אור ברסלב
גאון יעקב על עירובין פרק ראשון - מבוי › דף ה:

גאון יעקב על עירובין· רבי יעקב כהנא

פרק ראשון - מבוי · דף ה:

דף ה.

ד"א נדון משום מבוי הא דקיי"ל [ד' ד' ע"ב] כל היכא דשוחקות לחומרא באמות שוחקות משחינן וכל היכא דעצבות לחומרא בעצבות משחינן הכא מאי בעצבות משחינן וכי איכא ד"א עצבות נדון משום מבוי וצריך לחי אחר לחומרא או דילמא מידי הוא טעמא משום דמשך מבוי ד"א. ובמשך מבוי ד"א שוחקות בעינן לחומרא ה"נ אי איכא ד"א שוחקות דאית בי' משך מבוי נידון משום מבוי הא עצבות דליכא משך מבוי אינו נידון משום מבוי ואין צריך לחי אחר. ומסתברא דהכא והכא לחומרא

איבעיא לן לחי הבולט מב' צדדין ד"א מכאן וד"א מכאן מהו. כי קאמר רב מצד א' אבל גיפופין מב' צדדין פתחא הוא אי דילמא פתחא דמבוי אי פתח גמור אי עומד מרובה אי לחי וקורה אבל גיפופין דלאו לחי ופרוץ מרובה אפי' משני צדדין נמי לא:

נידון משום מבוי. אוקמה רש"י בלא קבעו לשם לחי דאי קבעו לשם לחי כמה דמרווח ללחי וסתים לי' טפי עדיף. קמו רבנן דתוס' והריטב"א בשטתי' דרש"י ופליגא דהרשב"א דאמר עבודת הקודש שער א'. ו'. עשה לחי רחב ד' אמות אסור דכל שהוא רחב ד"א יצא מתורת לחי' ונידון משו מבוי אלמא קסבר הרשב"א אפי' עשה לחי נמי ד"א לא. ולרש"י קשה א"ה היינו דאמרינן אותו לפי היכן מעמידו אי דמוקי לי' בהדי' אוסופי הוא דקא מוסיף עלי' וא"ר פפא דמוקי לי' לאידך גיסא ור' הונא ברי' דרב יהושע אמר דמטפי בי' או דמבצר בי' והא הכא דלשם לחי הוא דמוקי לי' וכי מוקי לי' בהדי ואוסופי קא מוסיף אמאי לא והא אמרת לשם לחי כמה דמרווח לי' וסתים לי' טפי עדיף וצ"ל כיון דאידך לאו לשם לחי הוקבע האי משהו לא מנכרא ומימר אמרי לא עביד לחי כלל וכולי' כותל דלאו לשם לחי הוא:

אי דמוקי לה בהדי' כו' אוקמוה רבנן דתו' ברחב יותר מח' דאי ח' כיון דקמוסיף ניתר בעומד מרובה על הפרוץ והריטב"א אמר משמי' א"נ אפי' תימ' ברחב ח' מצומצמות והכא לר"ה קאמרינן דלית ליה הא וכדאמרינן בהדיא רב הונ' ברי' דר"י טעמי' דנפשי' קאמר ולדידן לא מסתבר' אלא לר' הונ' נמי נהי דק"ו לא הוי. מי לא מודי דעומד מרובה על הפרוץ מתיר במבוי מסברא דהא דכולהי מחיצות מהני. ותדע דהנך רבוותא דאמרי הלכתא כרב הונא דפירצת מבוי בד' מ"מ בעומד מרובה מתיר כר' אשי דבתרא הוא. אלא מחוורתא כדשני מעיקרא דהכא במבוי יותר משמנה:

וקל וחומר מחצר טעמא דגמר מק"ו הא לאו ק"ו ה"א דעומ' מרובה לא מתיר אלא פירצה דניתרת במבוי היכי משכחת לה היינו פירצה היינו עומד מרובה על הפרוץ דפרוץ מרובה וודאי לא ניתרת. ותו האי תאמר במבוי דפירצתו בד' אי עומד מרובה לא מתיר אפי' בג' אסר' ואין לך פירצה שניתרת. וכ"ת רב הונא ברי' דר"י בעי גמיר דלא תימא אין פירצה ניתרת במבוי כלל וקא פריך מה לחצר שעומד מתירה עד פירצת עשר תאמר במבוי דאפי' תימא עומ' מרובה מתירו אינו מתירו אלא עד ארבע דלא משתמע הכי ומדרבנן בעלי התוס' נמי נשמע דלאו הכי הוא:

וכ"ת כל היכא דאיכא לחי ברוח רביעית אינך תלתא רוחי ודאי כי איפרץ כשיעור עומד מרובה מישרא קא שרי לה והכא עד דופן רביעי דאי לאו ק"ו אימא מבוי או בפתח גמור או בלחי דמינכר אבל פירצה בלא לחי כיון דהאי מבוי לית לי' לחי אפילו עומד מרובה דבכ"מ מהני הכא לא מהני. הא ליתא דלא יהא לחי גדול ממחיצה וכי אית לי' להאי מבוי לחי' ברוח רביעית אפי' איפרצו אינך תלת רוח. בפירצה מועטת מן העומד ניתרות. ולא מיבעיא אי סתים לרוח רביעית במחיצה גמורה ואלו סתים ג' מחיצות בתלת רוחי ועומד ברוח רביעית לא תהני והרי רוח רביעית ודאי קילא דאפי' לחי או פס מהני. וצריכנא לאוקמא הך שמעתא בגיפופא דמרוח אחת ופירצה דניתרת בדאית לה גיפופי מכן ומיכן ובכה"ג א"ר הונא פירצתו בד' אבל בגיפופא דמרוח א' לא שמעינן אלא מק"ו ובחצר קים לי' דאפי' בכה"ג מהני ונסיב ק"ו מינה וצריך תירוץ:

ומה חצר שאינה ניתרת כו'. לר"י ק' הא איכא למיפרך מה לחצר שכן פס ד"א אפי' בפרוץ מרובה מתיר בה משום דחצר בסתימה תליא וכל דסתים לה טפי

עדיף ולא מיבעיא פס ד"א בעומד מרובה דמחיצה מעליא היא ומהניא בכולהי רוחא תאמר במבוי שבפרוץ מרובה לא מהניא בי' פס ד"א דלחי תקינו לי' רבנן סתימה דמחיצה לא תקינו לי'. עומד מרובה אע"ג דמחיצה מעליא היא נמי לא. נהי דמסברא מצית מימר. מק"ו מי מצית גמר הא איכא למיפרך. והאי פירכא אלימא מפירכא דפירצתו בעשר ואי נמי קסבר רב הונא ברי' דר"י מבוי נמי פירצתו בעשר איכא למיפרך וצריכנא מימר רעי בר חמא נקט מבוי וה"ה חצר ובחצר נמי פס ד"א הבולט מדופני של חצר אינה נידון משום פס וצריך פס אחר להתירה וכדמשמע מדברי רש"י והכא לאו משום דמשך חצר בד"א כדאמר במבוי דהא מבוי שאין ארכו ד"א אמר הרמב"ם ניתר בשני לחיין או בפס ד' כחצר אלמא חצר לא צריך משך ד"א. אלא משום דנפיק מתורת פס והכא מחיצה גמורה לא הויא דפרוץ מרובה על העומד הוא ובעינן הכירא דפס כי היכי דבעינן הכירא דלחי במבוי וצ"ת:

מה לחצר שפירצתו בעשר הא דאמור בתוס' היא הנותנת לא אמרינן אלא לסתור הק"ו ולא לסתור פירכא לא ידענא מאי הוא כי אמרי' הכי היכ' דבתרי מילי נינהו אמרינן בהא מילתא דבעית למיפרך לק"ו פריך לה מנ"ל הא מילתא מק"ו אימא לאו ק"ו הוא דהיא הנותנת:

ובהא דאיפריך ק"ו ליכא למימר היא הנותנת ולא מפריך ק"ו אימא לאו משום היא הנותנת הוא ואיפרך ק"ו. אבל הכא בחדא מילתא היא שמעינן עומד מרובה דמתיר במבוי מק"ו דחצר וכ"ת מה לחצר שפירצתה בעשר תאמר במבוי שפירצתו בד' התם הא ע"כ פירצתו בד' משום היא הניתנת דאי לאו הכי מבוי נמי הוי פירצתו ביו"ד מק"ו דחצר מה נפשך אי לא אמרת היא הנותנת מבוי נמי בעשר ואי אמרת לא מיפריך ק"ו. ואנן אית לן למימר טעמא דרב הונא דאחוניר במבוי ולא גמר פירצתו מבוי בעשר מק"ו משום דקסבר דלמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא כדאמ' רבנן בתוספת אשמעתא דרב הונא. וכי אמרינן הכי במבוי דניתר בלחי וקורה וכי שבקי בטל הכירא דלחי וקורה אבל חצר דניתרת בפס סתימה היא ולא בעי הכירא ואיפרך ק"ו דרב הונא ברי' דר"י מה לחצר שפירצתה בעשר ואקילו בה רבנן ולא חשו להכירא דפיתחא דידה. ניתר בעומד מרובה תאמר במבוי שפירצתו בד' ואחמור בי' רבנן במבוי מבחצר משום דחשו להכירא דלחי וקורה דלא ליבטל:

ה"נ בעומד מרובה וליכא הכירא דלחי אחמור רבנן במבוי מבחצר.

ספק דבריהם להקל י רב פפא ורב הונא ברי' דר"י במחצה על מחצה מצומצם קמיפלגי רב פפא סבר מצומצם מותר הלכך פרוץ כעומד אי צמצם ואז עומד מרובה שרי ומשום ספיקא חדא לאיסורא דלמא פרוץ מרובה לא אסרינן לי' ורב הונא ברי' דר"י מצומצם אסור הלכך פרוץ כעומד אי צמצם ואי פרוץ מרובה אסור ומשום ספיקא חדא להתירא דלמא עומד מרובה לא שרינן לי' וקאמר רב אשי הכא אפי' למאן דאסר עומד כפרוץ שרי דאי עומד מרובה ואי פרוץ מרובה שרי ומשום חדא ספיקא לאיסורא דלא צמצם לא אסרינן לי':

שמעינן משמעתין מבוי עד שמונה לחי כל שהוא רחב כשר דאי רחב ד"א הרי עומד כפרוץ הוא ואנן כר"פ קיי"ל דפרוץ כעומד כשר. ואי פרוץ נפיש הרי אין בו ד"א ונדון משום לחי. מבוי יותר על ח' לחי פחות מד"א נדון משום לחי ד"א צריך לחי אחר להתירו ומעמידו לאידך גיסא או דמטפי ומבציר בי' לרש"י לא אמרן אלא שלחי העומד מאליו וסמכו עליו מע"ש דאי לא סמכו עליו מע"ש אפי' פחות מד"א נמי לא ע"כ לא קא' אביי לחי העומד מאליו הוי לחי אלא בסמכו עליו מע"ש כדאסקינן התם והיינו דאמר הרב בעל הטורים ואפי' סמכו עליו מע"ש לא מהני אלא א"כ יהא בולט לתוך המבוי פחות מד"א והרב בעל ב"י דתהי במילתי' לא ידענא מאי תהי ואמינא ט"ס בספרים ותדע דהא בספרו ש"ע קבע לה כהרב בעל הטורים:

ובהוקבע לשם לחי אמר רש"י כל דסתים טפי עדיף ואמרו רבנן דתוס' לא אמרן אלא בלחי הבולט אבל בלחי המושך אפי' הוקבע לשם לחי ד"א אינו נידון משום לחי:

והרשב"א אמר אפי' לחי ממש אי רחב ד"א לא הוי לחי. והרמב"ם קא פסק ואמר לחי שהוא רחב הרבה בין שהי' רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין כחצי רוחב המבוי כשר ונדון משום לחי אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ ולדידי' ל"ש מבוי ח' ל"ש יותר מח' ואידחיא שמעתא דרב הונא ואמר הרב המגיד קסבר הרמב"ם דר' אשי לאו דוקא נקט מבוי ח' אלא ה"ה לכל מבוי וכו' ולדברי רבינו הא דא"ר אשי אי פרוץ נפיש נדון משום לחי לאו משום דאשתייר העומד פחות מד"א כדאמרי הריאף ורש"י אלא ר' אשי פליג אדרב הונא ואמר לחי ד"א דאמרת מחיצה הוא אי נידון משום מחיצה דעלמא ומשרי ה"נ שרי משום מחיצה ואי בעלמא היכא דצריכא מחיצה לא מישרי ה"נ לאו מחיצה ומשרי משום לחי והיינו דקא' אי פרוץ נפיש והיכא דצריך מחיצה אמרי' דפרוץ קא מבטל לעומד ואסו' ה"נ קא מבטל לעומד ולא מחיצה הוא ונדון משום לחי ואע"ג דפרוץ בטלי' מלחי משהו לא בטלי' ואי עומד נפיש ומשתריא בעלמא משום מחיצה ה"נ אישתריא משום מחיצה מאי אמרת דשוו תרוויהו כי הדדי ולח פרוץ מבטל לעומד ולא עומד מבטל לפרוץ ולמאן דאסר בעלמא וה"נ מחיצה היא ומ"מ משריא לא קא משתריא הו"ל ספק דבריהן להקל מיהא דהרמב"ם אכתי קשיא מנ"ל הא דרב אשי פליג אדרב הונא דקיימי ר"פ ורב הונא בריה דר"י בשיטתי' ולמימר במבוי ח' לאו דוקא וכן הא דאמר מר כחצי רוחב המבוי נדון משום לחי לדידן דקיי"ל פרוץ כעומד מותר נדון משום מחיצה כעומד מרובה. ונ"מ דאפי' עומד מאליו ולא סמכו עליו מע"ש שרי דאי משום לחי אסור. וצריך תירוץ:

ולדעתין הרמב"ם לא מתני בדר' אשי אפי' תימא במבוי ח' אלא הכי מתני רב אש' אמר לא צריך לחי ממ"נ כו' ור' אשי אדרב הונא קאי ואמר אפי' רחב ד"א לא צריך לחי כדאמרן הא דאמר מר בין כחצי רוחב המבוי נדון משום לחי לאו כחצי רוחב מצומצם קאמר אלא בגוונא דר' אשי קאמר דאמר מאי אמרת כו' הו"ל ספק דבריהן ה"נ קאמר מרן בין שהי' רחבו פחות מחציו בין כחציו לא יצא מתורת לחי דמשום ספק אימא כחציו מצומצם לא יצא מתורת לחי דספק דבריהן הוא והדר אמר אבל אם היה יותר על חצי רוחב המבוי שיודעין בו שהוא יותר או דמספקא לן נמי בהכי והו"ל תרי ספיקי דליפק מתורת לחי. והרי יוצא מתורת לחי ונידון משום עומד מרובה ואע"ג דמשום מחיצה עדיף דאפי' לא סמכו כשר לא נחית מר לקולא וחומרא אלא לאורויי דין לחי וכעין הא דא"ר אשי כי אורחי' למיזל בתר לישנא דתלמודא:

הא דאמר הרשב"א (עבודת הקודש שער ח' ט':) היה הדופן יותר מד' והמבוי יותר על ח' ואנו מסופקים וכו' יראה לי שמתירין כו' וצריך עוד להתיישב בדבר זה היינו דאימא כי קא אמר ר' אשי בספק צמצום דקשה הוא לצמצם אבל הכא דספק פרוץ מרובה לא:

תוכן העניינים

גאון יעקב על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה