גאון יעקב על עירובין· רבי יעקב כהנא
פרק רביעי – מי שהוציאוהו · דף מז:
סד"א הנ"מ במתני' אבל בברייתא אימא לא קמ"ל. איכא למימ' אה"נ בבריית' ליתנהי להני כללי' וקמ"ל ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בהא:
ואיכא למימ' קמ"ל דבברייתא נמי איתנהו להני כללי וכן אמר הריא"פ דאפי' בברייתא איתנהו להני כללי וכן אמר הרא"ש והכי מסתברא
חפצי הנכרי אין קונין שביתה. אמר רש"י וה"ה כרגלי כל אדם והיינו למאי דס"ד מעקרא דחפצי נכרי קילי מחפצי הפק' וכגשמים שירדו בי"ט או נהרות המושכין דמיין אבל כי מסקינן דלשמואל כחפצי הפק' נינהו ולריב"נ קנו שביתה. לרבנן נמי ה"ה כרגלי הזוכה ראשון כחפצי הפק':
חפצי הנכרי למאי דמסיק דשמואל כרבנן אליבא דריב"נ דכ"ע ל"פ דחפצי נכרי כחפצי הפק' וכי היכי דחפצי הפק' קנו שביתה לעצמן ויש להן אלפים ממקום ששבתו הכי נמי חפצי נכרי ואפי' לר' יוחנן דאמ' גזירה אטו בעלים דישראל לא אמרינן בחפצי נכרי ליהוי כרגליו למיהוי להו אלפים ממקום שפי' הנכרי בה"ש אטו בעלים דישראל כיון דמדינא קני להו מקומן משום גזירה לא שרינן להו לאפקינהו חוץ מתחומין ואי נימא גזירה הו"ל מקומן ומקום בעליהן חמר גמל וכולי האי לא אחמור בהו ותו הואיל ואוקמינן להו מדינא דחפצי הפק' ויהבינן להו תחומין דחפצי הפקר מידע ידיע דנכרי כמאן דליתנהו לבעלים דמי וכי גזרינן לרבנן דאי חפצי נכרי לא קנו שביתה מימר אמרי ליכא שביתה לכלים כלל אפי' דישראל אבל לריב"נ האיכא שביתה ממקומן ואי משום דאתי למימר שביתה דכלים במקומן הוא ואפי' דישראל הא כיין דאית להו שביתה מסתברא מאני דאינש אבתרי' גרירי היכא דאזיל איהי נקיט מאני' בהדיא והיינו דתניא בשואל כלי מנכרי וכו' יש להן אלפים לכל רוח להן לעצמן משמע כדתניא בגשמים ובבור של שבטים ותו דקתני והאוצרות ששבתו בתוך התחום כו' ואי ס"ד כרגלי בעליהן האי להן כרגלי בעליהן מיבעי לי' כדדייקי רבנן דתוספות מהא דבהפקר קמיירי ובהפקר לא מסתבר לאוקמא כדאמרן אלא ודאי באוצרות של נכרי ואפי' הכי קנו שביתה לעצמן וריב"נ היא כי פליגי אליבא דרבנן דאמרי חפצי הפק' אין קונין שביתה שמואל גזירה לית לי' והשתא חפצי הפקר לא רני חפצי נכרי מיבעיא וכי היכי דפליגי ריב"נ ורבנן בחפצי הפקר ה"נ פליגי בחפצי נכרי ור' יוחנן אית לי' גזירה לרבנן וחפצי נכרי קונין שביתה לד"ה לריב"נ קנו לעצמן כחפצי הפקר ויש להן אלפים ממקומן ולרבנן קונין שביתה ממקום בעליהן וברייתא לכ"ע ריב"נ היא:
אילימא לרבנן פשיטא ולא משני אפי' תימא לרבנן וקמ"ל אע"ג דאמור רבנן בחפצי דפקר כרגלי הזוכה ראשון כדתנן ושל עולי בבל כרגלי הממלא התם הוא דלית להו בעלים אבל חפצי נכרי דאית להו בעלים אין קונין שביתה כלל אפי' בי"ט ביד הזוכה אלא ה"ה כרגלי כל אדם חדא דא"כ לריב"נ נמי הן כרגלי כ"א דאי לריב"נ קני שביתה דכחפצי הפקר נינהו לרבנן נמי כחפצי הפקר נינהו והן כרגלי הממלא דבהא לא משכחת להו דפליגי ועוד אין קונין שביתה בה"ש משמע בשעת שביתה כדאמרינן לרבנן בחפצי הפק' אין קונין שבית' וה"ה כרגלי הממלא
הכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום. לאו בשל הפקר חדא כיון דרישא וסיפא בדנכרי אי ס"ד מציעתא בדהפקר פרושי קמפרש לי' של הפקר ועוד מדבעי לאוקמה כרבנן ורבנן הא ס"ל חפצי הפקר אין קונין שביתה ותו מ"ל תוך התחום מ"ל חוץ לתחום אלא כולה בשל נכרי וקתני השואל כלי מן הנכרי בי"ט וכן המשאיל כו' וסתמא דשואל ומחזיר בנכרי שבעירו או הכלים והאוצרות של נכרי ששבתו בתוך התחום של העיר ובאו ליד ישראל שבעיר כולן יש להם אלפים לכל רוח ממקומן בשואל ומחזי' אלפים של מקומן הן אלפים של העי' ובשבתו בתוך התחום עד מקום שכלה אלפים ממקומן ואם עירב ישראל שנוטלן מן הנכרי לצד אחד אינו מוליכן אלא עד אלפים לכל רוח ממקומן אבל אם שבתו חוץ לתחום העי' ונכרי הביאן לו לעיר מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומן דעי' חוץ לתחום מקומן היא:
מאי דעתיך דאר"י אמר שמואל כו'. לא תיקשי מהכא להראב"ד דאמ' הלכה כריב"נ בין לקולא בין לחומרא הא שמואל נמי לרבנן הוא דאמ' אבל לריב"נ הא מודי דחפצי הנכרי קונין שביתה כחפצי הפקר. דרבא ודאי ס"ל לקולא כדא"ל לאביי (ר' מ"ו) מכדי עירובין דרבנן כו' וכי קאמ' הראב"ד לרב פפא ולרב אשי כדאמרינן התם. ואדשמואל ור' יוחנן לא תקשי דס"ל כרבנן. דאימא ר' יוחנן אע"ג דס"ל כריב"נ קאמ' דבחפצי הנכרי אפי' רבנן מודו משום גזירה א"נ ר' יוחנן אפי' לריב"נ איצטרי' סד"א חפצי הנכרי קילי דאית להו בעלים כדס"ד מעקרא קמ"ל דחמירי דאית בהו נמי גזירה א"נ אפי' ס"ל לשמואל ור' יוחנן כרבנן קי"ל כר"י בן לוי דקיימי בתראי בשיטתי' מיהא סוגיא דר' יוחנן ושמואל ורבינא ורבא כוות' דרבוותאי דפליגי עלי' דהראב"ד אזדא:
דכולהי מברכתא כד"א דמי אין בין שובת ונותן עירובו להוליכוהו חוץ לתחום אלא עבורה של עיר שלשובת ונותן עירובו עבורה של עיר והעיר מוקפת מחיצות והיא עד בית סאתים או יתר מבית סאתים והיא מוקפת לדירה שישבה ולבסוף הוקפה אע"פ שאין עבורה מוקף כולה כד"א. ולהוליכוהו חוץ לתחום העיר המוקפת בלבד היא כד"א אבל חוץ לעיר אפי' בעבורה אין לו אלא ד"א אם הוליכוהו לעבורה ואם הוליכוהו לעיר אין לו אלא העיר בלבד:
חרם פר"ח חריץ וכן אמר הריא"פ וכדכתיב חרום או שרוע ואמרינן חרום שחוטמו שקוע אלמא חרום לישנא דשקוע הוא:
האי חרם פרישו בה רבנן בין שתי עירות חצי' כרגלי אותה העיר שבתחומה וחצי' כרגלי העיר השני' והא דאמר רש"י אין יכולים למלאות לא שהמים אסורין לשתות דא"כ למ"ד בריש פירקין הלכתא פירות שיצאו למקומן בשוגג יאכלו מא"ל השתא הוציאן בשוגג יאכלו יצאו מעצמן מיבעיא אלא שאין יכולין להוציאן חוץ לד"א וקשיא לן הא דקאמר דתני כריב"נ היכי דמי אי בדעת אנשי העיר עליו אפילו לרבנן נמי ואי באין דעת אנשי העיר עליו לריב"נ נמי לא הוי כרגלי אותה העיר אלא קונה שביתה במקומו כחפצי הפקר ואי בטלה דעתם כדאמר בתוס' לריב"נ נמי חפצי הפקר נינהו ובמקומן קני והא דאמר הריטב"א משמי' דהר"מ ב"ר שניאור דלריב"נ דאמר חפצי הפקר בני שביתה נינהו תחום העיר מושכן אליו אפי' בלא דעת כישב בדרך ועמד וה"ה סמיך לעיר לר' יודא וכישן בתוך התחום ולרבנן אין תחום העיר מושכן ומפליג נמי בין מים לשאר חפצים דחיקא טובא הלכך חזינן אנן מאי חרם מצודה מחיצה של קנים כרש"י ובבריכת מים של הפקר עסקינן שארכה ד' אלפים אמה וחרם באמצעה בין אלפים שמכאן ובין אלפי' שמכאן ולאו דוקא אלפים מכאן ואלפים מכאן אלא כל שהיא יתרה מאלפים אמה בין תחומי שבת קרי נה שכלה תחום אלו ומתחיל תחום אלו דלא קתני שבין שני תחומי שבת אלא שבין תחומי שבת וכריב"נ דאמר חפצי הפקר קונין שביתה במקומן וכל בריכה שהיא יתירה מאלפים כולה אסור למלאות מים ממנה מפני עירוב מים שבתחילתה עם הסמוכין לה וסמוכין במסמוכין עד שנעשו כל מימי' אחד עם המים שבתחילתה ובמקום שהמים שבתחילתה יכולין לילך כולה יכולה לילך שכולה אחת היא וצריך מחיצה של ברזל להפסיקן שלא תהא בזו יתר מתחום שבת ולא בזו. ולדידן דס"ל כרבנן כבריכה של שני יחידים צריך הפסק במקום שכלה תחומין ובלא הפסק כ"ח אפי' בדידי' אסור. או של אדם א' ומושכת חוץ לתחום אסור בכולה עד שיפסיק. וכי קאמר דמחייך משום דתני כריב"נ הו"מ למיפרך ודלמא בשל שני ב"א קאמר כדקאמר ודלמא במכונסין אצא דעדיפא מני' פריך א"נ התם ודלמא לאו דוקא דעל כורחין במכונסין קאמר כדפריש הריטב"א אבל הכא הא איכא למימר כריב"נ תני והריא"פ דפריש מאי חרם חריץ מלאה מים שבין תחומי שבת ודאי דלא ס"ל הא דאמרן והא דמייתי לדר' חייא קשיא הא כריב"נ מוקמינן ליה וכיון דקי"ל כרבנן ממילא ליתא לדר' חייא ואיכא למימר מייתי לדר' חייא דנ"מ לדידן בחריץ מים של שני בני אדם וכל אחד כלתה מדתו באמצע החריץ דכ"ח וחד אסור בדידי' משום עירוב מים שחוץ לתחומו ואם הפסיקו במחיצה של קנים ותולי' שניהם מותרין. והרא"ש נמי אבתרי' דהריא"פ נקיט אלא הרב בעל הטורים דאמר בשל שתי עירות קשיא ורבן אלי' אמר דהריא"פ והרא"ש לא מתני להאי אילימא משום דתני כריב"נ. ובכולה צריך תירוץ: