ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל ב · פרק יב
[א] וישלח ד' את נתן אל דוד ויבוא אליו ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש:
[ב] לעשיר היה צאן ובקר גו' [ג] ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה וגו' [ד] ויבוא הלך לאיש העשיר ויחמל לקחת מצאנו וגו' ויקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו:
[ה] ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ד' כי בן מות האיש העשה זאת:
[ו] ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה וגו' לא חמל:
[ז) ויאמר נתן אל דוד אתה האיש כה אמר ד' וגו' [ט] מדוע בזית את דבר ד' לעשות הרע בעיניו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון:
[יב] כי אתה עשית בסתר ואני אעשה וגו' [יג] ויאמר דוד וגו' חטאתי לד' ויאמר נתן אל דוד גם ד' העביר חטאתך לא תמות:
ויש לדקדק בזה טובא. א) מה שאמר דוד בן מות האיש הזה ואת הכבשה ישלם, הא קיי"ל דאין מת ומשלם? ב) מה שכפל את אורי' החתי הכית בחרב ואותו הרגת בחרב בני עמון הא היינו הך? ג) מהו שמפסיק בינתים ואת אשתו לקחת לך לאשה? ד) מהו זה שאמר כי אתה עשית בסתר? ה) מהו כפול לשון עקב אשר עשה וגו' ואשר לא חמל? ו) מדוע העטיף נתן את דברי מוסרו לדוד במשל וחידה? ז) מה כל החרדה הזאת שחרד נתן, הא לפי קבלת חז"ל נתן אוריה גט כריתות לאשתו טרם צאתו למלחמה, ואוריה הי' מורד במלכות שחייב מיתה ובמה חטא:
ויתבאר בטוב טעם ודעת כל הדקדוקים בחדא מחתא, באופן שחדא מתורצת בחברתה, דלכאורה צריך להבין למה בא נתן אל דוד כמתחפש ויפתח במשל פיו ולא התחיל כענין, כה אמר ד', אבל כבר מצינו בכמה דוכתי בש"ס, שמהפכים בזכותו של דוד, מטעם דכל היוצא למלחמת דוד גט כריתות כותב לאשתו, ואוריה נדון כמורד שמחויב מיתה, אכל בכ"ז דוד שמצד גודל חסידותו, ושהיה משיח ד' לגבי' מיחשבא לחטא משום וסביביו נשערה מאד שלמדו חז"ל שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפי' כחוט השערה, וע"כ נתן שבא אל דוד פתח פיו בחכמה ותורת חסד על לשונו:
והנה על הריגת אוריה מלבד שהיה מחויב מיתה מצד שהי' מורד כדרשת חז"ל יש לפטור את דוד מטעם דאין שליח לדבר עבירה, כמו דאיתא בקדושין (ד' מג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור, ע"כ בא נתן הנביא לדוד, בשאלה, שהעשיר גנב את כבשת הרש לעשות לאיש האורח הבא אליו, ודוד השיבו שמשלם ארבע עפ"י שבאר המהרש"א בח"א ביומא (ד' כב) שהוא כמו דכתיב וארבע צאן תחת השה, וה"נ ב"ש שנלקחה, וכ"כ הרד"ק, וזהו שאמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים וגו' כי גנב אחד משלם ארבע צאן תחת השה, ואעפ"י שזהו דוקא היכא שהגנב טבח או מכר ה"נ עסקינן ששחטו כיון שעשה לאורח הבא אליו, וכדאמרינן בב"ק (ד' קו) והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואע"ג שלא מוכח ששחטו בעצמו ואפשר שאחר שחטו ואין שליח לדבר עבירה, ז"א דבטביחה אמרינן יש שליח לדבר עבירה כדאמרינן בקדושין (ד' מג) דטבחו דומיא דמכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר או כמו דאמרינן שם או לרבות את השליח דבי חזקי' תנא תחת לרבות את השליח. ואפשר לומר, דהא דחידשה תורה שבטביחה יש שליח לד"ע אף דבכ"מ אין שליח לד"ע, דהטעם הוא כמו דאיתא בב"ק (ד' סח) אמר ר"ע מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא, ואמר רבא מפני ששנה בחטא. וזהו באור מה שאמר דוד אל נתן ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה הדבר הזה כלומר עצם הגניבה ועל אשר לא חמל כלומר שאח"כ לא שב מדרכו, אלא טבח ולא חמל וא"כ שנה בחטא א"כ אף אם טבח ע"י אחר מחויב לשלם תשלומי דו"ה ואע"ג דבעלמא אין שליח לד"ע הכא חידוש הוא שחידשה תורה משום דשנה בחטא ע"כ ישלם ארבעתים. כששמע נתן כך א"ל לדוד מדוע בזית את דבר ד' הוא אחת, לעשות הרע בעיניו הרי שתים, כלומר גם אתה שנית בחטא, ותנא והדר מפרש, את אוריה החתי הכית בחרב הרי אחת ואת אשתו לקחת לך לאשה הרי שתים, וא"כ היכא דשנה בחטא חייב אפי' ע"י שליח שאז אמרינן דיש שליח לד"ע וא"כ אינו מיפטר מהא דשלחו שיהרג במלחמה וזהו שמסיים ואותו הרגת בחרב בני עמון כלומר מאחר שיש בזה שינוי בחטא חייב אתה אעפ"י שלא אתה לבדך הרגתו אלא אעפ"י שנהרג בחרב בני עמון מכ"מ נחשב כאלו אתה הרגת אותו, ויתפרש הכתוב ככה ואותו הרגת כלומר ההריגה מתיחשת לך לבדך, בחרב בני עמון אעפ"י שנהרג בחרב בני עמון משום דכבר שנית בחטא וא"כ בזה אמרינן דיש שליח לד"ע
ועוד כונה אחרת יש למצוא בהא דאמר ואותו הרגת בחרב בני עמין עפ"י דאיתא בב"ק (ד' עט) שאלו תלמידיו את ר' יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן אמר להם זהו השוה כבוד עבדו לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד כו', כביכול עשה עין שלמטה כאלו אינו רואה כו' נמצא דחומרא שהחמירה תורה בגנב הוא מפני שעשה הגניבה בסתר שנתבייש מבני האדם ומהקב"ה לא מתבייש, וזהו שאמר לו אותו הרגת בחרב בני עמון כלומר לא הרגתו בפרהסיא אעפ"י שמחויב מיתה הוא כדין מורד, מפני שנתביישת מפני בני אדם, אלא בתחבולות עשית לשלחו למלחמה וא"כ יש בזה כאלו עשה עין שלמטה וכו' וע"ז הוכיחו נתן אתה עשית בסתר כלומר כגנב שעושה בסתר ודינו חמור מגזלן שעושה בגלוי, וזהו מכוון על מה שסיפר בהמשל ויבא הלך לאיש העשיר ויחמל שהוא דוגמא מה דאמרינן שם בב"ק אמר ר"מ מלהד"ד לאחד שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך וכו', ודוד השיב שמטעם זה דינו חמור כי בן מות הוא ואת הכבשה ישלם ארבעתים, אע"ג דבעלמא קיי"ל דאין מת ומשלם אבל הכא אע"ג דמית לא מיפטיר מתשלומין כמו שמצינו בכתובות (ד' לד) שאני הני הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטיל משלם וא"כ הא דא"ל ואותו הרגת בחרב בני עמון" היתה כונתו להגדיל את החטא, מפני כי בזה שחפץ להסתיר את הדבר זהו הקלקול היותר גדול:
אמנם עדיין אינו מתורץ מה שדקדקנו למה הפסיק בהא דואת אשתו לקחת לך לאשה דלמה שבארנו שבזה קמ"ל ששנה בחטא היה מוכח ג"כ אם כתב את אוריה החתי הכית בחרב בני עמון ואת אשתו לקחת לך לאשה הוי תרתי ש"מ הא דשנה בחטא, והא דבארנו שהגדיל את החטא במה שעשה בסתר היינו שבקש תחבולות לבלי להרגו בפרהסיא, אעפ"י שהכל עשה כדין שמרומז בחרב בני עמון כמש"כ:
לכן נ"ל להוסיף באור עפ"י מה שהקשה הטורי אבן במגילה (ד' יד) על הא דאמרינן בשבת (ד' נו) דאורי' מורד במלכות הוי אך צריך לדונו בסנהדרין (בזה"ב), והקשה הטו"א איזה זכות הוא, והא אמרינן במכות (ד' ה') באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים אחרים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא דבתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש ולא עוד אלא אפי' אמרו בע"ש הרג פלוני את הנפש נהרגין משום דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא דשמא לא יבאו עדים, וא"כ לפי"ז קשה היאך דן דוד לאוריה הא כיון דעדין הו"ל לדיינו א"כ הוא כנהרג קודם גמר דין דנהרג וכו' ותירץ די"ל דזה בודאי דמורד במלכות א"צ לדיינו בסנהדרין כשאר דיני נפשות אלא כיון דמרד אזי בידו להורגו מיד כו' ואין זה דומה לשאר ד"נ שצריך עדים והתראה כו' דהתם אין העונש מיתה נגמר מיד עד שידונו כו' ומשו"ה אמרינן (שם במכות) דנהרג עליו, אבל מורד במלכות מיד שמרד נגמר עונש המיתה כו' עיי"ש:
ואאמו"ר הגאון זצלל"ה בס' ע"י (ד' ז') הוסיף לבאר דאפשר לומר דתלוי בזה ג"כ במ"ש התוס' דמורד במלכות א"צ הלנת דין דבשאר ח"מ לא נוכל לומר דדין סנהדרין הוי רק גילוי מילתא, ומכיון שנתברר האמת שמחויב הרי אגלאי מלתא למפרע דבר קטלא הוא, דהא יש אופן שאפי' עפ"י האמת הוא חייב, אך אם היו רואין כלם לחובה פוטרין אותו, וא"כ היאך נוכל לומר אגלאי מלתא למפרע, הא אדרבא, אם האמת שהוא חייב מיתה ושעבר את העבירה שהוא מחויב מיתה עליו (בזה"ב) א"כ לפי"ז היו צריכין כלם לחייבו וא"כ אדרבא יצא זכאי, וכדאיתא בסנהדרין (ד' י"ז) סנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו מ"ט כיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא מצי חזו לי' זכותא וא"כ אי אתרמי שיצא חייב ע"כ באופן שלא ראו כלם לחובה וא"כ איך יוכל לומר ע"ז אגלאי מילתא למפרע דהא אדרבא כיון שיצא מחויב עפ"י דין אגלאי מילתא למפרע שעבר את העבירה לפי"ז היו צריכין כלם לראות לחובה, וא"כ לא הי' יוצא חייב, משא"כ במורד במלכות דא"צ הלנת דין וכיון דא"צ הלנת דין א"כ אפי' ראו כלם לחובה נמי אין פוטרין אותו, וא"כ אין ספק לפוטרו אלא רק באופן שמספקא לן דילמא לא עבר העבירה ולא מרד במלך, וא"כ כיון דדנו ואגלאי מילתא למפרע דמורד היה מקרי בר קטלא מעידנא דעבר העבירה דבאמת הוא בר קטלא משעת העבירה והטעם משום דאין צריך הלנת הדין כו' עכל"ה:
ועפי"ז י"ל דלא חטא דוד במה שהרג את אורי' קודם שנגמ"ד משום דסוף סוף אחר שדנו בסנהדרין ונמצא שהוא מורד אזי אמרינן איגלאי מילתא למפרע שמחויב מיתה הוא, והנה אמרינן בסנהדרין (דף פה) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כו' אמר רב מרי במקוים שבעמך וא"כ לפי"ז מצד אחר יש להקשות, היאך דן דוד לאוריה קודם שנגמר דין דממנ"פ אי נימא דאף במורד לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע כשאר ד"נ א"כ היאך הרגו לאוריה קודם שדנו בסנהדרין שזהו כנהרג קודם גמ"ד דנהרג ואי נימא דאמרינן איגלאי מילתא למפרע הרי לא הי' אורי' מורד כיון שהי' על דוד חטא דב"ש א"כ מיקרי שלא הוי מקוים שבעמך וי"ל שזהו מה שהוכיח נתן את דוד את אורי' החתי הכית בחרב וא"כ מה דעתך בזה משום דהוא מורד, ובמורד אמרינן איגלאי מילתא למפרע ומשו"ה הרגת אותו קודם שנגמר דינו משום דבר קטלא הוא משעת המרד, אבל ואת אשתו לקחת לך לאשה וא"כ אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע אפי' במורד אבל עליך הא יש חטא דב"ש וא"כ אין אתה מקוים שבעמך וא"כ שוב לא מיקרי אורי' מורד במלכות וא"כ ממנ"פ אותו הרגת כלומר ההריגה מתיחשת אליך בחרב בני עמון אעפ"י שנהרג במלחמה, משום ממנ"פ, קודם שנגמר דין אין עליו חיוב מיתה, דאם לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע בודאי היה לך לדונו בסנהדרין, ואי אמרינן אגלאי מילתא למפרע, לא מיקרי מורד משום שיש עליך חטא דב"ש א"כ אין בזה משום ונשיא בעמך דדרשינן במקוים שבעמך, והוא נכון מאד: