א י"א שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו וצאן אגב גיזתה אלא משלקחם חיים כו' ונראין דברים דלגמרי שרא רחמנא וכו' ע"כ ומתחזיא ע"כ לא שרינן אלא או מחובר או דמינטר דומיא דיין אבל בשר בכלי א"נ כלכלה מלאה פירות למיהב דמי כלי וכלכלה בהבלעה לא וצ"ת:
במאי קמיפלגי ר"י בן גדיש ור"א לרבינא קפריש ואזיל דהכי מסקינן אבל לאביי לא פליגי ור"א ור"י בן גדיש נמי דרשי כללי ופרטי ודגים משני צדדים דמו לפרט וקא ממעט ציר ומים ומלח דלא דמו אפי' מצ"א משום דליכא דדמי מצ"א למעוטי לי' א"נ איכא פירי או כמהין ופטריות דדמו מצ"א וממעטינן לי':
למאן דשרי בעירוב מים ומלח מסתברא דלא אסיר אלא לערב במים לחודי' או במלח לחודי' אבל במים ובמלח אע"ג דלא עריבינהו בהדי הדדי ועביד הילמי אלא אחתינהו בתרי מאני מים בפ"ע ומלח בפ"ע הוי עירוב הואיל ואי בעי מערב להו מחוסר עירובי לאו עידי הוא וצריך תלמיד:
ה"א מאי שכר דבלה קעילית א"נ שכר תמד לא אתו אינך מיני' דשאני תמד דמיא הא מתערב בהדי קיוהא וחדא משקה הוא ולא מצי למיפרש מיא לחודי' מיני' דקיוהא אבל אינך הא קנקן ועור וגיזה לחודי' משתמשי:
אבל יין ע"ג קנקנו אימא לא ה"ה דהו"מ למימר אבל תמד אימא לא:
ואי קשיא השתא נמי תעד מנ"ל אימא מאי שכר דבלה קעילית ומאינך לא אתי דקיוהא בעלמא היא דלהכי איצטריך קרא תריץ כיון דשרי רחמנא הבלעה מוקמי' לי' נמי תמד אע"ג דבלאו קרא דבשכר לא ילפינן תמד מיני' משום דקיוהא בעלמא הוא כיון דכתב קרא מוקמינן לי' אהבלעה דתמד דומיא דאינך דבהבלעה קמיירי ולרבנן דתוס' דדבלה קעילית נמי הבלעה אלא הבלעה דחשיבי היא איכא למימר השתא דכתב לאינך דבלה קעילית מיני' אתו ואייתר בשכר לתמד:
דף כח.
לא דמי לי' מב' צדדין וקשיא הא מנ"ל אימא אהני כללא קמא למעוטי דלא דמי כלל אפי' מצד אחד דאי מכללא בתרא איתרבו כל מילי ואפי' דלא דמי גי' כלל הלכך מתחזיא כדאמר הריטב"א דכל מילי לאו דוקא דא"כ פרט למה לי אלא כל דדמי אפי' בצד אחד ואכתי קשיא מיעוט וריבה מאי איכא למימר אי רבי כל מילי מיעוטא לאל ואי דדמי בצד אחד ריבוי ומיעוט וריבוי ריבויא קמא ל"ל וצריך לפלוגי בין צדדין גרועין לצדדין מעולין:
כל דלא דמי מב' צדדין בתוס' דב' צדדין דהכא כחד צד דהתם. דכל הצדדין השוין במעלה כפי מה שהבינו חכמים כולן כחד צד הן ולא מרבינן אלא עד דדמי בכולהי והיינו חד צד דנזיר ובתרי פרטי בעינן דדמי אפי' בצד דלא חשיב במעלה כאינך והכא טרי מב' צדדין לאפוקי דגים דלא דמי אפי' בכל צדדין השוין במעלה אלא בחד מיני' ומשני צדדין לאו דוקא ב' אלא אי איכא טובא דשויין הדדי במעלה דדמי בכולהו בעינן ומשום דהכא ליכא אלא תרי פרי מפרי וגדולי קרקע קאמר ב' ולאפוקי דגים דלא דמי אלא בחד מיני' ולמ"ד כללא קמא דוקא בעינן דדמי אפי' בצד דלא חשיב כאינך ולהר"י למ"ד כללא בתרא דוקא נמי בעינן דדמי אפי' בצד דלא חשיב כאינך אלא למאן דאמר כללא קמא דוקא בעינן דדמי אפי' בגרוע ביותר:
גודגדניות בכולהו מערבין למר מדהוקשו לזרע דלא חזי אפי' לערובי בנים וכן אמר הרא"ש גודגדניות שהוקשו לזרע אין מערבין בה מכלל דבדלא הוקשו מערבין:
ובבל הויא רובא דעלמא ביחיד אמרינן בכ"מ בטלה דעתו ובמקום ג' מידות בדבר פרשינהו הריטב"א:
דף כח:
ראשונים שלא היו להם פילפלין הא דבתוס' דקמן קשיא מאחר דמשום טבול פטור מן המעשר ומשום דאכלי' בעיני' הוא דקמחייב ור' יוחנן היכי שביק טעמא דחיובי' ונקט טעמא דלאו דחיובי' אלא פלפל לטבולי נמי לא חזו ולתבלין הוא דחזי ור' יוחנן ה"ק אנן דמתבלינן בפלפלי לא צריך לגרגר וקמאי דלא הוי להו פלפלי לתבולי הוו מבטלי בזרע גרגר שחוק והריטב"א משמי' דרבותינו בעלי התוס' אמר התם בפלפלי יבשתא דאפי' לטבולי לא חזי הכא בריטבתא וה"ק ראשונים שלא היה להם פלפלין רטובין. ויבשתא טומאת אוכלין לא מטמאי דלא חזי אלא לתבלין ובמעשר וערלה חייבין דמעיקרא כי הוו רטיבי נחית עלי' חיובא ותו לא פקע וכו':
חזיז דר' זירא בדלאו דגנוניתא ופליגא דרב והלכתא כינוקא והיינו דרב ודגנוניתא מערבין בי' ומברכין עליו בפה"א ושאר חזיז אין מערבין בו ומברכין עליו שהכל מידי דהוה אמיא ומלחא דלא מערבין בהו וברוכי מברכינן עלייהו:
כשות מערבין בו ומברכין בפה"א ולענין כסף מעשר לא ידענא או פרי מפרי הוא:
כפניות אפי' דלאו דניסחני נקחין בכסף מעשר ומטמאין טומאת אוכלין הואיל וחזי למתקן וחייבות במעשר כרבנן דר"י דהוה גמר פירא טפי משקדים ערים קטנים דקיי"ל כמ"ד זה וזה לפטור ולענין עירוב איכא למימר אפי' דניסחני אין מערבין בהן הואיל ובעידנא דקני עירוב לא חזי דהא לא מתקינהו וכן אמר הריטב"א:
וטעמא דטומאת אוכלין אסברה ניהלן הריטב"א דכתיב אשר יאכל שעיקרו לאכילה ואם מניחין אותו יהי ראוי לאכילה ואע"ג דהשתא אכתי לא חזי כולי האי וקור אין עיקרו לאכילה דלאו אדעתא דהכי נטעי לי' ואם אתה מניחו מתקשה ויוצא מתורת אוכל הלכך אעפ"י שאם שלקו וטגנו נעשה אוכל ומקבל טומאה כל זמן שלא שלקו וטגנו אינו אוכל ולא דמי לכפניות דנטעי אדעתא דפרי ואוכל ואם אתה מניחו לא יצאו מתורת אוכל וכו' ובהכי מיפרקא קושי' דרבותינו בתוס' והיינו דרבותינו בעלי התוס' אלא הא דאמרי משום דמיתוק ע"י אור קל משליקה וטיגון לא צריכא אלא משום דלאו להכי קיימא ולדברי הריטב"א ורבותינו בעלי התוס' איכא למימר קור מערבין בו. ולא דמי לכפניות דמטמא טומאת אוכלין ואין מערבין בהן וקור היא גריעא מיני' דלא מטמא טומאת אוכלין דאיכא מילתא דשוייא בכולהי היכא דלא בעי תיקונא וקיימי להכי אלא חזי למיכלי' בעינן למיחשבי' אוכלא בהא מילתא כולהי שוויין אי חשיב אוכלא לחד מיני' חשיב לכולהי. ואי לא חשיב אוכלא לכולהי לא חשיב. ואיכא בכל חדא מילתא דליתי' בחברי'. גבי עירוב סעודה הראויה בשעת עירוב בעינן ואע"ג דלאו להכי קיימא וסופו להקשות ולא נטעי אדעתא דאוכלא השתא מיהת אוכלא וסעודה קרינן בי' גבי טומאת אוכלין עיקרו לאכילה דקיימא להכי בעינן דכתיב אשר יאכל ואע"ג דלא חזי אלא ע"י תיקון גבי כסף מעשר פרי מפרי וגדולי קרקע בעינן ואע"ג דלא חזי אלא ע"י תיקון ולאו עיקרו לאכילה וסופו להקשות ואדעתי' דאקשויי נטעי לי' גבי מעשר גמר פרי בעינן ואע"ג דלא חזי אלא ע"י תיקון והשתא כפניות דעיקרו לאכילה ולא חזי אלא ע"י תיקון ניקחות בכסף מעשר ומטמאות טומאת אוכלין ואין מערבין בהן ולמעשר פליגי ר"י ורבנן אי חשיב גמר פרי קור דחזי לאכילה אפי' בלא תיקון ואין עיקרו לאכילה וסופו להקשות ואדעתי' דאקשוי נטעי נקח בכסף מעשר ומערבין בו ואינו מטמא טומאת אוכלין:
שקדים המרים בין גדולים בין קטנים פטורים ממעשר ובכסף מעשר ניקחין דהא חזי למתקן ומהאי טעמא מטמאין טומאת אוכלין ואין מערבין בהם דלא חזו השתא:
כשות וירקא דקליא ופולין לחין מערבין בהן ושיעורן כמלא היד חזיז דגנוניתא כמלא אוזליתא דאכרי והרמב"ם אמר ליטרא ולא ידענא אמאי לא פריש מילתי' דגנוניתא אבל דלאו דגנוניתא לא תרדין חיין ומבושלין מערבין בהן בשיל ולא בשיל קטיל דאכל יתי' ואין מערבין בו והרמב"ם אמר כן בכל ירק ופליג עלי' הראב"ד:
דף כט.
תפוחים בקב. וכן גרוגרות וכן תמרים ותפחים אמרי תפוחי יער מדאמר רבא וכי מערבין וצ"ל דנאכלין כמות שהן בלא תיקון דאי בעי תיקוני מ"ש מכפניות:
הא דרב מנשיא בר שגובלי לרבותינו בעלי התוס' ולהריטב"א פליגא דר' יוסף ומדמיית לה הריא"פ והרמב"ם וכולהי רבוותאי להא מתניתא לענין עירוב אלמא קא סברי דר' יוסף להלכה לא פליג אלא לפרושי מילתא דרב קאתי אהי אמר רב מיהא ה"ה לאינך ושוה עירוב למתנות עניים לכל דבר וכן אמר רש"י ואף הריטב"א משמי' דרש"י ורבותינו בעלי התוס' אמר הכי ומסייע להו מדפרכינן מדרב מנשיא אדרב נחמן והשתא כל הנך שיעורי דתנינן במתנות עניים היינו שיעורו לענין עירוב ואע"ג דבירושלמי אמרו וכן לעירוב הדא דתימר ביין אבל לא בשמן בבבלי נקטינן דאכולהי אמר רב:
ותבלין לאו בני אכילה נינהו ש"מ אין מערבין בתבלין וחיטין ושעורים וכן אמר הרא"ש והריטב"א והרמב"ם אמר עוכלא תבלין וכן הריא"פ מייתי עוכלא תבלין ואמר הרב בעל ב"י קסברי במסקנא לא קאי הכי. יין מבושל כדי לאכול בו מזון ב' סעודות ושאינו מבושל ב' רביעית חומץ כדי לטבל בו ירק ב' סעודות ואמרי רבנן רביעית זתים ואימהות בצלים או עלי בצלים דאיבצל זירתא כדי לאכול בו. ועלין דלא אבציל זירתא קטיל דאכיל יתי' ואין מערבין בהן ובירושלמי אמרו משמי' דר' מאיר כל דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא מערבין בו עם הפת אין מערבין בו השום והבצלים על דעתי' דר"מ אין מערבין בהן דתני א"ר יהודה מעשה ששבת ר' מאיר בארדקסס ובא א' ואמר עירבתי בבצלים והושיבו ר' מאיר בד' אמות שלו ומדאמר' הכא דרשב"א בעלין כר"מ ובחומץ ובאימהות אמר כדי לטבל ולאכול בו ש"מ אע"ג דעביד ר"מ עובדא בערדקסיס מודי ר"מ בכל שדרכו לטבל או ללפת משערי' כדי לטבל בו או לאכול בו וכדמוכחא כולה שמעתין ובירושלמי לטבל ירק הנאגד ועובדא דהאי גברא מוקמינן לה בעלין אבל באמהות מודי ר"מ כדי לאכול בהן והשתא הא דאמרו בירושלמי לר"מ השום והבצלים אין מערבין בהן ומייתי ההוא עובדא לאו באמהות קאמרי דהא באמהות מודי ר"מ דמערבין בהן ולא עוד אלא דלא בעי בהו מזון ב' סעודות אלא כדי לאכול בהן ב' סעודות סגי וההיא דירושלמי בעלין קאמרי וקסבר ר"מ כל דחזי למיכלי' כמות שהוא ואורחי' ללפת בי' או לטבל בו אע"ג דלית בי' מזון ב' סעודות משערינן בי' כדי לאכול בו או לטבל בו. כדאמר ר' שמעון בן אלעזר ורשב"א בעלין כר"מ ס"ל אלא מידי דלאו אוכלא הוא ומזיק למאן דאכיל לי' אע"ג דבהדי פת אכלין לי' אין מערבין בו וכדאמר התם אפונין חיין מערבין בהם למי נצרכא לר"מ שלא תאמר הואיל והן מסריחין את הפה כו' ועלין דאמרינן הכא דממיתין לא ממיתין אלא כמו שהן אבל בהדי פת אכלין לי' וכדאמרו בערבי פסחים גבי מרור דחרוסת מבטל לקפא דידי' ה"נ פת מבטל לקפא דידהו ושום נמי דאמרו במרובה דה"ק דמעלי לגופא אי במבושל אי בהדי פיתא אבל כמות שהוא אזוקי קאמזקא והשתא דאמרת הכי ש"מ תרתי ש"מ כל דבר המזיק ואינו אוכל אע"פ שעם הפת אוכלין אותו אין מערבין בו בלא פת כר"מ דירושלמי דהא איפסיקא הלכתא הכא בעלין כר"מ ועלין נמי הא עם הפת נאכלין אלמא הלכה כר"מ וש"מ עלין דלא איבצל זירתא דלא מערבין בהו לא אמרן אלא כמות שהן אבל עם פת מערבין בהו ומצטרפין למזון ב' סעודות דהא כל האוכלין מצטרפין וה"נ בהדי פת אוכלין נינהו וכן שום והרמב"ם דסתים ואמר בעלין אין מערבין כי אורחי' דלא לאתויי אלא מאי דאיתמר בהדיא:
וצ"ל דמי מלח נאכל כמו שהוא ואינו מזיק דהריא"פ והרמב"ם דאמרי תרוייהו מערבין בו וכן חומץ:
דף כט:
שכר קשיא לי' להריטב"א היכי דמי אי בתמד שלא החמיץ מי מערבין בו ותו מאי קמ"ל מתני' היא התמד עד שלא החמיץ פוסל את המקוה ואי משהחמיץ התנן אינו פוסל את המקוה וניחא לי' לעולם בשהחמיץ והתם בדליכא במיא ג' לוגין קתני דלא מצטרפי יין ומים למיפסל בג' לוגין ושמואל קמ"ל בדאיכא במיא ג' לוגין אפי' משהחמיץ פוסל ולהריטב"א איכא בין החמיץ ללא החמיץ דבשלא החמיץ סתמא ג' לוגין דידי' דמיא נינהו ופסלי ומשהחמיץ דאית בי' קיוהא דחמרא קתני דלא מיצטרפא לג' לוגין ולדידן מיתחזיא שכר לחוד תמד לחוד ואע"ג דקרא דבשכר אוקמינן לי' אתמד חדא מריבויא הוא דאיתרבי ועוד לשון תורה לחוד ולשון חכמים בלחוד:
בתרין רבעי שיכרא אמרי בתוס' וכן אמר הריטב"א כוס של ברכה ברביעית הלוג כדאמרינן בערבי פסחים ובנזיר והכא ה"ק כי היכי דלהוצאת שבת יין הוא חד מד' משאר משקין ה"נ לענין עירוב מדבעינן יין ב' רביעית שאר משקין שני לוגין בעו ד' אדחונרא ושמעתא קשיא לן חדא האי בתרין רבעי שיכרא לא דמי לרביעית דמייתי מיני' דהתם רביעית הלוג והכח רובע הקב לישנא חדא קאמר ותרין מילי סביר ותו האי ולא היא דקאמר התם הוא דבציר מהכי לא חשיב וכו' הא הכא נמי בציר מהכי לא חשיב והכא דומיא דהתם הוא התם רביעית הלוג הכא רביעי' הלוג ומאי דחשיב התם חשיב הכא אלא בחמרא הוא דלא דמיין אהדדי דהתם חמרא ארובע (דשאר) דשאר משקין קמחייב והכא חמרא נמי כשאר משקין דמיא ואהא לא משני מידי ותו חמרא במאי מפרקת לן בתרי רובע רביעית ליסגי דהא חשיב למזגי' במיא עד תרי רביעית מידי דהוה אחמרא בשילא ואלפתן דסגי בכדי ללפות בו דהכי חשיבא ואע"ג דסעודתא דקא מלפת לה בי' ליכא הכא ה"נ ליחשב כדי למזגי' במיא:
הא לא קשיא קים להו לרבנן לפתא דתרין סעודתא חשיבי טפי מחמרא כדי למזגי' במיא ולענין הוצאה שאני דחשיב כל דהו נמי חייב מ"מ קשיא
אמרי רבוותאי יין חי ב' רביעית שכר ב' רביעיות ומסתברא ה"ה יין מזוג ושאר משקין ב' רביעיות דכולהי חד טעמא נינהו:
דאכל מיני' גריוא דגרוגרות דשויא זוזא וקא משלם לי' גירויא דתמרים דשויא ד' וקתני תבא עליו ברכה סמי מכאן דשויא זוזא דשויא ד' דכיון דאמר גרוגרות שויא זוזא ותמרים שויא ד' מאי קתני תבא עליו ברכה הא כיון דהאי שויא זוזא והאי ד' ממילא שמעינן דהאי דשויא ד' עדיפא אלא הכי מתנינן דאכל מיני' גרויא דגרוגרות וקא משלם לי' גירויא דתמרים וקתני תבא עליו ברכה אלמא תמרים עדיפי א"נ אימא והיינו דקתני תבא וכו' מיהא קשיא וכי מתניתא בעי לאתויי הי מיניהו יקרי פוק זיל לשוקא וחזי בכמה מזדבני ואי רב יוסף אדהוה בזמנא דתנא קא מהדר מאי נפקא לי' מיני' הא אנן בחשיבותא דאינשי בתר השתא אזלינן ואי רבי יוסף לאו דיקרא בדמי קאמר אלא אחשיבות' דידהו קא מהדר חדא מאי לפי דמים ותו מאי אהדר לי' אביי קפץ עלי' זבינא היינו חשיבותי':
בפירש"י וקא משלם לי' תמרים הזלין מגרוגרת מתנינין וכן פי' בדאביי:
בשר חי כדי לאכול הימנו צלי כדי לאכול בו כרבה ואביי ולפרסאי צלי נמי כדי לאכול הימנו כי היכי דלעשירים בגדי עשירים ולא לרעבתן דבטיל אצל אדם בינוני אבל פרסאי לא בטלי לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כשל כל אדם בינוני:
דף ל.
דאיכא פתחים קטנים טובא ולרש"י איכא בין עוג לכל אדם בנפתח א' מהן או חשב להוציאו בא' מהן דהיכא דכולהי חזיין הוא טמא והן טהורין אבל היכא דליכא חד דחזיא ובעי מרווח לא מציל ועוג הואיל ולא חזי לי' לא מציל ולהריטב"א איכא בין עוג לאינשי דעלמא היכא דאיכא חדא כמילאו ואינך בד' דבאינשי דעלמא לא מציל ובעוג היאך דכמילואו מציל ואמר משמי' דהראב"ד לא אמרן אלא בסתמא אבל חשב אפי' חשב על חדא מהקטנים הוא טמא סתמא בההוא דחשב האי קא מרווח לי' ולא מיבעיא בשוין דרש"י דמציל מיהא בחדא מיני' ד' ואינך פחות מד' מספקא לן אי אף בפחות מד' קאמר הראב"ד דמהני חשב:
באומר כל הזן עלי וכן אמרי רבוותאי הנודר מן המזון מותר בכל חוץ מה' המינין דסעדי לבא ואומר כל הזן אסור בכל חוץ ממים ומלח ואע"ג דרב הונא לא קאמר אלא לרב ושמואל אבל אנן דלית לן לרב ושמואל מדאיתותבי בברכות אימא כל מילי איקרי מזון דהא כי אותבינן ממתניתין דרב ושמואל אותבינן אבל מאן דלית לי' דרב ושמואל לא איתותב ממתניתין והנודר מן המזון כפשטא איתוקם היינו משום דמאן דלית לי' דרב ושמואל הו"מ מתרץ למתניתין לטעמי' כדאמרי בתוס' או בפירוקא אחרינא אבל השתא דאוקמי' רב הונא באומר כל הזן למאן דלית לי' דרב ושמואל נמי מפרקינן ברויחא דכל מילי לא איקרו מזון ולהכי לא מברכינן עלי' במ"מ תדע מדא"ר הונא הכי ועוד מדאמר ר' יוחנן דלא טעים לי' מזונא אלא כל מילי לאו מזונא הוא ובירושלמי לר' יוחנן הוא דאותיב מתניתין ואוקמה למתני' כר' יאשי' הא לדידן מותר בכל מיהא באורז מסתברא דנודר מן המזון אסור בי' מדברכינן עלי' בורא מיני מזונות:
אמר רב הונא אמר רב שבועה כו' לרש"י באוסר באכילה מערבין ובהנאה אין מעכבין וסתמא דשבועה אינש פריש באכילה סתמא דעלי לא פריש אינש בי' מידי ופליגי דר' אליעזר סבר מדלא פריש סתמא אף בהנאה קאמר ורב הונא כר"א ורבנן סברי סתמא לאכילה קאמר וכדאסברה ניהלן הריטב"א להא דרש"י והריטב"א אמר כרש"י אלא דאמר ר' אליעזר ורבנן בהא קמיפלגי דכ"ע סתמא דעלי אף בהנאה ורבנן סברי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות ניתנו ור"א סבר מערבין לדבר הרשות או מצות להנות ניתנו ורב הונא כר' אליעזר ודרבה ורב יוסף כרבנן דר"א ובדברי הריטב"א מיפרשא דידי' ודרש"י ולרש"י הא דאמר נעשה כאומר שבועה שלא אטעימנה דסתמא שלא אטעימנה קאמר ולהריטב"א כשם שבעירובו אינו טועם כך אינו נהנה דמצות לאו להנות ניתנו. והרשב"ם אומר דשבועה אפי' בהנאה מותר וקונם אפי' באכילה אסור משום גזירה אטו הקדש וכן אמר הרא"ש. והיינו דאמר ברי' הרב בטל הטורים דבשתופי מבואות דלדבר הרשות שבועה דאכילה שרי ודהנאה אסירא ובעירובי תחומין דלדבר מצוה אפי' שבועה דהנאה שרי אבל קונם עלי אפי' דאכילה ודעירובי תחומין אסור והרמב"ם אמר הנודר מאוכל זה או הנשבע שלא יאכלנו מערב בו ומשתתף ואמר עלי' הרב המ"מ דסבר לית הלכתא כרב הונא דאמר כיחידאי וכן אמר הרשב"א ולדעתין קשיא למידחי דר' הונא דליכא מאן דפליג עלי' ואי משום דסבר כר' אליעזר וכי למדין הלכה מן המשנה אנן מאמוראי למדין ואי אכרע אמורא כר"א הכי הלכתא. ותו האיכא נמי סתמא דברייתא דפליגא דר"א וקתני כוותי' דרב הונא וכדאמר הרא"ש ומדאמר הרמב"ם שלא יאכלנו מכלל דשלא יהנה ממנו אסור בשיתוף ואימא הרמב"ם כהריטב"א כסתם קונם אהנאה ובמערבין לדבר מצוה קמיפלגי והנודר מאוכל זה בדפריש באכילה קאמר דומיא דהנשבע דשלא יאכלנו אנודר ואנשבע קאי ובנודר דאמר קונם אכילתו עלי דבהא אפי' רב הונא מודי וקונם סתם או פירש הנאה דקא שקלינן וטרינן הכא אי מערבין לדבר מצוה ליתא דלרב הונא דאמר מערבין לדבר הרשות מקמי דרבה ורב יוסף דאמרי אין מערבין אלא לדבר מצוה וכבר פריש לה הרמב"ם בהלכות עירובי תחומין דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולא צריך לי' לאתנויי' הכא ולדעתין לפי לישנא דתלמודא ודלא לפלוגי אסוגיין דאין מערבין אלא לדבר מצוה איתחזיא לן דרב הונא ה"ק שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה בין עירובי תחומין בין שיתופי מבואות ובע"ת ה"ה שבועה שלא אהנה מככר זו מערבין לו בה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות ניתנו אלא משום שתופי מבואות קאמר שלא אוכל ככר זו עלי אין מערבין לו בה בין ע"ת בין שיתופי מבואות ומ"ש שבועה שלא אהנה ומ"ש ככר זו עלי שבועה שלא אהנה מככר זו הככר דילי' אלא נפשי' הוא דאתפיס דלא לאיתהנויי מיני' ובמצוה דלאו בת אתהנויי היא שרי ככר זו עלי דאתפיס חפצא עביד לי' כלאו דילי' דאמר ככר זו כקרבן וכהקדש עלי והרי אינו שלו ואינו יכול לזכות בי' להיות שלו ובלאו דילי' אין מערבין לי' בי' א"נ כיון דאמר קונם ככר זו עלי הא עביד לי' לככר עלי דידי' כקונם כהקדש ממילא כל דלא מצי עביד בהקדש לא מצי עביד בהאי ככר ואע"ג דבהקדש טעמי משום דלא חזי נמי לאחריני והכא הא חזי לאחריני סוף סוף עלי דידי' עביד לי' להאי ככר כהקדש מה הקדש לא מצי לערובי בי' אף האי ככר לא מצי לערובי בי' דהא לא פריט במאי להוי כהקדש ולכל מילי עבדי' כהקדש והא דלא אמרינן נעשה כאומר הקדש משום יתורא דמתני' דקתני לפי שאין מערבין בהקדשות הא תו ל"ל למעוטי קונמות מיתיבי הנודר מן הככר כו' מאי לאו דאמר עלי ומאי מערבין עירובי תחומין כיון דלא קא מתהני שרי לא דאמר זו דלא אמר עלי וכדקתני שבועה שלא אטעימנה ומערבין בין ע"ת בין שיתופי מבואות וה"ה שבועה שלא אהנה אלא משום שיתופי מבואות קתני שלא אטעימנה ואותבינן מסיפא דקתני ככר זו הקדש הוא דאין מערבין הא אמר עלי מערבין ע"ת. ולא קאמר אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש דלא דמי דהקדש לכ"ע אסירא ולא חזי מידי ואמר עלי חזי לאחריני אמר לך רב הונא אלא מאי אמר עלי מערבין קשיא רישא וכ"ת רישא קתני מערבין בין עירובי תחומין בין שיתופי מבואות וסיפא קתני ככר זו הקדש אין מערבין אפי' ע"ת אבל אמר עלי דעירובי תחומין מערבין ושיתופי מביאות אין משתתפין לא קמיירי הא ליתא דטפי הו"ל למיתנא אמר עלי דמערבין ע"ת דהוה רבותא טפי ושלא אטמיענה בשיתופי מבואות ממילא שמעת לי' ותו אימתי דקתני משמע הא אמר עלי אין מערבין כלל אפי' עירובי תחומין חסורי מחסרא כו' ואפי' אמר עלי נעשה כאומר כו' וכולה בע"ת וקאמר אמר עלי נעשה כאומר שלא אטעימנה כשם שבעירובו אינו טועם כך אינו נהנה דמצות לאו להנות ניתנו ומשנינין רב הונא דאמר כר' אליעזר דר"א אית לי' סברא דרב הונא וכן ת"ק דאידך ברייתא דקתני אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה בשיתופי מבואות באכילה ובע"ת אפי' בהנאה אוכל הנאסר לו בהנאה אין מערבין לו בה אפי' עירובי תחומין דלגבי דידי' כקרבן הוא ולאו דילי' ר"א אומר ככר זו עלי מערבין לו בה ע"ת כו' והלכתא כרב הונא דליכא דפליג עלי' ובשתופי מבואות אמר שבועה שלא אוכל מערבין שלא אהנה אין מערבין ובעירוב תחומין אפי' אמר שלא אהנה מערבין אבל אמר ככר זו עלי אין מערבין ואם אמר קונם אכילתו עלי מערבין דהא לא סליק נפשי' מיני' אלא מאכילה אבל להנאה דידי' הוא:
והא דתנן סומכוס אומר בחולין והוינן בה ואלו לנזיר ביין לא פליג ואמרינן משום דאפשר דמיתשל אנזירותי' ואמרו עלה בתוס' וכן הריטב"א הקדשות נמי לימא איפשר דמיתשל עלי' וטבל לרבי נמי לימא הואיל ואיפשר לתקוני' ופרקי דלא אמרינן הואיל אלא היכא דחזי לאחריני לסומכוס דאמר חזי לדידי' בעינן מודי דאמרינן הואיל אדידי' אבל היכא דלכ"ע לא חזי לא אמרינן הואיל והא ככר זו עלי דלאחריני חזי מאי אמרת כיון דעלי דידי' כהקדש כמאן דלאו דידי' הוא לימא אפשר דמיתשל עלי' תריץ בכה"ג נמי לא אמרינן הואיל אלא היכא דדידי' הוא ולאחריני חזי למיכלי' דשרו רבנן בלא הואיל וסומכוס אסר מודי להו היכא דאיכא למימר בי' הואיל:
דף ל:
התם איכא סעודה הראוי' מבעוד יום כו' איכא למימר קסברי ב"ש סוף היום קונה עירוב ותוס' יו"כ דאורייתא לית להו וצריך תירוץ:
כמאן דלא כחנניא דאי כחנניה הא אמר עד שיוציא כל כלי תשמישו ולא מיבעיא כל מזונו הצריך לו לאותו שבת והאי יין דנזיר ותרומה דישראל מה לי אי עירב בהו אי לא עירב בהו הא בכל מזונו הצריך בעי לערובי:
ד' מחלוקת בעירוב לרבנן אפי' במאי דלא חזי לי' וחזי לאחריני לסומכס חזי לי' בעינן והיכא דאפשר דמתשיל כגון יין לנזיר מערבין לב"ש אפי' היכא דאיפשר דמיתשל נמי לא דחזי לי' השתא בעינן לחנניה אליבא דב"ש כל צרכו בעינן:
ה"ק עירב בלבנים והוצרך לשחורים כו' פי' הריטב"א והיה רגיל בכך או שהיה יודע שצריך להם דלא קנה שביתה כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו דאי כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם ודאי אין זה מעכב עלי כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיה סבור שצריך ושהיה רגיל בהם ולהריטב"א לא צריכא לשבושי למתניתא אלא הכי קתני עירב בשחורין שהן כלי תשמישו שצריך ורגיל בהן לא יצא בלבנים שלא הוצרך להם בשעת שקנה עירוב אלא שנתחדשו לו לא יצא בהן בשבת דמחזי ככלי תשמישו והוצרך להם בשעה ששבת והרי בטל העירוב הא בשחורין יצא כיון דבעידנא דקנה עירוב לא הוצרך ללבנים ולא רגיל בהו קנה לי' עירוב:
ותלמודא הלכתא הוא דקא פריש ומתניתא ממילא מיתרצא:
אלא סומכוס ס"ל כרבנן ורבנן דסומכו' לאו משום דס"ל כרבי והוי חזי לי' דאפש' דמיתשיל ומפ' אלא משו' דס"ל אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ואפי' לרבנן דרבי וכדאמרינן גבי גודגדניות דחשיכי בנים ואמתני' דהכל לפי מה שהוא אדם דסומכוס היא דלרבנן אע"ג דלא חזי לי' ופליגי עלי' דסומכוס אע"ג דליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דאי אפש' דמפריש לי' מיני' ובי'. וכב"ה דמדמי ליין דנזיר ותרומה דישראל לגדול ביום הכיפורים דמשום דחזי לקטן הוא והתם הא לא איפש' דלישתרי לגדול:
אלא סומכוס ס"ל כרבנן אמרי בתוס' אע"ג דשאלה דנזי' שבות צורך שבת היא שיהא מות' לשתות יין בשבת והשתא לא צריכא למימ' טעמא דתרומה משום דהדרא לטבלא אלא נזיר היינו טעמא דשאלה דידי' צורך שבת היא אבל תרומה שאלה דידה לאו צורך שבת היא כדאמרי אשלא מן המוקף דא"צ לאכלן בשבת. וכן הא דאין מערבין בהקדשות אימא רבנן דרבי היא ומשום דשאלה דידהו לאו צורך שבת ה"א. מיהא מסתברא לענין שאלה לנדרים עירוב נמי צורך שבת איקרי ושלא מן המוקף חמיר מיני' דלא אשתרי אלא בצריך לאכול בשבת:
תרגומא אשולה וזקן. תהו בה רבנן דתוס' א"ה היינו דא"ר זירא סומכוס היא בהא הא מודו רבנן ולדעתין מילי מילי איתנהו בעירוב איכא כל הני דחשיב להו בפירקין דחשיבי בהנהו שיעור' דאתמ' בהו ואיכא ככר דב' סעודות דידי' תנינן בכיצד משתתפין וכן כולהי מילי דלא אתמ' בהו שיעורא בפירקין שיעורי' כדתנן וכל הני שוין בהו כל אדם ואיכא מילי דלהנך אינשי חשיבי בהאי שיעורא ולאינך אינשי בשיעורא אחרינא כגון בשר צלי דלפרסאי ב' סעודות בשר בעינן ולעלמא לאכול בו ואיכא עוד כה"ג דלא אתפרש לן ובהא פליגי רבנן וסומכוס דלרבנן בשר צלי אפי' לפרסאי כדי לאכול בו אע"ג דלא חשיב להו חשיב לעלמא וכן כל כה"ג ולא דמי לעשירים דבגדי עניים לא מטמא להו דבעירוב אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ולסומכוס לפרסאי כדי לאכול הימנו דאמ' מאי דחזי לי' בעינן וכן כל כה"ג וכבגד עשירים לעשירים היינו דקאמ' מאי דחזי לי' בעינן דלפירוקא קמא דבתוס' במאי דחזי לי' סגי מיבעי לי' ולפירוקא בתר' הא הכל לפי מה שהוא אדם אשיעורא קאי ולא אתרומה ישראל אמרינן לימא מתניתין דהכל לפי מה שהוא אדם וסומכוס פליגי נמי ברעבתן ומשנינן תרגומא למתני' אחולה וזקן לכ"ע וכן בבשר צלי ודכוותי' לסומכוס מתני' כוותי' אזדא כדר' זירא דהכל בין להקל בין להחמי' משמע דומיא דמלא קומצו בגדול קומץ גדול ובקטן קומץ קטן וכן באינך ה"נ לחולה וזקן סעודות קטנות ולפרסאי סעודות גדולות אלא דנקט חולה וזקן משום דאיירי בי' רשב"א אבל רעבתן אפי' לסומכוס בטלה דעתי'. והשתא אנן דקי"ל כרבנן דסומכוס בשר צלי אפי' לפרסאי כדי לאכול בו וכן כל כה"ג אמרינן הואיל ולהנך חשיבי ורשב"א דאמ' ברעבתן דוקא כסומכוס ס"ל א"נ לאפוקי נפשי' מפלוגתא אמר בהא אפי' סומכוס מודי ליה:
חולה וזקן וכן לאדם ששבע במעט היכא דליכא למימ' בי' בטלה דעתו במאי דחזי לי' סגי:
הא דאמו' בתוס' דלרבנן אין מערבין לחולה וזקן כדי מזונן הואיל ובמידי דלא חזי לדידהו שיעורו כסעודה בינוני כו' לא תיקשי א"ה לסומכוס נמי הא היכא דאפש' דמיתשיל עילוי' מודי דמערבין ואמרי עלה בתוס' הנ"מ היכא דחזי לאחריני אבל היכא דלא חזי נמי לאחריני כגון טבל והקדש לא אמרינן הואיל ומצי לתקוניי והשתא בכה"ג סעודה בינונית של כ"ח בעינן כיון דמשום דחזי לאחריני קשרית לי'. ונימא הואיל ובכה"ג שיעורו בסעודה בינונית במידי דחזי לדידהו נמי בסעודה בינונית בעינן ודאיכא למימ' לרבנן הואיל ומשכחת לחולה וזקן לא חזי לדידהו וחזי לאחרים מאכל דלא חזי להו אלא לבריא או תרומה דשכיח אמרינן נמי בדחזי להו אבל לסומכוס לא משכחת לה לא חזי להו דלישתרי אלא בנזי' א"נ באומ' שבועה שלא אוכל ככר זו דחזי לאחריני ואפש' דמתשלי והא לא שכיחא:
אהל זרוק כו'. כשתימצי לומר לדברי רשב"א בעל התוס'. הא דתנן אדם וכלים נעשין אוהלים לטמא אבל לא לטהר טעמא משום אוהל זרוק דכלי אוהל זרוק מיקרי ול"ש כלי גללים וכלי אבנים וכ"א ל"ש כלים הבאים במדה ומתני' רבי היא ור' יוסי בר"י דאמ' אוהל זרוק שמי' אוהל אדם וכלים נעשין אוהלים לטמא ולטה' והא דתנן אלו מביאין וחוצצין כלים הבאים במדה ר' יוסי בר"י היא א"נ התם עם דפנות אוהלים כדאמ' הרב בעל תוי"ט משמי' דמהר"מ. וכן הא דתנן גבי כוורת היתה באה במדה כו' הלכך בנדבך ע"ג רוח חיים דכ"ע שמי' אהל והאי שיטתא תלמודא צריכא וכולהי רבוותאי לאו הא בהא תליא אדם וכלים דכ"ע אין נעשין אוהלים לטה' אלא התם בנדבך דסמיך עלי' פליג ר"א והנ"מ כלים שאין באין במדה ואפי' טהורין כגון כלי גללים וכו' אבל כלים הבאין במדה בטלי מתורת כלים ונעשין אוהלים לטמא ולטה' והכא בזרוק קמיפלגי ומאי זרוק אמר הריטב"א משמי' דר"ח אפי' נח אלא שנזרק שם לפי שעה אמר רבי לאו שמי' אוהל ואכרע לדברי רש"י ור"ת דבנח דכ"ע שמי' אוהל ובנזרק באויר דכ"ע לאו שמי' אוהל כעוף הפורח וכדתנא זרקה ע"פ המת טמאין וכי פליגי כשהוא מהלך על הארץ וכבר פריש לן הריטב"א שפיר:
אמר רש"י דרבנן ור"י כסומכוס דאמ' דחזי לי' בעינן דאי לרבנן דסומכוס אפי' כהן בבה"ק ואינו יכול לילך נמי הואיל וחזי לישראל וכן אמר הריטב"א ואמ' ואנן קי"ל כרבנן דסומכוס ואפי' לכהן בבה"ק נמי ע"כ. והא דאמרינן הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר לא כלום היכא דאחריני נמי לא מצי אזיל למקום העירוב ואע"ג דנתנו באילן למעלה מיו"ד מצי אזיל היאך דנתכוין לשבות למעלה מ"מ למיכלי' לעירובי' במקום דנתכוין האי לשבות למטה לא מצי ורבותינו בעלי התוס' אמרי ע"כ לא פליגי רבנן על' דסומכוס אלא דלא חזי לי אבל למיזל ומישקל מודו דבעינן דאיהו מצי אזיל ומשקל וכן אמר הרא"ש. ואמרו בתוס' דר' יודא ודאי כסומכוס מדקאמ' ולאכול ואמר לכהן טהור בתרומה טהורה וכן פירשא להא דאר"י לכהן טהור דוקא ואהא דפריך והיכי מייתי' לי' דקא מטמי כלי לכהן ולא חזי לי' ואנן אית לן למימ' דר' יודא נמי אפי' תימא כרבנן דסומכוס וכהן טהור קמ"ל כי היכי דאשמעינן תרומה דאפי' תרומה משכחת לה בדלא הוכשרה ולא מיבעיא חולין ה"נ אשמעינן דאפי' כהן טהור דנוזה' על טומאה משכחת לה דלא ליטמי דקאי ברחוק ד"א מקבר ומייתי בפשיטי כלי עץ כדאסברה הריטב"א אליבא דרש"י א"נ קמ"ל דיכול לחוץ ולילך בשידה בתוך ד"א כדאמרי בתוס' אע"ג דכהן טמא נמי מוזה' לאח' שפירש אימא כר"ע ס"ל דאמ' נטמא בו ביום פטו' וקפסיק ותני טהור ותרתי קמ"ל כהן טהו' ותרומה טהורה איפש' לערובי לי' בה ודפריך והיכי מייתי לה משום דמטמי כלי לכהן והא קא מוזה' אטומאה א"נ היכא דכלי מקבלא טומאה מביאה על עצמה בכ"ש ועל אדם הנושא בעובי מרדע וגזור הקיפו אטו עובי' וה"נ נגזור שטח' אטו חודה ומשני בפשוטי כ"ע דלא מקבלי טומאה ולא מטמי לאדם ולא גזור בי' וכדבעינא למימ' קמן ופריך הא קא מאהיל דאי מייתי אשטחי' אוהל גמור הוא. ולאכול דקאר"י לרוחא קאמ':
אמר הרא"ש דלית הלכתא כסומכוס חדא דב"ה דלא כותי' ועוד מדא"ר הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין משום דחזי לאחריני ולדעתין אי משום הא לא אריא אטו סומכוס וסתמא דכלים כב"ש אלא קסב' לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ודרב הונא אפי' לסומכוס דאפש' דמתשיל מידי דהוה אנזי' ביין אלא מדהכא דעיק' שמעתא בעירובין סומכוס יחידאה ורבנן פליגי עלי' וסתמא דכלים לרווחא מוקים לה ר' זירא כסומכוס וה"ה דמצי לאוקמה כרבנן כדאמ' בתוספ' וברייתא כרבנן דב"ה דאמרי מערבין וסתמא דתלמודא נמי קאמ' בגודגניות אפי' תימא לחשוכי בנים בהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבין לנזיר כו' ואי איתא הול"ל רב דאמ' כרבנן אלא פשיטא לי' דהכי הלכתא:
דף לא.
למאן דאוקים למתני' דקתני בבה"ק משום איסו' הנאה ועירובי' בבי קברי מנחא כל הני קושיא דאקשי אברייתא תיקשי לי' נמי אמתני' נהי דאיכא לאוקמה בחולין ולא קשיא כיון דאחתה איטמי לה מ"מ והיכי מייתי לה אמתני' נמי תיקשי דהאאמרת טעמי' דרבנן משום דקסברי אוהל זרוק לאו שמיה אוהל ולא מצי כהן מיזל ומיטמי ור"י סבר שמיה אוהל ולא מיטמי ור' יהודה בהדיא קאמ' מפני שיכול לחוץ הא לאו הכי לא דלא מצי מיזל ומיטמי כי יכול לחוץ מאי הוי ס"ס כי מייתי לה איטמי ואיכא למימ' האי כיון דאחתה איטמי לה אברייתא הוא דתיקשי דמתניתין אימא בחולין והאי והיכי מייתי לה קאי בין אמתניתין בין אברייתא והדר אמר אי הכא מ"ט דרבנן אקבר יחידי דברייתא וכולי האי משום דדחיקא למימר דבה"ק שמנחא עירובא במקום טהור קמיירי דסתמא דבה"ק עירובי' נמי בי קברי קמנחא:
והא קא מאהיל אמר רש"י או בהקיפו טפח וגזרו על האדם הנושא בעובי המרדע וקשיא לן הא לא גזרו כעובי המרדע אלא בכלים המביאין טומאה על עצמן כדקתני התם על עצמן בכל שהן ועל אדם הנושאן כעובי המרדע ומשום דאדם הנושאן טמא טומאה קלה דנגע בכלים גזור בי' טומאת שבעה כדאמר' התם רש"י ורבותינו בעלי התוס' אבל הכא דפשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה ולא מטמאי לאדם כלל לא גזר בי' טומא' כלל. אלא קס"ד הכא דמיית לכלי אשטחי' דסתמא אית בי' פותח טפח דאוהל גמור הוא ומשני דמייתי לה אחודה ובחודה לית בי' פ"ט:
אסור לקנות בית כו' פירש"י והא דתני כהן להודיעך כחו דר"י ואיכא נמי למימר הא רבנן לא קאמרי בהדיא אכהן בבה"ק דלא וכן אקבר לא קאמרי בהדיא אלא אמרי ולכהן בבית הפרס ובה"ק וקבר מדוקיא שמעינן והא אפי' לישראל נמי לא אלא קתני כהן לגופא דבבי' הפרס אפילו לכהן שרי:
אמר הרמב"ם אפי' לישראל בבה"ק לא משום דכי אסקינן דר"י ורבנן בניחא לי' דמנטרא פליגי לרבנן אפי' לישראל נמי לא והרשב"א פליג עלי' ואמר הלכתא כר"י מדאמר שמואל כ"מ שאמר ר"י בעירובין הלכה כמותו ואמרינן הלכה כדברי המיקל בעירובין ותרגמא ה"ה אליבי' דהרמב"ם דלא סמכינן אהא כדאמר הרמב"נ ואנן נימא טעמא דהרמב"ם כי אמרינן הכי היכ' דבעירובין תליא מילתא אבל הכא טעמא דרבנן לאו משים עירוב הוא אלא משום דניחא לי' דמנטר וקא מתהני מאיסור הנאה בהא הלכתא כרבים והרב בעל הטורים אמר לא לכהן בבה"ק וחזינן טעמי' משום דבכהן תליא בפלוגתא דרבי ור' יוסי בר"י באוהל זרוק וקי"ל כרבי מחבירו וכדאמר אבוה הרא"ש משמי' דהר"מ ולא מצי לחוץ בשידה וא"נ נימא דרבנן ור"י לאו בהא קמפלגי אלא בישראל ומשום איסור הנאה מ"מ רבי ור' יוסי בר"י הא קמיפלגי באוהל זרוק וכיון דכרבי קי"ל הא לא מצי לחוץ ולא הוי עירוב ועוד דרבנן באוהל זרוק ודאי פליגי ותסברי לאו שמי' אוהל ואסור לכהן מפני שני דברים דאי רבנן שמי' אוהל ס"ל ולא אסרי אלא משום איסור הנאה מאי ולכהן בבית הפרס הא אפי' בבה"ק נמי אלא דבבה"ק משום הנאה הוא דמיתסר ובבית הפרס ליכא משום הנאה לימא ובבית הפרס דלענין הנאה מ"ל כהן מ"ל ישראל אבל בישראל דפליגי רבנן ור"י בדניחא לי' דמנטר קי"ל כר"י דכ"מ שאמר בעירובין הלכה כמותו והלכה כדברי המיקל בעירובין ואנן חזינן בהא דר"י ורבנן בתרתי פליגי פליגי בבה"ק בכהן ובאוהל זרוק וכדמשתמע' לישנא דמתניתין ולישנא דתלמודא דמפרש לה הכי וכגון דבה"ק מסבב לי' לעירוב מכל צד ועירוב קא מנחא דלאו אמקום קברות דהאי דוכתא דעירוב לא אקצה אבה"ק דמשום איסור הנאה ליכא ובישראל הוי עירוב אלא בכהן ובאוהל זרוק קמיפלגי ופליגי בבריתא בקבר יחידי ועירובו מונח עליו דמשום טומאה ליכא ומשום איסור הנאה איכא והיינו דקאמר הר"מ דלית הלכתא כר"י דרבי כרבנן ס"ל באהל זרוק מכלל דבהאי פליגי והרא"ש וה"ר מרדכי דאייתוה למילתא דהר"מ משום דס"ל דבהאי פליגי והיינו דהרב בעל הטורים דאבוה הוא והך פלוגתא דקבר יחידי דמשום איסור הנאה דאשמיטוה אימא סברי בהא הלכה כר"י והא אפי' לכהן שרי:
דף לא:
כאן בעירובי תחומין פירש"י דקטן לא אלים למיקני ואמר ה"ר יונתן דבעירובי חצירות לא בעי מימר בי' מידי אבל בע"ת בעי אמר שביתת פלוני תהא במקום פלוני ואיהו לאו בר הכי הוא ע"כ הלכך השולח ביד חש"ו אע"פ שראוהו שהניחו שם אינו עירוב דבעו מימר ומקני ואינהו לאו בני אקנויי נינהו ואם אמר לאחר לקבלו הימנו וראהו שהוליכו אצלו אע"ג דלא חזי דקבלו הימנו דאי דחזי דקבלו הימנו מאי למימר שלח ביד פקח הוא וחש"ו דאמטו ליד פקח מאי עבוד והיינו דפריך ודלמא לא שקיל מיני' אע"ג דאוקמה בעומד ורואהו דהא דקבלה לא חזי מדאצטריך לי' למתני' ומשני אע"ג דהא לא חזי חזקה שליח עושה שליחותו וההיא דמעלה דקתני לפיל עירובו עירוב אוקמה הריטב"א משמי' דה"ר אפרים בראהו לפיל שהניחו שם ואמר שביתתי באותו מקום והיינו דקתני התם על הפיל דנושא משאוי בעלמא הוא ואיהו דאקני' לנפשי' והכא קתני לפיל דפיל הוא דעביד ע"כ ולרבותינו בעלי התוס' דקמן עמד וראהו לקטן או לפיל שהניח שם העירוב ה"ז עירוב ואע"ג דלא אמר מידי והיינו דמעילה והכא בלא ראהו שהניחו ומשום דלא מהימנינן להו לא הוי עירוב ואם אמר לאחר לקבלו וראהו שהוליכו למקום האחר דהכא בסתמא איירי וסתמא דמילתא לא מצי חזי מאי דאתעבידא התם אי מנח לי' או אי שקיל אחר מיני' אלא הא דמוליכו למקום האחר מצי חזי והיינו דפריך ודלמא לא שקיל דהא לא חזי דאי בדחזי דשקיל אפי' חש"ו נמי מדחזי דאנחי והריטב"א אמר כרש"י והכא משתמע מדכולהי רבוותאי איבעיא לן חרש שוטה וכותי' בעירובי חצירות מהו:
קטן דוקא קאמר או"ד רב הונא דשכיחא קאמר וה"ה אינך:
א"ר חסדא כותאי אבל דתלמידי ב"ש אע"ג דלא מודי בעירוב עד שיוצא מטתו וכלי תשמישו מ"מ אי שדר דידי' עביד דעתי' דמשלח ואקני לי' דוכתא כב"ה:
בתוספתא פליגי ר"מ ור"י בקטן והתם פרישנא לה:
וכן הא דפיל דתוספתא פרישין לה:
הא דביד קטן אינו עירוב אמרו בירושלמי שמואל אמר כבן תשע כבן עשר עירובו עירוב
דף לב.
הא דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לא אמרינן אלא היכא דקביל השליח עליו למיעבד אבל שתיק בעינן עומד ורואהו נוטל והולך והכא אם האחר שמקבלו ממנו אמר צו הריני מערב על ידך סמכינן עליו אבל אם שתק בעינן עומד ורואהו דשקיל מיני וכדאמרו בירושלמי וכדפרישין התם:
ללישנא קמא דרב ששת קאמר מנא אמינא לה מהא דרחוקין מותרין אע"ג דהתם הא בהדיא קתני טעמא לפי שיודעין שאין ב"ד מתעצלין בו. קסבר רב ששת אי לא סמכינן בדאורייתא אחזקה עד דחזי דעביד אחזקה דב"ד נמי לא סמכינן ואי סמכינן אחזקה דב"ד אחזקה דשליח נמי סמכינן דשליח נמי מוחזק בהא כדקא מחזקי ב"ד ומדסמכינן התם אחזקה דב"ד מכלל דאחזקה דשליח נמי סמכינן וב"ד דקתני משום חצות היום דב"ד עד פלגי' דיומא שליח כולי' יומא ולרבותינו בעלי התוס' דאמרי דרב ששת מדשרי מחצות היום הוא דמיית דחזקה דשליח עושה שליחותו הא דקתני ב"ד לאו דוקא אלא משום דעובדא בב"ד הואי קאמר לרווחא דמילתא וה"ה שליח:
לרבי ג' מדות בדבר עם הארץ שאמר לחבר מעשרן דמאי חבר שאמר לחבר מעשרן ודאי שאינו תורם שלא מן המוקף ואומר חבר שילקוט יעשר חבר לעם הארץ וחבר אחר שומעו אזל לעשר:
הריטב"א אמר כר"ת דהלכתא כרב נחמן לחומרא ואפי' בשל סופרים אם יש לו שם מן התורה כמעשר מיהא אי אתי שליח ואמר עבידנא מהימן דעד א' נאמן באיסורין והרא"ש אמר כהר"ש דהלכתא כרב ששת והוא שאם לא יעשה יבוא המשלח לידי עבירה:
התם כדרב חנינא חוזאה פירש"י הואיל ופירי דידי כו' אבל שליח כו' דמיאש ולא עביד דסבר ההוא לא סמיך עלי בלאו רבי חנינא חוזאה מצי משני הכא שליח סבר ההוא לא סמיך עלי התם לעם הארץ הוא וע"ה נחשד על טבלים אלא דעדיפא מיני' משני דהתם מתחת ידו וע"ה נחשד הכא לא מתחת ידו ומשלח לא נחשד והשתא דאמרת הכי איבעיא לן ע"ה שאמר לחבר צא ועשר לי פירותי לרב נחמן מהו הפירות מעושרין דבעה"ב חזקה שליח עושה שליחותו ואע"ג דלאו מתחת ידו כיון דנחשד תו ליכא למימר לא סמיך עלי' או"ד אימור דאמרינן נחשד לחומרא לעשר פירות ע"ה דמאי לקולא ליהמנויי לשליח אמרינן הואיל ורוב ע"ה מעשרין הן מימר אמר השליח לא סמיך עלי וקא מעשר והתם דקא סמכינן אחבר שלא יאכיל לע"ה טבלים חדא הואיל ומתחת ידו חמירא לי' ועוד התם ע"ה וודאי יאכל טבלים דסמיך אחבר שעשר עליו שלא מן המוקף לא ידע דאסירא.
דף לב:
ואיהו אפי' איסורא קלילא לא עביד ואי ק' מחוסר כפורים בע"פ ויבלת דכהן דאייתו רבנן דתוספות לימא דלא כרשב"ג לא אפי' תימא רשב"ג הכא לתקנתא דע"ה לא חשו דכל ע"ה פושע הוא דמיבעיא לי' לשיולי בי' רבנן או בעי עשורי אבל התם מאי אית לי' למיעבד על כורחי' בטיל ממצוה רבא
אלא נתכוין לשבות למטה. כתוב בפירש"י תירוצא הוא משמע דאינהו בהא קמסיימי מילתי' ותלמודא הוא דפריך והא קא משתמש באילן ומשני לעולם כו' ולא משמע הכי חדא מ"ט לא פרישו בה דרבי הוא ועוד מדאמ' לי' רב נחמן ישר ואמרינן אתמ' נמי ור"נ פריש בה ורבי היא אלא כולה דידהו הוא וקשקלי וטרי אלא נתכוין לשבות למטה הא קא משתמש באילן ואוקמוה לעולם כו' וכן פריש בה ר"נ משמי' דשמואל והא קא משתמש באילן אמר רש"י וה"ה דהו"מ פריך והא קא מפיק מכרמלית לרה"ר ואמר הריטב"א דלא פריך לי' משום דהו"מ לאוקמא בדבלה שמנה וטח על פניו דהוי רה"ר ולא ידענא א"ה למעלה מיו"ד נמי מקום פטו' הוי דתנן למעלה מיו"ד כזורק באויר:
ובתוס' ומהר"י מפרש דהומ"ל דקאי בכרמלית ואע"ג דאי מוקמת לה הכי תיקשי אימא סיפא נתנו בבור כו' מ"ש אילן למעלה מיו"ד ומ"ש בור עמוק יו"ד מ"מ ניחא לי' לאקשויי מרישא גופ':
רבי הוא דאמ' כל דבר שהוא משום שבות כו'. קשיא לי' להריטב"א והתנן אין מטבילין ואין מעשרין את הודאי וכו' וניחא לי' כדאמ' הראב"ד שלא התיר רבי לעשות מעשה בשבות דרבנן בה"ש אלא לגבי עירוב הקל דיינינן לי' כאלו יכול לעשות כן כדי שלא לפסול עירובו בכך כו' ואמרינן אנן לסיועי' להראב"ד ולהריטב"א דבירושלמי אקשו אם אסו' לטלטלו לא יהא עירובו עירוב ומשני ראוי הוא לעבו' על השבות ולאכול וירושלמי התירו לו שבות בין השמשות לא קאמר אלא ראוי הוא לעבו' על השבות עובר קרי' לי' ש"מ אסו' לטלטלו אפי' בה"ש אלא אע"ג דאסו' לטלטלו כיון דלא אסירא אלא משום שבות קרינן לי' ראוי לאכלו דהא אי אכיל לי' לא עבר אלא אשבות ראוי הוא לעבו' על השבות ולאכול ותו דאי הא דירושלמי משום דהתירו שבות בה"ש הא ראוי הוא לעבו' על השבות סתמא בה"ש מיבעי לי' דרבי לא התיר אלא בה"ש ותו אמרת אסו' לטלטלו ואמרת ראוי לעבו' מיבעי לי' למימ' אסיר לטלטלו בשבת ראוי לעבו' בה"ש אלא לאו בה"ש נמי אסי' כי היכי דאסי' בשבת וקאמ' אע"ג דאסו' לטלטלו לגבי עירוב ראוי הוא לעבו' על השבות מיהא מ"מ לא אמרו אלא לגבי איסו' שבת משום דבה"ש ספיקא הוא ואע"ג דאסרוה נמי בה"ש קיל איסורי' דהא אשכחן דאקילו בבין השמשות לערב ולעשר הדמאי ולטמון החמין אבל בשא' איסורי' אפי' אסור' דרבנן לא אמרינן ראוי הוא לעבו' כדתנן אבל לא בטבל ומוקמינן בטבל טבול דרבנן ולא אמרינן ראוי הוא לעבו' ולאכול טבל דרבנן ואע"ג דמשום דבה"ש הוא דאקילו מ"מ לא חשו למימ' הואיל וראוי לעבו' בה"ש דכל קנית עירוב בה"ש הוא אבל אי אמרינן דרבי שרי שבות בה"ש בכ"מ פירושי הוה קמפרש דבה"ש הוא דהתירו אבל לא בשבת ואשכחן נמי לכהן בבית הפרס אקילו למימ' הואיל וראוי לילך ע"י נפוח כדאמרן בריש פירקין:
דמתא כמאן דמליא דמי. אמר הריטב"א קל הוא שהקילו חכמים לענין עירוב בדבר זה כו' אבל ודאי רה"ר גמורה היא ואסור ליטלו שאם אין אתה אומר כן אין לך עיר שיש בה ובעיבור' רה"ר וזה א"א ותדע דהא ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבין עלי' משום רה"ר גמורה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא וכ"ש בעבורה כו' ונראין דברי הריטב"א בעבורה של עיר דהתם הא ליכא מחיצות לטלטולי בגוי' ומרה"י לתוכו אבל עיר עצמה דמהלך את כולה לא אמרן אלא בעיר שיש בה מחיצות המתירות לטלטל בתוכה אבל עיר שהיא רה"ר או כרמלית אינה מהלך את כולה מידי דהוה אשבת בתל או בנקע דתניא (עירובין ט"ו א') שבת בתל או בנקע שהיא מד"א ועד ב"ס מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. עד ב"ס אין טפי מב"ס לא משום דלא הוקף לדירה אלמא אפי' מחיצות גמורות אלא שלא הוקפו לדירה עד ב"ס דמהנו לטלטולי בגוה מהלך את כולה טפי מב"ס דאסרי רבנן לטלטולי בגוה לא ולא מיבעיא עיר שהיא רה"ר דלא אהנו מחיצות אפי' מדאוריית' או כרמלית לא עדיפא מקרפף שלא הוקף לדירה ותניא עיר חדשה מודדין לה מישיבתה אלא היכ' דעיר מוקפת מחיצות העתירות אותה לטלטל בתוכה אפי' עבורה דלית בה מחיצות בטלה אגבה לענין הלוך תחומין וכי פריך מדאמ' רבא הנותן עירובו יש לו ד"א מעבורה של עיר הוא דפריך דדמיא לי' חבל עיר ובית לא דמי לי' דהתם רה"י גמורה וטלטולי בגוה ומרה"י לתוכו שרי מיהא היכ' דאיתנהו לעיר מחיצות גמורות אלא דלא ערבו אהדדי עירובי חצרות או שתופי מבואות אע"ג דלטלטולי ככרמלית דמיא מ"מ מהלך את כולה הואיל ומחיצותי' מתירות אותה אלא איסו' דבר אחר גורם לו. והרשב"א (עה"ק שער הז"י"ט:) חמר עוד זאת הקילו בו שאם נתנו באילן או כותל גבוהין יו"ד ורחבין ד' והן ברה"ר שבתוך העיר בסרטייא ופלטייא או אפי' בתוך עיבו' העיר ונתכוון לשבות למטה ואפי' רחוק מד' ה"ז עירוב לפי שאנו רואין את כל העיר ועבורה כלאי' ועולין עד לרקיע וכאלו הוא ועירובו ברשות היחיד ואנן קשיא לן הא מילתא דהכא אינו מהלך את כולה דלא עדיפא מעיר חדשה ומתל ונקע כדאמרן ועירובו נמי לאו עירוב הוא:
לרש"י דאמ' בדרב יצחק ברי' דרב משרשיא למטה מיו"ד במקום העירוב רה"ר ואמר אהא דאמרינן אלא ארישא וא"ל רבנן אע"ג דהוא ועירובו ברה"ר הואיל ואסו' ליטלו בשבת משום אילן בה"ש נמי אסור ה"נ לא עצי לאקשויי והא מפיק מכרמלית דהכא ע"כ כדרב יצחק ברי' דרב משרשיא והוא ועירובו ברה"ר הוא ואפי' למהר"י דבמקום עירובו כרמלית הו"מ לשנויי הכא בשרבים מכתפין למטה מיו"ד דהו"ל הוא ועירובו ברה"ר
דף לג.
דהדר זקוף הא דקשו בה רבנן והא גדיים בוקעין בו שאני הכא דאילן הוא דאיתעקים ואזיל ואילן למטה רחב ד' בגובה ג':
מידי דהוה אעמוד עקום באיעקם בגובה יו"ד ורחב ד' בראשו מי לימא בראשו לאו רה"י הוא:
הא דאמרי רבנן דתוס' ואפי' ר' יוסי בר"י לא קאמ' אלא בהדרן מחיצות לטעמי' דאמרי' האי כמאן דלא כר' יוסי בר"י דשמעתין אקורה קאי ושני דקורה לא הדרן מחיצתא ה"נ לא הדרן מחיצתא אבל לרש"י דאמ' האי כמאן אדרבינא קאי ולא הדרן מחיצתא דכי אמרת גוד אחית אכתי צריכת למימ' חוקקין ותרתי לא אמרינן הכא הדרן מחיצתא הויא דמ"ל איכא קנה באמצעיתא ומ"ל ליכא קנה באמצעיתא מחיצת' דהאי נוף הדרן כמחיצתא דטרסקל:
לרש"י למטה מיו"ד מונח העירוב ברה"ר דבמקום העירוב נמי מכתפין ולמהר"י במקום הזקיפה לא מכתפי והוי כרמלית וכי מכתפי במקום הנטי' לא ידענא מאי דוחקי' דרש"י ורבותינו בעלי התוס' לאוקמא להא דרב יצחק ברי' דרב משרשיא באילן שבמקום שביתתו גבוה יו"ד ורש"י מדמי לי' למושיט וכבר אותבי' הריטב"א דהכא מעביר ברגליו ועוד מושיט נותן מרשות שעומד בו לרשות שחברו עומד שם והכא נוטל משם ומביא לרשותו ועוד התם בשנים כדאמרי' בירושלמי. וקשיא נמי לרבותינו בעלי התוס' הא אי בעי זריק ועוד טרחי בה טובא לפרוקי כן הריטב"א וכן הרשב"א אייתי להא שמעתא בספרו עה"ק באילן ונופו מכדי ר' יצחק ברי' דרב משרשיא באילן שנופו נוטה קאמ' באילן הנוטה קאמ' שראש האילן נוטה חוץ לד"א ונתכוון לשבות בעקרו ועירובו חוץ לד"א למעלה מיו"ד עירובו ברה"י והוא בר"ה למטה מיו"ד עירובו בכרמלית והוא ברה"ר וכי עקר מכרמלית לרבי שפי' דמי וקאמ' והא אי בעי מייתי לי' דרך עלי' דמייתי לעירובו מחוץ לד"א מהיכא דזקיף ומנח לי' אדוכתא דנוטה דכרמלית היא ואי בעי מצי הדר ומייתי לי' למקום שביתתו ממש כדאמ' הר"י ומשני כשרבים מכתפין עלי' וממקום עיקרו עד אתרא דהד' זקיף רה"ר הלכך אי עירובו באתרא דזקיף למטה מיו"ד דכרמלית הוא עירובו עירוב כרבי ואי למעלה מיו"ד הא לא מצי מייתי דכולי' רה"ר:
הריא"פ והרמב"ם לא מייתי להא דרבא ולא מפלגי בה מידי ואית לן למיפרק אליבי' קסברי היכא דהוא במקום א' ועירובו במקום אחר ולא מצי מישקל לי' לעירובי' בהא לא אמר רבא כמאן דמליא דמי ס"ס הא לא מצי שקיל ומייתי לעירובי' ולא עדיפא מנתנו במגדול דהוא ועירובי' ברה"י וכי לא מצי שקיל לאו עירוב אלא לא מתנו להא דרבא בתר אוקימתא דשמואל וחברייא ומקמי דמייתי להא דר' יודא בקורה מתנו לי' להא דרבא בשלהי שמעתין ואמתני' קאי ורבא פליג אכולהו ומוקים למתני' כר"י וכו' ורבא מוקים למתניתין כר"י דאמ' למעלה מיו"ד בעינן מקום ד' ולמטה לא בעי' מקום ד' והאי אילן דלית בי' ד' הלכך למעלה מיו"ד אין עירוב למטה מיו"ד עירוב וקאמ' ל"ש דבעינן מקום ד' אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל עומד בתוך עיבורה לא בעי' מקום ד' דמתא כמאן דמליא והוי מקום ד' וכדאמ"ר חסדא בפ"ק דשבת נעץ קנה ברה"י אפי' גבוה ק' אמה וזרק ונח ע"ג חייב דלא בעי הנחה ע"ג ד' דביתא כמאן דמליא דמי ה"נ לגבי תחומין דחשבינן לי' כבית אמרינן כמאן דמליא לגבי' עירובי' דחשיב כמונח ע"ג מקום ד' וחוץ לעיבורה נמי בד"א דעלי' כיון דלגבי תחומין ד"א כביתו דמי לגבי עירובו נמי כמונח על גבי מקום ד' דמי. וקורה דר' יהודה ברחוקה ד"א ממקום שביתתו ומתני' נמי אוקמה ר' יצחק ברי' דרב משרשיא באילן הנוטה חוץ לד"א ונתכוון לשבות בעיקרו והדר זקוף והאי אילן בין בעקרו בין בנטיתו בין בזקיפתו אין בו ד'. ואקשינן והא אי בעי מייתי דרך עלי' דכי שאני לן בין חוץ לד"א לתוך ד"א היכא דרה"ר מפסיק בין מקומו למקום עירובו כי קורה דר' יודא אבל האי אילן חדא הוא עד דזקיף וכולי' מקום פטו' דלית בו ד' וכולי' כתוך ד"א דמי וכדאמ' הריטב"א אליבא דרש"י כיון שהאילן אחד האילן עושה אחד מקום שביתתו עם מקום עירובי' כיון שיכול להביא אצלו פחות פחות מד"א ה"נ לדידן כולי' חדא הוא הואיל ואילן חדא וכולי' מקום פטו' ומשני כשרבים מכתפין ור"ה מפסיק בין מקום שביתתו למקום עירובי' ולא אמרינן כולי' כד"א דמי' ודוחקי' דרבא למוקים בכה"ג מתני' קשיתי' דקתני בור אפי' עמוק מאה אמה עירובו עירוב ואוקימנא לי' דקאי בכרמלית ואי רישא באילן דאית בי' ד' ודקאי בר"ה אדקא מפליג בין אילן לבור לפליג באילן גופי' וליתני בד"א בעומד בר"ה אבל אילן העומד בכרמלית אפי' גבוה מאה אמה עירובי' עירוב. אלא אילן נמי ל"ש דקאי בר"ה ל"ש דקאי בכרמלית ומשום דלית בי' ד' אבל בור דקאי בכרמלית דסתם בור אית בי' ד' אפי' עמוק מאה עירובו עירוב ורבינא ור' ירמי' דאוקמי להא דרבי ורבנן באילן רחב ד'. כשמואל וחברייא דאוקמו נמי למתניתין בכה"ג ולא ניחא להו לאוקמי באילן דלית בי' ד' ובגווני דחיקי כדרבא ואע"ג דלרבינא רבי ס"ל כר' יודא מ"מ אוקים לי' ברויחא ומתני' לשמואל וחברייא וברייתא דרבי ורבנן וברייתא דהניח עירובו בכותל כולהי אפי' בתוך ד"א בהנך משום דעירובי' ברשות אחריתא דלא מצי מישקל וממטי לעירובי'. וכן גבי בור דאמרינן אי בר"ה ונתכוון לשבות למעלה הוא במקום א' ועירובי' במקום אחר אפי' בתוך ד"א והא דסתים תלמודא ולא פריש לאוקימת' דרב' דממילא שמעת לי' מדאמרינן מתא כמאן דמליא דמי ובאילן דאית בי' ד' ונתכוון לשבות למטה ודאי לא מסתב' דהא ס"ס עירובי' לא מצי מייתי למקום שביתתו אלא למישווי' כמקום ד' קאמ' כיון דלגבי תחומין כביתי' הואי לגבי עירוב נמי כביתי' הואי דלא בעינן מקום ד':
ואנן לית לן דר' יודא וממילא לית לן דרבא אלא מתניתין ומתניתא כשמואל וחברייא וכרבנן דר' יודא ואפי' בתוך ד"א ובעבורה של עיר:
והרשב"א אמר כרבא וכר' יצחק ברי' דרב משרשיא וכר' יודא ואם הניחו למטה מיו"ד טפחים אע"פ שאין במקומו ד'. אבל הניחו למעלה מיו"ד צריך שיהא במקומו ד'. ובשמעת' דרב' מאריך ונקיט כמה גווני:
ולרש"י אדקורה דר"י לענין נתכוון לשבות אמרינן ד"א שלו כמאן דמליא מני ואע"ג דלא מני מייתי לעירובי' ואיהו ברה"י כמאן דנתכוון לשבות למעלה ברה"י דמי ואע"ג דלגבי טלטול ברה"ר קאי ולענין עירוב במקום ד' לא אמרינן כמאן דמליא דמי ובעינן מקום ד' ולא מסתברא אבל לרבנן דתוס' דמוקמי לדר"י אפי' חוץ לד"א וביש בראשו ד' ואין בתחתיתו ג' עסקינן איכא למימ' דר"י דוקא בחוץ לד"א אבל בתוך ד"א כיון דאמרת לגבי נתכוון לשבות ברה"ר כמאן דמליא וקאי ברה"י דמי לענין עירוב במקום ד' מיבעיא דברה"י ודאי לא בעי מקום ד' כדרב חסדא:
ואסור ליטלו. חדא משום דקא משתמש באילן ועוד דקא מפיק מכרמלית לרה"י. ורש"י דלא אמר הכי לטעמי' דקסבר למטה מיו"ד מונח העירוב ברה"ר. וכן אמר רש"י בהדיא בהא דאלא ארישא בתוך שלשה מות' ליטלו. דלא גזור בי' שימושי אילן ולאו כרמלית היא אלא כרה"ר:
אסור ליטלו להריטב"א משמי' דהראב"ד דאמ' לא התיר רבי לעשות מעשה כי הכא אסור ליטלו אפי' בה"ש:
נתנו בכלכלה רש"י לא מתני הכא ואסו' ליטלו והריטב"א אמר דא"צ למחוק דהא דלא מתמה העלי' דרבי משום דמדרבנן קשיא טפי למ"ד צדדין מותר ותו כיון דאמימרא דרבנן קאי נקיט לרבנן ואנן לא ידעינן א"ה היינו דמשני אלא ארישא מאח' דרבי בהדיא קאמ' ברישא ובסיפ' ואסו' ליטלו ואתו רבנן וקאמרי כ"מ שאסו' ליטלו אין עירובו עירוב מהי תיתי דפליגי עלי' דרבי אסיפ' וקסברי מות' ליטלו אלא כ"מ שאסו' ליטלו בין ברישא בין בסיפ' אלא אי לא מתנינן בדרבי ואסו' ליטלו אמרינן דרבנן אריש' וסיפא דכ"ע מות' ליטלו:
לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ורבי נמי עד כאן לא פליג אלא דלא גזור שבות בין השמשות אבל אסו' ליטלו מודי ומדלא משנינן לעולם צדדין מותרין ורבנן משום דבראשו ד' אסרי ש"מ היכא דלא הדרן מחיצתא אפי' לר' יוסי בר"י אפי' לכתחילה שרי א"נ אכתי לא נחית לאוקימתא דרבינא וכי אסיק רבינא ה"נ דלכתחילה משום דבראשו ד' אסור:
אלא אריש' דאסו' ליטלו משום תשמיש אילן ומשום דעירובו בכרמלית ואיהו ברה"ר.
דף לג:
אין גבוה יו"ד א"צ שיהא בראשה ד'. אי מדיוקא אימא ר"י ל"ש גבוה ל"ש אין גבוה ד' בעי וגבוה יו"ד קמ"ל סד"א גבוה יו"ד ורחב ד' רה"י הוא קמ"ל
כדרבא לרש"י ולרבותי' בעלי התוס' דלא אמרינן גוד אחית וה"ק רחב ד' אפי' גבוה יו"ד עירובו עירוב ואם לאו שאינה רחב' ד' אין עירובו עירוב מכל מקום. אלא דמסתברא לי' לתלמודא הכי
למאן דגריס דפריך נמי ארישא עירובו עירוב הא הוא במקום א' ועירובו במקום אחר כדאמ' הריטב"א מאי משני מוקים לדר"י בראשה ד' ותחתי' בקיעת גדיים כדפרישו רבותינו בעלי התוס' והיינו דקמשני צריך שיהא בראשה ד' דרחב ד' דר"י בראשה קאמ':
ר' ירמי' אמר שאני כלכלה הואיל ויכול כו' לרב ירמי' אפי' באילן רחב ד' נתנו בכלכלה ותלאו בו עירובו עירוב. ומדרב פפא ס"ל כוותי' וכולהי אמוראי קא מפרקי אליבי' ובירושלמי נמי אסיקו הכי הכי הלכתא ולא אשכחן לרבנן קשישאי דלימרו הכי ולא ידענא מאי טעמא:
עוד אמרו בירושלמי הדא אמרה ספסל שהוא נתון ברה"ר גבוה יו"ד ורחב ד' מכיון שהוא ראוי להפכו ולבטל רה"י שבו ה"ז עירוב:
בתוס' לפ"ה דפי' לעיל גבי אילן הנוטה כו' צריך לחלק כו' וכן לפר"י אהא אי בעי מייתי לי' דרך עלי' אלא דלר"י אימא תלמוד' אקשי לבתר דאסיק כר' ירמי' אלא לרש"י תיקשי רב בר שבא ליפרוך אדרבא:
דף לד.
ואמאי נימא כיון דאי בעי אמטויי כו' לר"י בעל התוס' מבה"ש דערב שבת לא פרכינן דאי איכא למיפרק מאי משני גזירה משום יו"ט אחר השבת התם נמי לישתרי כי היכי דשרי בה"ש דערב שבת. וכ"ת התם דספיק' משום יום שעב' אסו' הואיל ואיכ' חזקה דאיסור' א"ה לרבי שבות דשרי בה"ש ליגזור אלא לא גזור אלא היכ' דביו"ט אחר השבת איכא איסור דאורייתא כדפרישו בתו' והיכא דאיכ' איסור' דאוריית' בה"ש דע"ש נמי אסי' והיינו דהג"ה דתוס':
והריטב"א משמי' דהראב"ד אמר דמשני פריק הואיל וקנה מאתמול נימא כיון דמצי ממטי מבע"י וכו':
נתכוון לשבות כו'. או בראש המגדול הא דפרישו בה משום מעביר ארבע אמות ברה"ר קשיא הא מצי מייתי לי' לתוך ד"א שלו כדאמרו רבנן דתוס' בדרבא לעיל ולרש"י דלעיל קשיא הא מצי מייתי לי' פחות פחות מד"א ולרבנן דתוס' איכא למימ' אזיל חוץ לד"א טובא תו קשיא למטה מיו"ד נמי כיון דיש לו ד"א מקום העירוב דבתוך ד"א שלו רו"ל כמונח ברה"י וכמאן דאנחא למעלה דמי דרה"י עולה עד לרקיע כי היכי דאמרינן אמקום שביתתו:
דף לד:
לא צריכא דקאי בכרמלית וכ"ת מאי פסקא דאילן ברה"ר קאי ובור בכרמלית וליפלוג ולית ני באילן גופי' בד"א בעומד ברה"ר אבל עומד בכרמלית אפי' למעלה מיו"ד עירובו עירוב סתם בור לא חפרי אינשי ברה"ר:
אלא ש"מ כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין לרש"י דאמר חד מינא הוא ומעיקרא דרכיך נידון כירק ולבסוף דאקשי נידון כאילן הכא כגון דנטע כרם בבתרייתא דכי נטע לי' בקנה רך כלאים ובקשה לאו כלאים דאי לא תימא הכי מאחר דאיתסר בעידנא דרכיך היכי הדר ומישתרי:
שמעינן דקנה דעוזרדין חמירא מאילן דאפי' בה"ש אסירא שמא יקטום ובלאו דעוזרדין אפי בשבת שרי ומדקא כולהי רבוותאי פסקי וקאמרי קנה מחובר אסורה ולא מפלגי בה מידי אלמא קסברי עוזרדין ושאין עוזרדין תרי מיני נינהו וסתם קנה דעוזרדין ודלאו עוזרדין לא שכיחא:
מתני': רא"א אם אינו יודע כו' אמר הריטב"א דכל שאינו יודע בודאי אינו עירוב ס"ל כר' מאיר וספק עירוב אינו כשר ואנן אית לן למימר אפי' תימא ר' יוסי ע"כ ל"ק ר' יוסי אלא היכא דאיכא למיתלי דבה"ש הוה עירוב כדהוה מעיקרא כגון נשרף או נטמא ספק בע"י ס' משחשיכה אמרינן העמד עירוב על חזקתו אבל הכא דודאי ליתנהי בה"ש בדוכתא דהוה מעקרי דמעקרא הוה בידי' והשתא אבד ונפיק מתחת ידי' אתרע חזקתי':
גמרא: הא דאמרו רבותינו בעלי התוספות והא דקא' דמ"ס כלי הוא היינו בהנהו דאו' נוטלין ולא מחזיר ודלא הוי בנין וסתירה גמורה וכן אמר הרא"ש השתא דקארי לה משום דאסור לשבור ומשני דסתיר כל דהו כעין חזרת דלתות ומאי ומ"ס כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים הא מעקרא נמי ידע דכלי הוא ואין סתירה בכלים אלא סתירה גמורה קא קשיא לי' וקא מהדרי לי' הכא לאו סתירה גמורה היא עיקר חסר מן הספר ואיכא למימר מעקרא קס"ד אי מתני' דאפשר בסתירה כל דהו מ"ט דר"א ואלא בסתירה גמורה ואמאי הוא במקום א' כו' ואהדדי' לי' ר"א ורבנן באוהל וכלי קמיפלגי ולעולם דאפשר בסתירה כל דהי מיהא סוגיא רהיטא דרבה ורב יוסף אהדדי דמ"ס כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים ומעקרא ס"ד דאוהל הוא ובכלי גדול מחזקת מ"ס א"נ בשל אבן א"נ במגדל המסומר וכן סוגיא דשובר את החבית דאפי' שלימה שרי וכן אמרו בירושלמי כדאייתו' בתוספות ומוסתקי לר"א הוא דאוקימנן וכן אמר רבינו אלי' ואביי ורבא בכלי גדולה מחזקת מ"ס אוקמי לה
והא"ר זירא ביו"ט אמרו כו' ולא אוקמי' לדהכא אפי' בשבת ורבי היא דלא גזור שבות בה"ש דא"כ רב ושמואל דאמרי ר"מ היא מאי איכא בין ר"מ לרבנן לר"מ נמי בשבת אסור משום שבות ולרבנן דאסרי אפי' ביו"ט משום שבות היא דאסרי דאוירא דליבני לית בי' משום דסתר אהלא אלא מדרבנן כדאמר רש"י ואי משום דלרבנן דר"מ שבות חמירא היא ואפי' רבי מודה לא מסתבר לי' לאפלוגי בהא ומדאוקמי רב ושמואל למתני' כר"מ מכלל דניחא להו לאוקמי מתניתין אפי' לרבנן דרבי דר"א ודאי כרבנן דלת"ק דר"מ נמי שבות הוא דהוי ובתוספות דא"כ טעמא דר"א דאסר משום דסבר כרבנן ולא ניחא לי' לאוקמא פלוגתא בדרבי ורבנן:
ולא ידענא היכי ס"ל אי ס"ל דת"ק דר"מ נמי משום שבות הוא דאסרי כרש"י ולאפלוגי בין האי שבות להאי שבות לא מסתבר דקארו לה מאי קארו לה לימא רבי היא א"כ מאי ר"מ דקארי רב ושמואל ואי ס"ל דת"ק מדאורייתא קאמר א"נ סבות דת"ק דמשום סתירת אוהל חמירא ואפי' רבי מודי אבל שבת לר"מ דמשום מוקצה הוא ולרבי לא גזור במאי מיפרקי דא"כ טעמא דר"א דס"ל כרבנן ממאי אימא דכ"ע כרבי ור"א כת"ק דר"מ וליכא למימר דארב ושמואל קא מהדרי דלא מוקמי למתני' כרבי משום דר"א כרבנן כדאמרן דלא משתמע לישנא דידהו הכי:
הריטב"א אמר טעמא דבשבת לא משום דדמיא לסתירה ושבת דחמירא אסרי בי' טפי והכא משום דשבות כי הא דדמיא למלאכה דאורייתא אפילו רבי מודי אבל משום מוקצה ליכא דלבנים ועפר הואיל ושרי למפחת' כמאן דסתים להו מעקרא לדלת דמיא ומדאמרינן במס' יו"ט איני והא"ר נסמן שרגינהו ודאי אקצינהו א"ר זירא בי"ט אמרו כו' מכלל דבשבת לא משום מוקצה וכדפרישו לה התם רש"י ורבותינו בעלי התוספות:
א"ה היינו דקתני עלה רא"א אם בעיר כו' מסתברא דהשתא נמי אסיק אדעתי' מאי אבד אבד ונמצא אם בעיר אבד ונמצא עירובו עירוב דאי לא נמצא אבד בעיר מאי הוי אימא לא ימצא כלל באותו שבת ולרבנן בין בשבת בין ביו"ט בין נמצא בין לא נמצא עירובו עירוב דאי בעי סתר לי' כר"מ ומתניתין בלא נמצא פליג ר"א ואמר אם אין יודע שהמפתח במקומו כגון שלא נמצא ואינו יודע היכן הוא אינו עירוב וברייתא קתני אבד המפתח ה"ז עירוב מ"מ רא"א אם בעיר אבד ונמצא בשבת עירובו עירוב בשדה אינו עירוב ולא מיבעיא לא נמצא כלל ואדמוקים למתני' ביו"ט פריך אי בי"ט מ"ל בעיר מ"ל בשדה ומשני חסורא מחסרא וה"ק בד"א מ"מ עירובו עירוב ביו"ט אבל בשבת אין עירובו עירוב ואפי' נמצא בעיר ואתא ר"א וקאמר בשבת אם נמצא בעיר עירובו עירוב וקאמר דמחסרא נמי וקתני נמצא המפתח כיון דרבנן בי"ט בלא נמצא קמיירי ור"א בשבת בנמצא בעאי פליגי ר"א ורבנן בברייתא דהא רבנן נמי ס"ל בשבת אינו עירוב ור"א נמי קאמר בשדה אינו עירוב ובלא נמצא לר"א נמי אפי' בעיר אינו עירוב אלא מיחסרא בדרבנן וקתני נמצא המפתח וכו' ובתרתי פליגי בלא נמצא בי"ט לרבנן עירוב ולר"א אינו עירובו בנמצא בעיר בשבת לרבנן אינו עירוב ולר"א עירוב והיינו דרבותינו בעלי התוספות דאמרי עלי' דרש"י לא דק ולישנא דתלמודא כוותי' דרש"י דהא סתמא אבד המפתח קתני וקתני נמי אם בעיר אבד ולא קתני נמצא הלכך למאי דס"ד אפי' בלא נמצא הואיל ואי משכח מצי מייתי אלא לבתר דאוקים למתני' בי"ט ור"א אפי' בי"ט קאמר במתני' ואי איתא בי"ט ל"ש עיר ול"ש שדה שרי הואיל ואי משכח להכי מחסר ומתני בברייתא נמצא ומתני' בדלא נמצא והואיל ואי כח לא אמרינן והשתא לאביי ורבא דאוקמוה בשבת ובמנעיל וקטיר במתנא ולא מחסרא ברייתא דרבנן אפי' בשבת ולא נמצא שרי ר"א נמי אפילו בלא נמצא קאמר כדקתני אבד ולא קתני נמצא ומשום דהואיל ואי משכח מצי מיית לי' וביו"ט מ"מ שרי ונ"מ לדידן דקי"ל כרבנן היכא דלא מצי שקיל בה"ש ואבד המפתח בעיר למאי דקי"ל כר"ש א"נ ביו"ט ואפי' בשדה אפי' בלא נמצא המפתח עירובו עירוב הואיל יאי משכח מצי מייתי וצ"ת:
ורש"י דאמר ג' מחלוקת בדבר או למאי דסליק אדעתין מעקרא קאמר דלא מתני נמצא בברייתא ואבד בעיר אפי' לא נמצא הואיל ואבד במקום שאם ימצא יוכל להביאו ומשני חסורי מחסרא ולרבנן בי"ט מ"מ שרי דאי בעי סתיר ובשב' מ"מ אסיר והשתא לא מצית אמרת דלר"א אבד אע"ג דלא נמצא דא"כ בי"ט דל"ש עיר ול"ש שדה מ"מ שרי אלא מתניתין דר"א אסר בי"ט היכי מיתרצא אלא ר"א אב"ד ונמצא קאמר וה"ק נמצא המפתח בין בעיר בין בשדה אינו עירוב רא"א בעיר עירוב וקמיפלגי בי"ט ולא נמצא ובשבת ונמצא וליכא למימר דמתניתין בשדה דבי"ט ל"ש שדה ל"ש עיר וג' מחלוקת ליכא למימר דלמאי דס"ד ר"א דמתניתין וברייתא פליגי בדר"ש אבל למאי דמסיח למיפלג בי"ט אי אמרינן אי משכח מייתי או לא אמרינן לא מסתבר למישוי פלוגתא בהא וניחא טפי למיתני בברייתא נמצא א"נ קסבר רש"י ר"א דמתניתין דתנא אם אין יודע שהמפתח במקומו משמע אפי' נמצא בעיר לאו כלום עד שיודע שהוא במקום המגדל ולמאי דמסיק נמי ג' מחלוקת בדבר לרבנן בי"ט עירובו עירוב מ"מ דאי בע' סתיר ובשבת מ"מ אין עירובו עירוב לר"א דמתני' בין בי"ט בין בשבת בין נמצא בעיר בין בשדה אינו עירוב עד שיודע שהוא במקום המגדל ואית לן למימר טעמי' בי"ט דהאי נמצא בשבת או בי"ט קאמר וקסבר ר"א נמצא בה"ש בעינן לר"א דברייתא בלא נמצא אין עירובו עירוב ואפי' בי"ט דלא מצי סתיר כת"ק דר"מ ובנמצא בי"ט עירוב ובשבת בעיר עירובו עירוב כר"ש א"נ מתניתין בשדה והיינו ר"א דברייתא וכן אמר הריטב"א דלמאי דמסיק נמי ג' מחלוק' אלא דהריטב"א אמר דג' מחלוקת הן בנמצא ולת"ק דר"א אפי' בשדה עירובו עירוב כר"ש דתפילין דאמר נותנו לחברו וחבירו לחבירו ולא ידענא האי תנא הי ניהו וכן הא דאמר טעמא דר"א כרבנן דר"ש קשיא י"ט מא"ל.
הא דאודי רבנן לר"א בבני חצר כו' פרישן בתוספתא בפ"ב:
דף לה.
נמצא המפתח בין בעיר בין בשדה אין עירובו עירוב כרבנן דרבי דאי כרבי לא גרע גגות חצירות וקרפיפות מכרמלית דהוי עירוב והאי שדה אי כרמלית כרבנן ואי בשדה שהיא רה"ר אפי' לרבי:
שמעינן משמעתין נתנו במגדל של לבנים ובאוירא דלבני בי"ט עירובו עירוב דאי בעי סתיר ובשבת נמי לרהיטא דשמעתא דמס' י"ט דמשום דשרגינהו אקצינהו הוא דאסיר אנן דקי"ל כרבי הוי עירוב ואי תימא דבהאי שבות דדמיא לסתירה אפי' רבי מודה כדאמר הריטב"א הו"מ מוקים למתניתין אפי' בשבת ובריית' לא מיחסרא ודכ"ע אית להו דרבי דרבנן ור"א בפלוגתא דר"מ ורבנן קמיפלגי רבנן כר"מ ובי"ט מצי פתיר ובשבת דמשום מוקצה הוא דאסיר שבות היא ולא גזרו עליו בין השמשות ור"א כרבנן דר"מ דאסרי משום דדמיא לסתירא ואפי' לרבי גזור אלא דניח' לי' לאוקמ' כרבנן דרבי ואימ' משו' דסת' שדה כרמלי' היא וקאר"א אינו עירוב ואנן דקי"ל כרבי בין בי"ט בין בשב' ואפי' לא נמצ' כלל עירובו עירוב והרא"ש אמר בשב' אין עירובו עירוב קם בריה הרב בעל הטורים בשיטתי' קסברי כהריטב"א דמשום דדמיא לסתירה הוא דאסיר ואפי' רבי מודה ובמס' י"ט מעקרא כי אקשי מדרב נחמן דאמר שרגינהו אקצינהו אקשי וכי מסיק בי"ט אמרו אבל לא בשבת אמרינן דבשבת אפי' משום סתירי אוהל אסר:
ואם נמצא המפתח בשבת להרא"ש והריט"בא או בבנין גמור ואפי' בי"ט אמרו הרא"ש וברי' בי"ט עירובו עירוב ובשבת בעיר עירובו עירוב דקי"ל כר"ש בשדה אין עירובו עירוב והאי שדה שדה שהיא ר"ה דאי כרמלית הא קא שרי בבור העומד בכרמלית אפי' עמוק מאה. והרמב"ם אמר נתנו במגדל ואבד המפתח אם יכול להוצאו בלא עשית מלאכה ה"ז עירוב אלמא לא שאני לי' בין שבות לשבות וסוגיין אליבא דרבנן ואנן דקי"ל כרבי בכ"מ הוי עירוב: