גאון יעקב על עירובין· רבי יעקב כהנא
פרק רביעי – מי שהוציאוהו · דף מח.
ר"י היינו ת"ק לאו קושיא היא דהא ת"ק לא פריש הני ד"א היכא הוו:
אלא הואיל ואמר רבא דת"ק ח' על ח' ס"ל משום דדומיא דריב"נ דקאמר אלפים לכל רוח קאמר איהו ד"א לכל רוח ותניא נמי הכי וקבלה נמי הכי ופליגי ר"י ות"ק להכי קא מסדר תלמודא הכי ר"י היינו ת"ק במאי פליגי אמר רבא בח' על ח' פליגי:
ולהאי לישנא הלכתא כת"ק חדא מדסתם מתני' למלת' בלשון רבים ועוד הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפי' יחיד במקום רבים ולא מיבעיא רבים במקום יחיד ולר"ח דמתני חכמים היינו ת"ק איכא נמי ת"ק דריש פירקין דס"ל כר"י ור"א. ולהראב"ד דאוקם למתני' דמי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס כשבירר לו ד"א לצד חוץ א"נ מתני כרש"י איכא ת"ק כר"י ולמאי דאמרן גבי עובדא דנחמי' ברי' דרב חנלאי דהראב"ד לאו אמתני' קאי לא אשכחן ת"ק כר"י ואמר הרז"ה הלכתא ח' על ח' כרבנן דריב"נ וכן בכ"מ דאמרנין ד"א קונית לכל רוח קאמר ולא ידענא מנא לי' מהרז"ה הא ממאי דלהלוך דמי אימא לטלטול דמי דד' אמות אין טפי לא מיהא בהלוך לרבנן ה"ה למוצאוהו חוץ לתחום יש לו ח' על ח' חדא דישן לרבנן כעומד חוץ לתחום דמי וכי היכי דבישן יש לו ח"א ה"נ בעומד חוץ לתחו' ותו מדקאמ' רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל ד"א אין מכלל דכל להלך פליגי דאי איתא לפלוג בהלוך גופ' מחלוקת בישן אבל הוציאוהו חוץ לתחום ד"א אין טפי לא והריא"פ לא מייתי להא דרבא ודתניא ש"מ קסבר הריא"פ הלכתא כר"י ואמר הרא"ש דמתני כר"ח וס"ל כת"ק דריש פירקין דקיימו ר"א ור"י בשטתי' וכן אמר הרמב"ם דאין לו אלא ד"א ואית לן נמי למימר קסבר הריא"פ והרמב"ם דכ"ע בכ"מ ד"א דוקא קאמר ותו לא אלא הכא בישן אמר רבי דרבנן דומיא דריב"נ קאמר דאמר יש לו אלפים לכל רוח ואתו אינהו וקאמרי אין לו אלא ד"א לכל רוח וכ"ת לרבנן מ"ש ישן ומ"ש קאי חוץ לתחום קסברי רבנן מדאורייתא בכ"מ ד"א לכל רוח דתחתיו לכל רוח קאמר ורבנן הוא דאחמור בחוץ לתחום ובישן אוקמוה אדאורייתא:
א"נ קסברי מדאורייתא ישן קני שביתה ויש לו אלפים הואיל ונעור קני ישן נמי קני ורבנן הוא דאחמו' בישן דלא לקני והם אמרו דליהוי לי' ד"א לכל רוח דרבנן היינו ר' מאיר דבריית' ולר"מ תחומין דאוריית' ולמ"ד תחומין דרבנן בישן לא אחמו' בי' כולי האי כבעומד חוץ לתחום ורבא דאמר אבל לטלטל ולא מפליג בהלוך גופי' קמ"ל אפי' ישן דשרי להלך ח"א על ח' אבל לטלטל אסור ואפי' בכרמלית וכדאמר הריטב"א דכרמלית קמ"ל סד"א כיון דמקומו הוא שרי לי' רבנן לגמרי כאלו הוא מקום מיוחד לו ואנן דאית לן בישן כריב"נ ויש לו אלפים לכל רוח בהא דרבא לא נפקא לן מידי:
ואי תימא דח' על ח' בישן דוקא ליתא לדר"ח דמתני חכמים היינו ת"ק דאי איתא הא דמשני רבא ח' על ח' א"ב דלרבנן אית להו ח' על ח' ולת"ק לית לי' הא בעלמא רבנן נמי מודו דד"א אין טפי לא ות"ק הא בהוציאוהו חוץ לתחום אמר ובישן לא קמיירי אלא כרש"י דמתני ר"י היינו ת"ק ור"י אישן קאי וס"ל כרבנן דריב"נ בהא דישן לא קני שביתה לאפוקי מדריב"נ וקאמר אפי' בישן ד"א אין טפי לא:
שמנה על שמנה א"ב. דלר"י ודאי לאו שמנה על שמנה מדקאמר לאיזה רוח שירצה ילך מאי ילך אי לימא שמנה לרוח אחת מי שרי אלא ילך ד' האי לאיזה רוח שירצה לכל רוח מיבעי לי' ותו מדקאמר שאם בירר לו שאינו יכול לחזור מאי בירר אילימא אם בירר ח' לרוח אחת מי שרי אלא בירר ד' מצד זה אינו יכול לחזור ליקח ד' מצד זה והא מצד זה ומצד זה אית לי':
והני ד"א היכא כתיבא לאו אד"א דטלטול דהא אסקינן בריש הזורק כל ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה אלא אד"א דהלוך חוץ לתחום ור"מ ור"י לטעמי' דאמרי בספק עירוב ה"ז חמר גמל משום דתחומין דאורייתא ולרש"י דאמר לר"י מצומצמת ולר"מ מרווחות איכא למימר עד כאן לא שרי ר' מאיר מרווחות אלא כדי לפשוט ידיו ורגליו אבל בטלטול מודו דד"א מצומצמת דכי גמירי הלכתא מצומצמות כדאסקינן בריש מכילתין דעצבות לחומרא ואיכא נמי למימר דהא דאמר ר' פפא אמה דידיה יהבינן לי' הנ"מ בהלוך אבל בטלטול כי גמירי לן ד"א ברה"ר ככולהי ד"א גמירי דהוי באמה בת ו"ט ועצבות לחומרא מיהא הא ליתא דא"כ לר' יודא דאמ' כדי שיטול חפץ כו' עוג מלך הבשן היכי מצי מטלטל חפץ אלא לאו בטלטול נמי אמה דידי' וכן אמרי כולהי רבוותאי דבטלטול נמי באמה שלו. אבל מצומצמות אימא בטלטול דכ"ע מצומצמות ותו לא. ולהריא"פ דאמ' לר"מ מצומצמות ולר"י מרווחות השתא לר"י בטלטול נמי מרווחות דהא אמר כדי שיטול חפץ כו' מכלל דבמרווחות מצי נטיל והרמב"ם קא נסיב לה לקרא אטלטול דאמ' (פי"ב מהלכות שבת הלכה ט"ו) ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמ' בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו כו'. לא תימא טעמא דהרמב"ם דאי קרא אהלוך לחוד לא הוה אמר סתמא דתלמודא הוי ד"א היכא כתיבן כיון דאנן אית לן תחומין דרבנן. דהא אמרינן נמי אלפים היכא כתיבין אלא טעמא משום דא"ר יודא כדי שיטול חפץ כו' אלמא אטלטול נמי מהכא יליף. אלא דר"מ ור"י בין אהלוך בין אטלטול קאמ' ואי לאו דד"א הלכתא גמירי לה לא הוה מוקמינן קרא בדהכי אלא השתא דאיתא הלכתא אד"א אסמכינן נמי לקרא בדהכי:
ולענין הלכה בהלוך יש לו ד"א מרווחות דקי"ל עירובי תחומין דרבנן והלכה כדברי המיקל בעירוב ובטלטול לרש"י דאמ' לר"י מצומצמות הלכה כר"י ולא שרינן מצומצמות ולהריא"פ דאמ' לר"י מרווחות והלכה כר"י ומרווחות נמי שרי וכן אמר הרב בעל הטורים בין בטלטול בין בהלוך באמה שלו ומרווחות והרמב"ם דאמר כשיפשוט ידיו כר"מ ולא פריש אם מצמצמות אם מרווחות. תרגמא הרב בעל כסף משנה אליבי' דאמ' כהריא"פ דכדי לפשוט הוא מצומצמות וס"ל כיון דאסיקנא בריש מכילתין דאמות עצבות משחינן לחומרא ממילא הו"ל ד"א מצומצמות דלא כר' יודא:
וקשיא לן א"ה דרבא דאמ' עצבות לחומרא כתנאי והתם אסיקנא דרבא דכ"ע היא אלא אימור דאמ' רבא באמות סתמא אבל היכא דאתמר מרווחות ואתמר בי' טעמא מי אמר והכא הא ר' יודא בהדיא קאמ' מרווחות ואמר בי' טעמא דיהב לי' רחמנא ליטול חפץ מראשותיו וכו' מי אלימא מאמות דידי' דבעלמא באמה בינונית והכא אמות דידי' דכדי צרכו יהבינן לי' מרווחות נמי אע"ג דבעלמא עצבות הכא מרווחות:
התם אוושי דיורין כו' פירש"י דיורי החצירות רבים כו' ואפי' בחצרות של יחידים לא דמי דהתם כולהי תלתא באמצעות ואיכא למיגזר אכולהי תלתא דלמא אתי לאחלופי אבל הכא בשנים החיצונים ודאי ליכא למיגזר דמאני דבד"א דחברי' ידע דלאו דידי' נינהו. ואיהו נמי לא קמשתמש התם ולא אזיל ותו דאי לאו שלישי בשנים וביניהן ח' אמות ודאי זה מטלטל בתוך שלו וזה בתוך שלו וליכא למיגזר כלל. וכי איכא למיגזר הכא באמצעי לחודי' הוא דאיכא למיגזר דמאני דידי' ודחברי' בתוך ב' אמות של זה ובתוך ב' אמות של זה אתי לאחלופי ולאפוקי של זה בזה ובתרי לא גזור כבבא דרישא. ותו הא דאמרינן התם אוושי דיורין בדין הוא דהומ"ל הכא אאמצעי לא מצינן למיגזר דלא לטלטל כלל וכיון דלא גזרינן אאמצעי לא גזור נמי אחיצונים אע"ג דאית להו ב"א לטלטולי בהו. ותו הכא אד"א לא גזור למיסרי' בד"א דצריך למישקל חפצא מתחת מראשותיו כו' כדאמרי' אבל התם הא איכא לכל חד חצר דידי' ותלמודא חדא מתלת נקיט:
התם אוושי דיורין כו'. פירש"י דיורי החצירות רבים. ואפי' בחצרות של יחידים התם שלשה הכא שנים דהתם כולהי באמצעי והכא בב' אמות דאמצעי מכאן ליכא אלא תרי דאידך לא מצי אזיל בהנך ב' ובב' דמכאן ליכא אלא תרי וגזירה דידי' אטו דאמצעי. והו"מ משני כי גזרינן דחברי' אטו דחברי' דאי שרית לי' לאיתויי מאני דאמצעות אתי לאיתויי מאני דאידך חצונה הכא דידי' אטו דחברי' לא גזרינן דבב' אמות מכאן וב' אמות מיכן ליכא לא דידי' ודחברי' ומאני דידי' מידע ידיע לי' ולא מיחלפי' בדחברי' וכו' וחדא מארבע נקיט:
והריטב"א תרגמא אליבא דרש"י הא דלא מפליג הכא בין חצירות דרבים לדיחידים כדקא מפליג במתני' דשכח א' מן החיצונה משום דבהא ס"ל לרבנן דאיכא למיגזר טפי וגזור אפי' בדיחידים כיון דרובה שכיחי בה דיורין הרבה וטעמא לא פריש הריטב"א מ"ש הכא דגזור אטו דרבים ומ"ש התם דלא גזור ומתחזיא הכא ביחידים נמי איכא למיגזר דלמא אתי לאחלופי אלא דלא אלים כדרבים ולא גזור אלא בחצרו' הואיל ורובה דרבי' גזור נמי ביחידי' התם ביחידי' ליכא למיס' כלל דרגל המותר' אינה אוסרות:
טעמי' דהריטב"א דהכא בחצרות דיחידים נמי איכא למיגז' ולא גזרינן מימ' אמרי בחצרות דרבים נמי לא גזרינן דבין יחידים לרבים לא מפלגי אינשי התם רגל המותרת ברגל האסורה לא מחלף: