ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל א
פרק א
[א] ויהי איש אחד גו' [ב] ולו שתי נשים שם האחת חנה ושם השנית פנינה ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים:
ויש לדקדק הא דספר הכתוב דלו שתי נשים והא דלפנינה ילדים למותר הוא לכאורה, דהא כל עיקר שבא להודיענו הוא מתולדות שמואל, וא"כ הספור מחנה בעצמה מספקת לבוא כסדר לתולדות שמואל?
אך יבואר בטוב טעם עפ"י מה דאיתא בברכות (דף לא) אר"א אם ראה תראה, אמרה חנה לפני הקב"ה אם ראה מוטב ואם לא תראה אלך ואסתתר כו' וכיון דמסתתרנא משקי לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע כו' ואמרינן בסוטה (דף כו) והרובא שנשא עקרה או זקנה ויש לו אשה ובנים או שותה או לא נוטלת כתובתה וברמב"ם (הלכות סוטה פ"ב ה"י) מי שאין לו אשה הראוי' לילד ולא בנים ונשא עקרה כו' אינה שותה כו' הי' לו בנים או אשה אחרת ראוי' ילד הרי זה משקה אותה אעפ"י שהיא עקרה כו' עכ"ל. [פירש"י הרובא בחור כמו ילד רביא ועיי' בירושלמי במל"מ שם שהביאו וכתב בפירושו דהירושלמי בא למעט דלא נימא דטעמייהו דחכמים דמתניתין הוא משום דכתיב ונזרעה זרע ובעינן שראויה להזריע וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ולפי"ז אפי' אם הי' לו אשה ובנים אינה שותה לזה אמרו דהא ליתא אלא טעמייהו דחכמים הוא לפי שאינה ראוי' לו ולפיכך אם הי' לו אשה ובנים מודים חכמים לר"א דשותה. ועיי"ש שהאריך הרבה בזה בדברים חריפים ושנונים כדרכו בקודש עיי"ש] ולפי"ז אתי שפיר מה שמספר הכתוב שהיו לאלקנה שתי נשים ולפנינה הוי ילדים, כיון דרצה להשמיענו מתפילת חנה דראה תראה וכנ"ל שאמרה אלך ואסתתר בכדי להשקותה וחנה שהיתה עקרה לא יכלו להשקותה אחר הסתירה רק באופן שהי' לאלקנה אשה אחרת הראוי' לילד או בנים לכך בתחילת הספור מתחיל "ולו שתי נשים" ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים פי' אעפ"י שחנה אינה בת בנים בכ"ז יכולה להתפלל התפלה דראה תראה וכדדרש ר"א שאמרה ואם לא תראה וכיון דמסתתרנא משקי לי משום ולו שתי נשים, לפנינה ילדים שפיר יכולים להשקות את חנה, והוא נכון מאד:
[יא] ותדר נדר ותאמר ד' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך גו':
עי' רש"י שכ' וז"ל למה נתייחד שם זה כאן מרה לפניו רבש"ע שני צבאות בראת בעולמך, העליונים לא פרים ולא רבים ולא מתים, והתחתונים פרים ורבים ומתים, אם אני מן התחתונים אהי' פרה ורבה ומתה ואם אני מן העליונים לא אמות זו מצאתי באגדה של ר' יוסי הגלילי ורבותינו דרשו במס' ברכות עד הנה לא הי' אדם שקראו להקב"ה צבאות אלא כך אמרה לפניו רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן אחד עכ"ל רש"י ולכאורה יש להבין מה בעי רש"י הכי להביא שני פירושים על שנתייחד שם זה כאן ולא סגי לי' בפירוש אחד מהם
ויתבאר עפ"י דאיתא ביבמות (דף סד) ההיא דאתיא לקמי' דר"נ א"ל לא מפקדת אמרה לו בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כי האי ודאי כפינן, וזהו שהתפללה חנה ד' צבאות שני צבאות בראת בעולמך העליונים לא מתים וכו' והתחתונים מתים ופרים ורבים, פי' אעפ"י דאתתא לא מפקדא אפו"ר עכ"ז בעי חוטרא לידה ומרה לקבורה וא"כ אחרי שאני מן התתתונים שמתים בעינא מרה לקבורה אבל טענה זו הוא אך לשי' ר' יוסי דשמואל לא הי' נזיר ומותר הי' לטמא לאמו ובאת שפיר בטענה ומרה לקבורה אבל אי אמרינן דשמואל הי' נזיר וא"כ אסור לו לטמא למתים ואפי' לאמו וא"כ לא מצינו לומר דבקשה בנים שיהי' לה מרא לקבורה לכן מביא רש"י בשם רבותינו שדרשו שאמרה חנה לפני הקב"ה מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן אחד כי מאחר ששמואל הי' נזיר ולא יכול לטמאות לאמו לא מצי אמרה הטענה דבעינא מרה לקבורה:
והנה עפ"י מה שהוכחנו לקמן דר"א ס"ל דשמואל הי' נזיר אפשר לומר דלשיטתי' אזיל שדרש כמו רבותינו שהביא רש"י דבברכות (דף לא) איתא ותדר נדר ותאמר ד' צבאות אמר ר' אלעזר אמרה חנה לפני הקב"ה מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך לתת לי בן א', והיינו דכיון דס"ל ששמואל הי' נזיר א"כ לא שייך לה הטענה דבעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה כיון דנזיר אסור לטמאות ע"כ דרש כדדרשו רבותינו שהובא ברש"י:
ובדרך זה יתפרש מה שאמרה חנה ונתתיו לד' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו שבתפלה הזאת גלתה לבבה לפני השי"ת כי חפצה בבן אינו בשביל טובה עצמיית להיות לה חוטרא לידה ומרה לקבורה, רק להיות בן עובד את השי"ת עפ"י דאיתא בנדרים (דף לח) אמר ר' יעקב המדיר את בנו לת"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן וכתב הר"ן דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דליכא ביטול תורה לא אדרי' והכי מוכח האי פירושא בתוספתא דבכורות דתניא מעשה באחד שהרצה בנו לתלמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר ר"י ברבי למלאות לו חבית של מים ועיי"ש בביאור הר"ן דבאשה מותר ליקח לה חפצים ע"ש, וע"כ אמרה חנה בתפלתה ונתתיו לד' כל ימי חייו פי' כי באה להוסיף שגם ממילי זוטרי אדרי' ובכן יאסר ליקח חפצים בעדה וכל מילי דזוטרי דמותר במדיר את בנו לתלמוד תורה וא"כ לא יהי' לה חוטרא לידה ולא תהני ממנו וגם ליהנות ממנו בענין מרה לקבורה לא תחפוץ כי ומורה לא יעלה על ראשו היינו שיהי' נזיר עולם שאסור לטמאות אף לאמו ובזה הראתה לדעת כי כל כונתה הוא אך לשם שמים (מאאמו"ר הגאון זצ"ל בס' א"ה):
[שם] ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו:
הנה במשנה נזיר (דף סו) איתא נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי כו' נאמר בשמשון ומורה ונאמר בשמואל ומורה מה מורה האמור בשמשון נזיר אף מורה האמור בשמואל נזיר כו' עיי"ש וכתב הרד"ק וז"ל אני תמה היאך חל נדרה על בנה שיהי' נזיר הרי לא היה בעולם, ואפי' הי' בעולם הרי אמרו האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר וכו' וא"ת כי אלקנה אישה עשה הנדר ג"כ אחר ששמע מאשתו, זה לא ראינו והיאך הניח הפסוק לספר עיקר הנדר וכתב נדר חנה שאינו נדר, זה רחוק. ויותר אני תמיה איך לא דברו רז"ל בזה הדבר כי לא מצאתי בדבריהם בזה שום דבר לא במדרש ולא בתלמוד עכ"ל:
ומבאר אאמו"ר הגאון זצ"ל בספרו שפת הנחל בפשטות מה שהקשה היאך חל הנזירות על בנה שלא היה בעולם עפ"י שיטת הסוברים דקדושת הגוף חל ע"ד שלא בא לעולם ולכן הנזירות דהוי כמו קדוה"ג חל נמי על מי שלא הי' בעולם וע"כ שפיר חל נדר חנה להדיר את בנה בנזיר בעוד שלב"ע, אבל אי אפשר ליישב הכי עפ"י מה שהבאתי בספרי פני משה (פסחים דף כט) דאף אי נימא דקדוה"ג חל אפי' ע"ד שלב"ע מ"מ בעינן עבידי דאתי וא"כ חנה שהיתה עקרה ובשעת התפילה עדנה לא ידעה שיעשה לה נס לפקדה וא"כ לא הוי עבידי דאתי וא"כ הדרא קושי' לדוכתה איך יחול נדרה להזיר את בנה והא הוי דבר שלא בא לעולם?
אך יש לתרץ עפ"י מאמרם הנ"ל בברכות (דף לא) אם ראה תראה אמר ר"א אמרה חנה לפני הקב"ה אם ראה מוטב ואם לאו אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקי לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע כו', ולכאורה אינו מובן דהא זהו אינו מדרך תפלה להתפלל ולומר שאם לא תפעול בתפלתה אז תעשה באופן שודאי תפעול [ודוחק לומר שזהו מה שאמר ר"א חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר ותתפלל חנה כו']. ונ"ל שכונתה במה שאמרה שיש לה עצה שתלד ע"י קינוי וסתירה, לא להטיח כלפי מעלה באתה שאין זה דרך בקשת תפלה, רק נתנה טעם על מה שנדרה בנה בנזיר, שעתה הוא דבשלב"ע ולא יכול לחול הנזירות, ומצאה עצה שע"י קינוי וסתירה יהי' מקום שיחול הנזירות, והוא דמטעם דשלב"ל גרידא חל הנזירות כיון דנזירות הוי כמו קדוה"ג וקדוה"ג חל ע"ד שלבל"ע, רק אימתי חל בדבר דעבידי דאתי, וא"כ חנה שהיתה עקרה לא מיחשבה כעבידי דאתי שתועיל להדיר בנזירות שהוא קדוה"ג לדבשלבל"ע ע"ז מצאה אופן שיחשב לעבידי דאתי והוא ע"י קו"ס וצריך אלקנה אישה להשקותה ותזרע זרע, וא"כ כיון שיש דרך שיחשב לעבידי דאתי, ובעבידי דאתי עם קדוה"ג חל על דשלבל"ע, וא"כ נזירות דהוי כמו קדוה"ג שפיר מצי יחול עד שלא בא לעולם, וזהו ותדר נדר ותאמר ד' צבאות גו' פי' שהדירה את בנה בנזיר אף שהוא טרם בא לעולם מטעם דנזירות הוי כמו קדוה"ג וקדושת הגוף חל על דבר שלבל"ע, אבל מה שזהו קדושת הגוף אינו מספיק בדבר דלא עבידי דאתי לכן הוסיפה בנדרה אם ראה תראה וכדדריש ר"א אם ראה מוטב ואם לאו אלך ואסתתר כו' וכיון דמסתתרנא משקי לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע וא"כ הוי ג"כ עבידי דאתי ומצי נדרה חייל:
ובזה ניחא מה שחנה הדירו בנזיר ולא אלקנה, דלגבי אלקנה לא יחשב עבידי דאתי כיון שחנה היתה עקרה וזה אינו בידו שתסתר, וכיון דעצם הסתירה לא הוי בידו א"כ לא הוי עבידי דאתי ולא יחול מה שידור בנזיר אע"ג דסתירה בלא קינוי לאו כלום הוא וא"כ גם אצל חנה לא הוי בידה דאולי לא יאבה אלקנה אישה לקנא וא"כ הדקו"ל, ז"א דאי אמרינן דהגירסא בסוטה (ד' כו) דרע"ק סובר דאם היתה עקרה נפקדת כו' אתי שפיר דרע"ק לשיטתו אזיל דרע"ק סובר דוקנא את אשתו חובה וא"כ כיון שחובה היא לקנאות, הספק אולי לא יאבה אלקנה לקנאות לא מיחשב ספק, והסתירה הוי בידה ולא ביד אלקנה וא"כ לגבי חנה מיחשב כעבידי דאתי ולגבי אלקנה כיון דלא הוי בידו ענין הסתירה לא מיחשב כעבידי דאתי וא"כ כשידיר אלקנה את בנו לא יועיל כיון דלגבי' נחשב ללא עבידי דאתי משא"כ חנה כיון דלגבי דידה מיחשב כעבידי דאתי שפיר מצי לחול, ואף שהאיש מדיר בנו בנזיר ולא האשה, זהו דוקא האשה גרידא בלא הבעל אבל אם האשה מדרת את בנה בנזיר והבעל מקיים או שותק אפשר שזהו בכלל האב מדיר את בנו בנזיר כיון שניחא ליה והכא כיון שאלקנה אישה לא מצי להדירו מטעם דהוי דבר שלבל"ע ואף שנזירות הוי כמו קדוה"ג כיון דלא הוי עבידי דאתי לא מהני, על כן הדירה חנה, ואלקנה או שקיים או שתק, ובדידה כיון שיש בידה לעשות לעבידי דאתי כמש"כ שפיר חל הנזירות:
ואין להקשות כיון דסוף סוף לא מצי הנזירות לחול עד שאלקנה יקיים את נדרה דאל"כ לא מהני מה שהדירה חנה, מטעם שהאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר אף שאלקנה בעצמו לא יכול להדירו מטעם שלא הוי בידו להחשיב הדבר שיהי' עבידי דאתי שתועיל לנזירות דהוי קדוה"ג לחול בעוד שלבל"ע, מ"מ כיון שנדר חנה לאו כלום הוא אלא דוקא באופן שאלקנה יקיים תקשה למה לא נזכר בפסוק שאלקנה קיים נדרה של חנה, שזהו חשיב לעיקר אחר שבדידיה תלי מלתא כקושית הרד"ק, אבל לאו קושי' הוא, כי לפי מה שכתבנו עיקר אלות הנדר הוא בשביל שבידה הי' לעשות הדבר באופן שיהי' עבידי דאתי, ובאופן שיהי' קינוי וסתירה, משא"כ אלקנה לא הי' יכול להדיר מפני שהסתירה. לאו בידו הוא, וא"כ בדידי' לא מצינו אופן שיהי' עבידי דאתי, וכיון שכל עיקר הדבר שמחשיב לעבידי דאתי הוא מה שתסתתר א"כ לא היתה חנה יכולה לגלות לפני אלקנה אישה האופן שתעשה לעבידי דאתי דאז לא ישקה אותה בתר הסתירה אחרי שיודע למה נסתרה, כי ההשקאה הוא דוקא אם הסתירה היתה סתירת טומאה, אבל לא בענין אחר וכיון שלא גלתה לאלקנה אישה האופן כמו שהוא רק סתמא שהדירה את בנה בנזיר סבר אלקנה שנדרה לאו כלום הוא מאחר שהוא דבר שלבל"ע ואף דנזירות הוי כמו קדוה"ג ובקדוה"ג מהני אף לדשלבל"ע, אבל זהו דוקא במידי דעבידי דאתי, וחנה שהיתה עקרה לא הוי עבידי דאתי וא"כ לפי דעת אלקנה, נדרה לאו כלום הוא ומשו"ה לא הזכיר הכתוב את אלקנה בענין הנדר, וכי תימא אם כן כיון דאלקנה לא קיים את נדרה, ואף ששתיקה ג"כ מהני' אבל שתיקותו דאלקנה לאו כלום הוא מאחר שסבר שבלא"ה לאו כלום הוא דהנדר לא חייל וא"כ הדרא קושי' לדוכתה שאין האשה מדרת את בנה בנזיר, אבל זה אינו דמאן מארי' דשמעתתא ששמואל הי' נזיר הוא ר' נהוראי ור' נהוראי הוא ר' מאיר ור"מ לשיטתו אזיל בנדרים (ד' כז) דתנן יודע אני שיש מפירין אבל אינו יודע שזהו נדר ר' מאיר אומר לא יפר וחכ"א יפר, וא"כ לר' מאיר דאמר לא יפר לאחר זמן משום דלא הפר מעיקרא מיחשב כקיום אע"ג שלא ידע שהנדר מצי לחול מ"מ הו"ל להפר בשעתו וכיון דלא הפר חל הנדר, ה"נ גבי אלקנה ששתק על נדרה של חנה שתיקותו מהניא שיהא הנדר חל אעפ"י ששתיקותו הי' לא בשביל קיום אלא מטעם שחשב שאין זה נדר הוי דומי' להא דתנן יודע אני שיש מפירין אבל אינו יודע שזה נדר שמיחשב מניעת ההפרה לקיום והוא נכון מאד בעהשי"ת:
[כב] וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער וגו' [כג] ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך שבי עד גמלך אותו אך יקם ד' את דברו וגו':
א) קשה קושית הגמ' מדוע לא עלתה הא היו חייבים להביאו משום יראה כל זכורך? ב) מהו זה שאמר אך יקם ד' את דברו איזה דיבור הי' צריך השי"ת עוד להקים?
יבואר בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל בחגיגה (ד' ו') איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו לעלות מירושלים להר הבית, ועד הכא מאן אייתי' עד הכא דמחייבי אמי בשמחה אייתיתי' אמו מכאן ואילך אם יכול לעלות לאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית חייב ואם לאו פטור ופריך מהא דכתיב וחנה לא עלתה וגו' והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו כו' ולטעמיך תקשה לך חנה גופה מי לא מיחייבה בשמחה אלא חנה מפנקותא יתירתא דחזי בי' בשמואל וחששו בי' בשמואל לחולשא דאורחא ע"כ רצה אלקנה שגם חנה תלך שהיא מחויבת בשמחה ואגבה תביא את שמואל כדאמרינן עד הכא דמחייבא אמו בשמחה אייתית' אמו, ומפני שהשיבה שמפני מפנקותא יתירתא דשמואל נמנעת היא מלכת, נתירא אלקנה פן לא יהי' באפשרו להיות חוץ לאמו ע"ז אמר אך יקם ד' את דברו כמ"ש רש"י והרד"ק ועיי"ש ברד"ק שהוכיח כן מהפסוקים) מה ששאלה ממנו זרע אנשים פי' שיהי' גבר בגוברין כדאי' בברכות (ד' לג) ואם יהי' גבר בגוברין אז לא יהי' צריך לאמו ויחוייב לעלות:
פרק ב
[יב] ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ד':
[יב] ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו:
[יג] והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה:
[טו] גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי:
א) יש להפליא איך עשו הכהנים ככה לעיני כל ישראל ולא יתבששו? ד) מדוע לא מיחו בהם בני ישראל?
יבואר היטב עפ"י דברי אאמו"ר הגאון זצ"ל בהוספת ביאור שלי הא דאיתא בזבחים (ד' קיב) באו לגלגל הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים נאכלים בכל מקום, באו לשילה נאסרו הבמות כו' ואמרינן (שם ד' קיט) חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגים בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה, וכן אמרינן (שם דף קא) לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל (פירש"י כבעל מום כתיב להתירו בקדשים) אם נאמרו קדשי קדשים למה נאמרו קדשים קלים ואם נאמרו קדשים קלים למה נאמרו קדשי קדשים, אלו לא נאמרו קדשים קלים הייתי אומר קדשי קדשים הוא דאוכל שהרי הותרו לזר ולהן אבל קדשים קלים לא יאכל ואמר שם רב ששת דהא דהותר לזר ולהן היינו בבמה וכדברי האומר יש מנחה בבמה ופירש"י ומנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שיריה זרים שהיו עובדים בבמה קטנה, שהזר עובד שם, אבל קדשים קלים לא יאכל בחזה ושוק של כה נים שהרי לא הותרה לזר דלא אשכחן זר חולק במורם משלמי יחיד דאלו במקדש נאכל לכהנים ובבמה קטנה לא היה חזה ושוק כו' עיי"ש וא"כ קודם שנבנה שילה שאז הי' היתר הבמות היו מותרים בחזה ושוק ולא היו צריכים להפריש וליתן לכהנים, אך משבאו לשילה ונאסרו הבמות היו צריכים להפריש החזה ושוק ליתן לכהנים ונאסר לבעלים, וע"כ בימי עלי שרק עכשיו באו מגלגל לשילה ונשתנו הדינים, התנצל בני עלי על הנהגתם, שכונתם הוא רק לש"ש, בכדי לאפרושי מאיסורא שהורגלו בני ישראל בהיותם בגלגל, שאז הי' מותר להם חזה ושוק, ועתה משבאו לשילה נאסר להם חזה ושוק. ומכיון שכבר נהגו היתר בחזה ושוק, וקשה להם הזהירות, ולהחזיק מעתה לאיסור מה שהי' להם עד עכשיו להיתר, ע"כ בא נער הכהן והמזלג כו' והכה בכיור או בדוד כו' כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, ובא בטענה שבא ללמד את ישראל דיני שילה, שנתחדשו הדינים, ונאסר לבעלים מה שהי' מותר להם קודם שבאו לשילה, וזהו שכתוב ככה יעשו לכל ישראל הבאים בשילה וזה הלימוד יצא מאשר לקח "כל אשר יעלה המזלג" שקאי על חזה ושוק שרק עתה נאסר להם ואמר כל אשר יעלה לרבות שאפי' מקום החתך לקח דאעפ"י דבחזה ושוק מותר מקום החתך וכדאי' בחולין (ד' צט) רבינא אמר לא נצרכא אלא למקום חתך כו' דבעלמא אסור והכא שרי וכתבו התוס' בד"ה לא נצרכא ונראה דשאר קדשים כגון חזה ושוק נמי שרי מקום החתך וזהו שנאמר והכה בכיור כו' כל אשר יעלה כו' יקח הכהן פי' משום דבכל הקדשים אסור מקום החתך ע"כ אעפ"י שבחזה ושוק מקום החתך שרי, אבל בכדי להזהיר את ישראל במשמרת למשמרת בדבר שעד עכשיו היה להם היתר, ולא בדילי מיני' גם עכשיו שנאסר להם, לא הניחו גם מקום החתך משום חומרא, וזהו פירושו של כל אשר עלה על המזלג היינו שלא צמצמו להשאיר מקום החתך ג"כ שמותר גבי חזה ושוק וטעמם היה בזה להראות לבעלים שהחזה ושוק אסור לבעלים מעכשיו ודינו כשאר קדשים, שאף מקום החתך אסרו להם ולקחו הכהנים לעצמם כמו בשאר קדשים גם זה בכדי לעשות משמרת למשמרת כנ"ל:
וזהו הטעם במה דכתיב אחרי כן גם בטרם יקטירון גו' כלומר אף בטרם ההקטר לקחו את החזה ושוק לכהנים בכדי שלא יכשלו הבעלים לאכלם אחר ההקטר כפי הרגלם בגלגל בשעת היתר הבמות שתיכף אחרי ההקטרה לקחו הבעלים גם החזה ושוק, אבל קודם ההקטרה לא אכלו הבעלים גם בהיותם בגלגל ע"כ עשו הכהנים את עצמם כזריזים בדבר, ובהתנצלותם שכונתם לש"ש למנוע את הבעלים מדבר האסור הקדימו הכהנים לקחת קודם ההקטרה שלא יכשלו בו הבעלים לאחר ההקטרה לכך כתיב גם בטרם יקטירון:
וכמו כן יתפרש מה שאמר הנער ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי כלומר שהכהנים אמרו שעכשיו אסור לבשל חזה ושוק עם בשר השלמים, מפני שהשלמים יאסרו בנותן טעם מהחזה ושוק, דמה שבשלו בהיותם בגלגל הי' מפני שגם השלמים וגם החזה ושוק הי' להם היתר, משא"כ עכשיו משבאו לשילה, וחזה ושוק נאסר להם, א"כ אי אפשר לבשל יחדיו, שהשלמים נאסרים מהחזה ושוק בנו"ט וכדאי' בחולין (ד' צח) לא נצרכא אלא לטעם כעקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי וכתבו התוס' שם ונ"ל דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת, וה"ה בחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים כו' והכא שרי דפעמים שהזרוע מקצת מן האיל הי' חוץ לרוטב ונתן הזרוע טעם במה שבחוץ וזמנין נמי שיש מן שמנונית הזרוע כו' וא"כ בחזה ושוק אסור אם הם נותנים טעם וע"כ אמרו לא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי, והוא נכון מאד בעזהשי"ת:
[טז] ויאמר אליו האיש קטר יקטירון ביום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ואמר לו כי עתה תתן ואם לא ולקחתי בחזקה:
יש לדקדק על הלשון "כיום" ולא "היום"? ונקדים מה דאיתא בשבת (דף נח) אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים אלא מתוך ששהו קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבם, ופירש רש"י ששהו את קיניהן שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קרבניהן היינו קיניהן היו משהין מלהקריב והנשים לא היו יכולות לסמוך שיקריבו והיו שוהות שם, ולא היו חוזרות אצל בעליהן. ולכאורה צריך להבין הא דמייתי רש"י שהיו מסרבין להקריב מהא דכתיב גם בטרם יקטירון את החלב איך נרמז בזה שהיו משהין את קיניהן מפני שהיו מסרבין מלהקריב הלא מפשוטו של מקרא משמע רק שהיו מקדימים לטול חלקם בטרם יקטירון את החלב:
ומבאר אאמו"ר הגאון האמתי זצ"ל דהוכחת רש"י הוא בזה, דהנה לכאורה צריך להבין עיקר הווכוח מהכהנים והבעלים, שהבעלים אמרו קטר יקטירון כיום והכהנים חפצו ליטול חלקם גם בטרם יקטירון את החלב, ומרו את פי הבעלים ואמרו גם עתה תתן ואם לא ולקחתי בחזקה, במה נחלקו?
אולם בזה היו סברתם ומחלוקתם עפ"י מה דאיתא בפסחים (דף נט) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחב"ב אומר אף מחוסרי כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה לעשה דהשלמה שאין בה כרת אלא לר' ישמעאל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה [פירש רש"י מאי אולמא עשה דאכילת קדשים מעשה דהשלמה] הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה [ועשה דהשלמה גבי הקטרה כתיב וטהרה של מחוסרי כיפורים תלויה בחטאת] רב פפא אמר אפילו תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח [ופירש רש"י כדכתיב והקריבו לפני ד' וכפר עליה ולמחר יקטירנה לאחר תמיד של שחר ולינה אינה פוסלת בראשו של מזבח כו' עיי"ש] ואמרינן שם א"ל ר"א לר"פ כו' והא כל כמה דלא מתקטרי אמורין כהנים לא מצי אכלי בשר דתניא יכול יהא הכהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים ת"ל והקטיר הכהן את החלב והדר והיו לאהרן ולבניו כו' א"ל כיון דלא אפשר עשאום כמו שנטמאו או שנאבדו כו' עיי"ש, וא"כ אפשר לומר דהכהנים היו משהין מלהקריב קרבנותיהן עד לאחר תמיד של בין הערבים, וא"כ לא היו יכולין להקטיר והיו מלינין בראשו של מזבח וע"כ היה ברצונם לאכול הבשר היינו חלקם בטרם יקטירון את החלב משום דעשאום כמו שנטמאו או שנאבדו האימורים וכנ"ל. ואף דלפ"ז עשו כדין אך אפשר לומר דזה הוא דוקא במחוסרי כפורים לר"י בנו של ר' יוחב"ב אבל לא בשאר הקרבנות ועיין תוס' דמנחות (דף יט) דמ"מ מדרבנן אסור, ועוד דכל עיקר ההיתר שהיו יכולין לאכול קודם הקטרה היה מפני עצלותם של הכהנים שאם היו זריזים היה אפשר להקריב קודם תמיד של בין הערבים, ובזה התוכחו הבעלים והכהנים שהבעלים חפצו לעכבם מלאכול עד למחר שיקטירו את האימורים, אבל הכהנים אכלו גם בטרם יקטירון מטעם שעשאום כמו שנאבדו האימורים ובכ"ז נענשו מפני שע"י עצלותם באה להם להקריב אחר תמיד של בין הערבים, וזה הוא כוונת רש"י מה דפירש על הא דשהו את קיניהן שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב וכו' הי' כוונתם, דהלא כל עיקר הטעם מה שאכלו הכהנים גם בטרם יקטירון הוא מטעם שעשאום כמו שנאבדו האימורים ומוכח מזה שהקריבו לאחר תמיד של בין הערבים ואעפ"י שכדין עשו נענשו מפני שבא להם ע"י עצלותם וא"כ ממילא מוכח שמפני עצלותם היו מסרבין להקריב קודם וזו היא ששהו את קיניהן, וכוונה נפלאה הוא בפירש"י:
ועתה לפי דבריו הקדושים מדויק הלשון מה שאמרו "כיום" ולא אמרו "היום" דהנה הרמב"ן (פ' תולדות) מבאר הא דאמר יעקב מכרה כיום וכו' היינו כאשר יבא היום שתפול בו הבכורה ואין הירושה של כיום דהיינו היום כו' עיי"ש וע"כ אתי שפיר מה דכתיב ויאמר אליו האיש קטר יקטירון "כיום" החלב דהבעלים חפצו לעכבם מלאכול עד למחר שיקטירו האימורים, ע"כ אמרו "כיום" ולא אמרו "היום" היינו כאשר יבא יום (כביאור הרמב"ן על מכרה כיום) פי' יומו של מחר היינו לאחר הקרבת תמיד של שחר שאז יוכלו להקטיר אימורים ואח"כ יאכלו בחזה ושוק משום דכל כמה דלא מתקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר, וע"ז אמר לו הכהן "כי עתה תתן ואם לא ולקחתי בחזקה" כלומר והכהנים אמרו שגם עכשיו מותר להם לאכול בשר שכיון שאסור להקטיר אימורים אחר תמיד של בין הערבים הוי כמו שנאבדו האימורים ומותר להם כמ"ש לעיל:
[יז] ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ד' כי נאצו האנשים את מנחת ד':
[יח] ושמואל משרת את פני ד' וגו' [יט] ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים:
[כב] ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל גו':
יש לדקדק א) אחרי שהכתוב מספר לחטאי בני עלי ומפליג כי חטאתם גדלה למאד וכי נאצו את מנחת ד' מפסיק לספר בענינו של שמואל ואח"כ חזר לענינו לספר כי עלי שמע ממעשה בניו? ב) מאי קמ"ל ולמאי נפ"מ אם עשתה לו המעיל ולאיזה זמן מימים ימימה. ג) והכתוב לא מסתפק בזה ומצמצם עוד את הזמן בסימן היותר מובהק בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים, מה כונת הכתוב בזה דאזיל וחשיב כרוכלא אשר לכאורה הוא דברים של מה בכך?
אך יתבאר לנו הדקדוקים האלה בטוב טעם ודעת בעזה"ש עפ"י מה שכתבנו שבני עלי הצדיקו את עצמם כי כונתם טובה ורצויה ולשם שמים נתכונו במה שנטלו חלקם בראש בטרם ההקטר, בכדי לאפרושי מאיסורא לבל יבאו לבשל ואז יאסרו השלמים בנו"ט, מהחזה והשוק. וגם כל אשר יעלה המזלג, להורות כי מקום חתך אסור, מספר הכתוב ענינו של שמואל כי בעת שהביא אלקנה את זבחיו להקריב התנהגו באופן אחר ובזה הראו לכל כי כונתם הוא רק לש"ש. ויובן עפ"י דאיתא בסוף נזיר, דשמואל נזיר היה (וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' נזירות הל' טו שמואל הרמתי נזיר עולם הי' לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי הרי זה נזיר עולם) וא"כ כיון דשמואל נזיר עולם הי' ונזיר עולם אם הכביד שערו מיקל בתער משנים עשר חודש עד שנים עשר חודש ומביא קרבנותיו וכדאמרינן בנזיר (דף ד) רבי אומר אבשלום נזיר עולם הי' שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה נדרי ומגלח אחד לשנים עשר חודש שנאמר ויהי מקץ ימים כו' וכן איתא במדרש תנחומא (פ' נא) מכאן אמרו צריך אדם לבדוק את התפילין א' לי"ב חודש נאמר כאן מימים ימימה ונאמר להלן ימים תהי' גאולתו מה להלן י"ב חודש אף כאן י"ב חודש אלמא היכא דכתיב ימים ימימה מיירי אחת לי"ב חודש א"כ כאן ג"כ שמספר הכתוב את הענין של שמואל, וקא משמע לן בזמן ימים ימימה שמשמעו אחת לי"ב חודש בא לספר לנו שהי' נזיר עולם והקיל בתער כדינו לסוף י"ב חודש וא"כ היה צריך להביא את קרבנותיו ע"ז מסיים הכתוב בעלותה גו' לזבוח את זבח הימים. ועפ"י מה שכתבנו יש לומר דהכתוב נותן טעם בזה שעשו בני עלי מעשיהם נגד ישראל ולא יתבוששו, וכן עלי ששמע מכל אשר יעשון בניו ולא הוכיחן על בזיון קדשים, רק הוכיחן את אשר ישכבון כו' יען כי במעשיהם והנהגתם בעת שאלקנה הביא את זבחיו היו מוכיחים שכונתם היא רק לשם שמים כמש"כ כי אחרי ששמואל היה נזיר ובנזיר כתיב ולקח הכהן את הזרוע בשילה מן האיל ואיתא בחולין (דף צט) שזהו היתר הבא מכלל איסור (ופירש"י שהרי בלע איל מן הזרוע והתיר לך הכתוב) וא"כ שינו בזה את מעשיהם שבקרבנות כל ישראל נטלו את חלקם גם בטרם יקטירון את החלב, ותשובתם בצידם מטעם שלא יבאו לבשל את השלמים עם החזה ושוק ויאסרו השלמים בנותן טעם אבל בקרבן נזיר שהתיר הכתוב לבשל וכדאמרינן שזהו היתר הבא מכלל איסור לא לקחו את חלקם קודם הבישול וכן מה שנטלו משאר קרבנות כל אשר יעלה המזלג מטעם שמקום חתך אסור אבל בזרוע בשילה גם מקום חתך מותר [ואע"ג דאתרבי נמי לחזה ושוק, אפשר לומר שהיו סוברים דכיון דאשתרי בבישול לגבי זרוע בשילה אשתרי נמי לגבי חזה ושוק, אבל באמת הדין בחזה ושוק דנזיר לא נשתנה משאר חזה ושוק וכמש"כ רש"י במדבר (ו פסוק כ) וז"ל מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה לפי שהיו שלמי נזיר בכלל ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק עכ"ל וא"כ שוה הוא כשאר חזה ושוק] ומטעם זה הפסיק הכתוב אחר שסיפר את מעשה של בני עלי והפליג במעשה החטא בענינו של שמואל ואח"כ חזר לענינם וסיפר שעלי שמע את מעשיהם והוכיחם רק על אשר ישכבון אבל על בזיון קדשים לא הוכיחם, כי גם עלי כשאר בני ישראל טעה כי כונתם לשם שמים והראי' כי בשמואל התנהגו כראוי. ועתה יתפרשו הכתובים אחרי שסיפר את חטאת הנערים כי גדלה מאד עד לשמים בבזותם את קדשי ד' ורוצה הפסוק לספר כי גם עלי הכהן שמע את כל אשר יעשו בניו ובכ"ז לא הוכיחם ע"ז רק על אשר ישכבון וכו' הפסיק בענינו של שמואל אשר בזה הראו לדעת כי כונתם רצוי' לש"ש והטעו בזה את עלי ואת ישראל יחד ושמואל משרת וגו' ומעיל קטן ר"ל שהי' נזיר עולם וזה הי' דרכם של נזירים משרתי ד' ללבוש מעילים והעלתה לו מימים ימימה שהוא א' לי"ב חודש להקל בתער וכנ"ל וא"כ הי' צריך להביא קרבנותיו ע"ז מסיים הכתוב בעלותה כו' לזבוח את זבח הימים ודין קרבנותיו של נזיר חלוק מדין שאר קרבנות גבי זרוע בשילה, וסברו שגם חזה ושוק הותרה להם לבשל דמגו דאשתרי אשתרי וכמאמרם ז"ל שזהו היתר הבא מכלל איסור ובקרבן נזיר התנהגו כדין ובזה הראו לדעת כי בשאר קרבנות שאינם עושים כן כונתם רצוי' לשם שמים לעשות משמרת למשמרת וכנ"ל וא"כ מקרבן נזיר זה הי' לבני עלי סמך שכונתם בשאר קרבנות טובה וישרה לאפרושי מאיסורא וכנ"ל ע"כ מעתה חזר לענינו ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו ובכ"ז לא הוכיחם ע"ז יען כי הטעו גם אותו ככל המון ישראל כי כונתם טובה ורצוי' לשמים, והוא כפתור ופרח בעזהי"ת:
[כט] למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי:
יש לדקדק א) פתח הכתוב בתרתי בזבחי ובמנחתי ומסיים בחדא להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל? ב) עוד צריך להבין מהו אשר צויתי מעון ורש"י והרד"ק פירשו אשר צויתי במעוני וצריך פירוש לפירושם:
ויובן עפ"י דאיתא בזבחים (דף קא) בבמה לזר וכדברי האומר יש מנחה בבמה, וא"כ בבמה קטנה הי' מותר חזה ושוק לזרים, וגם שירי מנחה הי' מותר לזרים שאין כיהון בבמה קטנה, נמצא כי בשעת היתר הבמות קודם שבאו לשילה הי' מותר חזה ושוק וגם שירי מנחה לזרים, אבל משבאו לשילה נאסרו, והנה לעיל בארנו שהנהגת בני עלי לא הי' למורת רוח לא לישראל ולא לעלי מפני כי כסו על פניהם מסוה של יראת שמים ואמרו שלשם שמים כונתם ללמד את בנ"י הדינים שנתחדשו מאז באו לשילה ונאסרו הבמות שלא יכשלו בני ישראל ליהנות כפי הרגלם, במה שהותר להם עד עכשיו קודם שבאו לשילה, אבל הקב"ה שבוחן כליות ולב ויודע שרק להנאת עצמם עושים כן הוכיחם ע"ז, באמרו למה תבעטו וגו' כלומר למה תבזו את הקדשים שאתם נוטלים חלקכם בראש קודם ההקטרה והקרבה, כדכתיב לעיל גם בטרם יקטירון וגו' ואם כי בני ישראל לא מיחו בכם, מפני שתצדיקו את מעשיכם שלאפרושי אותם מאיסורא אתם ממהרים לקחת את חלקכם קודם הבישול שאם יבשלו יאסור החזה ושוק את בשר השלמים בנותן טעם, הא תינח על הזבחים ששייך בהם בישול, אבל במנחות שלא שייך בהם בישול מאי איכא למימר, בשביל מה נטלתם גם ממנחות את חלקכם קודם ההקטרה, ומעשיכם במנחות מטפחים על פניכם אשר לא לשם שמים כונתכם ובא זה ולימד ע"ז כלומר כשם שבמנחות שלא שייך האי טעמא ובכל זה נטלתם קודם ההקטרה ויש בזה משום בזיון קדשים כן על הזבחים אף שהתם שייך בישול ויש לומר שלשם שמים כונתכם גם בזה תענשו משום בזיון קדשים וזהו כונת הכתוב למה תבעטו בזבחי ובמנחתי כלומר למה בזיתם את הקדשים הן הזבחים והן המנחות אשר צויתי מעון כפרש"י והרד"ק במעוני (והרד"ק כתב וז"ל מעון במעוני וכן הנמצא בית ד' כמו בבית ד' עכ"ל) כלומר שלא בבמה קטנה אלא במעוני זו שילה שבבמה קטנה היה מותר לזרים אבל במעוני נאסר לזרים, ובזה תחפאו על מעשיכם הרעים לאמר שכל עיקר כונתכם לשה שמים כנ"ל ע"ז מסיים הכתוב ותכבד את בניך ממני (פי' הרד"ק וז"ל ותכבד שלא גערת בהם ולא מנעתם מעשות הרעות עכ"ל) להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל נקיט מנחות ושביק זבחים לבל יוכלו עמוד בתוכחתו כלומר רק בזבחים תוכלו לרמאות כי כונתכם ליטול קודם ההקרבה שלא יבאו לבשל את השלמים עם החזה ושוק ויאסרו השלמים בנותן טעם אבל במנחות שלא שייך האי טעמא א"כ למה תכבד גו' להבריאכם "מראשית כל מנחת" כלומר למה גם במנחות נטלתם קודם ההקטרה ומזה אתם מוכיחים שגם בזבחים בזיתם קדשי שמים והסיפא מוכיח לרישא וא"כ יפה אמר ברישא למה תבעטון בזבחי ובמנחתי. והוא נכון מאד:
[לד] וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופנחס ביום אחד ימותו שניהם:
יש לדקדק דנתינת אות לא שייך רק היכא דהאות הוא סימן למעשה אחרת אבל הכא דהאות הוא המעשה וא"כ על איזה דבר בא האות, והנה רש"י הרגיש בזה ולכן פירש שהיא תהי' לך לאות שיתקיים כל הפורענות כו' עיי"ש וכן פי' הרד"ק וז"ל כשתראה שני בניך מתים ביום א' יתברר לך כי העתיד אשר דברתי על בניך יתקיים עכ"ל, אבל אנחנו נבאר בטוב טעם עפ"י דרכנו בעז"ה:
הנה בשבת (דף נה) איתא, אמר רב פנחס לא חטא אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו כו' אלא לאו ש"מ פנחס לא חטא כו' והא כתיב בני בליעל מתוך שהיה לפנחס למחות ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאלו חטא כו' עיי"ש וקשה טובא דא"כ אמאי הי' העונש לחפני ופנחס בשוה למות שניהם ביום אחד כיון שלא חטאו שניהם בשוה, הא אמרינן בשבועות (דף לט) לכל עבירות שבתורה מכל העולם לא והא כתיב וכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה ומשני התם שיש בידם למחות ולא מיחו ועיי"ש בתוס' שכתבו דלא הי' צריך לשנויי אלא התם בדין הקל כדמסיק בסמוך אלא דניחא לי' לפרש דאין נענשין מעונש עבירה אלא משום דלא מיחו, הלכך אין עונש זה חמור כל כך, עיי"ש, אלמא דמפני העונש שהי' להם למחות אין נענשים באותו העונש שהחוטא בעצמו נענש וא"כ אמאי הכא גבי חפני ופנחס הי' העונש בשוה שביום אחד ימותו שניהם? ויש לתרץ עפ"י דברי התוס' (שם בשבת) דהתוס' מפרשים דהא דאמרינן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה היינו במאי דכתיב אשר ישכבון לא חטאו אבל מבזין קדשים היו כדכתיב בטרם יקטירון החלב וגו' עכ"ל התוס' וא"כ י"ל דהעונש הוא רק על בזיון קדשים וכדכתיב בתוכחת הקב"ה למה תבעטון בזבחי ובמנחתי וגו' ותכבד את בניך וגו' להבריאכם מראשית כל מנחת, והנה לעיל כתבנו כי עלי כהמון ישראל לא מיחו בהם על בזיון קדשים מפני שגם הוא חשב וטעה כי לשם שמים נתכונו ועלי הוכיחם רק על אשר ישכבון ולא על בזיון קדשים והקב"ה שידע שרק להנאת עצמם עושים כן בא בתוכחתו למה תבעטון וגו' רק על עון בזיון קדשים ובזה הי' חטאם בשוה, ולפיכך צריך להיות העונש בשוה, וע"ז נתן הקב"ה את האות לעלי שלא הוכיחם רק על אשר ישכבון, ולא על בזיון קדשים, להודיע שלא כמחשבתו כן הוא וכי טעה לחשוב שכונתם לשם שמים, ולכן נאמר ע"ז וזה לך האות מהעונש יהי' לך אות כי חטאו במה שביזו את הקדשים אשר יבא אל שני בניך חפני ופנחס כלומר שניהם יענשו, וכיצד יענשו ביום אחד ימותו שניהם וא"כ יהי' העונש בשוה, ומוכח מזה שהחטא הי' בשוה, וא"כ על כרחין לא על אשר ישכבון יענשו דאז פנחס דחטא בזה רק שלא מיחה לא הי' יכול להענישו באותו העונש כאשר נענש החוטא בעצמו, ועל כרחין שחטאו במה שכיזו את הקדשים, והתם הי' החטא בשוה, הלכך יהי' העונש בשוה, וא"כ האות והמעשה הם שני ענינים מחולקים ואתי שפיר בעז"ה:
[לו] והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כמת וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכול פת לחם:
הפסוק הזה יבואר בטוב טעם עפ"י הא דאיתא בכתובות (ד' נד) דהתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, וכן אמרינן (שם) תבעוה להנשא ונתפייסה איין לה מזונות והטעם הוא הא דאלמנה נזונית מנכסי בעלה הוא מפני שמתאבלת על מיתתו, וכבוד בעלה יקר לה, וע"כ היכא שנתפייסה להנשא, ע"כ אינה דואגת עוד על בעלה הראשון, ונפסק ממנה אבילותה, לכן מפסדת מזונות, וכן איתא (שם) דדוקא נתפייסה אבל לא נתפייסה אינה מפסדת ואמר רב ענן כו' אמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות, מחמת בני אדם שאינם מהוגנים אין לה מזונות, והכל מטעם הנ"ל דבאמרה מחמת פלוני בעלי מוכח דעדיין כבוד בעלה יקר לה אבל מחמת בני אדם שאינם מהוגנים אינה תולה בכבוד בעלה רק בכבוד עצמה, הלכך כיון דלא אסתה על כבוד בעלה הפסידה מזונות, וכן הוא הטעם בתבעה כתובתה שמוכחת בזה שחפצה לבלתי להיות אגודה באבל בעלה, אע"ג שלא נשאת עדיין, כי מניעת הנשואין הוא לא מפני שגדול בעיניה כבוד בעלה הראשון רק מפני שלא נמצאו לפניה אנשים מהוגנים וע"כ הפסידה מזונות. ואמרינן (שם) אמר ר"ח זינתה אין לה מזונות אר"י כחלה ופרכסה אין לה מזונות מ"ד זינתה כש"כ כחלה ופרכסה מ"ד כחלה ופירכסה אבל זינתה יש לה מזונות מאי טעמא יצר אלבשה, חזינן מזה אע"ג דזינתה הוי עבירה חמורה אפי"ה לענין מזונות אינה מפסדת ובכחלה ופרכסה מפסדת מזונות אלמא דהטעם הוא הא דיש לה מזונות הוא מחמת כבוד בעלה כנ"ל לכן בזינתה ששייך טעמא דיצר אלבשה לית בזה הוכחה שכבוד בעלה הוקל בעיניה לפיכך יש לה מזונות אבל בכחלה ופרכסה יש בזה פגיעה בכבוד בעלה לפיכך אין לה מזונות, והנה איתא שם בכתובות (ד' ט') אר"א מזבח מזיח ומזין כו' ופירש"י מזין בזכות הקרבנות העולם ניזון שהקרבנות באים מן המזון וע"כ גורמים ברכה במזון, והנה בבני עלי היו סבורין שכל החטא הי' רק מאשר ישכבון ולא מצד בזיון קדשים וכמ"ש ע"כ אמר הקב"ה והיה כל הנותר בביתך גו' וככר לחם כלומר יענשו בחסרון מזונות ומוכח מזה דפגעו בחטא הקרבת קרבנות וא"כ אבדו בדין זכות הקרבנות שהעולם ניזון, ולא מחטא אשר ישכבון דהתם שייך טעמא דיצר אלבשי' היינו יצר העצלה וחיבוק ידים, ולא מפסדת מזונות היכא דזינתה, אבל בזיון הקרבנות שבזו קדשי ד' הזבחות והמנחות כנ"ל אשר בזה נקראו בני בליעל לא ידעו את ד' וכתרגם יונתן גברין רשעיא לא הוי ידעין למדחל מן קדם ד' וכחלו ופרכסו לפני בני ישראל במעשיהם הרעים כי עוד כונתם רצוי' ובקרבם שמו ארבה לבטל עבודת הקרבנות ולהרחיק א"ע מאלוף נעורם לבל ידעו אותו ולבל יזכירו אותו, בזה הדין נותן שיאבדו מזונות. וזהו שמסיים ואמר מפחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם וכפי' הרד"ק אספני וחברני נא אל משמרות הכהנים וכתרגם יהונתן ויימר מניני כען לחדא ממטרת כהניא למיכל פתא דלחמא פי' עתה נודע לנו איך עלינו להזהר בכבוד קדשים שהוא כבוד השי"ת בעל נעורינו מזין ומזיח. וזהו לאכל פת לחם כי עתה הוכחנו לדעת שחיינו ולחמנו תלוי בזה, ואם נשמור משמרת הכהונה אז נשבע לחם, ואם חלילה נשכח אלוף נעורנו ונבזה את עבודת הקרבנות אז נפסיד מזונות כנ"ל:
פרק ד
[יז] ויען המבשר ויאמר נם ישראל וגו' וגם שני בניך מתו וגו' וארון האלקים נלקחה:
[יח] ויהי כהזכירו את ארון האלקים ויפל מעל הכסא וגו' כי זקן וגו' וימת וגו' [יט[ וכלתו אשת פנחס הרה ללדת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון אלהים ומת חמיה ואישה ותכרע ותלד וגו' [כ] וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תיראי כי בן ילדת ולא ענתה ולא שתה לבה [כא] ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה:
יש לדקדק א) מדוע לעלי בשר המבשר תחילה מנוסת ישראל ואח"כ ממיתת בניו ולבסוף מלקיחת ארון אלקים, ולאשת פנחס בשרו תחילה מליחת ארון אלקים ולבסוף ממיתת חמיה, ואח"כ מאישה? ב) מדוע לא קבלה תנחומין מהנשים שבשרו לה בשורה טובה כזאת כי בן ילדה, אשר אחר האסון הנורא מעלי ומבניו ישאר הבן היולד יורש עצר כתר כהונה ומלכות, היש לך תנחומין גדול מזה. והיא לא שתה לבה לזה ולא ענתה להם דבר, ועוד קראה לנער היורש הכתרים הנ"ל אי כבוד, אתמהה?
אך יונחו הדקדוקים האלה בטוב טעם, עפ"י הנסיון המורה לנו, כי האיש אשר עליו לבשר לאדם ולהגיד לו מאיזה אסונות גדולות שקרהו ר"ל צריך להשכיל פיהו ולבשרהו בתחילה מאסון הקל, ואח"כ מן האסון הכבד, כי אם יבשר תיכף את הכבד אזי יוכל להמיט על האדם רעה רבה ולגרום לפעמים ע"י בשורה הרעה הפתאומית כי ימות פתאום מצערו וכאב לב חלילה, ולכן מבשר כזה צריך לכלכל דברו בהשכל ודעת, ומתחילה יגיד לו מהדבר היותר קל ואחר כן הכבד ממנו וכיון שיתרגל לאט לאט לכלכל אסונו וצערו אזי יוכל להגיד לו גם מן היותר כבד, ולפי"ז המבשר אשר הגיד לעלי הכהן השכיל פיהו בחכמה ודעת כי ידע שלעלי הכהן איש האלקי האסון היותר גדול שאין למעלה ממנו הוא בלי ספק לקיחת ארון אלקים שעל ידה גלה כבוד מישראל ונפלו פלאים ברוחניות ובגשמיות ואסון הבנים לפי ערך לקיחת הארון הוא אסון קל כי זהו רק בחומריות ודבר פרטי שאינו נוגע לכלל האומה והיותר קל מזה ניסת ישראל מפלשתים אויביהם כי אף כי נסו ישראל בפעם הזה ולא יכלו לנצח את אויביהם בכ"ז הלא עוד יש תקנה, כי יתחזקו בני ישראל עליהם והנרדפים יהפכו לרודפים את האויב ולנצח כי כזה וכזה יקרה במלחמה, ולכן פתח פיו בחכמה לבשרו מתחילה מאסון ישראל על דבר נוסם מאויביהם, ואח"כ מן הכבד ממנו היינו מיתת בניו, ואח"כ כאשר נתרגל מעט לשמוע שמועות מרגיזות ומעצבות כאלה, בא להגיד לו ולהשמיעו גם כן מהבשורה הרעה אשר אין למעלה הימנה היינו מלקיחת ארון אלקים, אך הכתוב מספר לנו כי בזה לא נתקרר לוין הטהור והקדוש של עלי איש האלוקי ולא נפל אף שער אחד מהתפעלות לבו והתרגשות רוחו הטהור רק ויהי בהזכירו את ארון אלהים ובשומו על לבו האסון הגדול והנורא אשר בלקיחתו אבדו ישראל את תקותם האחרונה, וכל כבודם והדרם נגלה מהם, אזי מרוב צער ויגון נאבדו ממנו כל כחותיו ונפל תיכף מן הכסא אחורנית ומת:
ולאמת את דברינו נביא דוגמא משמואל ב' (א ד') שהמבשר שבישר לדוד ממיתת שאול ויהונתן ידע שהוא הוא היותר קשה וכבד אצל דוד כי הוא ידע היטב את צדקת ויקרת שאול משיח ד' ובפרט יהונתן אשר אהבו אהבה בלי מצרים וכמ"ש (שם) נפלאת לי אהבתך, נעמת לי מאד וגו' אחי יהונתן וגו', לכן פיהו פתח בחכמה להרגילו לאט לאט בבשורות הרעות מהקל אל הכבד וע"כ התחיל אשר נס העם מהמלחמה, וגם הרבה נפל מן העם וימותו, ולבסוף בשרו וגם שאול, ואח"כ בשרו ויהונתן בנו מתו. וכן מצינו באיוב שהקב"ה מסרו ליד השטן וצוהו רק אליו אל תשלח ידיך ואמרו חז"ל בב"ב (ד' טז) משל אומרים לאדם שבור חביות ושמור את יינה, כן אמר הקב"ה אל השטן הנו בידיך אך את נפשו שמור לכן היה מוכרח לעשות מעשהו והנהגתו עמו ג"כ מן הקל אל הכבד, כי אם הי' עושה בהיפוך ולא הי' מרגילו לאט לאט מרעה קטנה אל גדולה, הי' מתיירא פן יאבד את נפשו, ולכן מתחילה שלח מלאך הבקר היו חורשות ותפל שבא, ואח"כ אש יצא מן השמים ותבער בצאן, ואח"כ כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ובהרגילו אותו לאט לאט אז בשרו בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין וגומר ויפול על הנערים וימותו כמבואר באיוב (א):
ובדרך ואופן זה כאשר בשרו לכלתו של עלי את האסונות הנוראות האלה השכילו פיהם ג"כ להרגילה לאט לאט בבשורות הלא טובות למען תוכל שאת משא היגון והצער מהאסון היותר כבד לה ודימו במחשבתם כי היא באשר דרך נשים לה אסונה היותר גדול והיותר כבד הוא מיתת בעלה אלוף נעוריה וקל מזה לפניה מיתת חמיה והיותר קל אצלה היא לקיחת ארון אלקים באשר אין חכמה לאשה אלא בפלך ומאין לה השגה עמוקה ודעת רחבה להבין ולערוך את האסון הגדול והנורא שאין למעלה ממנו על ידי לקיחת הארון. ולכן מתחילה עלה על רוח המבשר לבשרה מדבר אסון הקל אצלה מלקיחת ארון אלקים ואח"כ מיתת חמיה ואח"כ מיתת אישה שהוא היותר כבד אצלה, אבל באמת שגה המבשר ברואה כי אמנם גם היא היתה חכמת לב ולה דעת רחבה להבין כי לקיחת ארון אלקים הוא האסון היותר גדול וכבד לישראל עמה והבשורה הרעה הזאת פלחה כחץ כליותיה וכל חדרי לבה עד שצרחה במר נפשה ולא מצאה כל נוחם גם בלידת הבן אשר יהיה יורש עצר בישראל לפי תנחומי הנשים אשר עמדו אצלה, כי הבינה היטב שתנחומין של הבל נחמוה כי כיון שנלקח הארון הלא גלה כבוד מישראל ואבדה עם זה ג"כ כל תקותם בגשמיות ורוחניות וא"כ מה מועיל לה הבן להרים את קרן ישראל, ובשביל זה טרם יצאה נפשה כי לא יכלה שאת גודל הצער והיגון קראה לנער איכבוד לאמר גלה כבוד מישראל בהאסון היותר איום ונורא לקיחת ארון אלקים ובנה ג"כ לא יהיה עוד יורש כתר הכהונה באשר לא יהיה עוד עבודה בכהנים כאשר יבואר דברינו באר היטב עפ"י מאמרם ז"ל בזבחים (ד' קיב) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות ופירש"י ז"ל כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי הכהן עכ"ל וא"כ כיון שחרבה שילה והותרו הבמות בטלה העבודה מהכהנים והותרה לזרים וכדאי' בזבחים (ד' קיט) דאין כהן בבמה ופירש"י מדכתיב וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אוהל מועד זריקת כהן פתח אוהל מועד ואין זריקת כהן בבמה אלא אף בזרים עכ"ל וכן מבואר בירושלמי מגילה פ"ק עיי"ש וכן אין דין חזה ושוק נוהג בשעת היתר הבמות כדאי' בזבחים וד' קא) בבמה לזר וכדברי האומר יש מנחה בבמה קטנה:
ומעתה עלינו לדעת ולהבין איך כי צדקה כלת עלי שלא קבלה התנחומים מהנשים אשר עמדו בשעת לידתה ואמרו לה אל תיראי כי בן ילדת כלומר וא"כ יירש כבוד הכהונה שאין זרע אחר מעלי אחרי כי חפני ופנחס מתו שניהם אבל היא לא ענתה ולא שתה לבה אחרי כי חרבה שילה והותרה העבודה בזרים א"כ אין יתרון לכהן מזר לא בענין עבודה ולא לענין חזה ושוק. ותקרא לנער אירכבוד לאמר גלה כבוד מישראל כלומר גלה כבוד הכהן שהי' לו מישראל. כי מעתה והיה כעם ככהן ואין יתרון מזה לזה וא"כ תנחומין של הבל נחמו אותה הנשים באשר שבנה הנולד לה יירש כבוד הכהונה אחרי מות אביו ועלי, ונהפוך הוא, מותם יהי' לבנה למזכרת עון אחרי כי נלקח ארון אלהים כלומר ששילה חרבה ומפני מה חרבה שילה בעון הכהנים בני עלי שביזו את הקדשים והם התחפשו שלשם שמים כונתם, בכדי לאפרושי מאיסורא הזרים שהורגלו עוד בגלגל קודם שבאו לשילה כמש"כ לעיל ובחורבן שילה נתגלה עונם שהוחזרו הדינים כמו שהיו בימי גלגל והזרים הותרו להיתרם הראשון לעבודה ולענין חזה ושוק וזהו מה שאמרה "אל הלקח ארון אלקים" פי' במה שנלקח ארון אלקים יאמרו כל ישראל שזהו בעון אבות בנה הנולד ואל חמיה פי' לא כמו שהנשים נחמו אותה שבנה יירש כבוד חמיה עלי הזקן, זאת לא זאת מיתת חמיה לא ינחילהו כבוד אלא קלון שזאת יגלה על איזה עון נלקח ארון אלקים זה חרבן שילה, שזהו בעון בזיון קדשים כדכתיב בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בהם" שזה קאי על בזיון קדשים כי על אשר ישכבון הוכיחם כדכתיב אל בני כי לא טובה השמועה כו' ועיי' במהרש"א (שבת דף נה) ואל אישה כלומר בן הנולד לה שהוא זכרון לאישה לא יזכר בזכרון טוב אחרי כי אישה פנחס מת ביום אחד עם חפני הוא אות שגם פנחס חטא כחפני דכיון שהעונש הי' שוה מוכח שגם החטא היה שוה, דאל"כ וחטא פנחס היה רק על שלא מיחה בחפני אבל הוא בעצמו לא חטא אז לא היו נענשים בעונש שוה [ועיי' לעיל מה שהבאתי בביאורי על הפסוק וזה לך האות, נשען על דברי התוס' (שבת דף נה) דמפרשי מה דאמרינן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה שזה קאי על הא דאשר ישכבון שבזה לא חטאו אבל מבזים קדשים הי' עיי"ש] וזהו דכתיב ואל אישה כלומר אעפ"י דאמרינן אמר רב פנחס לא חטא אבל זהו רק בחטא דאשר ישכבון אבל לא בבזיון קדשים וכיון שחטא גם הוא בבזיון קדשים גם הוא גרם לחורבן שילה שנלקח ארון אלקים וא"כ מכל הני דחשבה גלה כבוד מבנה שהזכרונות אל הלקח ארון אלקים ומות חמיה ואשה שבהם נתקיימו דברי השי"ת כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו הזכרונות הללו לא לכבוד הוא לנער היולד וזהו מה דכתיב ותקרא לנער אי כבוד והדברים נכונים מאד:
פרק ח
[ה] ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים:
[ו] וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו וגו' [ז] ויאמר ד' אל שמואל שמע בקול העם וגו' כי לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם:
[יט] וימאנו העם גו' ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו:
[כ] והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו:
יש לדקדק בזה א) מפני מה תלו בקשת מלך בסבת זקנותו של שמואל. ב) מהו שהוסיפו לשפטנו ככל הגוים. ג) כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו לכאורה מיותר אחרי שבכתוב הראשון מפורש היטב בקשתם שימה לנו מלך לשפטנו וגו' ולא הי' צריך לכתוב רק וירע הדבר בעיני שמואל וממילא מובן דעל בקשת מלך הורע בעיניו. ד) מה שאמר לו השי"ת לא אותך מאסו אינו מובן הא הם ביארו את סיבת בקשתם לסבת זקנותו של שמואל וא"כ הא לא מאסו בו רק קשה עליהם להטריח את הזקן ולהעמיס עליו משא הצבור, רק את בניו מאסו. ה) גם סוף הפסוק צריך להבין כי אותי מאסו ממלוך עליהם. הלא בעצם הדבר שבקשו להם מלך לא עשו כל רע ואדרבה היא אחת מהשלש מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ כדאי' בסנהדרין (דף ק) ר' יהודא אומר ג' מצוה נצטוו ישראל כו' להעמיד להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך ואדרבה למה התאחרו בקיום מצוה הזאת עד ימי שמואל. ו) אחרי ששמואל תיאר לפניהם כי לא טוב להם מלך והם עמדו על דעתם הוסיפו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו מה שלא אמרו זאת בפעם הראשון ועוד איזה הערות שיתבארו בפנים.
ואבאר אחת אל אחת, דהנה איתא במס' תענית (דף ז) ויהי כאשר זקן שמואל ופריך ומי סיב כולי האי והא בר נ"ב הוה דאמר מר מת בנ"ב שנה זו היא מיתת שמואל הרמתי ומשני זקנה קפצה עליו אלמא דשמואל לא הוי זקן כ"כ ואמאי אמרו בשעה שבאו לשאול להם מלך הנה אתה זקנת, כיון שבאמת לא היה זקן. אך י"ל עפ"י מה דאיתא בשבת (דף נה) כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר ויהי כי זקן שמואל ובניו לא הלכו בדרכיו, בדרכיו לא הלכו מיחטא נמי לא חטאו, אלא מה אני מקיים ויטו כו' שלא עשו כמעשה אביהם שהי' שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן בעריהם כו' והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כו' וא"כ י"ל אף כי לא זקן ממש הי' אלא רק נראה כזקן מפני שזקנה קפצה עליו היה קשה עליהם להעמיס עליו טורח הדרך לסבב בכל מקומות שישראל נחתים לדון אותם במושבותם, ולשבת על מקומו שיבאו בני ישראל אליו למשפט לא אבה שמואל וזהו שאמרו לו הנה אתה זקנת כלומר לא זקנה ממש שמשום זקנתך המופלגת עלינו לדאוג לימים יבאו לבחור לנו שופט זאת לא זאת אלא משום זקנה שקפצה עליך קשה עלינו להעמיס טורח הדרך עליך לסבב בכל מקומות ישראל, ולהכבד לשבת בביתך אין אתה חפץ, וכן להעמיד את בניך תחתיך אמרו ובניך לא הלכו בדרכיך לא העיזו פניהם בפני שמואל לגלות קלונם חלילה כי כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, אלא כך אמרו להעמיס טורח הדרך על בניך שהם יסבבו בעיירות ישראל למקומותם במושבותם כאשר היית מחזר וסובב אתה, ובניך לא הלכו בדרכיך כלומר הם הנהגה אחרת בחרו וטוב בעיניהם לשבת בית ע"כ אין לנו עצה אחרת כי אם "שימה לנו מלך לשפטנו". ויובן עפ"י מה דאיתא בקדושין (דף לב) אמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וזה הי' כונתם כי הנהגת שמואל היה מדרך חסידות והראי' שהגמ' לא מיחשב לבניו לחטא, ועפ"י דין היה יכול להורות ולשפוט בעירו וזהו רק אם דינו היה כנשיא שמוחל על כבודו אבל אם יבחרו להם שופט שיהיה מלך אז אינו רשאי לוותר על כבודו ולנהוג במדת חסידות יתירתא אחרי כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וזהו שאמרו לשפטנו ככל הגוים רצו בזה אחרי שהשופט החדש יהיה דינו כדין מלך לא ירננו אחריו על הנהגתו החדשה שהיא משונה מהנהגת שמואל ולא יהרהרו אחריו לומר, הזה כשמואל הצדיק שהתנהג בחסידות יתירתא כשם שרננו על בני שמואל מאז שהחלו לשנות את הנהגתם מהנהגת אביהם וזהו מדויק במאמרם לשפטנו ככל הגוים שבכל הגוים היה המנהג שהשופט יושב שלו ושאנן בביתו, וכלם מקדימים לפתחו, לא כן אנו שאתה מפני חסידותך היתרה נהגת קלות בעצמך לותר על כבודך. ומפני זה מדויק מה דכתיב שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים שלכאורה הי' צריך לסמוך תיבת ככל הגוים לתיבת מלך וכן היה צריך לכתוב שימה לנו מלך ככל הגוים לשפטנו, לפי פשט הכתוב, אבל לפי דברינו ניחא, שבקשת מלך לא היה מפני שרצו להתדמות להגוים שמלכם בראשם, אלא רצו לבחור שופט שישנה הנהגתו מהנהגת שמואל, כמו שנהגו השופטים בעמים אחרים, ובכל זאת לא יגרע כבודו מכבוד שמואל הצדיק, וע"כ נסמך ככל הגוים למילת לשפטנו הכתוב לפניו ואינם מוסבים לתיבת מלך הכתוב שלפני פניו, ובזאת מתורץ מה שתלו טעם בקשת מלך לסיבת זקנותו של שמואל, אחרי שלא מצאו בזה שום עון ורק לשם שמים כונתם כנ"ל, כי לסיבת זקנותו, כלומר שקפצה עליו הזקנה ולא רצו להטריחו בטורח הדרך, ובניו לא אבו בדרכיו הלוך רק לשנות ממנהג אביהם שמותר עפ"י דין, כי הנהגתו היתה ממידת חסידות יתירתא דהוה ביה, בחרו להם עצה הוגנת לקחת שופט שיהי' לו דין מלך:
אמנם לפי המבואר שהיתה כונתם לשם שמים א"כ צריך להבין מה דכתיב אחרי כן וירע הדבר בעיני שמואל, למה הקפיד שמואל ע"ז כי עצם הדבר שיהי' להם מלך, הוא מהמצות שנצטוו בכניסתן לארץ, כמו שהבאנו למעלה, ואין לומר דהקפדת שמואל היה על אשר לא בחרו בו למלוך עליהם, כי אז יוכל לשבת במקומו, דמאחר שמלך אינו רשאי לותר על כבודו, זה אינו, עפ"י מה דאיתא בסוף נזיר (דף סו) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי, שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו כו' וא"כ כיון ששמואל הי' נזיר א"כ הוא אסור לטמא למתים וא"כ לא יוכל ללכת למלחמה דמתי נכרים מטמאים לכה"פ במגע (ועיי' נזיר דף ד' תוס' ד"ה אלא) ואם תאמר איך שסף שמואל את אגג [לק' ט"ו ל"ג] וי"ל כמו דמתרץ בנזיר שם דגוסס שויני' וכמ"ש התוס' שם בד"ה דלמא דלאו דוקא גוסס כי נזיר אסור ליגע לגוסס אלא כלומר קרוב לגוסס עיי"ש וכ"כ בפי' הרא"ש שם וז"ל ואפי' למ"ד דנזיר אסור ליגע בגוסס, הכא לאו גוססים ממש אלא סמוכים לגוססים, עוד כ' שם הרא"ש לחלק דגוסס בידי אדם חשוב כחי טפי מגוסס בידי שמים עיי"ש, אבל בהגהות שם העלה חילוקו בצ"ע מהא דסנהדרין (דף ע"א) דמשמע שם בש"ס איפכא עיי"ש ועיי' בנזיר (דף מ"ג) איתא אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו אפי' מגויד ואפי' גוסס כו' ועי' בפי' הרא"ש שם] וא"כ לא יוכל למלוך עליהם, אך אפשר לומר כי הקפיד למה לא בחרו באחד מבניו, אחרי כי כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, וכדמצינו גבי משרעה"ש הובא במדרש פ' פנחס שהי' משה סבור שבניו ירשו מקומו ונוטלים את שררותו, וזהו מה ששינה במה שנאמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, והם הא לא אמרו תנה רק שימה, אך לפי דרכנו ניחא דהא הא דילפינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול הוא משום דכתיב שום תשים עליך מלך ע"כ מתחילה אמרו שימה לנו מלך והיתה זאת להם לסעד ולסמך שכונתם היתה רק משום כבודו של שמואל כאמור אך אחרי ריבוי דברים הכיר בהם שמואל מה שבלבם שלא משום כבודו לבד נתהוה החפץ לבחור מלך, שלולא זאת בחרו באחד מבניו וע"כ לא מצד שימה כלומר שיהא אימתו עליהם שלא יהא רשאי לותר על כבודו אז הקפיד וירע הדבר בעיני שמואל כלומר אימתי הכיר את בקשתם שרע היא, כאשר אמרו תנה לך מלך לשפטנו. רק אז הכיר את הצפון בלבם כי רעה נגד פניהם אבל מתחילה כאשר באו אליו ואחרי ההקדמה הקצרה מזקנותו של שמואל ומבניו שלא הלכו בדרכיו אמרו "שימה לנו מלך לשפטנו" אז לא הקפיד שמואל כי לא מצא בזה שום עון וא"כ לפי"ז מתורץ מה שדקדקנו על השנות הדברים שהיה די לכתוב וירע הדבר בעיני שמואל, ומוכח שפיר איזה דבר הורע בעיניו, שקאי על מה שבקשו לשום עליהם מלך ולמה הוצרך להשנות הדברים כאשר אמרו תנה לנו מלך אבל לפי מש"כ ניחא דעל אמירתם שימה לנו מלך לא הורע בעיני שמואל, רק דוקא כאשר אמרו תנה לנו מלך אז הבין אל מי ירמזון בקשתם:
ועתה נשובה לבאר הפסוקים האחרונים, ויאמר ד' אל שמואל כו' כי לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו, ודקדקנו הא הם בעצמם תלו בקשת מלך לסבת זקנותו של שמואל וא"כ לא מאסו בשמואל, א"כ אמאי הכפיל הקב"ה לשכך את תרעומות שמואל, וביותר יש לדקדק האם בזאת ישכך תרעומות שמואל ולא יהא כבוד שמואל גדול מכבודו של הקב"ה, ואם שמואל מצא בבקשת מלך פגיעה בכבודו, כשאמר לו הקב"ה לא כבודך הקלו אלא כבודי האם בזה יתקרר דעתו, אדרבה בזה יבער חמתו יותר. אמנם חדא מתורצת בחבירתה ונקדים מה דאיתא בסנהדרין (דף כ) תניא ר"א אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטנו אבל ע"ה שבהם קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ופירש"י ע"ה קלקלו דאלו זקנים שאלוהו לשופטם ולרדות הסרבנים שבהם. אבל ע"ה תלו עליו מלחמותיהם שאמרו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו:
והנה בפעם הראשון באו לשאול הזקנים שבדור ובקשו מלך לשפוט אותם, והקדימו דבריהם בנימוס, להזהר לבלי לפגוע בכבוד שמואל, הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ורק לצורך דיני ומשפטי התורה הוכרחו לבקש מלך, אחרי שמצב שמואל נשתנה כמש"כ אבל לא הזכירו בדרישתם שלצורך מלחמה נדרשים למלך, ואף שזהו ממילא אם יהי' להם מלך והיה אם תקראנה מלחמה יצטרך המלך לצאת עמהם כמש"כ הרלב"ג (שמואל ב' א') וז"ל להודיע הרושם הנפלא שיקח האדם בההפך ענינו אל שיהיה מלך כש"כ בהמשחו ע"י הנביא, הלא תראה כי שאול תיכף שנמשח למלך נהפך לאיש אחר, וכן הענין בדוד שכבר ספר ואמר ותצלח רוח ד' אל דוד מהיום ההוא ומעלה, וזה דבר ראוי לפי שרשי התורה, כי פעולות המלך מסודרות מהשי"ת ולזה אמר שלמה פלגי מים לב מלך כו' עכ"ל וא"כ כיון שהמלך יש לו הצלחה יתירה משאר אנשים צריך לצאת למלחמה בעצמו שיצליח במלחמתו, וא"כ אם בחרו את שמואל להיות מלך הי' זה מן הנמנע לשמואל לצאת עמהם במלחמה, אחרי כי הוא נזיר ונזיר אסור לטמא כנ"ל א"כ מובן מאליו ששמואל לא יכול להבחר למלך, אבל עפ"י בקשתם יוכלו לבחור את אחד מבניו אחרי ששמואל לא מצא בבניו שים חטא, כמש"כ, ע"כ כאשר אמרו אח"כ תנה לנו מלך אז מצא בזה פגיעה בכבודו והקפיד, כדכתיב וירע הדבר בעיני שמואל כלומר לא מצא בזה שום עון אשר חטאו בשאלם מלך לקצוף עליהם ולהוכיחם ע"ז רק מצא בזה תרעומות להעדר כבודו, וזהו המשמעות וירע כלומר בעיניו היה הדבר רק רע, כי כל החטא היה בעיניו ככפויי טובה, ויאמר ד' אל שמואל לא אותך מאסו כי אם אותי, הנה בעיניך רק רע הדבר כי תחשוב הדבר הזה לחטא קל שאותך מאסו כלומר רק פגיעה בכבודך, דע נא כי גדול עונם כי ד' היודע מחשבותיהם וגם הצפון בלבם ידע כי לא דיני ומשפטי התורה הכריחם לשאול להם מלך, כי זה לקחו להם אך לכסות עינים, אבל באמת כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ואחרי ששמואל שמע מהקב"ה שיש בזה חטא גדול, אז החל להוכיחם בתוכחות עלי עון כי לא טוב להם מלך ואז גילו עמי הארץ את מצפוני לבבם והעיזו פניהם וזהו דכתיב וימאנו העם לשמוע העם דייקא אלו עמי הארץ ויאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו וגו' ויצא לפנינו וילחם את מלחמתינו, זהו אשר הוסיפו ע"ה על דברי הזקנים לגלות שלא דיני ומשפטי התורה לבד מכריחם לשאול להם מלך כי עיקר חפצם ומטרתם הוא והיינו אנחנו ככל הגוים לערוך מלחמה ולכבוש ארצות כדי להרחיב גבולם, ולהיות ככל המון הגוים בית ישראל ויהודה:
פרק ט
[ז] ויאמר שאול לנערו והנה נלך ומה נביא לאיש אלהים וגו' ותשורה אין להביא לאיש האלהים:
[ט] לפנים בישראל וגו' לכו ונלכה עד הרואה כי לנביא היום יקרא לפנים הראה:
ויאמר שאול לנערו טוב דברך וגו':
יש לדקדק א) מאי קמ"ל בזה הכתוב במה שמספר לנו שלנביא היום יקרא לפנים הרואה? ב) איזה דבר חכמה אמר לו נערו אשר אמר שאול על זה כי טוב דברך?
יתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל בסנהדרין (דף צג) על הא דכתיב בדניאל, וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה וגו' אמרינן מאן נינהו האנשים אר"י זה חגי זכרי' ומלאכי אינהו עדיפי מיני' ואיהו עדיף מינייהו, אינהו עדיפי מיני' דאנהו נביאי ואיהו לאו נביא ואיהו עדיף מינייהו דאיהו חזי ואינהו לא חזי נמצינו למידין מזה דרואה נקרא מי שאינו נביא קבוע, ודניאל הי' רק רואה ולא נביא קבוע וכמו שאמר וראיתי אני וגו' אבל נביא קבוע נקרא נביא, והנה מלפנים לא היתה הנבואה מצויה כדכתיב (לעיל ג) ודבר ד' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, וזהו שאמר כי לנביא היום כלומר עכשיו שהנביאות מצויה והוא נביא קבוע, מלפנים שלא היתה הנבואה מצויה ורק באקראי, ולא היה נביא בקביעות יקרא לפנים "הראה", וכונתו בסיפורו היה עפ"י דאיתא בנדרים (דף לח) אין השכינה שרוי' אלא על גבור חכם ועשיר כו' ומבאר המהרש"א שם דזהו דוקא בקביעות דאלת"ה קשי' קודם שנתעשר מרעה"ש איך נגלה אליו ד' אלא בודאי משום שלא הי' בקביעות וא"כ מי שהוא נביא בקביעות מוכרח להיות עשיר וא"כ אין לו לקחת מתנות, ואעפ"י שמצינו שאלישע קבל מתנות, זה היה בעת שהי' בדרך אבל גבי שמואל מצינו דכתיב כי שם ביתו ואיתא (שם בנדרים) כל מקום שהלך שם ביתו עמו ופירש"י וכלי תשמישו, וזה הי' מרוב עשרו, אבל מי שאינו נביא בקביעות כיון שאינו מוכרח שיהי' דוקא עשיר אפשר לקבל מתנה, נמצא שלנביא קבוע לא שייך לתת מתנה, ולנביא בלתי קבוע ששמו רואה צריך ליתן מתנה:
והנה עד שמואל לא היתה הנבואה מצויה בקביעות כמו שהבאנו לעיל מדכתיב ודבר ד' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ ומשמואל התחילה הנבואה להיות מצויה כלומר בקביעות כדכתיב ויוסף ד' להראה בשילה, וא"כ שאול שאמר ותשורה אין להביא לאיש האלקים לא ידע איך דינו של שמואל אם כנביא קבוע או כנביא שאינו קבוע מאחר ששמואל היה הראשון שהנבואה היתה מצויה אצלו בקביעות, וע"כ קראו איש האלקים ודאג על אשר אין בידו תשורה להגיש לאיש האלקים פן דינו כנביא בלתי קבוע וצריך ליתן לו מתנה ע"ז השיב הנער רבע שקל כסף נמצא בידי אבל לדעתי לא נצרכה לזה מפני כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה כלומר מוחזק היום לנביא קבוע והיום שמו נביא. זהו פירושו מה שנקרא לפנים רואה נשתנה עכשיו ושמו לנביא מפני כי הנבואה מצויה אצלו, וא"כ אין צריך להביא לו תשורה כיון ששמו נביא לא שייך גבי' מתנה ומאי דספוקי מספקא לי' לשאול פשיטא לי' להנער ודין הוא מילי דחוכמתא אשר הוטבו בעיני שאול:
[א] ויקח שמואל את פך השמן גו' ויאמר הלא כי משחך ד' על נחלתו לנגיד:
(כב] וישאלו עוד בד' הבא עוד הלם ויאמר ד' הנה הוא נחבא אל הכלים:
הנה רש"י ז"ל הביא בשם מדרש אגדה תנחומא וז"ל אל הכלים באורים ותומים אמר שמא איני ראוי לגדולה עד שישאלו באו"ת ושאלו ועלה בידו עכ"ל ויש לדקדק בזה איזה ספק נפל לשאול בדברי שמואל עד שנחבא אל הכלים למען ישאלו באו"ת הלא שמואל הוא נביא והוא משחהו בשם ד' למלך וא"כ מה יודע לו מאו"ת?
אך יובן עפ"י מאמרם יומא (דף עג) אע"ג דגזירת נביא חוזרת גזירת או"ת אינה חוזרת שנאמר כמשפט האורים למה נקרא שמן או"ת אורים שמאירין את דבריהם תומים שמשלימין את דבריהם וכפירש"י שאין גזירתן חוזרת, וזהו דמספקא לי' לשאול שמא אינו ראוי לגדולה עד שישאלו באו"ת כי אעפ"י ששמואל הודיעו אבל גזירת נביא חוזרת וחפץ שישאלו באו"ת שגזירתן אינה חוזרת, אעפ"י שאינו ראוי לגדולה, כי לא האמין בנפשו מרוב ענותנתו שהוא ראוי לגדולה, עד בוא דברו אמרת ד' צרופה באורים ותומים שמשלימין את דבריהם ואינם חוזרין:
פרק יד
[לא] ויכו ביום ההוא בפלשתים וגו' ויעף העם מאד: [לב] ויעט העם אל השלל ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם:
רש"י ז"ל כתב וז"ל צאן ובקר ובני בקר אומר אני זה אותו ואת בנו לא תשחטו ולכך קראם חוטאים, ורבותינו אמרו בשחיטת קדשים שהיו מקדישים אותם שלמים ואוכלים לפני זריקת דם הוא שאמר ויאכל העם על הדם אוכלין קדשים ועדיין דם במזרק עכ"ל:
ולכאורה צריך הבנה איך נכשלו בדבר המפורש בקרא בהדיא לשחוט אותו ואת בנו וזיל קרי בי' רב הוא, בשלמא לפי פירוש רבותינו שאכלו קודם זריקת הדם אע"פ שגם זה הוא כמאן דכתיבא בהדיא דילפינן מהא דכתיב לא תאכלו על הדם ל"ק היאך נכשלו משום די"ל אחרי שכמה ילפינן מהאי קרא דלא תאכלו על הדם וכדאיתא בסנהדרין (דף סג) דעל כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות ופירש"י דכלהו משתמעי מחד קרא א"כ י"ל דלא ידעו כל הני מה דילפינן מהאי קרא דלא תאכל על הדם ומשו"ה טעו בהך דאכילה קודם זריקת הדם כי האי ילפותא אשתמט להו אבל על או"ב קשה היאך טעו בדבר שאפי' התנוקות יודעים וליכא למימר דהוזקק רש"י לזה מהא דכתיב ויקחו צאן ובקר ובני בקר שמשמע שזה אותו ואת בנו מלבד שזהו דחוק כמ"ש שיטעו בדבר המפורש בקרא בהדיא עוד מהכתובים האחרים איכא למידק דלא קאי על או"ב דכתיב ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לד' לאכל על הדם וא"כ מדתלי החטא באכילה ע"כ דלאו על חטא דאו"ב קאי דאו"ב רק בשחיטה תלי איסורא ולא באכילה כמו שפסק הרמב"ם (פי"ב מה' שחיטה) שהבשר מותר באכילה ואפי' לפי מה שכתב בהלכות גדולות (הובא ברא"ש חולין דף פב) דלא יאכל באותו יום זהו רק מדרבנן או מצד קנסא ולא מן הדין כמש"כ שם בדברי חמודות עיי"ש:
ונ"ל לבאר שרש"י ורבותינו אמרו דבר אחד עפ"י דאיתא בחולין (דף פא) אלא אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות או"ב נוהג בקדשים כיון דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר מעידנא דקא שחיט הוי התראת ספק וה"ס לא שמה התראה ופירש"י דלמא לא אתי לידי זריקה והוי שחיטה שאינה ראוי' אלמא דלר"ש שסובר שחיטה שאינו ראוי' ל"ש שחיטה ואו"ב נוהג בקדשים מ"מ כל זמן שלא נזרק הדם אינו מחויב על או"ב משום ה"ס אבל איסורא איכא משום דלאחר שנזרק הדם איגלאי מילתא למפרע דהוי שחיטה ראויה, א"כ י"ל הכא דאכלו קודם זריקת הדם, גילו בזה דעתם שקודם זריקת הדם אין איסור או"ב נוהג משום דסברי כר"ש דהו"ל שחיטה שאינה ראוי', ואע"ג דר"ש סובר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וא"כ תו הו"ל שחיטה ראויה, דליחשוב איסור משום או"ב, ורק לענין מלקות מיפטרי קודם זריקה משום התראת ספק, אבל לענין איסורא יחשב כשחיטה ראוי' משום כל העומד לזרוק כזרוק דמי, זה אינו די"ל שהם סוברים כדאמרינן בפסחים (דף יג) דאימתי אמרינן דכל העומד לזרוק כזרוק דמי היינו דוקא היכא דנתקבל הדם בכוס אבל הכא דכתיב וישחטו ארצה וא"כ לא נתקבל בכוס א"כ לא אמרינן בזה כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואם כן הו"ל שחיטה שא"ר וליתא בזה משום או"ב ולרש"י לשיטתו מוכרחים אנו לומר כן עפ"י דאיתא בב"ק (דף עו) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים כו' ונשפך הדם כי אתא רבין אר"י בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים כו' תהי בה ר"א והלא זריקה מתרת כו' ופירש"י דפריך לרבין ומשני אשתמיטתי' הא דאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי ובתוס' כתבו למאן דמוקי בנשפך הדם פריך וכתב המהרש"א ז"ל וז"ל לא ידענא אמאי נקיט רש"י דפריך לרבין והתוס' כתבו בהיפוך דלרב דימי פריך דמוקי בנשפך הדם כו' ונ"ל ליישב קושית המהרש"א דרש"י ס"ל דבנשפך לא אמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ ליכא למימר דלרב דימי פריך כיון דאליבי' מוקמינן בנשפך וא"כ מאי קמשני אישתמיטתי' הא דאר"ש כל העומד לזרוק וכו' כיון דבנשפך לא אמר ר"ש ודוקא היכא דנתקבל בכוס שייך הא דר"ש ולא בנשפך לכך פירש"י דלרבין פריך אבל התוס' לשיטתו דס"ל בחולין (דף פד) ד"ה דאפרקינהו דאפי' היכא דנשפך הדם אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"כ פי' דלרב דימי פריך:
ובזה יתבארו הכתובים דלכאו' איכא למידק גם על פי' רבותינו שאכלו קודם זריקת הדם אעפ"י שיש לומר שפיר דטעו ולא חשבו להם חטא הא דאכלו קודם זריקת הדם משום דאישתמיטתי' להו הך דרשא דילפינן מקרא דלא תאכלו על הדם, כיון דמהך קרא ילפינן כמה דברים וא"כ הך טעותא לא הוי טעותא במילתא דכתיבא בהדיא, מכל מקום צ"ל אף אם לא חשבו לחטא למה אכלו קודם זריקת הדם כיון דנהגו שתיכף לאתר שחיטה מקבלין הדם וזורקין אמנם זאת מתורץ עפ"י מה שפי' הרד"ק מה דכתיב ויעף העם מאד ופי' הרד"ק אעפ"י שהיו עייפים ורעבים עכ"ז לא עברו על השבועה. וע"כ ניחא דמשום שהיו רעבים שלא אכלו בשעת המלחמה מפני השבועה. ע"כ תיכף ככלות המלחמה, בכדי להשקיט רעבונם היו נחפזים לאכול קודם זריקת הדם כיון דלא חשבו זאת לאיסור, ועתה עפ"י האמור יש לומר כי שחטו גם או"ב ואעפ"י שדבר זה מפורש בקרא בהדיא וליכא למימר דטעו בהא מ"מ אחרי שטעו בהא דאכלו לפני זריקת הדם מצאו להם אופן שיהי' מותר להם גם או"ב מפני שגברה עליהם תאות האכילה להשקיט רעבונם בקשו להם היתר שיהי' מותר גם או"ב בכדי שיהי' להם סיפוק בשר לכל העם שישבו בתענית בכל משך המלחמה, ומצאו להם היתר זה, שמכיון שיאכלו לפני זריקת הדם הרי זה מיחשב לשחיטה שאינה ראויה ולא יתחייבו על או"ב, ובכדי להשמר מאידך דר"ש דסבר כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ שוב הו"ל שחיטה ראויה מצאו תקנה לשפוך את הדם, כי בנשפך לא אמר ר"ש סברת כל העומד לזרוק כזרוק דמי לשי' רש"י:
ועתה יתפרשו הכתובים כמין חומר, ופירש"י ורבותינו עולים בקנה אחד ויכו העם ביום ההוא ויעף העם מאד וכפי' הרד"ק שהיו עייפים ורעבים, עייפים ממלחמה ורעבים מחולשת התענית, שלא אכלו לחם מפני השבועה שהשביע ארור האיש אשר יאכל לחם וגו' ויעט העם אל השלל בכדי להשקיט את רעבונם ויקחו צאן ובקר ובני בקר כלומר מצאו בהשלל אותו ואת בנו, וייראו שלא יספיק לכל העם הרעבים אם יהיו זהירים באו"ב (ובאמת מלשון הקרא כדברי רש"י בקר ובני בקר ומאי אשמוענן בזה וע"כ להראות שהי' שם או"ב) וע"כ חבלו תחבולות לצאת מאיסור או"ב ומצאו להם תחבולות שיהי' מותר להם לשחוט או"ב עפ"י אופן שיקדישו לשלמים כדברי רבותינו שהיו מקדישים אותם שלמים ואוכלים לפני זריקת הדם וזאת לא חשבו לאיסור כי אישתמיטתי' להו הדרשה דילפינן מקרא דלא תאכלו הבשר על הדם, כיון דטובא דרשינן מהאי קרא ואשתמיטתי להו חדא ולא נוכל לחשוב לטעות כמו במילתא דכתיבא בהדיא וכנ"ל וכיון שאכלו קודם זריקת הדם בכדי להשקיט את רעבונם [באשר לא מצאו בקרא מפורש שאין לאכול בשר קודם זריקת הדם סברו שהוא מנהג או חומרא בעלמא וע"כ בשעת הדחק גדול כזה הקילו לנפשם בזה] הי' להם סמך גם לשחוט או"ב בהיתר עפ"י סברת רש"י דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ומשו"ה סובר דאין מלקות או"ב נוהג בקדשים משום דכל זמן דלא זריק הדם לא חשיב למיהוי שחיטה ראוי', ובכדי להשמר מאידך דר"ש דסבר כל העומד לזרוק כזרוק דמי לכן לא קבלו הדם בכוס רק וישחטו ארצה ולא קבלו בכוס רק שפכו ובנשפך ס"ל לרש"י דלית לי' לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי ויאכל העם על הדם כלומר כ"ז יצא להם בשביל שאכלו קודם זריקת הדם ונכון מאד כפתור ופרח בעזהשי"ת:
[לג] ויגידו לשאול לאמר הנה העם חטאים לד' לאכול על הדם ויאמר בגדתם גלו אלי היום אבן גדולה:
[לד] ויאמר שאול פצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שייהו ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לד' לאכול על הדם ויגיטו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם:
[לה] ויבן שאול מזבח לד' אותו החל לבנות מזבח לד':
יש לדקדק א) אחרי שבארנו במאמר הקדום ששחטו אותו ואת בנו א"כ למה לא הגידו זאת לשאול, ואם הגידו א"כ מדוע לא הוכיחם רק בזה שאכלו על הדם שפירושו שאכלו קודם זריקת הדם ולא הוכיחם על אותו ואת בנו ג"כ. ב) גם כשצוה שאול להכריז פצו בעם הזכיר רק ולא תחטאו לאכול על הדם ולא הזכיר ג"כ חטא דאו"ב אם ידע מזה ואם לא ידע מדוע העלימו ממנו והי' רואה תיקון גם לחטא הזה, שלא יוסיפו עוד לחטוא בחטא זה? ג) במה תקן שאול החטא אם יגלו אבן גדולה ויגישו לו שורו ושיהו, וישחטו בזה אז לא יחטאו עוד לאכול על הדם, שלפי פירושם הוא קודם זריקת דם, לכאורה נעלם ממנו הסגולות האלה לתקון החטא הזה, ואם הי' רצונו לתקן חטאם הי' לו לצוותם שמהיום ההוא והלאה לא יוסיפו לחטוא עוד לאכול הבשר קודם הזריקה ד) מהו ושחטתם בזה, ודרשת חז"ל (חולין יז) ידוע שבדק להם סכין ובדרש עוד הובא ברד"ק רבנן אמרי סכין בת י"ד אצבעות כמנין בזה, לכאו' קשה האם עד היום לא בדקו סכין ושחטו בפגימות, ואיך נתקן בזה החטא שלא יוסיפו לאכול על הדם כשישחטו בסכין בדוק ובת י"ד אצבעות? ה) שאול אמר גלו אלי היום ופירש"י מבעוד יום והם הגישו אליו בלילה מדוע לא שמרו מצות המלך? וכבר רמי ר"א האי קראי אהדדי בזבחים (ד' ק"כ) מה שנאמר אתו החל לבנות מזבח דמשמע ששאול הי' הראשון בבנין המזבח הלא כבר קדמוהו אחרים נח בנה מזבח ואברהם בנה מזבח?
ונ"ל להסיר כל הדקדוקים ולבאר כל הענין בטוב טעם אשר יאמר כי הוא זה הנה אחרי שזה היה לאחר חורבן שילה בימי נוב וגבען והותרו הבמות כדאי' בזבחים (ד' קיב) באו לשילה נאסרו הבמות כו' באו לנוב וגבעון כו' בימי שאול חרבה נוב ובאו לגבעון, וא"כ אחרי שנחרבה שילה ונשתנו דינים הרבה בענין הקרבות קדשים, ובטרם הספיקו לתקן במות, לא הי' מקום מיוחד לחולין ולקדשים והי' שוחטים הכל במקום אחד ואתרמי שהחליפו חולין בקדשים, וכן אלה שלא ידעו דיני קדשים כיון שראו בשחיטת חוליהן ששוחטין ואוכלין מיד לא הפרישו א"ע מקדשים ג"כ ואכלו מיד אף לפני זריקת הדם והנה הכא כתיב ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לד' לאכול על הדם הכונה שאכלו לפני זריקת הדם וכנ"ל ועל אותו ואת בנו לא הגידו לשאול מפני כי באותו ואת בנו לא חטאו לפי שיטתם כיון שאכלו לפני זריקת הדם א"כ לא מיחשבה עדיין שחיטה ראוי' שיתחייבו משום אותו ואת בנו כמ"ש לעיל שבדבר המפורש בקרא בהדיא לא עבידי דטעי ועיקר החטא היה מזלזול שאכלו לפני זריקת הדם שאינו מפורש בקרא בהדיא שע"כ מצאו מקום לטעות ולזלזל בזה, ע"כ ספרו לפני שאול רק החטא הזה, ושאול בשמעו זאת הבין בחכמתו כי המכשלה הזאת שתחת ידם בא להם מפני שהורגלו לשחוט חולין וקדשים במקום אחד וכשם שהורגלו לשחוט ולאכול תיכף בשחיטת חולין כן אוכלים תיכף אחר שחיטת קדשים ואינם ממתינים באכילתם עד שיזרקו את הדם, ע"כ איזן וחיקר ותיקן שיהיו מקומות מיוחדים לקדשים וזהו דכתיב ויאמר להם שאול גלו אלי היום וכפירש"י מבעוד יום וכדאי' בזבחים (ד' קכ) שחיטת לילה בבמת יחיד רב ושמואל כו' וקמיפלגי בדר"א דר"א רמי קראי אהדדי כתיב ויאמר בגדתם גלו אלי היום אבן גדולה וכתיב ויאמר שאול פצו בעם כו' ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה מר משני כאן בחולין כאן בקדשים ומר משני כאן בבמה גדולה כאן בבמה קטנה ולימד להם שאול בזה דיני קדשים אחד ששחיטת קדשים צריך להיות ביום דוקא לא כחולין שמותר לשחוט גם בלילה וזהו קמ"ל במה שאמר גלו אלי היום פי' מבעוד יום, ועוד אבן גדולה מקום מיוחד לשחיטת קדשים, שקדשי במה צריך מזבח לפי מאי דקיי"ל כר' יוסי בזבחים (דף קח) ואפי' לר"ש בעינן על הסלע או על האבן וכדמפרש שם טעמא דר"ש דתניא מזבח פתח אוהל מועד, ואין מזבח בבמה לפיכך העלה על הסלע או על האבן חייב, ופריך יצא מיבעי לי' (ופירש"י כיון דאמר אין מזבח בבמה בשעת היתר הבמות קאי הלכך יצא מיבעי לי') ומשני ה"ק לפיכך בשעת איסור הבמות העלה על הסלע או על האבן חייב (ופירש"י הואיל ובכמה בשעת היתר הבמות הויא הקטרה בשעת איסורן אם העלה על הסלע חייב) נמצא אליבי' דר"ש סגי בשעת היתר הבמות אבן, וזהו מה דכתיב ויאמר שאול פצו בעם כו' ושחטתם בזה וגו' ולא תחטאו לאכול על הדם כלומר מאחר שתשחטו את הקדשים "בזה" כלומר מקום מיוחד לקדשים לא תכשלו עוד בעון אכילת קדשים לפני זריקת הדם כי כל המכשול בא לכם עפ"י ההרגל ששחטו חולין וקדשים במקום אחד וכשם שבחולין תיכף לשחיטה אכילה כן טעיתם בקדשים שמותר לאכול תיכף אחר השחיטה בעוד שלא נזרק הדם, לא כן עתה שהוקצה מקום מיוחד לשחיטת קדשים ושחטתם עבזה" כלומר במזבח או על האבן, שוב לא תחטאו לאכול קודם זריקת הדם שילפינן לאיסור מדכתיב לא, תאכלו על הדם וזהו כונת הכתוב ושחטתם בזה ואכלתם אלה הנשחטים במקום הזה כשתבאו לאכלם תהיו מתונים מעט עד שיזרקו הדם ולא תחטאו לד' לאכול על הדם, ואז לא תבואו לחטוא בחטא שילפינן מלא תאכלו על הדם, ואח"כ יאמר ויבן שאול מזכה אותו החל לבנות מזבה ויובן עפ"י דברינו בזבחים (ד' קח) אר"ה מ"ט דר' יוסי דכתיב ויבן נח מזבח לד' אריו"ח מ"ט דר"ש דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים גו' ויעל על הצור ומשמע משם דאבן ומזבח שני שמות הן ולאבן לא קרי מזבח וע"כ ר' יוסי דיליף ממנוח סובר דאבן לא סגי דממנוח אין ראי' שהוראת שעה היתה ור"ש דיליף ממנוח סובר דאבן נמי סגי ומזבח לאו דוקא ויתבארו הכתובים אליבא דכו"ע "ויבן שאול מזבח" כלומר בהא דאמר גלו אלי היום אבן גדולה היה כונתו לבנות מזבח כי בין לר' יוסי ובין לר"ש מזבח מהני, לר' יוסי לעכובא ולר"ש להידורא, "אותו החל לבנות מזבח" כלומר עתה שהוא אבן היתה רק התחלה לבנין המזבח ולא האבן קרוי מזבח רק היתה התחלה כי בעוד שהיה אבן לר"ש ודאי מהני דלר"ש לעולם באבן סגי ולר' יוסי דבעי מזבח דוקא מ"מ להוראת שעה מודה דסגי באבן כדמצינו גבי מנוח וזהו פי' "אותו" כלומר האבן החל לבנות מזבח ולא הוא המזבח, ולפי האיבע"א דטעמא דר"ש משום דדייק מדכתיב מזבח פתח אוהל מועד ואין מזבח בבמה דמשמע דממנוח ליכא למילף וא"כ גם אליבא דר' יוסי לא צריכנא לשנויי הוראת שעה היתה וא"כ גם להוראת שעה ליכא היתר לאכשורי בסלע או באבן מכ"מ יש לומר דשאול אמר "גלו אלי היום אבן גדולה" עפ"י דאמרינן (שם) בעי ר' יוסי ב"ח קרן וכבש ויסוד ורבוע מהו שמעכבין בבמה א"ל ר' ירמי' תניתוה קרן וכבש ויסוד ורבוע מעכבין בבמה גדולה ואין מעכבין בבמה קטנה וא"כ כיון דבבמה קטנה אין מעכבין יש לומר דסגי גם באבן וכ"ז אותו החל לבנות מזבח כי אע"ג דאינו מעכב מ"מ למצוה בעי מזבח וכדאי' בזבחים (ד' נט) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך ופריך וכי עליו אתה זובח ועיי"ש בתוס' ד"ה עליו אע"ג דדרשינן עליו עליו ממש הכא דייק משום דוזבחת עליו משמע שמצוה לזבוח כו' עיי"ש והוא נכון בעזהשי"ת: