אור ברסלב

ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא

שופטים

יהושע

פרק ד

[ד] ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא [ה] והיא יושבת תחת תומר דבורה גו' ויעלו אליה בני ישראל למשפט גו':

יש לדקדק א) היאך היתה אשה שופטת הא ברא"ש פ' שבוה"ע מבואר בשם הירושלמי דאשה פסולה לדון? ב) גם מ"ש והיא יושבת למאי נפ"מ אם היא יושבת או עומדת?

הנה בשבת (דף נו) ע"פ ויהי כי זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו שלא עשו כמעשה אביהם שהי' שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם כו' והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם, וא"כ חזינן דיותר טוב לצדיק לסבוב בעירות ולדון את ישראל ולא להיות יושב בעירו לבד, ומדוע לא עשתה דבורה הצדקת כן, וכפי הנראה עוד הכתוב משבחה בזה במה שישבה בעירה תחת תומר ובני ישראל עלו אליה למשפט, ואם שבח הוא זה מדוע לא עשה שמואל הצדיק כן, ועוד גינה הכתוב את בניו על ישבם בעירם ודנו, וקראום בשם לא הלכו בדרכיו? עוד יש לדקדק על כפול המקראות דבפסוק ראשון כתיב היא שופטה, ומאי קמ"ל בפסוק השני שהיא יושבת ויעלו אליה ב"י למשפט? ונראה לתרץ עפ"י מה דאיתא בשבועות פ' שבועות העדות בהרא"ש בשם הירושלמי שאשה פסולה לדון והא דכתיב ודבורה גו' היא שופטה את ישראל כו' משום נבואה קבלו עליהם, וא"כ נוכל לומר שרק יחידים קבלוה לדון ועל כן לא היתה יכולה לחזור בערי ישראל ולדון שהיא לא ידעה אם יקבלוה הבעלי דינין מאחר שאשה פסולה לדון, והיא לא נתקבלה רק מצד הנביאות, ע"כ מספר הכתוב כי "היא יושבת" כלומר לא נדה ממקומה לחזור בערי ישראל ולדון כמעשה שמואל הצדיק רק אלה שקיבלוה לדון מצד נביאות עלו אליה למשפט, לכן מדוקדק היטב הכתוב, ודבורה אשה "נביאה" אף כי אשה פסולה לדון אך באשר היא אשה נביאה ע"כ "היא שופטה" מחמת שקבלוה עליה לדון מצד נביאותה, ומטעם זה "היא יושבת" ואינה מחזרת בעירות כשמואל ובני ישראל הבוחרים בה שתדון ביניהם מחמת שקבלו עליהם שתדון מצד הנביאות שלה "עלו אליה למשפט":

פרק ו

[יד] ויפן אליו ד' ויאמר לך בכחך זה והושעת את בני ישראל מכף מדין גו' [טו] ויאמר אליו בי אדוני במה אוטיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה גו' [כה] ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ד' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים וחרשת את מזבח הבעל אשר לאביך גו'. עוד בסי' ז' [יג[ ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום גו' והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין גו':

יש לדקדק במ"ש במה אושיע וגו' הלא שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט? גם ענין הקרבנות והחלום צריך ביאור:

ויובן עפ"י דברי המדרש (פ' אמור סי' כ"ח) ר"ל אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים כו' היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר ויבוא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום כו' והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, ואיתא במנחות (דף ה' ע"ב) ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלת ואינה צריכה מנחת העומר להתירה שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה, במי שראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום, ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזי דחידוש הוא, ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח, ופירש"י בדבר הראוי לעבודה כגון מנחת חטים אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראוי' אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא ואי משום מנחת סוטה לאו ראוי' היא דמנחת קנאות באה קמח ושל עומר גרש, ועוד דלאו עבודה הוא דלברר עון קא אתא, והא דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קריא חטאת, והקשו התוס' דא"כ מנחת קנאות לא תפסול שלא לשמה, ונראה לפרש דחשיב מנחת העומר דבר שאינו ראוי לעבודה משום דאפי' לגבוה אסור להקריב חדש קודם העומר עכ"ל התוס', וא"כ מוכח מזה שאין המחשבה פוסלת אלא במקום הראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום:

ובזה יתבאר הא דאמר גדעון בי אדוני במה אושיע את ישראל שלא ידע באיזה זכות, אך באמת נצולו בזכות העומר שהי' בפסח (כפרש"י על איפת קמח מצות). וצריך להבין מפני מה באה משעורים שהוא מאכל בהמה ואמרי לא באה מן החטים? אך הטעם הוא שהקב"ה אמר הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות (כמבואר בר"ה דף טז) וא"כ כיון שכללות העולם נידון בפסח וכל עיקר חיות העולם תלוי בזה, ע"כ צוה הקב"ה שהעומר יקריבו מהשעורים שהוא חידוש שלא מצינו קרבן מן השעורים ולא הוי דבר הראוי לעבודה ועוד דלא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל כמו"ש התוס' במנחות (שם) וע"כ אין שום מחשבה פוסלת בו וע"כ בודאי עולה לרצון ומתברך התבואה שבשדות:

וע"כ כתיב ויאמר לו ד' קח את פר השור אשר לאביך כו' ואמרינן בתמורה (דף כח) שמונה דברים התירו באותו לילה חוץ כו' והנה כיון שציוה לו ד' א"כ הוא מוכרח לקיים לשמה דאי לאו הכי לא עלתה לו לשום חובה, וגדעון היה ירא בעצמו שאינו יכול לכוין כמו שצריך, אך כיון שלא הוי ראוי לעבודה ע"כ אין המחשבה פוסלת בו וע"כ התירו לו שמונה דברים בכדי שלא יהי' ראוי לעבודה, ולכן אח"כ כששמע גדעון איש מספר לרעהו החלום והנה צליל שעורים מתהפך במחנה מדין אז הבין גדעון שבזכות העומר יצילם ד' וכהמדרש שהבאנו שבזכות קמח שעורים כו'' פי' שהעומר הבא מן השעורים מעליותא היא במה שאין מחשבה פוסלת בה והיא שעמדה להם בימי גדעון כמש"כ:

פרק ז

[ב] ויאמר ד' אל גדעון רב העם אשר אתך וגו' [ג] ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד וגו' [ד] ויאמר ד' אל גדעון עוד העם רב וגו' והי' אשר אומר וגו':

וצריך להבין שמתחילה אמר ד' רב העם ויעץ להשיב את מי שירא וחרד ואח"כ כאשר שבו אמר לו עוד העם רב ויעץ באופן אחר? ויובן עפ"י מאמרם ז"ל בסוטה (דף מד) הירא ורך הלבב זה שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה כו' הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו. ע"כ בפעם הראשון שאמר לו מי ירא וחרד ישב ויצפור מהר הגלעד הי' בכלל הן מי שאינם יכולים לעמוד בקשרי מלחמה והן מי שמתייראים מעבירות שבידם וא"כ הכורעים לע"ז היה להם לשוב בפעם הראשון והם לא שבו מפני כי סברו שזה שאמר מי הירא וחרד היינו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, לכן אמר לו אח"כ באופן אחר שרק ע"י המלקקים יושיעם, וכל העם, כלומר אלה שכרעו, ילכו איש למקומו, כי גם המה נקראים בכלל ירא וחרד אחרי שיש להם לירא מעבירות שבידם:

פרק יא

[כה] ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב הרב רב עם ישראל וגו' [כז] ישפוט ד' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון:

יש לדקדק כפול הלשון הרוב רב אם נלחום נלחם?

ויובן בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל ב"ק (דף לח) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא אנגריא עביד בהו כו' וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם וגו' דאפי' אנגרי' לא תעביד, וא"כ במואב מותר אנגריא [וזהו כונת הכתוב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא כי הוא הבכור ע"ד ורב יעבור צעיר]. וא"ת מה לך לירא הא הקב"ה אמר אל תצר את מואב, אכן הן אמת כי לא יתגר בנו מלחמה אבל אנגרי' רשאי ליקח [וזהו עתה ילחכו וגו' כלחוך השור דעביד בהו אנגרי' וכאופן הזה באריכות יותר מעט מצאתי ברש"א ז"ל] ובעמון אפי' אנגריא אסור, ועפ"י הנמוס היה לו לעמון ולמואב גם כן להתנהג עם ישראל כדרך הנהגת ישראל עמהם, וזהו שאמר לו בתוכחה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב שאעפ"י שדין ישראל עם מואב לעשות אנגריא בכל זה "הרוב רב עם ישראל אם נלחום נלחם בם" כלומר לא מיבעי שלא עשה מלחמה עם ישראל אלא גם לא רב עמהם בדרך אנגריא המותר להם, ואתה מלבד שגם אנגריא לא נהוג בינינו, עוד חפץ אתה לעשות מלחמה עם ישראל, וזהו שאמר ואנכי לא חטאתי לך כלומר גם אנגריא נחשבת בינינו לחטא ואתה עושה עמי רעה להלחם בי ירצה ענין מלחמה מצדך חמור מאד בנוהג נימוסי המלכים עד שנקרא דבר רע ולא חטא, ישפוט ד' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון כלומר משפט ישראל ועמון שגם אנגרי' אסירא מסור לשמים:

[ל] וידר יפתח נדר לד' ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי [לא] והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום וגו' [לד] ויבוא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו וגו' [לה] אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעוברי וגו' [לו] ותאמר אליו אבי פצית את פיך אל ד' עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאויביך מבני עמון:

בהסיפור המבהיל הזה לא מצאו חיל ידיהם כל המבארים, לבארו ולפרשו פשוטו כמשמעו בדברים המתקבלים על הלב, עד אשר הרד"ק ז"ל אבי המבארים הסכים לדברי אביו ז"ל (בפסוק ל"א) שלא העלה אותה עולה רק נזירה היתה מהעולם ולא ידעה איש, ועל דברי חז"ל בזה אמר אם קבלה היא עלינו לקבלם עכ"ל. הנה נראה כי מתוך חומר וזרות הסיפור לפי פשוטו השיא את הענין לדרך אחר שלא כדברי חז"ל. ולדעתי אחרי אשר נדקדק איזה דקדוקים בהענין הזה וניישבם בטוב טעם אז יצא כנגה צדקת חז"ל בדרך הקרוב אל הדעת והשכל הישר ונזירות רד"ק ז"ל לא נקבל עלינו, רק קבלת חז"ל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

הדקדוקים א) באמרו בתי, הטרם נדע כי בתו היא? ב) כפול לשון הכרע הכרעתני ואת היית בעוכרי. ג) ותאמר אליו אבי, הטרם נדע כי אביה הוא? ד) "עשה כאשר יצא מפיך" מדוע לא בקשה מאביה לעשות התרת נדרים? ה) אחרי אשר עשה לך ד' נקמות שנראה כנתינת טעם שצריך לקיים את הנדר, הלא זיל קרי בי רב הוא איש כי ידור נדר לד' ואינו שואל ומבקש התרה צריך לקיים ככל אשר יוצא מפיו ואיזה הלכה חידשה בזה? ו) הנה בתענית (דף ד') איתא שנענש יפתח על שלא הלך אצל פנחס שיתיר לו נדרו ועיי' בתוס' שם ד"ה והיינו שכתב וז"ל מתוך גסות רוחו אמר לא אלך אצל פנחס שאני שופט ונגיד אלא יבוא אצלי ופנחס אמר ליתי גבאי דאנא נביא ועל ידי תהא פטורה שהייתי מורה ומתיר הנדר עכ"ל ודבריהם לקוחים ממ"ר סוף סדר בחוקתי עיי"ש. ומעתה עוד יגדל לנו התמי' בזה, האם גאות אדם תמית את בתו יחידתו, אשר אכזריות כזה עוד לא נשמע בקהל עדת ישראל, ומה בצע בגאוה כזאת אשר לא לבד כי לא ינחול כבוד מזה רק ישח ישפל מזה, ויהי' לחרפות ולדראון עולם. ז) גם איזה פחיתת הכבוד לשופט ונגיד שילך אל כה"ג ונביא ובן כהנים גדולים, ובפרט אשר הצלת בתו יחידתו תלוי בזה. ח) גם על פנחס הצדיק קשה מאד מדוע במקום גדולתו לא היתה ענותנותו לילך אצל יפתח להתיר לו את הנדר כדי להציל נפש מישראל שמעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא (סנהדרין דף לט). ט) במדרש תנחומא בחקתי פ' ל"ז ע"פ וירדתי על ההרים איתא שהלכה בת יפתח אל סנהדרין שיתירו נדר אביה ולא מצאו פתח כי נעלם מהם הלכה עיי"ש והוא פלא איזה פתח חרטה נדרש לנודר להרוג נפש מישראל, ובפרט בתו יחידתו, ואם מהם נעלם ההלכה מדוע לא הלכה הבת האומללה הזאת אצל פנחס שבודאי לפניו היו נגלו כספר כל דיני התרת נדרים באשר כה"ג ונביא הוא? י) מדוע לא קראו לשלשה אנשים פשוטים להתיר הנדר הלא בבכורות (דף לז) איתא שלשה מפירין הנדר במקום שאין חכם. יא) גם צריך להבין במה שאמר פנחס ליתי גבאי דאנא נביא שהייתי מורה ומתיר הנדר, שנשמע מזה דרק נביא יכול להתיר הנדר ולא מי שאינו נביא, והוא פלא הפלא ופלא מה שייכות נבואה להתרת נדרים?

וליישב איזה דקדוקים הנ"ל נקדים מ"ש חז"ל בעירובין (דף סד) מה פתח לי' ר"ג לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, ובנדרים (דף כב) איתא דאע"ג דפתח ר' ינאי בקרא ואחר נדרים לבקר אנן לא פתחינן לי' בהאי ולא פתחינן בהדא אחרינייתא דאמר רבב"ח א"ר יוחנן מאי פתח לי' ר"ג להאי גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא. ויש להבין מדוע אנן לא פתחינן בהא דפתח ר"ג, ומאי טעמא דר"ג דפתח בהא דיש בוטה כו'. ונראה טעמא בזה עפ"י מש"כ הר"ן (שם בנדרים) דאיכא למיחש שמא מתוך חומר העבירה אעפ"י שאינו מתחרט מתוך שהוא מתבייש ישקר לומר שהוא מתחרט אעפ"י שבאמת אינו מתחרט עיי"ש, ולפי"ז אם יבוא אליהו ויאמר שהוא מתחרט באמת ואינו משקר יכולים להתיר אותו, דכל ספק מציאות אנו אומרים אלו יבוא אליהו ויאמר כדאיתא ביבמות (דף מא). ועפי"ז ניחא שפיר הא דאמרינן (שם בעירובין) באותה שעה למדנו שכיון ר' גמליאל ברוה"ק וא"כ כיון דברוה"ק התכוין ידע באמת לההוא גברא שבאמת הוא מתחרט וע"כ פתח לי' ר"ג בהא דיש בוטה דליכא למיחש פן ישקר כיון דידע עפ"י רוה"ק שבאמת הוא מתחרט והוי כמו דאם יבוא אליהו ויאמר אבל אנן לא פתחינן בהא משום דאיכא למיחש כסברת הר"ן, וזהו דקאמר הגמ' (שם בנדרים) ואע"ג דפתח ר"ג בהא דיש בוטה, היינו דוקא ר"ג שרי לפתוח בהא משום דמכוין ברוה"ק שהוא מתחרט באמת והוי דומי' דאם יבוא אליהו, וע"כ בהא דיפתח שלא נמצא לו אופן אחר להתיר אלא בהא דיש בוטה היו צריכין דוקא לפנחס שהי' נביא והוא יודע אם הוא מתחרט באמת, או מפני הבושה משקר, משא"כ שאר אנשים לא היו יכולים להתירו בהא דיש בוטה משום דאיכא למיחש לסברת הר"ן. וזהו דדייקו התוס' דפנחס אמר ליתי גבאי, דאנא נביא, פי' ואני אוכל להתירו בהא דיש בוטה, ויפתח מצא בזה העדר בכבודו מאחר שהוא שופט ונגיד יצטרך דוקא להתיר אצל פנחס משום שהוא נביא ויודע שאינו משקר, אבל מי שאינו נביא יחזיקהו לשקרן, וע"כ אמר לא אלך אצלו אלא פנחס יבוא אצלי ואז לא יהי' ניכר שההיתר צריך להיות דוקא ע"י נביא, והראי' שהוא לא הלך אצל פנחס אלא פנחס הלך אליו להתיר, ופנחס שהתירו לא הי' מפני הנביאות שמועיל דוקא היכא דאיכא למיחש לשקרן ורק מפני כבודו של יפתח בא אליו להתיר אבל עצם ההיתר של הנדר סגי באנשים בלתי נביאים שגברא רבה כיפתח לא חשיד לשקר. וזהו שאמרו במדרש הובא בתוס' שם שמתוך גסות הרוח אמר לא אלך אצלו. וזהו שאמרה בת יפתח "אבי" פצית את פיך, כלומר אתה שהנך אבי ועלי מוטל להזהר בכבוד אב אינני רוצה שתזלזל בכבודך למעני, ללכת אצל פנחס, כי כולי עלמא ידעי שאין לך דרך אחרת להתיר את הנדר רק עפ"י פתח דיש בוטה, ואז הליכתך לפנחס דוקא יהי' זלזול בכבודך לחשוד אותך לשקרן, כי חרטה באופן אחר לא יועיל לך אחרי אשר עשה לך ד' נקמות כמש"כ הרא"ש (בנדרים כב) אהא דאמרינן פותחין לו בחרטה וז"ל שם ובלבד שיתחרט מעיקרא שלא הי' רוצה שיהי' נדר מעולם, אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט אבל עד השתא ניחא לי' מה שנדר לאו חרטה היא דבעינן שחכם יעקור את הנדר מעיקרא כדתניא בפ' המדיר מה בין חכם לרופא החכם עוקר את הנדר מעיקרו ותו ר"נ גופי' אמר בסמוך שלא הי' יכול למצוא פתח לרב סחורה ואי חרטה מכאן ולהבא הוי חרטה מה הוצרך למצוא פתח הלא מתחרט ובא למישרי לי' אלא ודאי לא הי' מתחרט מעיקרו וזה ידע ר"נ ולכך הוצרך למצוא לו פתח עכ"ל. ובענין דיפתח, חרטה דמעיקרו לא הי' אפשר כיון שהי' תועלת מה שנצח את בני עמון, וחרטה דמכאן ולהבא אינו חרטה, וזהו שאמרה בת יפתח "אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאויבך" וא"כ הי' תועלת גדול מהנדר ולא תוכל להתחרט חרטה דמעיקרא וחרטה דלהבא לא מהני ואין לך דרך אחרת רק בהיתר דיש בוטה וא"כ אתה מוכרח לילך אצל פנחס שהוא נביא, ומה יאמרו בזה הבריות שאחרים לא יוכלו להתיר מטעם דאיכא למיחש פן תשקר ומשו"ה צריך אתה לנביא שיודע האמת ויגרע בזה כבודך הרבה למעני, לכן אבי' אחרי שאבי אתה ועלי מוטל לכבדך כדין אב ומכש"כ שאינני רשאי לסבב לך זלזול כבוד ע"כ פצית פיך לד' עשה לי כאשר יצא מפיך דוקא, והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת ויתיישבו בזה איזה דקדוקים אשר דקדקנו:

ונוסיף מיא ונוסיף קמחא ליישב את כל הדקדוקים והקושיות הנופלות בזה הענין, ואז יצא כנגה צדקת חז"ל ועין בעין נראה איך כי המעשה הנוראה הזאת תוכל היות פשוטה כמשמעה, והוא.. דהנה נאמר בקרא על ופתח והוא בן אשה זונה ועיי' ברד"ק שם (פסוק א) שפי' בן פלגש, ובן פלגש יורש כמו שאמרו רז"ל מי שיש לו בן מ"מ בנו הוא לכל דבר ליורשו ולטמא לו חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה כו' וכן אמר להם יפתח ותגרשוני מבית אבי כלומר עשיתם עמדי שלא כדין עכ"ל ודבריו אינם מתקבלים על הלב הכי לא היו אז שופטים בארץ הא ע"פ וירדתי על ההרים אמרו רז"ל זהו סנהדרין, וא"כ היאך הניחו הסנהדרין וזקני גלעד לאחיו לעשות עמו שלא כדין? ע"כ נראה מזה דלא כהרד"ק רק זונה היא כמו שאחז"ל (יבמות מא ע"א) וחכ"א אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, ואמו של יפתח היתה שפחה ונשתחררה, ועיי' בחו"מ (סי' רע"ט) מי שהי' לו שפחה והוליד ממנה בן כו' אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר ה"ז יירשנו דאמרינן דודאי שחררה מקודם ואח"כ קדשה, וכתב הרמ"א שם דלענין ממון המוציא מחבירו עה"ר עיי"ש ולכן הבנים גרשוהו עד שיביא ראי' ששיחרר אביהם את אמו קודם שקידשה, ויפתח אמר שיודע באביו דאדם כשר היה ולכן כפי ידיעתו את אביו שבטח עשה כהוגן הי' נשרש בלבבו שאחיו עשו עמו שלא כדין, ולפי"ז לא יקשה בעינך מדוע הניחו זקני גלעד והסנהדרין לעשות לו עול כי באמת לא יכלו לשפוט בזה ולחות דעתם, יען כי אינם נביאים לדעת עפ"י הנבואה אם שחרר אבי יפתח את אמו קודם שקדשה או לא ואחרי שאחיו היו מוחזקים בנחלת אביהם ע"כ גרשוהו מהם בטענת המוציא מחעה"ר:

ועפ"י דברינו אלה נבין מה שמספר לנו הכתוב ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב ודרשו חז"ל מקום שפטור מן המעשר, ולכאורה צריך להבין מה ענינו של מעשר שייך לבריחת יפתח, אבל לדברינו ניחא כי ידוע שיש כמה נפקותות לדינא בין עבד לישראל בתרומה ומעשר וחלה והנה בלי ספק נהגו אנשי עירו ומקומו של יפתח עמו לענין תרומות ומעשרות וחלה כעבד מפני הספק, וזהו ודאי שלא הניחוהו ליקח בת ישראל דהא אפי' אם הי' אבי יפתח אדם כשר כדבריו בכ"ז לא מהני לי' החזקה כולי האי ליתן לו בת ישראל כמבואר בסמ"ע (שם ס"ק טז) וא"כ הי' שרוי בלא אשה שהוא כשרוי בלא טובה כמאמרם ז"ל ע"כ למען לא יתחזק עי"ז דברי אחיו כי עבד הוא ע"כ ברח לו אל ארץ טוב אף שהוא מא"י לחו"ל אבל המקום הזה טוב לפניו שלא יצטרכו תמיד לדקדק עמו בתרומות ומעשרות ובנשיאת אשה מבנות ישראל, ובמקום שאין מכירין אותו יעשה מה שלבו חפץ ויקח אשה מבנות ישראל ובזה ישתקעו דברי אחיו, וברבות הימים יהי' הכל נשכח, ולא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם כי בן שפחה הוא:

והשתא נחזי אנן דהנה אם האמת כדברי אחי יפתח אזי הוא ולד שפחה דולדה כמותה והוא בעצמו הא לא טבל לשם גירות לכן דינו כנכרי, ומבואר בירושלמי (נזיר פרק ט' הלכה ח') דנכרים אין להם היתר חכם שדרשת חז"ל הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו לא נאמר בנכרים לכן אין לו ליפתח התרה, ועי' רש"א זבחים (דף קט) שכ' וז"ל דדרשה הזאת שטמאים אסורים להקריב לבן נח אינו פשוט כ"כ עיי"ש ולדברי רש"א בתענית (דף ד) אם נאמר דיוכל להקריב דבר טמא יוכל היות שחל נדרו גם על האדם דאדם נמי בכלל דבר טמא לקרבן הוא עיי"ש והראי' דהא פנחס אמר דהי' מתיר לו מכלל דחל נדרו, ואם כדברי אחיו שעבד הוא אזי אין קורין אותו בשם אב כמבואר בברכות (דף טז), והנה רק פנחס הי' יכול להגיד פשר דבר ע"י אורים ותומים אם יפתח הוא עבד כדברי אחיו או לא, אך לא רצה להתערב בענין זה, כי הי' הדבר נוגע לכל גדולתו ונשיאותו של יפתח ואם יתודע לו ע"י או"ת שהוא עבד אזי יורידו אותו תיכף ומיד ממלוכה **([עיי' בשמואל א' קאפיטל י' פ' כ"ב מ"ש רש"י ב' מדרש תנחומא והבאתי דבריו לקמן על אתר עי"ש]:)** כמבואר בב"ק (דף פח) וכל זמן שהי' הדבר מוטל בספק הי' פנחס בשב ואל תעשה יען כי באמת הי' יפתח איש גבור חיל ועל ידו נעשו תשועות גדולות לישראל, אבל אם ישאל באו"ת ויענו לו כי עבד הנהו אז אין עצה ואין תבונה נגד ההלכה הפסוקה בתורה מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל כו' איש נכרי, ועפי"ז תקל מעל פנחס הקושי' מדוע לא הלך אצל יפתח להתיר הנדר ולהציל נפש מישראל, כי הלא לא יוכל להתיר את הנדר אם לא שידע בתחילה בבירור כי ישראל הוא ולא עבד וזאת לא יוכל לדעת בלי אורים ותומים ולשאול באו"ת לא הי' יכול מטעם האמור לעיל ואתי שפיר:

והנה כל הדברים האלה וככל החזיון הזה לא הי' נעלם מיפתח ובתו, אחרי אשר סבבה הלכה אל הסנהדרין להתיר הנדר ואמרו כי לא מצאו פתח, אז הבינו כי נדרש לזה נביא ד' ואו"ת לדעת אם עבד הוא כדברי אחיו, ואם כנים דברי אחיו אז ידרוש באו"ת אם לנכרי יש התרת נדרים הפורחים באויר גם לבן ישראל כמבואר בחגיגה (דף ד) או לא ואם נכרי יכול להקריב דבר טמא גם כאדם או לא, ע"כ באנחה ובשברון מתנים אמר יפתח אל בתו כעת שאני מוכרח לילך אל פנחס דוקא להתיר את נדרי יוכל היות שאחרי שישאל באו"ת יודע כדברי אחיי כי הנני עבד ולכן בזה לבד הכרע אין לי נפילה יותר גדולה מזה, והא תינח אם יצא ממנו פסק הלכה שלבן נח יש ג"כ התרה לנדרו אז לפחות יהי' זאת נחמתי בעניי כי תשאר את בחיים, אבל אם יצא ההלכה ממנו שלבן נח אין התרה ויוכל להקריב גם אדם כדבר טמא, כנ"ל, אז אוי' לי כי הכרעתני בשתי נפילות, כי עבד יקראוני, וגם אותך יחידתי אובד סלה, ואף אם יצא ממנו הלכה שאסור לבן נח להקריב קרבן אדם ותשאר בחיים בכ"ז אוי' לי כי לא אוכל לקרוא לך בשם "בתי" כי בזה אזרה מלח על פצעי לבבך בהזכירך בזה הפגם שלך כי בת נפקת ברא את (כמבואר בחו"מ סי' רע"ט סקי"ד), גם אם יודע לפנחס ע"י או"ת שהנני עבד אז יסירו אותי ממלוכה כנ"ל לכן ואת היית בעוכרי בזה, והפצעים האלה שהיו בלבבם לא הי' באפשרם לגלות לשום אדם בעולם, לכן כאשר שאלו את יפתח מדוע לא תלך לפנחס להתיר נדרך השיב בערמה לשואליו כי אני שופט ונגיד מהנימוס שיבוא אצלי, ופנחס הי' משתמט לבוא אצל יפתח מטעמים הנ"ל. ותען בתו ותאמר טוב מותי בת מלך מחיי בת עבד, כי אם חלילה יצא מפי כהן גדול ונביא כי הנך עבד ולבן נח יש התרה ואשאר בחיים אז קצתי בחיים כזה אשר הורגלתי בחבורות פחות ושרות, שידה ושידות, ועתה כלם יתרחקו ממני ובת עבד יקראוני, וגם שם אבי היקר לי מכל סגולה אובד סלה כי אין קורין אב לעבד, ואותך יסירו ממלוכה, כנ"ל, ואיכה אוכל וראיתי בשפלותך ובשפלות ישראל אשר יאבדו על ידי איש גבור חיל מלאך מושיע, אשר עשה נקמות מאויביהם ובכל אשר פנה השכיל הצליח, וכאשר אתה קוננת ואת היית בעוכרי כן הם יקוננו עלי תמיד את הקינה הזאת כי אני הייתי בעוכרם, ובפרט כי יוכל היות כי בן נח יוכל להקריב אדם כדבר טמא כנ"ל ואז עפ"י דברי פנחס אעלה כליל על מזבח ד' בשם בת עבד. לכן "אבי", פצית פיך גו' כאשר יצא "מפיך" דוקא, ולא כאשר יצא מפי פנחס חלילה כי אז אובד שם "אבי" היקר לי מכל סגולה וכל ישראל יזכרוני לאלה ולקללה, כי על ידי אבדו איש גבור חיל, ואני הייתי גם בעוכרם לכן אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאויבך וגו' לכן כל ישעי וכל חפצי כי תעשה גם לימים יבאו חיל בישראל וצלח ורכב עד אשר תשית אויבך הדום לרגליך, וכ"ז יהי' אך אם תעשה כאשר יצא מפיך דוקא אז אמות בת מלך, ואתה תהי' שופט ונגיד, ועמך ישראל יהיו מאושרים ומוצלחים ויזכירוני תמיד לתהלה ולתפארת, אבל לא כן כאשר תמתין עד אשר יצא מפי פנחס אז אמות בת עבד ואותך יורידו ממלוכה וכל ישראל יזכירוני לאלה ולקללה, ואם אפי' אשאר בחיים יבדלו ממני רעותיי ומיודעי מחשך, ובין השפחות אתחשב. ואיך אראה ברעה אשר ימצא אותך בהורידם אותך ממלוכה וברעה אשר ימצא את עמי באבדם מלאך מושיע:

עתה קורא יקר הפוך בה והפוך בה ותמצא כי כנים ואמתים דברי חז"ל וקבלתם בהסיפור הזה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי גם רבקה אמנו לא רצתה בחיים מרים ולהתרועע עם השפחות של בני חת ואמרה ע"ז קצתי בחיי למה לי חיים. – וגם רחל אמנו כאשר מנע ממנה ד' פרי בטן, ובקנאתה לאחותה, אמרה ליעקב במר נפשה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, וגם אבי הנביאים והחכמים בהציק אותו בני עמו אמר הרגני נא הרג ואל אראה ברעתי. וגם אליהו הנביא בברחו מאיזבל כתיב בי' וישאל את נפשו למות וגו' עתה ד' קח נפשי (מלכים א' יט) וגם יונה בן אמתי כאשר הכתה אותו השמש אמר טוב מותי מחיי וגם החכמים הגידו או חברותא או מיתותא, ומעתה אחרי זכינו לברר הענין הזה ואת התלוי בו אשר בזה יתורצו כל הדקדוקים אשר דקדקנו יוצא כאור צדקת חז"ל בזה וקבלתם בהסיפור הזה פשוטו כמשמעו, – כי כן דרך כל איש לבחור יותר במות מלחיות חיי צער ולראות ברעתו כמ"ש הרד"ק בשמואל (א' ב' פ' לג) וז"ל וזהו כליון עינים שיראו בב"ה כהן ונגיד עליהם גבי בני עליא ויותר גדול עונש זה משימותו כלם ולא ישאר מהם זכר ולפיכך אמר ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי והענין כענין שאמר דוד אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו כי זהו העונש הגדול שיחיו ויראו ברעתם, וכן שאל משה רבינו ע"ה הרגני נא הרג ואל אראה ברעתי עכ"ל הרד"ק. הדברים הנעימים והאמתים האלה יתנו עוז ותעצמות לכל מה שכתבנו כי באות נפשה בחרה למות בת נסיך מלחיות חיי שפחה ולראות ברעתה וברעת אביה וברעת עמה:

פרק יג

[ב] ויהי איש אחד גו' [ג] וירא מלאך ד' אל האשה ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן:

[ד] ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא:

[ה] כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים:

[ו] ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה גו' [ז] ויאמר לי הנך הרה וילדת בן ועתה אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומאה כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו:

[ח] ויעתר מנוח אל ד' ויאמר גו' איש האלהים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד:

[ט] וישמע אלקים בקול מנוח ויבא מלאך אלהים עוד אל האשה גו' [י] ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה גו' [יב] ויאמר מנוח עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו:

[יג] ויאמר מלאך ד' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר [יד] מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל כל אשר צויתיה תשמור:

[יז] ויאמר מנוח אל מלאך ד' מה שמך גו' יח ויאמר גו' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי:

הדקדוקים בזה רבים במה שגרעה והוסיפה ממה שאמר לה המלאך א) מה שלא אמרה למנוח דברי המלאך הנה נא את עקרה ולא ילדת. ב) מדוע העלימה מבעלה מה שאמר לה המלאך ועתה השמרי נא. ג) העלימה מה שאמר המלאך ומורה לא יעלה על ראשו, ד) הוסיפה על דברי המלאך שאמר לה כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן ותו לא והיא הוסיפה מן הבטן עד יום מותו. ה) שאל מה נעשה לנער היולד מה הי' הספק שלו הלא היא אמרה כי נזיר אלקים יהי' הנער. ו) הלשון לנער היולד צריך ביאור. ז) איזה ספיקות הי' למנוח עד שבקש שהמלאך יבוא אליו ויורהו, ואחרי התראה המלאך אליו שאל מה יהי' משפט הנער ומעשיהו. ח) המלאך הוסיף למנוח מכל אשר יצא מגפן היין שלא אמר זאת מתחילה להאשה. ט) מדוע העלימה מבעלה הבשורה הנעימה והוא יחל להושיע את ישראל. י) צריך להבין דרישת שמו ותשובת המלאך והוא פלאי:

ועתה אשים בעזה"ש המעקשים למשור בטוב טעם אשר יאמרו כי הוא זה, ולפי סדר הדקדוקים א) מה שגרעה מדברי המלאך שאמר לה הנה נא את עקרה ולא ילדת יונח עפ"י דאיתא במ"ר (פ' נשא) ויאמר לה הנה נא את עקרה הודיע לה שהיא עקרה ולכך לא ילדה כדי לשים שלום בינה ובין בעלה לפי שהיא היתה מתרעמת על מנוח בעלה שלא היתה יולדת כו' עיי"ש וע"כ לא ספרה לפני מנוח מה שאמר לה הנה נא את עקרה ג"כ מפני השלום שלא יודע לו שהמניעה ממנה. ב) ומה שלא אמרה למנוח מה שאמר לה המלאך ועתה השמרי נא יונח עפ"י דאיתא במנחות (דף לו) דכל מקום שנאמר פן השמר ואל אינו אלא בל"ת ועי' מש"כ התוס' ביומא (דף פא) ובעירובין (דף צו) עיי"ש, וא"כ לא רצתה לומר למנוח הלשון דהשמר, דא"כ יהי' במשמע שבנזירות שמשון אין בו עשה רק לאו, דעשה דמוצא שפתיך תשמור לא שייך בנזירות שמשון, כיון דלא יצא נזירות מפיו, ועשה דקדוש יהי' גדל פרע נמי ליתא כמש"כ הרמב"ם (פ"ג דנזירות הלכה ט"ו) כיון דנטמא הנזיר בצרעת אזי בטל העשה דקדוש יהי' כו' וא"כ ה"ה בנזירות שמשון כיון דמותר להטמא למתים ליכא גבי' עשה דקדוש יהי' ועשה דהבאת קרבנות אינו שייך גבי נזיר שמשון וא"כ כיון דאין בו שום עשה רק ל"ת גרידא ולהזהיר קטנים שלא יעברו על ל"ת אינו מוטל על האב, דמצות חינוך המוטל על האב הוא רק לחנכו לעשות ולקיים מ"ע כמבואר בנזיר (דף כח תוספות ד"ה בנו), וא"כ מאחר דבנזירות שמשון ליכא רק ל"ת גרידא מהלשון דהשמרי וכנ"ל ואין כאן עשה בהדה ליכא על מנוח שום חיוב מצד מצות חינוך ע"כ העלימה אשת מנוח הלשון דהשמרי נא בכדי שלא יבוא מנוח להקל במצות חינוך:

ומטעם זה העלימה ממנוח מה שאמר לה המלאך ומורה לא יעלה על ראשו משום דמזה ג"כ משמע שמצות חינוך לא שייך גבי' דאל"כ לא הי' להמלאך להזהיר ע"ז כמו שיבואר דלענין העברת תער אסור לגלחו אעפ"י שהוא קטן אפי' בלא טעם דמצות חינוך כדאיתא בנזיר (דף מד) שבתגלחת עשו בו המגלח כמתגלח לכן איסורא רמיא על המגלח להעביר עליו תער וכמו דאמרינן בנזיר (דף נז) דהמקיף את הקטן חייב, וא"כ איסור דתגלחת לאו משום מצות חינוך נגעו בה דהאיסור הוא מצד עצמו מוטל על כל מי שהוא לגלח את הנזיר ולאו דוקא על מי שמחויב לחנכו וא"כ למה היה להמלאך להזהיר ע"ז, כיון שהוא מובן מאיליו מאחר שהוא נזיר מן הבטן איסורא רמיא על המגלח גם בעודנו קטן כיון דבתגלחת עשו את המגלח כמתגלח כדאיתא בנזיר (משא"כ בשאר איסורי מיר עיי"ש בנזיר) וכדין דהמקיף את הקטן וכיון דהמלאך הזהיר על דבר שמובן מאליו, חתרה אשת מנוח למצוא בזה איזה חידוש קמ"ל בזה, ולא מצאה טעם יותר מספיק אלא שבא להודיע זאת גופו שמצות חינוך לא שייך גבי', ואע"ג שכבר מוכח מהלשון דהשמר, שלשון זה הוא רק על ל"ת, וכיון דעשה ליכא בהדה ממילא אין כאן משום חינוך כמ"ש מהתוס' נזיר (דף כח) ד"ה בנו בכ"ז הי' צריך המלאך בהוספה זו דומורה לא יעלה על ראשו משום דמהשמרי לחודא אין הטעם מספיק כל צרכו להוכיח על מצות חינוך, משום דהלשון השמרי נא הוא ציוויי רק על אשת מנוח, ואשה אינה מצווה על מצות חינוך אפי' היכא דשייך מצות חינוך שהחוב רק על האיש ולא על האשה וכדאי' בנזיר (ד' כט) קסבר איש חייב לחנך את בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך את בנה, וכיון שהוא נזיר מן הבטן וממילא הי' צריך להזהיר אותה דבעודו בבטן לא שייך להזהיר את האב ואתתא אינה מצווה במ"ע משו"ה אמר לה המלאך הלשון דהשמרי נא והשמר הוא ל"ת ובל"ת גם האשה מוזהרת וא"כ מהלשון דהשמרי נא אין די להוכיח על מצות חינוך משום דאפשר לומר כנ"ל לכן בא המלאך להוסיף ומורה לא יעלה על ראשו שלגופי' לא אצטריך כיון דבתגלחת עשו המגלח כמתגלח, רק לאשמעינן שדינו יהי' רק בל"ת כדי להוכיח שמצות חינוך לא שייך בזה וע"כ העלימה זאת ממנוח:

ולישב את יתר הדקדוקים מהצורך להקדים מה דאיתא במדרש (פ' נשא) ויאמר מנוח עתה יבוא דבריך אמר לו מנוח עד כאן שמעתי מהאשה והנשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן אבל עתה יבוא דבריך, מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין לדבריה שמא חלפה בדברים, או פחתה או הותירה, מה יהיה משפט הנער מנזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד. ומעשהו מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהי' הרה ממנו, ויאמר מלאך ד' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה לחלוק כבוד וכו' תשמור על חומץ יין ושכר ומשרת ענבים כו' וכל אשר צויתיה תשמור מה שאמרתי לה ומורה לא יעלה על ראשו:

ויבואר דברי המדרש ואופני הספיקות של מנוח עפ"י דאיתא בש"ס יבמות (דף קיד) ת"ש אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ועי' בלח"מ בהרמב"ם (ה' אבל פ"ג) מה שפי' הר"א מזרחי דקושטא דמלתא דשאני כהנים דריבה בהם מצות יתירות וכדאיתא (שם ביבמות) ואי אשמעינן כהנים הו"א שאני כהנים משום דריבה בהם הכתוב מצות יתירות וע"כ כתב שצריכין דהיינו שצריך להזהירם מלטמאות וחמיר יותר משאר איסורין דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו רק דלא למיספי לי' בידים אבל אצל כהנים דריבה בהם הכתוב מצות יתירות ע"כ צריכין הגדולים להזהיר על הקטנים עכ"ל (וכ"ה בטויו"ד בסי' שע"ג ובטוא"ח סי' שמ"ג בב"י ובב"ח עיי"ש):

ולפי"ז יש להסתפק בנזירות שמשון אי דמי לכהן וע"כ יש לשומרו מיד אחר שיולד, או דלמא לא דמי לכהן שכהן קדוש בקדושה עצמיית משא"כ בנזיר שקדוש רק בתורת קבלת קדושה וכדתנן בנזיר (דף מו) כהן גדול ונזיר כו' מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה רא"א יטמא כה"ג ואל יטמא נזיר כו' אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כה"ג שקדושתו קדושת עולם ובירושלמי (פ"ק דנזיר) בהא דיטמא נזיר שאין קדושתו קדו"ע פריך הגמ' הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינה תורה פי' דנזיר סתם הוא מן התורה שלשים יום אעפ"י שהקדישו אביו מרחם אעפי"כ אינה תורה רק מצד שקיבל, וכמו שאם הי' מקבל עליו כמה נזירות כמו שאומר הריני נזיר מלא הבית או הקופה בפ"ק דנזיר (ד' ח) ע"ז אומר זו תורה פי' בכהן דעיקר הקדושה הוא קדושה עולמית משא"כ בנזיר דעיקר נזירות עפ"י תורה לא הוי רק למ"ד יום ואעפ"י שמקבל עליו יותר אינה תורה רק עפ"י קבלתו וא"כ קדושת כהן חמיר יותר מקדושת נזיר דקדושת כהן הוא קדושה עולמית משא"כ בנזיר ואפי' הדירו אביו מרחם, זו תורה וזו אינה תורה רק מצד הקבלה ולא בעצם וא"כ קדושת כהן יותר חמיר, וא"כ לענין להזהיר גדולים על הקטנים גבי נזיר ליכא למילף מכהנים, אעפ"י שזה קדוש וזה קדוש אבל קדושתם אינו שוה, וא"כ אפשר לומר אעפ"י דבכהנים מצינו חידוש דהגדולים מוזהרים על הקטנים, גבי נזיר אינו כן משום דקדושת נזיר קלה מקדושת כהן כנ"ל דזו תורה וזו אינה תורה:

אך אפשר לומר שרק בנזיר סתם יש לחלק מכהן מטעם שקדושתם אינה שוה אבל בנזירות שמשון שהוא מן הבטן עד יום מותו אזי הוי קדושתו קדושת עולם, ועוד דנזירות שמשון מיחשב כקדושה עצמיית, ומשו"ה אמרינן דנזירות שמשון ליתא בשאלה (כמ"ש אאמו"ר הגאון זצללה"ה בספרו א"ה דף א' באריכות) וא"כ לפי"ז יש לומר דנזירות שמשון כיון דקדושתו חמורה יותר א"כ דמי קדושתו לקדושת כהן ושפיר איכא למילף מכהן לענין להזהיר גדולים על הקטנים, וזאת היתה הטעם של אשת מנוח שהוסיפה על דברי המלאך עד יום מותו והמלאך לא אמר לה רק כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן ותו לא אחרי שהבינה מדברי המלאך מהלשון דהשמר ומאזהרת המלאך ומורה לא יעלה על ראשו שלגופי' לא אצטריך בא ע"כ להשמיע כי אין בזה משום מצות חינוך וכמוש"כ שמשו"ה גרעה והעלימה ממנוח אישה שני הדברים הללו בכדי שלא יבוא מנוח להקל במצות חינוך שלא רמיא עליו בזה, והוסיפה בצדיה "עד יום מותו" להודיע למנוח שיהי' קדושתו קדושת עולם, וא"כ שוה בזה לקדושת כהן וכשם שגבי כהנים מוזהרים הגדולים על הקטנים אף דלגבי נזיר סתם ליכא למילף מכהן משום דקדושתם אינו שוה אבל בנה שיהי' נזיר עולם עד יום מותו דמי קדושתו לקדושת כהן ומוטל על מנוח להזהירו:

ומטעם הזה גרעה ג"כ מה שאמר לה המלאך והוא יחל להושיע את ישראל דהמפרשים פרשו שיחל הוא התחלה ולא יגמור ועיין בסוטה (דף ט) ואיתא במדרש כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן עד יום מותו, היא הוסיפה עד יום מותו לפי שלא ידעה מה שעתיד אבל המלאך הי' יודע שעתיד לאבד נזירותו ע"י דלילה ע"כ לא אמר עד יום מותו וכפי דברי המדרש הזה נאמנו מאד פירושם דוהוא יחל היינו שיתחיל ולא יגמור כי מחמת שהלך אחר עיניו ונתקלקל ע"כ לא הוי רק התחלה, וע"כ היא שחפצה לספר למנוח אופן נזירותו באופן שלא יבוא מנוח להקל במצות חינוך והוסיפה "עד יום מותו" להודיע למנוח שיהי' קדושתו קדושת עולם וא"כ שוה קדושתו לקדושת כהן ושפיר איכא לדמויי לדין כהן לענין אזהרת הגדולים על הקטנים וא"כ מוטל על מנוח להזהירו גרעה מדברי המלאך הלשון והוא יחל להושיע שמזה איכא למישמע שיחל ולא יגמור וא"כ לא הוי קדושתו קדושת עולם ואין קדושתו שוה לקדושת כהן וליכא למילף לענין אזהרת גדולים על הקטנים:

ועתה נבאר מה היו הספיקות של מנוח בהקדם מה דאיתא במדרש (פ' נשא) ויאמר מנוח עתה יבוא דבריך אמר מנוח עד כאן שמעתי מן האשה והנשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן אבל עתה יבוא דבריך מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדבריה שמא חלפה בדברים או פחתה או הותירה, מה יהיה משפט הנער מנזירות יצטרך הנער לשמור אותו אחר שיולד, ומעשהו, מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהי' היא הרה ממנו, ויאמר מלאך ד' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה לחלוק כבוד כו' תשמור על חומץ יין וחומץ שכר ומשרת ענבים כו' וכל אשר צויתיה תשמור מה שאמרתי לה ומורה לא יעלה על ראשו עכ"ל המדרש. מדברי המדרש הזה משמע שמנוח לא האמין לכל דברי אשתו לסמוך עליה פן פחתה בדברים או פן הותירה והדינים משתנים עפ"י הסיפור שספרה אשתו לדברי המלאך ונולדו לו ספיקות אלה שאבאר, אחרי שכך דרכה של אשה להוסיף בדברים או לגרוע ע"כ עלה ונסתפק אולי תבות אלו "עד יום מותו" הוסיפה מדעתה, ולכן רק לפי ההוספה שלה יוצא הדין שדמי קדושתו לקדושת כהן וכיון שדמי קדושתו לקדושת כהן מצינן למילף מכהן שיהיו מוזהרים לשמור את הנער גם בעודנו קטן כשם שבהכהנים מוזהרים הגדולים על הקטנים, אבל באמת לפי דברי המלאך אולי לא יהי' נזיר עולם וע"כ לא הוי קדושתו שוה לקדושת כהן וע"כ אינם מוזהרים הגדולים על הקטנים ולא יצטרך מנוח לשמור את הנער בעודנו קטן. זאת ועוד אחרת עלה ונסתפק שאפי' אי נימא שקדושתו יחשב כקדושה עולמית אולי נזירותו הוי מטעם נדר ולא הוי דינו אפי' כנזיר סתם, כדאיתא בנדרים (דף נב) הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין אבל הנזיר אסור במשרת נמי, וא"כ אי אמרינן בנזירות שמשון שאינו אסור רק מחמת נדר א"כ מותר במשרת, וזהו ששאל מנוח מה נעשה לנער היולד פי' מיד שיולד אם מוטל על מנוח לשומרו בענין נזירות אעפ"י שהוא קטן או לא ואחרי שנראה אליו המלאך שאל מה יהי' משפט הנער ומעשהו, פי' לברר לו משפט הנער אם הנזירות הוא בתורת נדר, ואז משפטו חלוק גם מנזיר סתם לענין משרת או לא וכשהכיר המלאך את ספיקותו של מנוח שלא יאמין לדברי אשתו אמר מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר, וכיון שהטיל עליה שגם בעת ההריון תשמר מדברים האסורים בנזיר, מובן מאליו שקדושתו הוי קדושה עצמית ודמי לכהן בזה ופשיטא שאחר שיולד מוזהרים הגדולים עליו לשמרו כמו גבי כהן, וכביאור המדרש כל אשר צויתיה תשמור מה שאמרתי לה "ומורה לא יעלה על ראשו" ירצה בזה כי גם אמו מוזהרת עליו לאחר הלידה לשמור שמורה לא יעלה על ראשו מפני שקדוש הוא קדושה עצמיית, והוי שוה לכהן, ואעפ"י שלבסוף נתקלקל ולא הוי קדושתו קדושת עולם לא מיגרע קדושתו בזה והוי רק ככהן המחלל קדושתו כיון דקדושתו הוי כקדושה עצמיית עפ"י דברי הירושלמי שהבאתי לעיל ומשו"ה לא מהני בי' שאלה. – וגם על ספיקותו של מנוח אולי כל עיקר נזירות שמשון הוי רק מצד נדר וא"כ דינו חלוק מנזיר סתם שיהי' מותר במשרת ע"ז הוסיף המלאך למנוח מכל אשר יצא מגפן היין כלומר גם היוצא מגפן היין שהוא משרת אסור לו וכמו שהוכיח המהרי"ט בתשובה שנזירות הוא אסור מדין תורה ולא מצד נדר שפר מצד נדר הי' מותר במשרת ענבים כדאיתא בנדרים (דף נב) שהנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין:

עוד ספק אחד נסתפק מנוח שיהי' נפ"מ לדינא אם הנזירות יהי' מתורת נדר אז לא מצטרפין איסורי נזיר זה עם זה כדאיתא בשבועות (דף כב) עיי"ש אבל אם שוה דינו לנזיר סתם אזי מצטרפים האיסורים זה עם זה כדאיתא בנזיר (דף ד') ולרבנן נמי הכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה, והספק הזה מרומז בדברי מנוח אל המלאך מה יהי' משפט הנער כלומר אם משפטו הוא מצד נדר או כמו שאר נזירות, ובשביל זה הוסיף המלאך מכל אשר יצא להודיע למנוח שאיסורי נזיר מצטרפין משום דדינו שוה לנזיר סתם, ויען כי ידע מנוח שכל מלאך השלוח לאיזה ענין יקרא שמו על הענין לכן שאל אותו מה שמו ואולי מהשם שהוא נקרא מהשי"ת על המעשה הזה יתברר לו ג"כ איזה חידוש דין מזה, ע"כ השיבו המלאך למה זה תשאל לשמי כי שום חידוש דין לא יצא לך מזה, באשר שמי הוא פלאי על שם הנזירות כמבואר במדרש, ואף דאיתא בחגיגה (דף ד') תניא ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שני פעמים א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר, מ"מ אחרי שבארתי לך באר היטב, שנזירות בנך הוא מתורת נזיר ואין דינו חלוק בשום צד בין לענין משרת ובין לענין צירוף לכן בודאי אין לך לטעות אם יש בנזירות שלו שום היתר, היינו ששמי פלא יורה על הפלא השני הפלאה להיתר, ובודאי רק יורה על הפלאה לאיסור ולא מהני התרה, כאשר בארתי לך היטב היטב בדברי הקודמים. ומעתה יונחו כל הדקדוקים שדקדקנו בזה בטוב טעם ודעת כפתור ופרח בעזהשי"ת:

[כא] ולא יסף עוד מלאך ד' להראות אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא:

[כב] ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלקים ראינו:

[כג] ותאמר לו אשתו לו חפץ ד' וגו'

הנראה מהכתובים האלה שעד עתה לא חשבוהו כמלאך, ורק אח"כ משום דלא יסף עוד להראות אז חשבוהו למלאך. ולכאורה יש להבין מדוע לא הכירוהו מקודם למלאך ואיזה סימן הי' בו אח"כ שהכירוהו בזה כי מלאך ד' הוא?

ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בס' נחלת יהושע שיובן עפ"י דאיתא במדרש (סוף בראשית פ' נ') א"ר לוי אברהם שהי' כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים, א"ר חנינא עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים משעשו שליחותן קראן מלאכים א"ר תנחומא לא' שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע לבית אוריין שלו הי' מהלך כפגן, כיון שהגיע לבית אוריין שלו הי' מהלך כקאלמין. כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים ואח"כ קראן מלאכים עכ"ל וא"כ גבי מנוח ג"כ אפשר שמתחילה לא היה נדמה כדמות מלאך ממש מפני שעוד טרם נגמר השליחות וכדאיתא במדרש שנקרא שמו פלאי ע"ש הנזירות, ואפשר לומר עוד משום שלשון הפלאה הוא לפרש הנזירות כמ"ש לא נתנה נזירות אלא להפלאה ועל כן כל זמן שלא נגמר השליחות ולא נדמה בדמות מלאך ממש אמרה אשת מנוח איש האלקים בא אלי ומראהו "כמראה" מלאך האלקים כלומר נדמה לה כמלאך אבל לא כמלאך ממש. ובתפלת מנוח כתיב "איש האלהים" אשר שלחת אבל לא מלאך ובפעם השנית בהראותו אמרה הנה נראה אלי "האיש" כלומר בדמות איש נדמה להם מאחר שלא נגמר שליחותו אבל לאחר שגמר שליחותו ובעלות הלהב השמימה עלה גם הוא ולא יסף עוד להראות אליהם אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא, וע"כ הי' מתיירא ואמר "מות נמות כי אלקים ראינו" ותאמר לו אשתו לו חפץ ד' כו' ולא הראנו את כל אלה, פי' מאחר שהתראה אליהם מתחילה בדמות איש הוא לנו לאות כי הוא בשליחותו של מקום וקודם שנגמר השליחות עליו להראות כדמות איש "והשמיענו את כל זאת" פי' אחר שהשמיענו את כל זאת כלומר איך להתנהג עם בננו שצריך להולד והשמיענו את כל הלכותיו ומשפטיו לחנכו ולחכמו ורק אז הכרנו בו שהוא מלאך לאחר שגמר שליחותו עוד חי' בחי' עד שתגמר השליחות בשלימות כלומר שנזכה לגדלו ולחנכו ולחכמו:

פרק יד

[א] וירד שמשון תמנתה וירא אשה מתמנתה גו' [ב] ויעל ויגד לאביו ולאמו ויאמר אשה ראיתי בתמנתה מבנות פלשתים ועתה קחו אותה לי לאשה [ג] ויאמר לו אביו ואמו האין בבנות אחיך וגו' [ד] ואביו ואמו לא ידעו כי מד' הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים ובעת ההיא פלשתים משלים בישראל:

יש לדקדק א) מהו שמסיים הכתוב ובעת ההיא פלשתים משלים בישראל, מה ישמיענו בזה. ב) קושית הרד"ק (י"ג פ' ה') וז"ל ויש לתמוה היאך מי שצוה עליו הבורא ית"ש להיות קדושתו מן הבטן איך נטמא בבנות פלשתים?

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דכתיב (שם טז) וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו' ובש"ס (סוטה דף ט) רבי אומר תחלת קלקולו בעזה לפיכך לקה בעזה ופריך והכתיב וירד שמשון תמנתה ומשני תחילת קלקולו מיהא בעזה הוי ופירש"י דהאי דתמנת לאו קלקול הוא שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות, והקשה המהרש"א מע"ז (דף לו) דמוכח התם דבז' עממין גרע דרך חתנות מזנות ותירץ דהאי דתמנת היינו שלקחה לו לאשה אחר שנתגיירה עיי"ש [וכן איתא בירושלמי פ"ק דסוטה עיי"ש] ובאמת מפורש ברמב"ם [פי"ג מהל' אישות הל' יד] וז"ל אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל ישאו נשים כו' אלא שנתגיירו אך כיון שנתגיירו לשם שלחן מלכים כו' ע"כ היו חשובים כאלו נשאום קודם הגירות (ועיי' לק' מלכים א' י"א מ"ש בזה) ועי' בזה דברים נמרצים בסי' י"ג פסוק ד' ברד"ק שם באריכות בזה עיי"ש וא"כ כיון שעיקר החטא היה שלא הי' הגירות גמורה רק לשם גדולה, ההיא דעזה מיחשב קלקול יותר מההיא דתמנת, דלפי המבואר בש"ס חטא דתמנת לא הי' מצד עצם הנשואין רק מטעם דאזיל בתר ישרותי' כדאי' (שם) בסוטה שמשון בעיניו מרד שנאמר ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני לפיכך נקרו פלשתים את עיניו ופריך והא כתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מד' הוא ומשני כי אזיל מיהו בתר ישרותי' אזיל עכ"ל אבל עצם הנשואין לא חשיב חטא, וצריך טעם ע"ז. ונראה שהטעם הוא כי הגירות דתמנתה מיחשב לגירות גמורה שאז טרם נתגדל שמשון לעשות לו שם בארץ שיגרע בזה כח הגירות מטעם גירות לשם שלחן מלכים וכדומה אחרי כי שמשון לא הי' נחשב בעת ההיא משא"כ ההיא דעזה שהיתה אחרי שנתגדל שמשון והגירות לא מיחשבה כגירות גמורה שהיתה לשם שלחן מלכים ע"כ שפיר אמרינן דתחילת קלקולו בעזה הוי ששם מיחשבה עצם הנשואין לחטא מאחר דהגירות לא נחשבה כגירות גמורה. אבל קלקול דתמנתה לא מן השם הוא זה כי עצם הנשואין לא מיחשבה לחטא אחרי שנתגיירה והגירות מיחשבה לגירות גמורה מ"מ לקצת קלקול מיחשב ההיא דתמנתה מטעם דאזיל בתר ישרותי' וזהו שאמר הכתוב ובעת ההיא פלשתים משלים בישראל ירצה בזה לספר כי אין בזה חטא מעצם הקדושין אחרי שהפלשתים משלים בישראל וא"כ לא נוכל לחשוב הגירות דתמנתה שנתגיירה לשם שלחן מלכים והוי כגיורת גמורה, ובתוך דברינו הנ"ל מיושב גם תמיהת הרד"ק ז"ל:

ז"ל.

פרק יט

[יז] וישא עיניו וירא את האיש האורה וגו' [יח] ואת בית ד' אני הולך ואין מאסף אותי דכיתה:

[יט] וגם תבן וגם מספוא יש לחמורינו וגם לחם ויין יש לי ולאמתך וגו' אין מחסור כל דבר:

[כ] ויאמר האיש הזקן שלום לך וגו':

יש לדקדק מדוע רק אחרי שסיפר לו שאל בית ד' הוא הולך, ואין מחסור כל דבר, אז נתן לו שלום, הלא ידע הזקן כי איש אורח הוא באמרו מבית לחם יהודה עוברים אנחנו וגו' ואז הי' מהנימוס ליתן לו שלום כדרך כל הארץ?

ויתבאר עפ"י דאיתא בקדושין (דף לג) אמר מר יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת כו' ואקיש נמי הידור לקימה מה קימה שאין בו חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומנות רשאין לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתם ופריך והתנן כל בעלי אומניות עומדין מפניהם (פי' במביאי בכורים) ושואלין בשלומן ואומרים להם אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום כו' ודחי ודלמא שאני התם דא"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבוא עכ"ל הש"ס וא"כ יש סברה לומר דשייך כבוד לעוסק במצוה אף היכא דיש בה חסרון כיס כמו דבעלי אומניות מבטלין ממלאכתם לכבוד מביאי בכורים ולשאול בשלומם ואף למאי דדחי הגמ' משום טעמא דלעתיד לבוא יש למילף דעכ"פ היכא דאין בו חסרון כיס בודאי צריך לכבד לעוסק במצוה. ובזה יתפרשו הכתובים דהאורח מספר ואת בית ד' אני הולך פי' בדבר מצוה כמ"ש הרד"ק ז"ל כי הי' הולך שם להתפלל או לזבוח וכן ידמה לדעת המתרגם לבית מקדשא דה' אנא אזיל, וא"כ חייבים לנהוג בי כבוד ובכ"ז ואין איש מאסף אותי הביתה ואעפ"י דהגמ' מדחה דהכבוד למביאי בכורים, לא עפ"י דין הוא רק מטעם דנמצאת מכשילן לעתיד לבוא, אך מ"מ זהו טעם להכבוד שנהגו בהם בדברים שיש בו חסרון כיס כביטול מלאכה לבעלי אומניות, אבל היכא דליכא חסרון כיס מחויבים לכבד את העוסק במצוה, ע"ז אמר האורח וגם תבן גו' אין מחסור כל דבר א"כ אין אני מבקש כבוד שיש בזה חסרון כיס אחרי כי אין מחסור לי דבר וכיון ששמע הזקן שהולך האורח בדבר מצוה וא"כ צריך לנהוג בו כבוד כדתנן כל בעלי אומניות עומדים בפניהם כו' ואומרים להם בואכם לשלום ע"כ כתיב ויאמר האיש שלום לך:

פרק כ

[יח] ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלהים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחילה למלחמה גו' ויאמר ד' יהודה בתחילה:

[כג] ויעלו גו' האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי ויאמר ד' עלו אליו:

[כח] ופנחס בן אלעזר בו אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עו לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל ויאמר ד' עלו כי מחר אתננו בידך:

יש לדקדק א) דהנה בשבועות (דף לה) איתא הם לא בחנו אם לנצח אם להנצח ובאחרונה שבחנו הסכימו על ידן, הא פשיטא דכונתם הי' לנצח דלהנצח לא היו שואלין. ב) הא דמייחס כאן את פנחס עד אהרן הא בסנהדרין (דף פב) איתא ראיתם בן פוטי זה כו' שהרג נשיא מישראל בא הכתוב ויחסו בן אלעזר בן אהרן הכהן א"כ התם במעשה זמרי שייך ליחסו אבל הכא טעמא מאי בא הכתוב ליחס את פנחס? ועיין רד"ק מ"ש טעם ע"ז עיי"ש:

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מ"ש המ"ל ברמב"ם (ה' רוצח פ"א הט"ז) שיש חילוק בין מצוה לרשות דהיינו כגון הרודף אחר הערוה שמצוה להרגו, ונהפך השני והרגו אז בודאי נהרג עליו, כיון שהוא מצוה, א"כ אין לו דין רודף, אבל אם הוא רשות, דהיינו כגון הבועל כותית כו' או גואל הדם למ"ד רשות, אם נהפך זה והרגו, אינו נהרג עליו, כדאמרינן בסנהדרין (דף פד) אם נתהפך זמרי והרג את פנחס אינו נהרג עליו, עיי"ש במ"ל. והנה בענין פלגש בגבעה רצו לקנא לד' ולהרוג את אנשי בני בליעל אשר בגבעה למגדר מלתא (ועי' מ"ש הרמב"ן פ' בחוקתי) וע"כ חשבו שבודאי יצליחו נגד בני בנימין, וע"ז שאלו באו"ת אם מותרים הם לעלות למלחמה לקנא קנאת ד' צבאות והיתה התשובה שיהודה יעלה בתחילה, וכשראו אח"כ שלא הצליחו נסתפקו אולי מה שרוצים לקנא ולהרוג את בני בליעל לאו מצוה היא אלא רשות, וע"כ הדין בזה שאם נהפכו אינם נהרגים עליהם כיון שדין רודף עליהם מאחר דחשיב רשות ולא מצוה, וכמו שלגבי פנחס שהרג את זמרי דין רודף עליו ואעפ"י שהבועל כו' קנאין פוגעין בו אעפי"כ אם נהפך זמרי והרג את פנחס אינן נהרג עליו מאחר שלפנחס יש דין רודף, ע"כ שאלו עוד הפעם האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל כלומר אם זהו בתורת מצוה או בתורת רשות כיון שבני בנימין מצליחים, והמקנאים יש להם דין רודף אז ראוי לחדול מזה, וזהו מה ששאלו, אם אחדל, כלומר אם מיחשב רק רשות אז עליהם לחדול מזה, כיון שבני בנימין מצליחים, והיתה התשובה ע"ז ויאמר ד' עלו כי מחר אתננו בידך, וכיון שתהיו המנצחים ליכא נפקותא אם מצד מצוה אי מצד רשות. ומטעם זה שייך לייחס את פנחס הכא, דלכאורה קשה איך ביזו את פנחס במעשה דזמרי כדאיתא (בסנהדרין שם) ראיתם בן פוטי זה כו' שהרג נשיא מישראל, כיון שעשה כדין מה היה להם להבזותו, אך מפני שקנאת פנחס מיחשב רק רשות ולא מצוה, והראי' דדין רודף עליו, ואם נהפך זמרי אינו נהרג אם הרג את פנחס, וכיון שקנאתו לא מיחשבה מצוה רק רשות נצטערו מאד על שהרג נשיא, וביזו אותו, וע"כ בא הכתוב ויחסו, ולכן ה"נ ששאלו באו"ת ע"י פנחס להלחם עם בני בנימין, וקנאת המקנאים רק רשות נחשבה, וכשראו שבנימין מצליחים והרגו מישראל, וכיון שלהמקנאים מיחשב רק רשות, ע"כ יש עליהם דין רודף, ולא יהרגו אנשי בנימין שהרגו את ישראל הרודפים, וא"כ יבאו שנית לבזות את פנחס, ע"כ בא הכתוב לייחס גם הכא את פנחס:

תוכן העניינים

ברכת משה (שפירא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה