ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל ב
פרק א
[ב] ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה [פי' רש"י יש בפסיקתא שזה דואג] וגו' [ט] ויאמר אלי עמד נא ומותתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי:
[פירש"י אחזני השבץ במ"א משום עון כהנים שהרג דכתיב בהן כתנת תשבץ. כל עוד נפשי בי שאל יהרגוני אלה ויתעללו בי עכ"ל]:
[טו] ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת:
[טז] ויאמר אליו דוד דמיך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ד':
יש לדקדק א) איך הרגו דוד לזה עפ"י הודאת עצמו הא בדיני נפשות בעינן עדים ודרישה וחקירה דוקא? ב) הא בסנהדרין (דף עח) איתא אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לי' לטריפה ומר מדמי לי' לגוסס בידי שמים וא"כ כיון דקיי"ל כרבנן דגוסס בידי אדם פטור א"כ שאול דהוי גוסס בידי אדם פטור ההורגו וא"כ קשה מ"ט הרג דוד לזה ג) הנה במדרש (פ' אמור) איתא וז"ל מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו והראהו שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, עכ"ל. וקשה טובא דמשמע מזה שלולא הי' ראשון למלכים לא הי' שום תמי' למשה, אך כל תמיהתו הי' באשר הוא ראשון למלכים לא הי' לו לידקר בחרב, אתמהה? ד) תשובת הקב"ה (במדרש שם) ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו, הנה גם התשובה הזאת צריך ביאור והבנה לית נגר ובר נגר דיפרקיני':
ויתבאר בטוב טעם ודעת אשר יאמר כי הוא זה בעה"ש בהקדם דברי הש"ס כריתות (דף ה) ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, ואפי' כה"ג בן כה"ג טעון משיחה ואין מושחין מלך בן מלך וא"כ י"ל שזהו שתמה משה מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב כלומר כיון שהוא מלך ראשון בודאי נמשח בשמן המשחה ומאחר דנמשח בשמן המשחה הרי נתקדש הגוף, ואמרינן בסוטה (דף ט) שלא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם דוד דכתיב טבעו בארץ שערי' משה דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז אוהל מועד וכו' אלמא דכל הנקדשים קדוה"ג משנמשחו בשמן המשחה לא שלטו בהם ידי שונאיהם וכיון ששאול הוא הראשון למלכים ואינו מלך בן מלך א"כ נמשח בשמן המשחה וא"כ אמאי ידקר בחרב פי' שישלטו בו ידי השונא, ע"ז השיב הקב"ה לי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו, פי' שזאת באה לו על שהמית נוב עיר הכהנים והרג את אחימלך שהי' כה"ג וכה"ג בן כה"ג נמי טעון משיחה וע"כ כיון שגם הוא חטא באלה שנמשחו בשמן המשחה לכן שלט בו החרב מידה כנגד מידה, וכן איתא בילקוט ע"פ עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטגוריא של נוב עיר הכהנים אוחזת אותי ואין השבץ אלא בגדי כהונה גדולה שנאמר משבצות זהב יהי' במלואתם עכ"ל. הרי נראה ברור מדבריו שקאי על אחימלך שהרגו שהי' כה"ג ונמשח בשמן המשחה:
ומעתה אחרי שחטא הריגת אחימלך שהי' כה"ג ונהרג ע"י שאול זאת גרם לשאול ששלט בו החרב כי לולא זאת לא שלט בו החרב מאחר שהוא מלך ראשון ונמשח בשמן המשחה, ומי הרג את נוב עיר הכהנים הלא דואג דמתקרי דויג כדכתיב ויאמר המלך לדויג סב אתה ופגע בכהנים ויסב דויג וגו', והוא אך הוא הי' במעל הזה מנסיבת מלשינותו (כאשר כתבנו לעיל הרבה מזה בדברים נמרצים ת"ל ובאריכות תדרשנו לטובה משם) ע"כ היה מחויב מיתה ולא מפני שהמית את שאול דע"ז אינו נהרג בלא עדים, ועוד דשאול היה גוסס ביד"א וקיי"ל כרבנן דגוסס בידי אדם דינו כטריפה שההורגו אינו חייב, רק עיקר החטא היה מפני שהריגת נוב עיר הכהנים היה על ידו, וזהו ביאורן של כתובים והנה איש בא מן המחנה וגו' זה "דואג" ויאמר אלי עמו ומתתני כי אחזני השבין וכפירש"י משום עון עיר הכהנים שהרג דכתיב בהם כתנת תשבץ וא"כ נראה ברור ובעליל שהריגת הכהנים נחשב לחטא כדעת הסנהדרין ואבנר ועמשא וכנ"ל כי לולא זאת לא שלט החרב בשאול מאחר שנמשח בשמן המשחה והוי קדושת הגוף שלא ישלטו בו השונאים, ודואג שפסק את דין אחימלך הכה"ג והכהנים למיתה והמיתם הוי כזקן ממרא בסנהדרין ודינו למיתה ולכן דמיך על ראשך פי' הרבה דמים ששפכת בהריגת הכהנים על ראשך יחלו כי פיך ענה בך אנכי מתתי את משיח ד' כלומר אתה בעצמך ספרת ממיתת משיח ד' אעפ"י שהוא משוח בשמן המשחה ובכ"ז שלט בו החרב ומפני מה כי אחזהו השבץ כלומר יען וביען כי חטא באלה דכתיב בהו כתנת תשבץ לכן זאת גרם לו שישלוט בו החרב ולכן אחרי כי אתה בעצמך הסבות בכל אלה (כמבואר בסי' כב) ואתה בעצמך הרגת את המשוחים בשמן המשחה לכן לכו"ע מחויב אתה מיתה והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת
[כא] הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות:
עי' רש"י ורד"ק ושאר מפרשים מ"ש בביאור שדי תרומות זה בכה וזה בכה וגם אני אענה את חלקי בזה כיד ד' הטובה עלי:
לדעתי דשדי תרומות אלו בכורים כדאמרינן בכמה דוכתי ותרומת ידך אלו בכורים, ועי' בפסחים (ד' לו) ושם (ד' נג) אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין כו' ולא מפירות שבעמקים, ופירש"י תבואת דגן שבעמקים, שהמים לנים שם ותבואתן כמושים ומורקבים, וא"כ הבאת בכורים הוא דוקא מדגן שבהרים, שהתבואה שבהרים הוא משובח, וכיון שמיתת שאול ויהונתן היה בגלבוע ע"כ אמר הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם וא"כ לא יצמח שם דגן, ולא יביאו בכורים משם, שאם היו מביאין בכורים משם ובכורים הא צריך וידוי ויתודו השקיפה ממעון קדשך כו' וברך את האדמה וא"כ יתברך האדמה דשם, ועתה הא אינם ראוים לברכה וזהו דאמר ואל וגו' ושדי תרומות כלומר שלא יביאו משם בכורים:
[שם] כי שם נגעל מגן שאול בלי משיח בשמן:
[כב] מדם חללים וגו' קשת יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם:
יש לדקדק א) הא כל הצלחת ישראל במלחמה הוא דוקא ע"י תשועת ד' וכמ"ש דוד בעצמו כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, וכדאי' ב"ב (ד' קכג) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ופריך הש"ס וכי בחרבו ובקשתו לקח והא כתיב כי לא בקשתי אבטח גו' אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה, וא"כ מהו זה שמקונן דוד על המגן ועל החרב ועל הקשת שאינן תכשיטין לא לישראל ולא למלכם במלחמותיהם אשר ד' נלחם להם? ב) צריך להבין מדוע אצל יהונתן הזכיר "קשת" וגבי שאול הזכיר "חרב"?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מה שבארתי לעיל מה דאיתא במדרש שמלך ראשון ידקר בחרב עפ"י מאמרם בכריתות (ד' ה') שאין מושחין מלך בן מלך, אבל מלך ראשון נמשח בשמן המשחה וכיון דנמשח בשהמ"ש הוא קדוש קדושת הגוף ולא ישלטו בו ידי שונאיו וכדאיתא במדרש שמואל אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח מאד שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח והוא כמש"כ שנתקדש הגוף ע"י שמן המשחה, ולכן לא יתחלל, וא"כ כיון ששאול נמשח בשמן המשחה, והחרב אין שולט בו מחמת זה לכן כשהלך במלחמה לא פחד ללכת קרוב אל מקום האויב, אף שבמקום קרוב למיחש מיבעי פן ידקרו אותו בחרב אבל נכון לבו בטוח שאין חרב שולט עליו מאחר שנמשח, ולכן חגר שאול חרב בצאתו למלחמה לדקור את אויביו מקרוב, שמלחמת חרב הוא דוקא במקום קרוב, אבל יהונתן שלא נמשח הי' ירא ללכת קרוב ועמד מרחוק וירה על אויביו חצים מרחוק ולכן אחז קשת לירות חציו למרחוק כדרך הקשת המורה למרחוק, וזהו שמקונן דוד כי שם נגעל מגן שאול בלי משיח בשמן פי' מגן שאול שהגין עליו היה מה שנמשח בשמן המשחה, וע"כ מעולם לא שלט בו החרב וא"כ עכשיו שנדקר בחרב ע"כ שנגעל השמן כלומר הופקעה הקדושה והוי כמו שלא הוקדש מעולם וזהו שאמר מגן שאול בלי משוח בשמן פי' כמו שלא הי' נמשח בשמן המשחה:
[כג] שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו:
ז"ל הרד"ק ז"ל ת"י לא אתפרשו מעמהון כלומר אעפ"י שהיו יודעים מותם במלחמה לא נפרדו מעם ד' ולא נעצרו בביתם ולא נסו מן המלחמה עכ"ל והנה לפי הבנת הרד"ק בפירוש הת"י קאי לא נפרדו על ד' ולא על ובמותם, ור"ל ובמותם שאף שידעו ממותם בכ"ז לא נפרדו ולא ברחו ולא נסו מעם ד', והוא תמוה היתכן שאם נגזר דינו של אדם למות, יש באפשרו לברוח ולנוס מלפני ד', ואנה ילך מרוחו ואנה מפניו יברח, אם יסק שמים יצע שאול שם הוא כבודו ית"ש ומשרתיו עושי דברו, אתמהה? ומפני זה בחר לו הרד"ק פי' אחר וז"ל ויתכן פירושו לא נפרדו זה מזה כי כאחד מתו כמו שהיו בחייהם נאהבים זה לזה עכ"ל, כי הי' קשה לו פי' הת"י כי היאך יוכלו לברוח מאת ד' ומגזר דינו?
ואני אומר כי האמת והצדק עם התרגום יהונתן ורוח ד' דבר בו בבאור נכון כזה, בהקדם דברי המדרש ששאל שאול את שמואל כשהעלתו בעלת אוב א"ל ואי מיערק א"ל אי ערקת את משתזיב, ואם את מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי, מהו עמי א"ר יוחנן עמי במחיצתי כו' וא"ל אבנר ועמשא מה אמר לך שמואל אמר להם למחר את נחית לקרבא ואת נצח, ולא עוד אלא בניך מתמנים רברבין, נטל שלשת בניו ויצא למלחמה, אמר ר"ל באותו שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם באו וראו ברי' שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו, מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שיהרג, נטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו, והטעם הוא דאם נהרג במלחמה הו"ל כפרה מיד, ואם מת כי אורחי' לא הו"ל כפרה, אלא מכי חזי צערא דקברא פורתא (כמבואר בסנהדרין ד' מז) וע"כ שמח שאול במידת הדין ורצה שיהי' לו כפרה מיד ושמע לדברי שמואל שא"ל אם אתה מקבל עליך מידת הדין למחר אתה ובניך עמי מהו עמי עמי במחיצתי, שיתכפר לו מיד בזה, ולא יחשוב ד' לו עון. וזה באור הכתוב שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם כלומר נעימים להם חייהם וכשהלכו לבית המשתה היו נזהרים מפני מראית עין ובכ"ז ובמותם לא נפרדו ממידת דינו של הקב"ה אף ששמע שאול שאם יערקו ינצלו אבל מאחר שמדה"ד נותנת שלמחר יהי' במחיצתו של שמואל הוא ובניו קבל עליו בשמחה רבה את מדה"ד והלך למלחמה עם בניו בשביל שיהיו לו כפרה מיד, ולא נפרד ולא נס מן המות, ומעתה יזהירו כזהר הרקיע דברי התרגום יהונתן ובמותהן לא אתפרשו מעמהון שאעפ"י שהיו יודעים מותם במלחמה לא נפרדו מעם ד' ולא נסו מן המלחמה אף דאם מיערק הוי משתזב, בכ"ז קבל את מידת דינו בשמחה בכדי שיכופר לו ויהיו הוא ובניו יחד במחיצתו של שמואל והוא נכון מאד:
[כו] צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד:
יש לדקדק דלכאורה הוא פגיעה בכבודו של שאול שמשמע מדבריו דרק על יהונתן צר לו מאד?
אמנם יתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם (שבת ד' קו) אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כלם, אחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה כלה, ולכן אחרי כי הספידם וסיפר בשבחם הוסיף, הנה על שאול הנני בוכה כמו שצריך לבכות במיתת הצדיק כדאמרינן כל המוריד דמעות כו' אבל עליך יהונתן מלבד הבכי' וההספד יש לי לדאוג גם עלי וזהו שאמר צור לי עליך כיון שאתה נתפסת צר גם לי כלומר נוגע הדבר גם לי אם בתור אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כולם ע"ז אמר אחי יהונתן אם מצד החבורה תדאג כל החבורה כולה ע"ז אמר נעמת לי מאד כלומר נעימה היתה חברתנו:
[שם] נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים:
רבים וכן שלמים מהמבארים העירו מאי בעי בזה דוד שאמר מאהבת נשים האם אין די לו להראות עזוז אהבתי אליו בהספדו באמרו אחי נעמת לי מאוד נפלאת לי אהבתך, ואם רצה לתאר אהבה שאין דוגמתה מדוע לא אמר מאהבת בנים?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלה"ה בזה עפ"י מה דאיתא בבכורות (ד' לה) בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו (שלא הטיל הכהן בו מום) רשב"ג אומר אפי' בנו ואפי' בתו וכו' והלכתא כרשב"ג ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא דאשתו כגופו עכ"ל הש"ס וכן בגטין (ד' מה) גבי אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן, ואיבעי להו משום דוחקא דצבורא, או משום דלא ליגרבו וליתו טפי, ופירש"י דנ"מ אם האב עשיר ולא יפילהו על הציבור, והפשיטותא מהא דלוי בר דרגא פריק לברתיה בתריסר אלפי דנר' זהב דחי הש"ס מאן לימא דברצון חכמים עבד ובתוס' ד"ה דלא ליגרבו כתבו והא דתניא בפ' נערה (ד' נב) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה, שאני אשתו דהוי כגופו יותר מבתו דהכא, ועל עצמו לא תקנו, ומשמע מהכא דקורבת האשה לבעלה הוא יותר מקורבת הבנים, ומכ"מ אשכחן נמי איפכא בב"ב (ד' קיד) הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, וכתבו בתוס' ד"ה מה אשה פי' הקונטרס אינו מיושב דמפרש בקבר אאשתו קאי דאין הבעל יורשה אם נפלו לה נכסים כשהיא בקבר דהא דומיא דזה ליכא לפרושי אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו כשהיא בקבר והא ליתא שהרי הבן יורש את אמו כשהיא בקבר כשמתה בחיי מורישה כו' וע"כ ניחא להתוס' לפרש דאין הבעל יורש את אשתו בקבר כשהוא בקבר אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו והוי דומיא דאף האשה אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב והקשו שם בתוס' דאמאי פשיטא לי' לבעל טפי מבן עיי"ש בתוס' ובתוס' יבמות (ד' נה) ד"ה לאחר מיתה משני דהא דפשיטא לי' בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמעינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו, וא"כ חזינן מזה דכשהבעל בקבר וכשהבן בקבר דינם שוה דכשם שאין הבעל יורש כשהוא בקבר את אשתו שמתה אחריו כן גם הבן אינו יורש כשהוא בקבר את אמו כשמתה אחריו אבל מכ"מ באופן כשהבעל קיים וכן כשהבן קיים אז חלוקים בדיניהם כי אין הבעל יורש את אשתו כשהיא בקבר אם אז נפלו לה נכסים ממורישיה אבל הבן יורש את אמו כשהיא בקבר אם אז נפלו לה נכסים ממורישיה, וא"כ משמע מהכא דקורבת הבנים יותר מקורבת איש ואשה וצריך לחלק דבחיים אז אשתו כגופו וקורבת איש ואישה מיחשב יותר לקורבת הבנים אבל לאחר מיתה אשתני דינא שקורבת איש ואשה גרוע מקורבת הבנים וזהו שאמר דוד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים פי' כ"כ גדלה אהבתנו וקורבתנו עד שהגיעה לקורבת איש ואשה שאמרינן אשתו כגופו ומיחשבא לקורבא יותר מקורבת הבנים אבל עכשיו שיהונתן מת וא"כ בכדי שלא יאמרו שמיתתו גרם להפקיע הקורבא כדאשכחן בקורבת איש ואשה שלאחר מיתה אשתני דינא ע"ז אמר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כלומר באופן זה לא בטלה אהבתנו וקורבתנו כי גדולה אהבתנו יותר מאהבת נשים וע"כ גם עתה לא נפקעה האהבה, ובתואר זה כלל כל מיני האהבה שאין למעלה מזה בעולם:
[כז] איך נפלו גבורים. ויאבדו כלי מלחמה:
יש לדקדק א) מהו ההפסד בכלי מלחמה האבודים? ב) הלא לא בגבורת הסוס יחפץ וגו' כי רוצה ד' את יראיו למיחלים לחסדו, ולא בחרב וחנית תלוי תשועת ישראל [וכמש"כ ע"פ כי שם נגעל מגן גבורים?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מ"ש הר"ן ז"ל בספ"ק דתענית על הא דאמרינן במה מתריעין בשופרות וז"ל שם ואיכא למידק דאיתא בר"ה (דף כו) בתעניות שופר מקצר וחצוצרות מאריכים שמצות היום בחצצרות, ואמרינן עלה בגמ' בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצצרות ומקום שיש חצצרות אין שופר ומשמע מקום שיש חצצרות היינו בתענית אין שופר וא"כ אמאי אמרינן דבתענית תוקעין בשופר. ותירץ הר"ן דכי אמרינן דמצות היום בחצצרות, היינו בתענית שבמקדש שהם במעמד כל ישראל אמרו והא דתניא אבל בגבולין מקום שיש חצצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצצרות כדכתיב ותקעתם בחצצרות אבל בתעניות בשופרות תוקעין ומתריעין אבל לא בחצצרות וה"ט משום דכיון דאמר רחמנא דבשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה נמי בכל צרה וצרה שלא תעבור על הצבור דמתריעין, ומיהו כיון דחצצרות בכנופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן כדכתיב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות, ותענית דגבולין לאו דכנופיא דכל ישראל נינהו תוקעין ומריעין בשופר כר"ה ולא בחצצרות אלמא דבחצצרות הוא דוקא בכנופיא דכל ישראל, והנה כנופיא דכל ישראל תליא דוקא אם יש נשיא, וכמש"כ הרמב"ן על הא דאמרינן ספ"ק דתענית אין תענית ציבור בבבל כו' והטעם כמו דאיתא בירושלמי משום דלית עמן נשיא, ע"כ התענית נחשב תענית יחיד, שהכלל הוא ע"י הנשיא, דגופי' בתר רישא אזיל, והוא המקבץ כל הפרטים להיות כלל, וזהו שמקונן דוד איך נפלו גבורים כלומר כיון שאין נשיא, א"כ מה נעשה עתה כי תקראנה מלחמה, הא בתורה נאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, אזי אם הסגולה הזאת תעשו תנצחו את המלחמה, לא חרב ולא חנית ולא כידון לא כלי תותח ולא מחי קבל רק זהו כלי המלחמה, והרעותם בחצצרות לפני ד' אלקיכם, ונושעתם מאויביכם אבל עתה כאשר אבדנו את הנשיא אזי לא חשיב כנופיא ואין תוקעין בחצצרות, ואבדנו כלי מלחמה שלנו, זהו החצצרות, שהם כלי מלחמתן של ישראל, אשר בזה אנחנו נזכרים לפניו להושיט אותנו מאויבינו:
פרק ג
[כז] וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער וידבר אתו בשלי ויכהו שם החמש וימת בדם עשהאל אחיו:
יש לדקדק א) הנה בכאן פירש"י אל תוך השער לפני הסנהדרין להשפט על דם עשהאל אחיו וידבר אתו בשלי פירש"י בשלי בשגגה שלא הבין אבנר שבלבו להורגו כו' וכן פירש"י (לקמן ו) ע"פ וישלח עוזה אל ארון אלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר ויחר אף ד' ויכהו על השל, על השל על השגגה שהי' לו לדרוש ק"ו נושאיו נשא בירדן הוא עצמו לא כש"כ עכ"ל וכן מבואר בפירש"י בסוטה (דף לה) ויכהו שם על השל ר"מ ור"א חד אמר על עסקו שלו ופירש"י שגגה ששגג לאחוז בו, אולם בסנהדרין (דף מט) מביא האי קרא ויטהו יואב כו' אמר ר"י שדנו דין סנהדרין וא"ל מ"ט קטלת לעשהאל כו' לדבר אתו בשלי אר"י על עסקי שלו ופירש"י על עסקי שלו לשון של נעלך ששאל לו בערמה יבמה גידמת היאך חולצת כו' וקשה מדוע שינה כאן פירושו של בשלי מכמו שפירש במקומות הנ"ל? ב) הנה ברש"י הנ"ל כתוב לאמר ששאל לו יבמה גידמת היאך חולצת והתחיל שוחה מלפניו ומראהו כך היא חולצת בשיניה והוא שלף חרבו להורגו כמו דכתיב בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו עכ"ל וקשה טובא היאך לא הבין שר וגדול בישראל כאבנר שכונת יואב בהשאלה של דיני חליצה שאין שום שייכות לדיניהם שהם מדיינים לפני סנהדרין ע"ד עשהאל רק להרגו בערמה, שבשעה שאבנר ישחה יהרגהו ואיך לא נשמר אבנר מזה. אתמהה?
ויבואר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאיתא במכות (דף כב) ת"ר ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כ"א דברי ריה"ג רע"א רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו, וצ"ל דהרי לפי פשוטו של מקרא, שערי מקלט הוא להציל את הרוצח מיד גואל הדם כדכתיב פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו וגו' ע"כ אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך משמע שגואל הדם הוא רשות ולא מצוה שאם נימא שמצוה ביד גואל הדם תקשה למה צותה התורה דין ערי מקלט שתתבטל המצוה של גואל הדם, ועוד קשה דאמרינן בסנהדרין (דף מה) גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם, ומנין שאם אין לו גואל הדם שב"ד מעמידין לו גואל הדם שנאמר בפגעו בו מ"מ ופירש"י בד"ה וגואל הדם כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו, וא"כ מאחר דמיירי בהורג בשגגה שהתורה נתנה לו ערי מקלט לנוס שמה להנצל מפני גואל הדם, א"כ למה צריך להעמיד גואל הדם, הא אדרבה כל ענין ערי מקלט הוא להציל את השוגג שלא יצטרך להשמר מגואל הדם וא"כ באופן דליכא גואל הדם עדיף יותר שלא יצטרך לנוס לערי מקלט ויוכל לשבת בטח בביתו ואמאי אמר שב"ד מעמידין לו גואל הדם:
אך הענין יובן עפ"י מה דאיתא במדרש (בראשית) ע"פ ויאמר ד' אל קין אי הבל אחיך וגו' משל לאפרכוס שהי' באמצע פלטיא מצא הרוג ואחד עומד על גביו א"ל מי הרגו א"ל אנא בעי לי' גבך ואת בעית לי' גבאי? א"ל לא אמרת כלום, משל לא' שנכנס לגינה ללקט תותין ואכל כו' בעל הגינה רץ אחריו א"ל מה בידך א"ל אין בידי כלום א"ל והלא ידיך מלוכלכות כך אמר לו קין להקב"ה השומר אחי אנכי א"ל הקב"ה רשע קול דמי אחיך צועקים וגו' משל לאחד שנכנס למרעה וחטף גדי אחד והפשילו לאחוריו והיה בעל המרעה רץ אחריו א"ל מה בידיך א"ל אין בידי א"ל והרי הוא מפעה אחריך כך אמר לו הקב"ה לקין קול דמי אחיך וגו'. ובאור הג' משלים הוא, יען וביען שבחטא קין שהרג את הבל כלול שלשה חטאים א) שחטא לד' אשר לא יפלא ממנו כל דבר, וע"ז קאי המשל הראשון אנא בעי גבך ואת בעית גבאי א"ל "לא אמרת כלום" פי' שאין זה דיחוי רק בדיני אדם לגול מעליך האשמה ולאמר לא אנכי ההורגו אבל לא בדיני שמים שהקב"ה בוחן כליות ולב ויודע כל תעלומות ככתוב הנסתרות לד'. ומשל הב' הוא שפגם נפשו וגופו, ולכן אמר והרי ידיך מלוכלכות כלומר פגומים. והמשל הג' משמיענו שהנפש של הנהרג צועקת על ההורג ורודף אחריו לנקום נקמת דמו השפוך וע"כ ממשיל לגדי שהוא פועה אחריו, וכה"ג אמרינן בחגיגה (דף טז) כל ימיו של יהודא בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג והיה קולו נשמע כסבורין העם לומר קולו של הרוג הוא אמר להם קולי הוא תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע א"ל רב אחא כו' ודילמא פיוסי פייסא או בדינא תבעו אלמא דגם רב אחא סבור לומר דקולו של ההרוג הוא והכל טעם אחד הוא שנפש הנהרג צועקת ורודפת לנקום נקמת דמה השפוך וא"כ אפשר לומר שזהו טעם של מ"ד דמצוה ביד גואל הדם, שאין הנפש מתפייסת אלא או בדם ההורג או כשהוא נע ונד בארץ כעונשו של קין שמפני זה נתקן אח"כ ערי מקלט להורג בשגגה, וע"כ אם יצא מעיר מקלטו ואין גואל הדם להנהרג, ב"ד מעמידין גואל הדם כי אם לא כן נפש הנהרג רודף אחר ההורג וא"כ אי אמרינן מצוה ביד גואל הדם מוכח מזה שאפי' לאחר מיתה יש להנפש התייחסות עם החיים דאל"ה ליכא טעמא על הא דמצוה ביד גואל הדם ועל הא דב"ד מעמידין:
והנה בסנהדרין (דף מט) איתא אתיוהו ליואב דייני' א"ל מ"ט קטליתי' לאבנר א"ל גואל הדם דעשהאל הואי ופריך עשהאל רודף הוי א"ל היה לי' להצילו בא' מאיבריו כו' א"ל ניזל אבנר (פירש"י דינו של אבנר פטור אתה עליו) ועיי' מש"כ הרמב"ם בפ"ט מה"מ ה"ד ובמש"כ הל"מ והכ"מ על הערת הראב"ד ומסיק הכ"מ שבגואל הדם כי היכי דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג (בזה"ב) ה"נ אם הרג למי שיכול להציל באחד מאיבריו רשאי, אבל אין ב"ד הורגין למי שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל, וא"כ כל עיקר סמך של יואב הי' מדין גואל הדם שרשאי להרוג למישהרג בשוגג אבל עפ"י דין שאר כל אדם שלא בתורת גואל הדם הי' יכול אבנר לזכות בדינו שלא יוכלו להרוג את אבנר וכדפסק הרמב"ם (שם) וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו משא"כ ישראל וכן איתא בסנהדרין (שם) א"ל מ"ט קטלתיה לעשהאל. עשהאל רודף היה, וא"כ לא הי' ירא אבנר שידע שעפי"ד לא יוכלו הבי"ד להרוג אותו אבל יואב שבא בתורת גואל הדם שאל לאלתר בערמה יבמה גידמת היאך חולצת לרמז לאבנר שבא לחייבו מתורת גואל הדם וא"כ אעפ"י שעשהאל רודף היה כיון שהיה יכול להציל באחד מאיבריו דינו שוה למי שהרג בשוגג שרשאי גואל הדם להרגו, ודינו של גואל הדם לא מיחשב רשות אלא מצוה עפי"ד ביבמות (דף קכ) בעי ר' ינאי קרעתהו שרפתהו מהו, גילוי כרעא בעינן והאיכא או דלמא חליצה בעינן וליכא, ומבאר אאמו"ר הגאון זצלה"ה בס' ש"ה דהאיבעיא תלוי באלה הסברות אי נימא כדס"ל לחד מ"ד בירושלמי (יבמות) דחליצה הוי גנאי ע"י שפגם דבר אחד מן התורה יבוא ויטול פגמו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל היינו שיעמוד בלא מנעל א"כ אפילו קרעתהו או שרפתהו נמי מהני כיון דמ"מ עומד בלא מנעל, אבל אי נימא דחליצה הוי שבח כמש"כ בזוהר פ' משפטים כי המת נשאר לו רוח מרוחו כו' וחליצה חליצת רוחו מגופו עיי"ש ובאלשיך (פ' תצא) וא"כ בעינן דוקא חליצת מנעל שהוא לרמז על חליצת רוחא מגופא, וקרעתהו או שרפתהו לא מהני, וזהו ששאל יואב לאבנר יבמה גידמת היאך חולצת, כלומר אם בעינן דוקא שתחלוץ פי' דחליצה הוי שבח כי חליצת רוח המת בעינן, או לא בעינן חליצה דוקא ודיה לפגמו באיזה אופן שישאר בלא מנעל. התחיל להראותו שחולצת בשיניה כלומר שדוקא חליצת מנעל בעינן וזהו לעיכובא וא"כ ע"כ הטעם הוא שחליצת רוח המת בעינן וא"כ ש"מ שאפי' לאחר מיתה יש להנפש התיחשות עם החיים והראי' שהקפדה הוא בחליצה דוקא ולא סגי שיעמוד בלא מנעל, וא"כ כיון שגם לאחר מיתה יש להנפש התיחשות עם החיים ע"כ ס"ל שמצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שאין הנפש מתפייסת אלא בדם ההורג, או כשהוא גולה לערי מקלט, ומטעם זה היכא שיצא מעיר מקלטו ב"ד מעמידין גואל הדם מפני שזהו מצוה כנ"ל וזהו מה שפירש"י "התחיל שוחה ומראהו כך היא חולצת בשיניה, והוא שלף חרבו והרגו" פי' דמזה הוא הוכחה שיש להנפש התיחשות עם החיים וא"כ גואל הדם מצוה וא"כ יואב שבא בתורת גואל הדם כי היכי דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג ה"נ אם הרג למי שיכול להציל כו' מצוה הוא להרוג את אבנר, וא"כ מה נעימים לנו פירש"י בסוטה על עסקו שלו לו לשון שגגה ופירש"י בסנהדרין על עסקי שלו לשון של נעליך שאינם סותרים זה את זה כי דא ודא אחת הוא ועולים יחד בד בבד שהראה יואב לאבנר כי בא עליו בתורת גואל הדם שדינו שוה להורג בשגגה ודין גואל הדם מצוה הוא ולא רשות מדבעינן שליפת מנעל דוקא:
ובזה יתפרש הכתוב ויטהו יואב אל תוך השער כדפירש"י לפני סנהדרין להשפט על דם עשהאל אחיו וכדאמרינן בסוף פ' נגמר הדין א"ל מ"ט קטלתיה לעשהאל, עשהאל רודף הוה וכו' וכיון שכן זכה אבנר בדין סנהדרין כי אין סנהדרין ממיתין למי שהרג רודף אעפ"י שיכול להציל באחד מאבריו לדבר אתו בשלי כפירש"י בשגגה כלומר שיואב רמז לאבנר שבא בתורת גואל הדם שדינו של אבנר שוה למי שהרג בשגגה שלגואל הדם מצוה לנקום נקמת הנפש, והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת
[לא] ויאמר דוד אל יואב וגו' וספדו לפני אבנר וגו' [לב] ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם:
[לג] ויקנן המלך וגו' ויאמר הכמות נבל ימות אבנר:
[לד] ידיך לא אסורות וגו' כנפול לפני ני עולה נפלת ויוסיפו כל העם לבכות עליו:
יש לדקדק א) מה הי' לו לדוד לבכות על קברו דוקא, האם לא הי' לו מקום אחר לעשות הספד על אבנר כ"א על מקום קברו? ב) הכמות נבל? מי זה האיש אשר יחשוב תועה על אבנר הצדיק כי מת כאחד הנבלים עד שהי' מוכרח דוד להוציא זאת מלבו ולהבינו כי לא מת כמיתת נבל? ג) מהו הכונה ידיך לא אסורות? ד) מהו כונת המליצה כנפול לפני בני עולה? ה) מהו ענין הקינה שזה גרם שהוסיפו עוד לבכות?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל בשבת (דף קנ"ג) אמר רב אחים בהספידא דהתם קאימנא, ופירש"י דהתם קאימנא בשעת ההספד ואשמע איך תתחמם וכן אמרינן (שם ד' קנב) כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתום הגולל וכו' וא"כ משמע שיש התיחשות להנפש עם החיים והא דאמרינן התם פליגי בה ר"ח ור"ש חד אמר עד שיסתום הגולל וחד אמר עד שיתעכל הבשר בארתי במקו"א דפליגי מאימת הוי כפרה אם משעת עיכול עצמות, או משעה דחזי צערא דקברא פורתא, כדאי' בסנהדרין (דף מז) דהרוגי ב"ד לא היו מתאבלין עליהם כו' ואי ס"ד כיון דאיקבר הו"ל כפרה ליאבלו ומשני בעינן נמי עכול בשר, דיקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן במקומן ש"מ ר"א אומר אבילות מאימתי מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואדחי אדחי, וע"כ פליגי בזה דאי נימא דהכפרה הוא מכי חזי צערא דקברא פורתא אז הנפש עולה למעלה מכי חזי צערא דקברא כי אחר הכפרה מסתלק הנפש, אבל אי נימא שהכפרה הוא משעת עיכול בשר א"כ אין הנפש סלקא לעילא עד אחר עיכול בשר שאז הו"ל כפרה, אבל בד"א במת כי אורחי' אבל אם נהרג שלא כדין אמרינן בסנהדרין (שם) כיון שלא כדין קא מקטלי הו"ל כפרה מיד:
ומעתה עפ"י המבואר יש להסתפק בנידון של אבנר, אשר בדינו של סנהדרין לא הי' מחויב אבנר מיתה מטעם שעשהאל רודף היה וא"כ מיחשב כנהרג שלא כדין וא"כ הו"ל כפרה מיד ונשמתו סליק לעילא לאחר כפרה ואין לו התייחשות עם החיים, וא"כ א"צ לאחם עליו ההספד. אבל יואב לשיטתו שהרגו מדין גואל הדם. וא"כ כיון שבדין נהרג שוב חזר דינו למת כי אורחי' וכפרתו הוא למר כדאית לי' מכי חזי צערא דקברא ולמר כדאית לי' משעת עיכול בשר וא"כ יש התייחשות הנפש עם החיים כל זמן שלא נתכפר ונשמתו לא סלקא עוד לעילא וא"כ צריך למיחם עלי' ההספד דהא התם קאימנא, וזהו דכתיב ויאמר דוד ליואב פי' לשיטתו של יואב שהרגו מדין גואל הדם א"כ וספדו לפני אבנר כלומר צריכין לחמם בהספידו דהתם קאים מפני שיש לנפש התייחסות עם החיים ויבך אל קבר אבנר דלשיטתו צריך עוד צערא דקברא פורתא וע"ז ויבכו כל העם, שלשיטת יואב לא הוי לי' לאבנר כפרה בטרם הי' לו צערא דקברא. – אבל אח"כ התחיל דוד לקונן שיש סברא לומר גם לשיטת יואב הו"ל כפרה מיד וזהו שאמר הכמות נבל ימות אבנר כלומר גם לשיטתו של יואב שהרגו מדין גואל הדם בכ"ז יש סברא לומר שדינו שוה לנהרג שלא כדין דהכמות נבל שנהרג עפ"י דין ימות אבנר היתכן שצדיק כזה ידמה מיתתו למיתת אחד הנבלים הנהרגים בדין ומתים במשפט. לא לא! דהא כל סברת יואב הי' מאחר שהוא גואל הדם רשאי להרוג את אבנר אעפ"י שעשהאל רודף היה כיון שהי' יכול להציל באחד מאבריו דינו שוה לגואל הדם שרשאי להרוג את הרוצח בשגגה וכיון שכן חזר דינו לדינו של המ"ל (פ"א מה"ר ה' טו) דרוצח בשגגה אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אינו נהרג עליו וזהו שאמר ידך לא אסורות כלומר גם אתה הנך גבור כיואב ועפ"י דין היית יכול להרוג את יואב, וא"כ מדוע לא נהפכת להרוג את יואב וא"כ יש לחשוב מיתתך כנהרג שלא כדין דהו"ל כפרה מיד, וזהו שאמר כנפל לפני בני עולה נפלת כלומר מיתתך חשובה כאילו היית נהרג מבני עולה שזהו נהרג שלא כדין ויוסיפו כל העם לבכות עליו כששמע העם את קינתו של דוד שיש צדדים הרבה להפוך בזכותו של אבנר, וא"כ יכול להיות כי לא נספד אבנר כהלכה וע"כ הוסיפו לבכות. והוא נכון מאד בעזהשי"ת:
[לה] ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום וישבע דוד וגו' אם אטעם לחם או כל מאומה:
[לו] וכל העם הכירו וייטב בעיניהם וגו' [לז] וידעו כל העם וגו' ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר:
יש לדקדק א) דהנה לכאורה משמעות הכתובים דמהא דנשבע דוד שלא יטעם הכירו כי המלך נקי מהריגת אבנר לכן בראשונה יש להבין מה שייך זה לזה ואם נימא דמישך שייכי א"כ היאך העיזו את פניהם להברות את דוד לחם, שזה מוכיח שחושדים את דוד אשר יואב עשה זאת במצות ופקודת המלך? ב) כפל לשון וכל העם הכירו וגו' וידעו כל העם וגו'? ג) מה תלמוד לומר ביום ההוא אשר לכאורה אך למותר הוא:
ויתבאר בטוב טעם עפ"י דאיתא בסנהדרין (דף כ) דרש רבא מאי דכתיב ויבא כל העם להברות את דוד, כתיב להכרות וקרינן להברות בתחילה להכרותו ולבסוף להברותו ופירש"י בתחילה להכרותו שהיו סבורין שמאתו היתה הריגת אבנר, ולבסוף להברותו שידעו בבירור שלא מאת דוד נהרג אבנר, ומשמע מהכא, כי לא מהא דנשבע דוד שלא יטעום, הכירו כי לא מפי המלך עשה יואב אבל לפי פשטות הגמ' שההבראה היתה לאות כי הכירו בצדקת המלך א"כ היה צריך להקדים הפסוק וכל העם הכירו, לפני הכתוב ויבא כל העם להברות? ויתורץ עפ"י דאיתא (שם דף סג) מנין שאין מברין על הרוגי ב"ד ת"ל לא תאכלו על הדם, רעק"א מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום ת"ל ל"ת על הדם ועיי' בשבת (דף נו) דדרשינן את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין, ובתוס' שם דמורד במלכות צריך לדונו וא"כ יואב שאמר לדוד שאבנר בא רק לדעת מוצאי ומובאי המלך ולדעת כל אשר בלב המלך לעשות הבאישו בעיני המלך ובעיני העם כמורד במלכות, וא"כ חשדו שעפ"י המלך המיתו יואב, מאחר שחשבוהו למורד במלכות, וא"כ אסור לו לטעום כל היום כדין סנהדרין שהרגו את הנפש ע"כ כתיב ויבוא כל העם להכרותו שבתחילה שסברו שיד דוד היתה עם יואב, א"כ אין רשאי לטעום באותו יום, אך אח"כ נודע להם שלא מאת דוד נהרג אבנר וא"כ מותר לו לאכול לחם ע"כ באו להברותו. כיון ששמעו שנשבע דוד שלא יטעום יש מקום לטעות שבשביל שעל פיו נהרג אבנר ע"כ נמנע דוד מלאכול באותו יום כנ"ל קמ"ל הכתוב וכל העם הכירו כלומר לא הסתפקו עוד כי כבר הכירו צדקת דוד כשבאו להברותו ויטב בעיניהם כלומר מלבד שלא חשדו את המלך אלא עוד הוטב בעיניהם מה שלא טעם כי חושב את אבנר לצדיק ומשו"ה מתענה ביום שמת בו צדיק וידעו כל העם ביום ההוא כי לא היתה מאת המלך להמית את אבנר פי' מהנהגתו ביום ההוא שאחרי שהביאו לפניו להברות ובכל זה לא אכל, וא"כ חושבו לצדיק שמצטער על מיתתו לא נשאר להם אף צד ספק לחשוד אח המלך במיתת אבנר:
פרק ז
[יב] כי ימלאו ימיך וגו' והקימותי את זרעך וגו' [יג[ וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם:
[יד] אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם:
[יח] ויבא המלך דוד וישב לפני ד' ויאמר וגו' כי הבאתני עד הלם:
[יט] ותקטן עוד זאת וגו' ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם וגו':
יש לדקדק א) מהו הכונה כי הבאתני עד הלום? ב) גם ותקטן עוד וגו' ותדבר וגו' למרחוק מחוסר הבנה. ג) ומהו הכונה בכאן וזאת תורת האדם? וכבר נלאו כל המבארים בבאור הפסוקים קשי ההבנה האלו זה אומר בכה וזה אומר בכה וגם אני אענה חלקי בזה בעזהשי"ת:
ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מ"ש הטו"א על הא דתנן בהוריות (דף ח) משוח שעבר ממשיחותו, ואח"כ חטא, וכן הנשיא שעבר מגדולתו ואח"כ חטא, כהן משוח מביא פר, והנשיא כהדיוט, ומפיק לה התם מקראי, אלמא משוח אעפ"י שעבר אכתי בקדושתו קאי משו"ה מביא פר כדמעיקרא, כו', ומפרש דה"ט דמשוח שעבר אכתי בקדושתו קאי הוא מטעם דמעלין בקודש ולא מורידין, ומשו"ה פליג רחמנא בין משוח לנשיא, דמשוח שעבר מביא פר ונשיא שעבר הוא כהדיוט, משום דהא דנשיא מביא שעיר לאו משום קדושה הוא דהא קרבנו נעשה בחוץ כשל הדיוט, אלא גדולתו גרמה לו לשנות גוף קרבנו משל הדיוט דהאי בשעיר והאי כשבה או שעירה, וכיון שעבר עבר, ודינו כהדיוט, אבל משוח דקדושתו גרמה לו לשנות קרבנו שהרי פר כהן משוח נכנס לפנים, ומשו"ה אעפ"י שעבר לא פקעה קדושתו, דקדושת הגוף לא פקעה בכדי כדאיתא בנדרים (דף כט) עיי"ש שהאריך. היוצא מד"ק, שהנשיא שעבר אין לו דין נשיא דמכיון שעבר נתבטלה גדולתו משא"כ בכהן משוח אעפ"י שעבר לא פקעה קדושתו, והנה אעפ"י שאמרינן התם בהוריות (דף י) איזהו נשיא זה מלך, שנאמר מכל מצות ד' אלקיו שאין על גביו אלא ד' אלקיו מכ"מ י"ל שדוד שאני שהמלוכה נתנה לו בתור כהן שהקדושה לא פקעה וכמו שאמר דוד על עצמו בספר תהלים (קי) נשבע ד' ולא ינחם אתה כהן לעולם כלומר שהקדושה אינה נפסקת:
אמנם יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בירושלמי (פ"ג דהוריות) אמר ר"ה כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט, אלמא דגם דוד דינו כנשיא, ולא ככהן משוח, דהרי מתכפר בשעירה כהדיוט כדין נשיא שעבר. אך י"ל אע"ג דאותן ששה חדשים היה מתכפר בשעירה כהדיוט אעפי"כ לא נפסקה המלוכה שנתנה לו בקדושת כהן שאינו נפסק, כמו דאיתא בהוריות (דף ט) בעי מיני' רבינא מר"י נשיא שנצטרע מדחי דחי או אפטר פטור א"ל דילך או דגזא עיי"ש בפירש"י ולי נראה דמבעי לי' אליבא דריוה"ג (שם) דנשיא אינו מביא קרבן עולה משום שאינו בא לידי עניות וע"ז בעי אם נצטרע אם מביא קרבן עולה ויורד, אם הצרעת דוחה אותו לגמרי מן הנשיאות או דמיפטר פטור, משום שאינו יכול להנהיג, אבל מ"מ יש עליו דין נשיאות, וכה"ג אמרינן (שם דף יב) בעי מיני' רבא מר"נ משוח שנצטרע מהו באלמנה מדחי דחי או מיפטר פטור ועיי' בפירש"י ולי נראה דהתם נמי מיבעי אם הא דאינו עובד עבודה היינו משום דגברא לא חזי ומיפטר פטור אבל מ"מ אסור באלמנה. או מידחי דחי לגמרי ופקעה הקדושה בשעת צרעתו, ומסיק שם תניא אין לי אלא שעבר מחמת קריו עבר מחמת מומו מנין ת"ל והוא, אלמא דלא פקעה הקדושה רק דלענין עבודה דחי' רחמנא אבל הקדושה לא פקעה ה"נ בנשיא שנצטרע אמר "דילי' או דגזא" וגזא דילי' כדקאי קאי אלא שלענין הדין מזהיר רחמנא שאם נצטרע מביא שעירה כהדיוט:
ועפי"ז יתבארו הכתובים כי ימלאו ימיך וגו' והקימותי את זרעך אחריך וגו' וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם. פי' המלוכה ניתן לך בתור כהונה שאינה נפסקת כדכתיב אתה כהן לעולם, אשר בהעותו וחכחתיו בשבט אנשים ובנעי בני אדם כלומר אעפ"י שעתיד הוא להענש בנגעים וכדאיתא (שם בירושלמי) שאותן ששה חדשים נצטרע דוד, וא"כ כיון שנצטרע דינו כהדיוט שמביא שעירה ולא שעיר כמו שהיה מביא בשעת נשיאותו זהו משום דין דנשיאות, אבל לענין עצם הקדושה שנתקדש במשיחתו זאת לא פקעה בכדי והוי כקדושת כהן שאינה פוסקת דהמשיחה הראשונה שנמשח למלך לא נתבטלה ומשו"ה לאחר ששה חדשים שחזרה לו המלוכה לא מצינו שנמשח שנית, כיון דקדושה ראשונה לא נפסקה, כנ"ל, וזהו דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ד' בתור ישיבה, דישיבה הוא בקביעות וכדאיתא בירושלמי (פסחים פ"ה ה"ו) לא כן תני ר' חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד (פי' אבל לא למלכי ישראל) וכן איתא בסוטה (דף מא) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד שנאמר ויבא המלך דוד וישב וגו' וזהו שאמר הכתוב ויאמר וגו' כי הביאתני עד הלום, פי' הלום היא מלוכה כדאי' בזבחים (דף קב) בקש משה וגו' ולא נתנו לו דכתיב אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות שנאמר מי אנכי כי הביאתני עד הלום. מתיב רבא ר' ישמעאל אומר יבמה מלך, אמר רבא לו ולזרעו קאמר ופריך וכל היכא דכתיב הלום לדורות הוא והא גבי שאול דכתיב הבא עוד הלום הוא אין זרעו לא ומשני הא הוי איש בשת ואיבע"א שאני שאול דאפי' בגוי' לא קאים וכדר"א דאר"א אר"ח בשעה שפוסקין גדולה לאדם פוסקין לו ולזרעו עד סוף כל הדורות (ופירש"י ומיהו הלום מלכות עולמית הוא וכשנפסקה לו לשאול מלכות עולמית פסקו לו אבל הוא גרם לעצמו שתנטל הימנו) וזהו דקאמר ותקטן עוד זאת וגו' ותדבר אל בית עבדך למרחוק פי' למרחוק לדורות הבאים אחרי שגם להם ניתן המלוכה, מאחר שניתן לי בקדושת כהן שאינה נפסקת כמוש"כ אתה כהן לעולם וזאת תורת האדם כלומר מה שרמז לי שעתיד אני להענש בעונש צרעת ואז ישתנה דיני כדאמרן שאותן ששה חדשים היה מתכפר בשעירה כהדיוט, לא תוכיח מזה שהמלוכה לא ניתן לי בתורת קדושה, שאל"כ היה דיני שוה למשוח שעבר שמביא פר כדמעיקרא ז"א רק משום וזאת תורת האדם פי' זהו רק משום דגברא לא חזי כדאמרינן גבי משוח שנצטרע דאסור באלמנה אעפ"י דלענין עבודה מדחה דחי משום דגברא לא חזי ומ"מ לענין איסור אלמנה בקדושתי' קאי, כן גם אני הנני עומד בקדושתי רק לענין דין נשיא מביא כהדיוט רק לזה הנני גברא לא חזי וזהו מרומז ב"וזאת תורת האדם" כלומר גברא לא חזי והוא נכון מאד בעזהשי"ת:
פרק יב
[א] וישלח ד' את נתן אל דוד ויבוא אליו ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש:
[ב] לעשיר היה צאן ובקר גו' [ג] ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה וגו' [ד] ויבוא הלך לאיש העשיר ויחמל לקחת מצאנו וגו' ויקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו:
[ה] ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ד' כי בן מות האיש העשה זאת:
[ו] ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה וגו' לא חמל:
[ז) ויאמר נתן אל דוד אתה האיש כה אמר ד' וגו' [ט] מדוע בזית את דבר ד' לעשות הרע בעיניו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון:
[יב] כי אתה עשית בסתר ואני אעשה וגו' [יג] ויאמר דוד וגו' חטאתי לד' ויאמר נתן אל דוד גם ד' העביר חטאתך לא תמות:
ויש לדקדק בזה טובא. א) מה שאמר דוד בן מות האיש הזה ואת הכבשה ישלם, הא קיי"ל דאין מת ומשלם? ב) מה שכפל את אורי' החתי הכית בחרב ואותו הרגת בחרב בני עמון הא היינו הך? ג) מהו שמפסיק בינתים ואת אשתו לקחת לך לאשה? ד) מהו זה שאמר כי אתה עשית בסתר? ה) מהו כפול לשון עקב אשר עשה וגו' ואשר לא חמל? ו) מדוע העטיף נתן את דברי מוסרו לדוד במשל וחידה? ז) מה כל החרדה הזאת שחרד נתן, הא לפי קבלת חז"ל נתן אוריה גט כריתות לאשתו טרם צאתו למלחמה, ואוריה הי' מורד במלכות שחייב מיתה ובמה חטא:
ויתבאר בטוב טעם ודעת כל הדקדוקים בחדא מחתא, באופן שחדא מתורצת בחברתה, דלכאורה צריך להבין למה בא נתן אל דוד כמתחפש ויפתח במשל פיו ולא התחיל כענין, כה אמר ד', אבל כבר מצינו בכמה דוכתי בש"ס, שמהפכים בזכותו של דוד, מטעם דכל היוצא למלחמת דוד גט כריתות כותב לאשתו, ואוריה נדון כמורד שמחויב מיתה, אכל בכ"ז דוד שמצד גודל חסידותו, ושהיה משיח ד' לגבי' מיחשבא לחטא משום וסביביו נשערה מאד שלמדו חז"ל שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפי' כחוט השערה, וע"כ נתן שבא אל דוד פתח פיו בחכמה ותורת חסד על לשונו:
והנה על הריגת אוריה מלבד שהיה מחויב מיתה מצד שהי' מורד כדרשת חז"ל יש לפטור את דוד מטעם דאין שליח לדבר עבירה, כמו דאיתא בקדושין (ד' מג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור, ע"כ בא נתן הנביא לדוד, בשאלה, שהעשיר גנב את כבשת הרש לעשות לאיש האורח הבא אליו, ודוד השיבו שמשלם ארבע עפ"י שבאר המהרש"א בח"א ביומא (ד' כב) שהוא כמו דכתיב וארבע צאן תחת השה, וה"נ ב"ש שנלקחה, וכ"כ הרד"ק, וזהו שאמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים וגו' כי גנב אחד משלם ארבע צאן תחת השה, ואעפ"י שזהו דוקא היכא שהגנב טבח או מכר ה"נ עסקינן ששחטו כיון שעשה לאורח הבא אליו, וכדאמרינן בב"ק (ד' קו) והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואע"ג שלא מוכח ששחטו בעצמו ואפשר שאחר שחטו ואין שליח לדבר עבירה, ז"א דבטביחה אמרינן יש שליח לדבר עבירה כדאמרינן בקדושין (ד' מג) דטבחו דומיא דמכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר או כמו דאמרינן שם או לרבות את השליח דבי חזקי' תנא תחת לרבות את השליח. ואפשר לומר, דהא דחידשה תורה שבטביחה יש שליח לד"ע אף דבכ"מ אין שליח לד"ע, דהטעם הוא כמו דאיתא בב"ק (ד' סח) אמר ר"ע מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא, ואמר רבא מפני ששנה בחטא. וזהו באור מה שאמר דוד אל נתן ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה הדבר הזה כלומר עצם הגניבה ועל אשר לא חמל כלומר שאח"כ לא שב מדרכו, אלא טבח ולא חמל וא"כ שנה בחטא א"כ אף אם טבח ע"י אחר מחויב לשלם תשלומי דו"ה ואע"ג דבעלמא אין שליח לד"ע הכא חידוש הוא שחידשה תורה משום דשנה בחטא ע"כ ישלם ארבעתים. כששמע נתן כך א"ל לדוד מדוע בזית את דבר ד' הוא אחת, לעשות הרע בעיניו הרי שתים, כלומר גם אתה שנית בחטא, ותנא והדר מפרש, את אוריה החתי הכית בחרב הרי אחת ואת אשתו לקחת לך לאשה הרי שתים, וא"כ היכא דשנה בחטא חייב אפי' ע"י שליח שאז אמרינן דיש שליח לד"ע וא"כ אינו מיפטר מהא דשלחו שיהרג במלחמה וזהו שמסיים ואותו הרגת בחרב בני עמון כלומר מאחר שיש בזה שינוי בחטא חייב אתה אעפ"י שלא אתה לבדך הרגתו אלא אעפ"י שנהרג בחרב בני עמון מכ"מ נחשב כאלו אתה הרגת אותו, ויתפרש הכתוב ככה ואותו הרגת כלומר ההריגה מתיחשת לך לבדך, בחרב בני עמון אעפ"י שנהרג בחרב בני עמון משום דכבר שנית בחטא וא"כ בזה אמרינן דיש שליח לד"ע
ועוד כונה אחרת יש למצוא בהא דאמר ואותו הרגת בחרב בני עמין עפ"י דאיתא בב"ק (ד' עט) שאלו תלמידיו את ר' יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן אמר להם זהו השוה כבוד עבדו לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד כו', כביכול עשה עין שלמטה כאלו אינו רואה כו' נמצא דחומרא שהחמירה תורה בגנב הוא מפני שעשה הגניבה בסתר שנתבייש מבני האדם ומהקב"ה לא מתבייש, וזהו שאמר לו אותו הרגת בחרב בני עמון כלומר לא הרגתו בפרהסיא אעפ"י שמחויב מיתה הוא כדין מורד, מפני שנתביישת מפני בני אדם, אלא בתחבולות עשית לשלחו למלחמה וא"כ יש בזה כאלו עשה עין שלמטה וכו' וע"ז הוכיחו נתן אתה עשית בסתר כלומר כגנב שעושה בסתר ודינו חמור מגזלן שעושה בגלוי, וזהו מכוון על מה שסיפר בהמשל ויבא הלך לאיש העשיר ויחמל שהוא דוגמא מה דאמרינן שם בב"ק אמר ר"מ מלהד"ד לאחד שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך וכו', ודוד השיב שמטעם זה דינו חמור כי בן מות הוא ואת הכבשה ישלם ארבעתים, אע"ג דבעלמא קיי"ל דאין מת ומשלם אבל הכא אע"ג דמית לא מיפטיר מתשלומין כמו שמצינו בכתובות (ד' לד) שאני הני הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטיל משלם וא"כ הא דא"ל ואותו הרגת בחרב בני עמון" היתה כונתו להגדיל את החטא, מפני כי בזה שחפץ להסתיר את הדבר זהו הקלקול היותר גדול:
אמנם עדיין אינו מתורץ מה שדקדקנו למה הפסיק בהא דואת אשתו לקחת לך לאשה דלמה שבארנו שבזה קמ"ל ששנה בחטא היה מוכח ג"כ אם כתב את אוריה החתי הכית בחרב בני עמון ואת אשתו לקחת לך לאשה הוי תרתי ש"מ הא דשנה בחטא, והא דבארנו שהגדיל את החטא במה שעשה בסתר היינו שבקש תחבולות לבלי להרגו בפרהסיא, אעפ"י שהכל עשה כדין שמרומז בחרב בני עמון כמש"כ:
לכן נ"ל להוסיף באור עפ"י מה שהקשה הטורי אבן במגילה (ד' יד) על הא דאמרינן בשבת (ד' נו) דאורי' מורד במלכות הוי אך צריך לדונו בסנהדרין (בזה"ב), והקשה הטו"א איזה זכות הוא, והא אמרינן במכות (ד' ה') באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים אחרים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא דבתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש ולא עוד אלא אפי' אמרו בע"ש הרג פלוני את הנפש נהרגין משום דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא דשמא לא יבאו עדים, וא"כ לפי"ז קשה היאך דן דוד לאוריה הא כיון דעדין הו"ל לדיינו א"כ הוא כנהרג קודם גמר דין דנהרג וכו' ותירץ די"ל דזה בודאי דמורד במלכות א"צ לדיינו בסנהדרין כשאר דיני נפשות אלא כיון דמרד אזי בידו להורגו מיד כו' ואין זה דומה לשאר ד"נ שצריך עדים והתראה כו' דהתם אין העונש מיתה נגמר מיד עד שידונו כו' ומשו"ה אמרינן (שם במכות) דנהרג עליו, אבל מורד במלכות מיד שמרד נגמר עונש המיתה כו' עיי"ש:
ואאמו"ר הגאון זצלל"ה בס' ע"י (ד' ז') הוסיף לבאר דאפשר לומר דתלוי בזה ג"כ במ"ש התוס' דמורד במלכות א"צ הלנת דין דבשאר ח"מ לא נוכל לומר דדין סנהדרין הוי רק גילוי מילתא, ומכיון שנתברר האמת שמחויב הרי אגלאי מלתא למפרע דבר קטלא הוא, דהא יש אופן שאפי' עפ"י האמת הוא חייב, אך אם היו רואין כלם לחובה פוטרין אותו, וא"כ היאך נוכל לומר אגלאי מלתא למפרע, הא אדרבא, אם האמת שהוא חייב מיתה ושעבר את העבירה שהוא מחויב מיתה עליו (בזה"ב) א"כ לפי"ז היו צריכין כלם לחייבו וא"כ אדרבא יצא זכאי, וכדאיתא בסנהדרין (ד' י"ז) סנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו מ"ט כיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא מצי חזו לי' זכותא וא"כ אי אתרמי שיצא חייב ע"כ באופן שלא ראו כלם לחובה וא"כ איך יוכל לומר ע"ז אגלאי מילתא למפרע דהא אדרבא כיון שיצא מחויב עפ"י דין אגלאי מילתא למפרע שעבר את העבירה לפי"ז היו צריכין כלם לראות לחובה, וא"כ לא הי' יוצא חייב, משא"כ במורד במלכות דא"צ הלנת דין וכיון דא"צ הלנת דין א"כ אפי' ראו כלם לחובה נמי אין פוטרין אותו, וא"כ אין ספק לפוטרו אלא רק באופן שמספקא לן דילמא לא עבר העבירה ולא מרד במלך, וא"כ כיון דדנו ואגלאי מילתא למפרע דמורד היה מקרי בר קטלא מעידנא דעבר העבירה דבאמת הוא בר קטלא משעת העבירה והטעם משום דאין צריך הלנת הדין כו' עכל"ה:
ועפי"ז י"ל דלא חטא דוד במה שהרג את אורי' קודם שנגמ"ד משום דסוף סוף אחר שדנו בסנהדרין ונמצא שהוא מורד אזי אמרינן איגלאי מילתא למפרע שמחויב מיתה הוא, והנה אמרינן בסנהדרין (דף פה) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כו' אמר רב מרי במקוים שבעמך וא"כ לפי"ז מצד אחר יש להקשות, היאך דן דוד לאוריה קודם שנגמר דין דממנ"פ אי נימא דאף במורד לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע כשאר ד"נ א"כ היאך הרגו לאוריה קודם שדנו בסנהדרין שזהו כנהרג קודם גמ"ד דנהרג ואי נימא דאמרינן איגלאי מילתא למפרע הרי לא הי' אורי' מורד כיון שהי' על דוד חטא דב"ש א"כ מיקרי שלא הוי מקוים שבעמך וי"ל שזהו מה שהוכיח נתן את דוד את אורי' החתי הכית בחרב וא"כ מה דעתך בזה משום דהוא מורד, ובמורד אמרינן איגלאי מילתא למפרע ומשו"ה הרגת אותו קודם שנגמר דינו משום דבר קטלא הוא משעת המרד, אבל ואת אשתו לקחת לך לאשה וא"כ אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע אפי' במורד אבל עליך הא יש חטא דב"ש וא"כ אין אתה מקוים שבעמך וא"כ שוב לא מיקרי אורי' מורד במלכות וא"כ ממנ"פ אותו הרגת כלומר ההריגה מתיחשת אליך בחרב בני עמון אעפ"י שנהרג במלחמה, משום ממנ"פ, קודם שנגמר דין אין עליו חיוב מיתה, דאם לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע בודאי היה לך לדונו בסנהדרין, ואי אמרינן אגלאי מילתא למפרע, לא מיקרי מורד משום שיש עליך חטא דב"ש א"כ אין בזה משום ונשיא בעמך דדרשינן במקוים שבעמך, והוא נכון מאד:
פרק יג
[ג] ולאמנון רע ושמו יונדב וגו' [ד] ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר וגו' ויאמר לו אמנון את תמר אחות אבשלום אחי אני אהב:
יש לדקדק א) מדוע כפל בבקר בבקר ב) למה דוקא בבקר הוא דל ולא בשאר חלקי היום?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מה דאיתא בברכות (ד' כז) מאן תנא להו דתנן וחם השמש ונמס בארבע שעות וכו' מני אי ר' יהודא עד ארבע שעות נמי צפרא הוא, אי רבנן עד חצות נמי צפרא הוא איבע"א ר"י איבע"א רבנן, איבעית אימא רבנן א"ק בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים, ואיבע"א ר"י הוא האי בבקר בבקר להקדים לו שעה אחת אלמא כל היכא דכתיב בבקר בבקר בין לר"י ובין לרבנן הוא עד ג' שעות, והנה אמרינן בנדרים (ד' מ') לא לסעוד אינש קצירא לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא כי היכי דלא ליסח דעתי' מן רחמי, תלת שעי קמייתא רווחא דעתי' בתרייתא תקיף חולשא, ושם (ד' ח') אמר אביי ש"מ חרגא דיומא מסי, וכתב המהרש"א וז"ל מפורש ביומא (ד' כ) הוא נסורת שמנסר גלגל חמה והוא כי החמה אין לה טבע החום מצידה אלא מתנועת גלגל חמה במרוצה, בכ"ד שעות, דטבע כל תנועה מחמם כו' ואדלי יומא אדלי קצירא כו' עיי"ש נמצא דבג' שעות ראשונות רווחא דעתי' משום דארלי יומא אדלי קצירא, וזהו שאמר יונדב לאמנון מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר שהוא בג' שעות ראשונות כמשמעו מבבקר בבקר וזאת איכפת לי דוקא מפני שבג' שעות ראשונות אז רוחא דעתא דהחולה ואתה לא כן עמך אלא שאתה דל בבקר בבקר, ע"ז השיב את תמר וגו' אני אהב א"כ חולת אהבה זאת איננה דומה לשאר חליים שהחמה מרפא אותם אבל חולי זאת אדרבא חמימות החמה מוספת התאוה, ובשביל זה דוקא אז הנני דל יותר, והדברים נכונים:
פרק יד
[ב] וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה וגו' [ו] ולשפחתך שני בנים ויבצו שניהם בשדה ואין מציל ביניהם ויכו האחד את האחד וימת אותו:
[ז] והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני נא את מכה אחיו ונמתהו וגו' [י] ויאמר המלך וגו' והבאתו אלי ולא יוסיף עוד לגעת ב [יא] ותאמר יזכר נא המלך את ד' אלהיך מהרבות גאל הדם לשחת וגו' ויאמר חי ד' אם יפול משערות בנך ארצה:
[יג] ותאמר האשה ולמה חשבת כזאת על עם אלהים וגו':
[יט] ויאמר המלך היד ואב אתך וגו':
יש לדקדק בזה טובא א) מה זה דקאמרה האשה ואין מציל ביניהם למאי נפקא מיני' לדינא? ב) אחרי שהבטיח לה המלך כי לא יוסיף לגעת בך הרבתה בבקשה עוד הפעם באמרה יזכר נא המלך וגו' מהרבות גואל הדם? ג) מהו הכונה שאמרה האשה ולמה חשבת כזאת על עם אלקים מהו דוקא עם אלקים? ד) ממה הבין דוד שיד יואב בזה? ה) למה נמנע יואב בעצמו לבוא לפני המלך על אדות אבשלום?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בטוב טעם ודעת עפ"י מ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל"מ ה"ד) וז"ל וכן אם הרג רודף שיכול להציל באחד מאבריו נהרג עליו משא"כ בישראל וכתב ע"ז הראב"ד קשה לי אבנר (פי' דהא יואב הרג את אבנר מפני שהרג לעשהאל אחיו, אעפ"י שעשהאל רודף הי', מפני שהי' יכול אבנר להציל עצמו באחד מאיבריו כמבואר בסנהדרין (ד' מט) וא"כ לדעת הרמב"ם אמאי הרג יואב את אבנר) ותירץ המ"ל דשאני יואב שבא מדין גואל הדם, ובגואל הדם כי היכי דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג (בזה"ב) ה"נ אם הרג למי שיכול להציל בא' מאבריו רשאי, ועדיין צריך תלמוד להבין מה שחלק הרמב"ם דין ישראל מדין בן נח, ונראה הטעם דאם עוסק להציל את עצמו, לא שייך התראה, דאיך יכולים העדים לדעת במה שיכול להציל א"ע, ועוד דא"כ שהעדים קמן ורואים שרודפים אחריו היו הם מצילים את הנרדף וא"כ כיון שע"כ היכא דהרודף נהרג ע"כ ליכא התראה ע"כ בישראל דבעי התראה מיפטיר, אבל ב"נ דלא בעי התראה נהרג, וכ"כ הכ"מ להדיא (בפ"א מה"ר הי"ג) וז"ל ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר דב"ד ממיתין אותו, מאחר שנתכון להציל לא שייך בי' התראה, וע"כ ניחא שיואב הרג את אבנר אעפ"י שאבנר הרג לרודף א"כ אבנר פטור אעפ"י שיכול להציל בא' מאיבריו משום דע"כ לא התרו בי' ומיפטר מטעם דליכא התראה, מהאי טעמא מיפטר נמי יואב על שהרג לאבנר מדין גואל הדם דכמו שגואל הדם יכול להרוג למי שהרג בשגגה והתם בודאי ליכא התראה כמו כן יכול להרוג את הנרדף שהרג לרודף אעפ"י שיכול להציל א"ע בא' מאיבריו שכל דין פטורו תליא משום דליכא התראה:
ובזה יתבארו הכתובים, ולשפחתך שני בנים וינצו שניהם בשדה היינו שרדפו זא"ז להרוג איש את אחיו והיה בזה דין רודף ואין מציל מידם כלומר שלא היו באותו מעמד עדים להתרות בם שאילו היו שם בטח היו מצילים אותם ויכו האחד את האחד וימת אותו א"כ הרגו בדין רודף, שאעפ"י שלו יהא שהיה יכול להציל א"ע באחד מאיבריו ג"כ מיפטיר מטעם דליכא התראה, והנה קמה כל המשפחה ויאמרו תני את מכה אחיו ונמתהו בנפש אחיו אשר הרג כלומר הם באים מדין גואל הדם ובגואל הדם כשם שיכול להרוג למי שהרג בשגגה שהתם לא היתה התראה, כמו כן יכול להרוג את הנרדף שהרג לרודף בלא התראה, ויאמר המלך והבאתו אלי ולא יוסיף עוד לגעת פי' אם את תביאי את בנך הרוצח אלי אז תהא בטוחה שלא יאונה אליו כל רע שבדין סנהדרין הוא פטור מאחר שלא התרו בו ותוסף עוד יזכר נא המלך וגו' מהרבות גואל הדם לשחת רמזה למאי דאיתא בסנהדרין (ד' מה) מנין שאם אין לו גואל הדם שב"ד מעמידין לו גואל הדם, שנאמר בפגעו בו מ"מ וא"כ יש לחוש אעפ"י שבדין סנהדרין מיפטר אבל ב"ד יעמידו גואל הדם, וגואל הדם יכול להורגו, וזהו שאמרה "מהרבות" גואל הדם שמלבד המשפחה עוד הב"ד "ירבו גואל" ע"ז השיבה המלך חי ד' אם יפול משערת בנך ארצה דהא דאמרינן שב"ד מעמידין גואל הוא דוקא אליבא דמ"ד שגואל הדם הוא מצוה כדאמרינן התם גואל הדם הוא ימית את הרוצח מצוה ביד גואל הדם ומנין שאם אין לו גואל הדם שב"ד מעמידין כו' אבל אנן קיי"ל שגואל הדם הוא רשות ולא מצוה, כדמצינו פלוגתא ריה"ג ור"ע במכות וד' כב) ור"ע סבר דגואל הדם הוא רשות והלכה כר"ע מחבירו וכיון דליכא מצוה בטח לא יעמידו ב"ד גואל הדם, וא"כ כשרצתה לגלות את המלך כי להד"מ ורק באת להזכירו על אדות אבשלום אמרה ולמה חשבת כזאת על עם אלהים פי' רמזה עפ"י חילוקו של הרמב"ם שמחלק בדין רודף בין בן נח ובין ישראל והראב"ד הקשה ע"ז מאבנר שהרגו יואב, וזהו שדייקה "על עם אלקים" כלומר ישראל שדינו חלוק מבני נח שב"נ לא בעי התראה וישראל בעי התראה, וממילא תקשה לו איך הרג יואב את אבנר, ובזה יבין המלך כי היא שלוחה מיואב שיואב בעצמו לא יכול לילך אל המלך לדבר דברים כאלה מאחר שהוא הרג את אבנר וע"כ או שאינו מחלק דין ב"נ מישראל וע"כ הרג את אבנר, או שסובר שגואל הדם הוא מצוה ולא רשות וא"כ יואב שבא בתורת גואל הדם דעשהאל אחיו המית את אבנר שהמית את עשהאל הרודפו אעפ"י שהי' יכול להציל באחד מאיבריו, כשמוע המלך את דבריה אלה ויאמר המלך היד יואב אתך בכל זאת אז הבין המלך את כל הענין שיואב שם בפיה את כל הדברים האלה מאחר שיואב בעצמו עפ"י שיטתו לא היה יכול לעורר את המלך בכל אלה, והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:
פרק טו
[ב] והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך:
[ג] ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושמע אין לך מאת המלך:
[ד] ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו:
[ו] ויגגב אבשלום את לב אנשי ישראל:
[ז] ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לד' בחברון:
ויש לדקדק בזה א) מהו שאמר ושומע אין לך מאת המלך? ב) מהו שאמר והצדקתיו שזה דבר שאי אפשר כי בהכרח יהיה אחד חייב? ג) הא דאיתא בנזיר (דף ד) הני ארבעים שנה מאי עבידתייהו ר' נהוראי אומר משום ר"י לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך וכבר התעוררו המפרשים בזה והמהרש"א בח"א מפרש מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך משמואל נתגלגל דבר המרד במ' עיי"ש וצריך להבין מהו זה שתל לה מרידת אבשלום לשאילת מלך בימי שמואל?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בטוב טעם על זה הקושיא מה שתלה מרידת אבשלום לשאילת מלך בהקדם מה שיש להתעורר איך לא הרגיש דוד באבשלום. שכל ההכנות שהוא עושה הוא בשביל שמבקש למלוך וא"כ מ"ט נתן לו דוד רשות ללכת לחברון ואעפ"י שאבשלום גנב בזה את לב אביו שהליכתו לחברון הוא לקיים את הנדר, בכ"ז יש בזה משום חשדא וכדפריך הגמ' בתמורה (דף יד) דאי תימא לאקרובי הוא דאזיל שביק ירושלים ומקריב בחברון כו' תקשה לך גבעון דמקום קדוש הוא כו' אלא כיון דהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב, וא"כ קשה איך לא הרגיש דוד בהא דשביק ירושלים ואזיל לחברון, ועוד דשביק במת צבור ואזיל לבמת יחיד כי רק לכסות עינים אמר שהולך להקריב קרבנות אבל באמת הולך לחברון ששם מלך דוד בראשונה, וע"כ יקל עליו שמה למלוך ולסבב המרד:
אולם י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל הטעם מה שלא בחרו את שמואל למלך מפני כי שמואל הי' נזיר כדאיתא סוף נזיר וע"כ אי אפשר להמליכו באשר שלא יוכל לצאת למלחמה משום שנזיר אסור לטמא למתים ומתי עכו"ם מטמאים לכה"פ במגע ועיי' בפ"ק דנזיר (דף ד) בתוס' ד"ה אלא עיי"ש (ועיי' מה שהארכתי במקצוע זה בשמואל א' סימן ח' תדרשנו משם ותרוה נחת) אפשר לומר שטעם זה אטעיתי' לדוד שלא חשד את אבשלום שרוצה למלוך כדאי' בנזיר (שם) רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה שנאמר כו' וא"כ כיון שאבשלום הי' נזיר א"א לו ללחום מלחמת ישראל מפני שאסור עליו להטמא:
ובזה ניחא דבתמורה פריך הגמ' ארבעים שנה למאן ובסוטה (דף לד) מביא ג"כ האי קרא דויהי מקץ ארבעים שנה ולא פריך ארבעים שנה למאן משום דבסוטה הביא הגמ' הא דאמר רב אויא ואיתימא רבב"ח שהלך להביא כבשים מחברון, וא"כ כיון דלאו לאקרובי א"כ לא הוי לי' לדוד שום חשד על אבשלום במרד כי חשב שהלך לחברון להביא כבשים, אבל בתמורה (שם) דאמרינן שהלך להקריב בחברון וא"כ שביק ירושלים וגבעון ומקריב בבמת יחיד, וע"כ משום דכונתו היה למלוך וכמש"כ הרלב"ג והרד"ק טעם שהלך לחברון שמשם צמחה המלוכה לדוד וע"כ בחר אותו המקום שהוקם בו אביו למלך וחשב שהמקום גורם א"כ קשה איך לא הרגיש אביו בזה שדעתו למלוך ע"ז אומר ויהי מקץ ארבעים שנה, ופריך ארבעים שנה למאן ומסיק מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך תלה מעשה דאבשלום לשאילת מלך בימי שמואל לתרץ שלא תקשה כיון דלאקרובי הוא דאזיל ושביק ירושלים וגבעון ומקריב בחברון בבמת יחיד וא"כ הו"ל לדוד לאסוקי אדעתי' שמבקש משם המלוכה זה אינו דמשאילת מלך בימי שמואל א"א להמליך את אבשלום כשם שבימי שמואל שאלו להם מלך ולא בחרו את שמואל למלך מפני כי שמואל נזיר היה ולא יוכל ללחום את מלחמותיהם כי נזיר אסור להטמאות למתים כמו"כ גם אבשלום שהוא נזיר גם הוא לא יוכל להיות למלך מהאי טעמא גופי' וע"כ כשביקש מהמלך אלכה נא ואשלמה את נדרי בחברון שיקריב שם קרבנות נזירותו בבמה לא היה יכול לחושדו שיבקש מלוכה משום דכיון שהוא נזיר א"א לו להיות מלך, משא"כ בסוטה דהתם אמרינן בפשיטות שאבשלום הלך לחברון רק להביא כבשים ולא לאקרובי וא"כ אין שום חשד על אבשלום בדבר המלוכה ע"כ לא צריכנא שם לפרושי שתלוי מעשה דאבשלום לשאילת מלך בימי שמואל, ע"כ אע"ג דמביא שם האי קרא דויהי מקץ ארבעים שנה לא פריך ארבעים שנה למאן:
ובזה יתורץ ג"כ הא דמדקדקים העולם על מתניתן דסוף נזיר דתנן התם נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי ומדקדקים דהל"ל דברי ר' נהוראי, פי' דרבי נהוראי הוא המ"ד מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך וכמש"כ התוס' בפ"ק דנזיר (דף ה) שתלה מרידת אבשלום בשאילת להם מלך וצ"ל מאי שייכות מרידת אבשלום להא דשאלו מלך בימי שמואל, וי"ל כדאמרן שלא תקשה על דוד איך לא הרגיש בהא דאבשלום שהולך להקריב בחברון ושביק ירושלים וגבעון, שמבקש למלוך משום שאבשלום הי' נזיר וא"כ אי אפשר לו להיות מלך, מפני שלא יוכל ללכת במלחמה כיון שהוא נזיר, ואסור לטמא למתים משו"ה תולה מעשה דאבשלום להא דשאלו להם מלך, פי' שאלו מלך משמואל, ואת שמואל עצמו לא המליכו מפני כי שמואל נזיר הי' ולא יוכל ללכת במלחמה כנ"ל, וידוקדק הא דאמר כדברי ר' נהוראי ולא דברי ר' נהוראי משום די"ל דר' נהוראי לא אמר בפירוש ששמואל היה נזיר רק התנא שסידר המשנה אומר נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, כלומר דמכללא אתמר לן שר' נהוראי ס"ל דשמואל נזיר היה ומאיזה כללא מהא דר' נהוראי שמפרש האי קרא דויהי מקץ ארבעים שנה ארבעים שנה למאן ואתמר עלה ר' נהוראי אומר מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך ומדתלה מעשה דאבשלום להא דשאלו מלך בימי שמואל יש להוכיח שר' נהוראי ס"ל ששמואל נזיר הי' כמש"כ:
אמנם גם אנכי אענה את חלקי בזה הקושיא כיד ד' הטובה עלי וגם לבאר יתר הדקדוקים דלעיל וזה הוא דאבשלום לקח לו דרך אחרת בדבר המרד, באופן שלא יזיק לו נזירותו ויבואר דברינו בהקדם מה דאיתא בסנהדרין (דף כא) דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, וזהו דכתיב ויהי כל האיש וגו' לבוא אל המלך למשפט פי' בענינים הנוהגים בדיני מלך וכל האמור בפ' מלך שמלך מותר בו אמר לו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים כי המסים והארנוניות כבד מנשוא, וכל אשר לך מוחרם למלך ושומע אין לך מאת המלך מפני שסומך על הא דאמרינן שכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו ע"כ לא ישמע לך מפני שנוטל בדין והכל מותרין לו והכל שרוין לו, אבל מי ישימני שופט בארץ כלומר לא מלך רק שופט וא"כ לא שייך גבאי דין האמור בפ' מלך אז ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט פי' דוקא "עלי" בעניני המסים והארנוניות כי אינו יכול לשאת בעול וידו אינו משגת מה שהוטל עליו ממני והצדקתיו אז ימצא שומע לו על תלונותיו ועל דבריו אם נמצאו צודקים, יען כי אז לא יהיה שייך כל האמור בפ' מלך וכו' ולקח לו לכסות עינים שאין כונתו למלוך, מצד שהוא נזיר וא"כ לא יוכל ללכת למלחמה מפני שאסור לטמא למתים והציג א"ע רק בתור שופט ולא מלך, וערמתו זאת הצליח ללכוד ברשת זו טמן להם אף גם להישרים בלבותם מאחר שאין בזה משום מרידה כיון שאין כונתו למלוך רק להיות שופט ובהיותו בתור שופט יוכלו לבוא עליו בריב ומשפט על כובד המסים והארנוניות וזהו דכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל כלומר שגנב את לבבם לבלי לחשוב תועה עליו שכונתו למלוך ולמרוד באביו רק את טובת הכלל הוא דורש להקל את עולם המוטל עליהם מאת המלך וע"כ יבחרו בו להיות שופט, וכאשר הצליח להטות את לב ישראל אליו, בא אליהם בדרך אחרת לבקש את המלוכה רק על ישראל ולא על יהודה עפ"י שכתבו התוס' (שם בסנהדרין) דהא דאמרינן כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו זהו דוקא רק אם המליכו השי"ת על ישראל ויהודה, אבל מי שמלך על ישראל לבד וגם לא הומלך מאת המקום אז לא נאמר בו פרשת מלך עיי"ש בתוס' שמתרץ למה נענש אחאב על נבות שלא רצה למכור לו כרמו עיי"ש וע"כ שלח אבשלום מרגלים רק בכל שבטי ישראל ולא לשבט יהודה כלומר שלא הומלך על ישראל ויהודה שאז נאמרה בו פ' מלך אלא על ישראל לבד וא"כ לא נאמרה לו פ' מלך כנ"ל. זאת ועוד אחרת ואמרתם מלך אבשלום בחברון כלומר באמירתכם היה למלך ולא הומלך מאת המקום וא"כ מאחר שלא הומלך מאת המקום לא שייך בו פרשת מלך, ועל כן אחר מעשה דאבשלום כתיב ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי וגו' ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל פי' כיון שדוד ימלוך על ישראל ויהודה אז מצד שכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו אין לנו "לא חלק ולא נחלה" כי הכל יקח המלך ממנו ולכן אך זאת העצה היעוצה "שאיש לאהליו ישראל" כלומר שישראל יתחלק מיהודה, ואז כיון שלא ימלוך על ישראל ויהודה לא שייך בו פרשת מלך, ואז לא יוכל לקחת את חלקינו ונחלתינו מדין פרשת מלך, וכיון שכל ענין המרידה היה מפני פרשת מלך שנאמרה בשעה ששאלו להם מל ע"ז אמר "ויהי מקץ ארבעים שנה" ארבעים שנה למאן ואמר ר' נהוראי מקין ארבעים שנה ששאלו להם מלך ואז נאמרה פרשת מלך, וע"כ רצו למרוד בדוד ולהמליך את אבשלום באופנים שלא יהיה מותר בכל הנאמר בפרשת מלך, והוא כפתור ופרח בעזרת השי"ת:
[ל] ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי [פירש"י חפוי מכורך כדרך האבלים] והוא הולך יחף וכל העם אשר אתו חפו איש ראשו וגו':
יש לדקדק מ"ט הלך דוד בראש חפוי וגם יחף וכל העם רק בראש חפוי לבד?
ונראה לתרץ עפ"י דאיתא במו"ק (דף כד) אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות, פריעת הראש וכו' חובה נעילת הסנדל וכו' רשות ופריך מ"ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כו"ע עבידי דמסיימי מסאנייהו, פריעת הראש נמי לאו כו"ע עבידי דמגלי רישייהו, ומשני שמואל לטעמי' דאמר שמואל כו' וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. ואמרינן התם ל"ש (ופירש"י פריעת הראש בשבת כו' שהי' מכוסה בימי אבלו להודיע כי אין אבילות בשבת עכ"ל) אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו, ומשמע מהכא דעיקר אבילות הוא מה שהולך בעטיפת הראש ובכ"ז אם מנעלים ברגליו אז גם העטיפה אינו נחשב לסימן אבילות, אבל נעילת הסנדל גרידא לא מיחשבה לסימן אבילות דלאו כו"ע עבידי דמסיימי מסאנייהו, א"כ דוד שהיה מלך ולאו דרכו של מלך ללכת בלי מסאני וא"כ אם ילך חפוי ראש. כלומר עטוף בעטיפת הראש ובמנעליו א"כ מנעליו מוכיחים עליו שגם העטיפה הוא לא בשביל האבילות, לכך כתיב עולה ובוכה וראש לו חפוי פי' בעטיפת הראש ולסימנא שהוא מצד האבילות כתיב והוא הולך יחף פי' נעילת הסנדל לא מצד האבילות רק שחלץ המנעלים לגלות על העטיפה שזהו עיקר האבילות אבל כל העם פי' כו"ע דלא עבידי דמסיימי מסאנייהו חפו איש ראשו כלומר קיימו את עיקר האבילות ללכת בעטיפת הראש וא"צ להיכרא:
פרק טז
[ה] ובא המלך דוד וגו' ושמו שמעי בן גרא יוצא יצוא ומקלל:
[ט] ויאמר אבישי וגו' למה יקלל וגו' אעברה נא ואסירה את ראשו [יא] ויאמר דוד וגו' הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני הניחו לו ויקלל כי אמר לו ד':
יש לדקדק אם באמת ידע דוד ברוה"ק כי ד' אמר לו לקלל, ושמעי מקיים בזה גזירת המקום, א"כ מה הוצרך לדרוש קל וחומר, הלא אף אם לא ידרוש ק"ו יעשה שמעי ציווי הקב"ה?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י דאיתא בסנהדרין (דף פה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור, והוינן בה מ"ש בנו ומ"ש אחר ומסיק דה"ט דאחר פטור משום דכתיב ונשיא בעמך לא תאור במקוים שבעמך ובנו חייב מידי דהוי לאחר מיתה, ואמרינן בב"מ (דף נט) ששאלו דוד הבא על א"א מיתתו במה, וא"כ לדידהו שבר קטלא הוא א"כ אחר שעמד עליו להכותו פטור אף לאחר שעשה תשובה משום דלא הוי מקוים בעמיו אבל בנו חייב משום מידי דהוה לאחר מיתה, ואמרינן (שם בסנהדרין) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו כו' ולפי המסקנא צריך לאוקמי הא דמביא שם ומה מי שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו ע"כ כדסלקא דעתין מעיקרא דאידי ואידי במקום מצוה והא בבנו והא באחר, וזהו שאמר דוד הנה בני וגו' מבקש את נפשי כלומר לו יהא שמצוה יש בזה להמית אותי, אבל לא לבני שבן אינו מצוה להכותו אפי' במקום מצוה ואעפ"י שאמרינן התם דהא דכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, ומקשינן הכאה לקללה בן ואחר שוים בזה, הנ"מ כשלא עשה תשובה אבל כשעשה תשובה חזר הדין להיות בן חלוק מאחר, דלגבי אחר אמרינן דפטור משום דלא הוי מקוים שבעמך ובנו חייב מידי דהוי לאחר מיתה כנ"ל ע"ז אמר "ואף כי עתה" כלומר עתה כשעשיתי תשובה (וכמבואר במדרש בכ"ד דאין ועתה אלא תשובה) אין שום זכות לאבשלום בני על שהוא מבקש את נפשי, בן הימיני הניחו לו ויקלל פי' אבל שמעי שהוא בן הימיני אותו יש לדון לכף זכות וע"כ הניחו לו כי אמר לו ד' כי הוא יכול להצטדק שהוא עושה זאת לשם שמים:
פרק יז
[יא] כי יעצתי האסף יאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע כחול אשר על שפת הים ופניך הולכים בקרב:
יש לדקדק מהו ופניך הלכים בקרב, למאי נפ"מ אם הוא ילך בעצמו או ישלח אחר במקומו? ונאמר ע"ז טעמים הרבה, בהמבארים. וגם אני אעני חלקי בעזה"ש:
ויתבאר עפ"י דאיתא בסוטה (דף י) אבשלום בשערו מרד שנאמר וכאבשלום לא היה חיש יפה להלל מאד גו' ובגלחו את ראשו גו' לפיכך נתלה בשערו כו' ויש לדקדק מהו דקרי מרידה, בשלמא למתניתן דתנן התם אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו אתי שפיר משום שהי' לו גיאות, אבל הא דאמר אבשלום בשערו מרד אעפ"י שמביא ראי' מקרא שנזיר עולם היה אבל מה הי' המרידה בשערו:
ונ"ל עפ"י מה שהבאתי (לעיל טו) בשם אאמו"ר הגאון זצלל"ה טעמא שלא הרגיש דוד באבשלום שרוצה למלוך מפני שאבשלום שהיה נזיר אי אפשר לו למלוך משום דלא יוכל ללכת למלחמה דנזיר אסור להטמא למתים, ומתי עכו"ם מטמאים לכה"פ במגע, אפשר לומר דאח"כ שעלתה לו להטות את לב ישראל אליו ולקח לו כתר מלוכה ואדעתא ללחום את מלחמותיהם אעפ"י שהוא נזיר א"כ מיחשב לו המלוכה לחטא בענין נזירותו, וזהו כונתם "אבשלום בשערו מרד" פי' ע"י שערו שהיה נזיר עלתה לו להטעות את דוד ולמרוד עליו כי דוד לקח למופת את שער אבשלום, כלומר מה שהוא נזיר שאין בדעתו למלוך, וא"כ כיון דסוף סוף לא השגיח על זה ומלך ממילא מרד בשערו, וזהו באור הכתוב כי יעצתי האסף וגו' ופניך הולכים בקרב כלומר העצה הזאת יוציא מלבן של אלה האומרים כי אין בדעתך למלוך מפני שאתה נזיר, וא"כ לא תוכל ללכת למלחמה. כיון שהם רואים שפניך הולכים בקרב ולא תשגיח על הנזירות:
פרק יט
[א] וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וגו' [ב] ויגד ליואב הנה המלך בוכה ויתאבל על אבשלום:
[ו] ויבא יואב אל המלך הבית ויאמר הובשת היום את פני כל עבדיך וגו':
ויש לדקדק מאי איכפת ליואב כי המלך מתאבל על בנו הלא מן הדין צריך לנהוג בו אבילות?
ויתבאר עפ"י מ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"ט) כל הרוגי מלכות אעפ"י שנהרג בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להורגן הרי אלו מתאבלין עליהם ואין מונעים מהם כל דבר כו' אבל הרוגי ב"ד אין מתאבלין עליהם והטעם ביאר אאמו"ר הגאון זצללה"ה בספרו ע"י (דף יג) דהרוגי ב"ד הוי נהרג בדין וע"כ כיון דבדין קא מיקטלא לא הו"ל כפרה ע"כ אין מתאבלין על הרוגי ב"ד, וא"כ יואב שהוגד לו כי המלך מתאבל על בנו אבשלום אע"ג שרדף אחרי דוד א"כ בדין קא מיקטיל וא"כ א"צ להתאבל עליו ע"כ אמר לדוד הובשת היום את עבדיך וגו' פי' בזה שהנך נוהג בו אבילות א"כ הנך מגלה את דעתך דשלא כדין נהרג וא"כ הו"ל כפרה וחייב להתאבל עליו בזה יבשו עבדיך על אשר עשו שלא כדין. אבל באמת טעמו של דוד היה מחמת טעם אחר והיינו כמ"ש הרא"ש במו"ק (דף כד) דהא דאין מתאבלין על הרוגי ב"ד היינו דוקא אם עבר בהתראה דהוי כמו להכעיס כו' עיי"ש והביא ראי' מהא דכתיב והנה המלך בכה ומתאבל על אבשלום אעפ"י שעבר על כמה עבירות ומרד במלכות בית דוד אלא כיון דעשה לתיאבון שהתאוה למלוך ולא עשה להכעיס ע"כ ראוי להתאבל עליו, אבל מ"מ הוי נהרג כדין וע"כ לא הוי הריגתו כפרה, ולכן אתי שפיר דלא משני הרא"ש דהטעם הוא מפני שנהרג, וע"כ התאבל עליו והוא כמש"כ דכיון דנהרג כדין ע"כ א"צ להתאבל רק הטעם הוא מפני שעשה זה לתיאבון כמש"כ: