ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
יהושע
פרק ה
[ב] בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני ישראל שנית וגו' [ה] וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים וגו':
הנה רש"י ז"ל כתב וז"ל ורבותינו אמרו שנית זו פריעת מילה שלא נתנה לאברהם עכ"ל. ופליאה עצומה היא כי בסוף פ' לך על פסוק וישמעאל בנו וגו' בהמלו את בשר ערלתו פי' רש"י ז"ל וז"ל באברהם לא נאמר את לפי שלא הי' חסר אלא חיתוך בשר שכבר נתמעך עי"ת, אבל ישמעאל שהי' ילד הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה לכך נאמר בו את עכ"ל [ודבריו לקוחים ממדרש ב"ר פ' מ"ז ונראה שכן הי' גרסת רש"י ז"ל במדרש] הרי חזינן התם דדעת רש"י ז"ל בהיפוך שמצות פריעה נתנה לאברהם ומשו"ה פרע את מילת ישמעאל בנו:
אך לבתר עיונא נראה דיש ליישב דברי רש"י ז"ל בטוב טעם באופן דלא יסתרו דבריו אהדדי, והוא דדעת רש"י ז"ל דהאמת כדברי רבותינו שלא נתנה פריעת מילה לאברהם [וכדעת רב ביבמות עא ע"ב ודלא כלישנא אחרינא שם שגרס מאי שוב ומאי שנית דלפ"ז צריך לגרוס ודלמא לאקושי כו' ולאו לפריעה אתא עיי"ש ברש"י ד"ה ל"א אלא כגירסת הש"ס] והא דפרע מילת ישמעאל בנו לאו משום דהי' מצווה ע"ז מפי הקב"ה רק קיים מצות פריעה מדעתי' דנפשי' אע"ג דלא נצטוה כמו שקיים כל התורה עד שלא נתנה, וכ"ה בתוס' יבמות (עא ע"ב ד"ה לא) וז"ל שם ומ"מ אברהם פרע מילתו אע"ג דלא נצטוה כדאמר בב"ר וכונת התוס' הוא להמד"ר הנ"ל שמביאו רש"י בסוף פ' לך, וכן צ"ל שם בתוס' "ומ"מ אברהם פרע מילת בנו כדאמר בב"ר" (פ' מ"ז) "אעפ"י שלא נצטוה דאפי' עירוב תבשילין קיים" (כדאיתא ביומא ד' כח ובמ"ר פ' ס"ד) וסרה בזה דברי הגליון שם עיי"ש). שוב מצאתי בספר עץ יוסף אות יו"ד בפ' מ"ז שם שכ' כדברי חז"ל שם ואל המדרש הזה כיונו התוס' ביבמות (דף עא ע"ב) במ"ש ומ"מ אברהם פרע מילתו פי' שמל את ישמעאל עכ"ל והוא ברור:
הן אמנם דהרד"ק שם ביהושע כ' וז"ל ויש מרבותינו ז"ל שאמרו כי אמר שנית על הפריעה כי לא נתנה פריעת מילה לאברהם ונדחו דברים אלו ואמרו כי שנית ר"ל על ציצין המעכבים את המילה שמזהירו שיחזור עליהם שנית ויראה כי נמולו היטב אבל פריעת המילה נתנה לאברהם אבינו וכ"ה אומר בב"ר אברהם פרע את מילתו עכ"ל, הרי דפירש דברי המדרש כפשטן, אבל אנחנו רואים שגרסתו בש"ס היתה כהל"א שם מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה ולהאי לישנא גרסינן ודילמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב, כמש"כ רש"י ז"ל שם, אבל רש"י ז"ל גרס כגי' הש"ס דילן א"כ מאי שוב דמשמע זימנא אחריתא אלא לאו ש"מ לפריעה, ומאי שנית, פירש"י וז"ל השתא דדרשת שוב שנית מאי דרשת בי' לאקושי סוף מילה לתחילת מילה לציצין המעכבין כו' עיי"ש, ולכן ע"כ צ"ל שיש כאן ט"ס ברש"י פסוק ב' ופצ"ל ורבותינו אמרו ושוב זו פריעת מילה, שלא נתנה לאברהם] ולכן הוא מסכים כאן ג"כ לדעת רז"ל שמה שאמר הכתוב ושוב מל את בני ישראל קאי על הפריעה משום דלא נצטוה אברהם ע"י ועל כרחך הא דמביא רש"י ז"ל דברי המד"ר בס"פ לך הוא רק להגיד לן שדברי המדרש הם דברי אלקים חיים ואמתים שבאמת פרע אברהם את מילת בנו אבל רק בגדר אינו מצווה ועושה וכדעת התוס' ביבמות אשר הבאנו ואתי שפיר בעזה"ש:
ומאחר דאתינא להכי בדעת רש"י ז"ל יוטעם לן דבריו ז"ל שכתב בפסוק ד' וז"ל וזה הדבר אשר מל יהושע ע"י דיבור מל אותם אמר להם סבורים אתם לירש את הארץ ערלים לא כך נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך עכ"ל, ודבריו לקוחים ממ"ר [פ' מ"ו] שנאמר שם בשם ר' אבון בר' יוסי. ולכאורה קשה מדוע ולמה שינה יהושע מאמירה לדיבור דהא בפסוק ראשון כתיב בעת ההיא אמר ד' אל יהושע וגו' וכשמסר יהושע לישראל הי' בלשון דיבור כדכתיב וזה הדבר אשר מל יהושע ל אך יובן זאת בטוב טעם עפ"י דברי חז"ל [מכות דף יא] מפני מה נאמרה פ' רוצחין בלשון עזה דכתיב וידבר ד' אל יהושע וגו' דבר אל בני ישראל תנו לכם ערי המקלט וגו' מפני שהן של תורה ופריך הגמ' למימרא דכל דיבור לשון קשה ומשני אין כדכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות ופירש"י מפני מה נאמרה פ' רוצחין בלשון עזה בכל יהושע כתיב ויאמר ד' וכאן נאמר וידבר ד' ודיבור לשון עז הוא עכ"ל. נמצא למידין כי בדבר המפורש בתורה שייך לשון דיבור ובדבר שאינו מפורש בתורה שייך לשון אמירה. ומעתה לפי פירש"י ז"ל עפ"י רבותינו ז"ל יומתק לנו מאד טעם השינוי ששינה יהושע מאמירה לדיבור דבפסוק ראשון שכתוב בו ושוב מל את בני ישראל שקאי על הפריעה שלא נתנה לאברהם וכיון דהפריעה אינו מפורש בתורה לכן שייך בה לשון אמירה להכי כתיב בעת ההיא אמר ד' ששוב ימולו משום פריעה שלא נתפרשה בתורה, ובכתוב השני שקאי על אותם שלא מלו כלל כדכתיב וכל העם הילודים במדבר וגו' לא מלו שנראה שמלבד הפריעה גם עצם המילה לא קיימו וכיון שהי' צריך יהושע לצוות עליהם גם על עצם המילה מלבד הפריעה ועצם המילה הוא מפורש בתורה ובדבר המפורש בתורה שייך לשון דיבור משו"ה כתיב וזה הדבר פי' בלשון דיבור:
ובזה יתבאר לנו כונת רש"י ז"ל בשם רז"ל אמר להם סבורים אתם לירש את הארץ ערלים לא כך נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור ונתתי לך ולזרעך וגו' פי' שנתן טעם על ששינה להם מאמירה לדיבור ולכן אמר להם אתם שלא מלתם כלל גם עצם המילה לבד הפריעה לכם אני בא בלשון עזה, כלומר בלשון דיבור לא כך נאמר לאברהם כו' מצות מילה לבד פריעה גם לאברהם נאמר ואיך סבורים אתם לירש את הארץ ערלים כלומר בלתי גמולים כלל, והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:
[ט] ויאמר ד' אל יהושע היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם וגו':
המפרשים העירו בזה מהו לשון חרפת וכל אחד ואחד יאמר בזה לפי דרכו, וגם אני אענה את חלקי בזה בדבר נכון בעזה"ש:
דהנה בקדושין (דף לז ע"ב) בתוס' ד"ה הואיל הביא שם בשם רש"י פ' בהעלותך על פסוק בחדש הראשון דלמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד וכו' וא"ת א"כ למה לא עשו כ"א פסח אחד וי"ל שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו והיינו גנותם עכ"ל התוס'. הרי מבואר מדבריהם דכל אותן ארבעים שנה שהיו במדבר לא הקריבו פסח ולא מלו. והנה בפסיקתא פ' חדש ובמכילתא בא פ' ה' איתא הי' ר' מתיא בן חרש אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים וכו' ולא הי' בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואת עירום וערי' מכל המצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו עיי"ש. ובמדרש (בא) בדמייך חיי בדמייך חיי בשתי דמים אלו נגאלו. וכל זה ידעו מצרים כי כל עיקר זכותם לגאולתם לצאת מעבדות לחירות הי' בסיבת התעסקותם בשתי דמים אלו, ואחרי ששמעו מצרים כי כל השנים שהם במדבר ידם מסולקת מהם ואין להם עסק בם, ואין להם דמים תרתי משמע דם פסח ודם מילה, ע"כ היו מגנים ומחרפים את ישראל לאמר כי עוד ישובו למצרים לעבוד בחומר ולבנים כמקדם ויחזרו להיות להם לעבדים כמו שהי', ע"כ כאשר אמר להם יהושע שימולו ואח"כ יעשו פסח וא"כ מעתה לא יוסיפו עוד המצריים לגנות ולחרף אותם בשמעם כי מקיימים הם השתי מצוות הנ"ל שבשבילן נגאלו, ולכן בצדק אמר להם יהושע היום הזה גלותי את חרפת מצרים מעליכם שלא יוסיפו עוד המצרים לגנות ולחרף אתכם:
פרק ז
[ז] ויאמר יהושע אהה ד' אלהים למה העברת העביר את העם הזה את הירדן וגו' ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן:
יש לדקדק במה היה יותר טוב להם אם היו יושבים בעבר הירדן האם שינוי המקום גרם כל זה?
ויתבאר היטב עפ"י מאמרם ז"ל בסנהדרין (דף מג ע"ב) ע"פ ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לד' אלקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי א"ר אסי א"ר חנינא מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים שנים בימי משה ואחד בימי יהושע כו' ר' יוחנן אמר משום ראב"ש חמשה ארבעה בימי משה כו' ופריך הגמ' ועד השתא מ"ט לא איענש אר"י משום ראב"ש לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן עכ"ל הש"ס, ופירש"י בד"ה עד שעברו את הירדן ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות כו' ונעשו ערבים זה בזה. וזהו שאמר יהושע אהה ד' אלקים למה העברת העביר את הירדן, כלומר שבמה שעברו ישראל את הירדן קבלו עליהם ערבות וכל ישראל ערבים בחטא עכן, ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן פי' שאז לא הי' דין ערבות ועכן החוטא לעצמו חטא, וכל ישראל היו נקיים:
ובזה יתבאר מה דכתיב שם [פ' י'] ויאמר ד' אל יהושע קם לך וגו' ואיתא בסנהדרין שם (מד ע"א) מה ת"ל קם לך אתה גרמת להם ופירש"י שלא הי' לך לאסור עליהם ביזת יריחו ולכאורה קשה הא אמרינן שם (דף מג) כזאת וכזאת עשיתי מלמד שמעל עכן בשלשה או בחמשה ב' או ד' בימי משה ואחד בימי יהושע וא"כ הרי משה רבינו נמי אסר עליהם הביזה וא"כ מאי קאמר אתה גרמת שלא הי' לך לאסור. ולפימ"ש אתי שפיר שקודם שעברו ישראל את הירדן לא נענשו על הנסתרות כי לא נעשו ערבים, וא"כ במה שמרע"ה אסר הביזה, אף שעכן מעל גם בעת ההיא לא נענשו ישראל אז בשבילו, אבל בימי יהושע כשעברו את הירדן וקבלו עליהם ערבות להענש על הנסתרות שפיר אמר לו הקב"ה ליהושע קם לך כדרשת חז"ל אתה גרמת להם, שעכשיו שיש להם דין ערבות להענש גם על הנסתרות לא הי' לך לאסור עליהם ביזת יריחו, כי מעתה אם איש אחד יחטא על כל העדה יקצוף:
פרק כד
[לא] ויעבוד ישראל גו' וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע גו':
עיי' רש"י שפי' ימים האריכו שנים לא האריכו והוא מש"ס שבת (דף קה). והא דנענשו מבואר שם בתוס' ד"ה שרגש דלא אשכחן דכתיב בי' ויבכו אותו שלשים יום כמו במשה ואהרן. וצריך להבין למה דוקא הזקנים נענשו הלא כל הדור ההוא הי' להם אותו העון שלא ספדוהו כהלכה. ויתורץ בהקדם מש"כ התוס' סנהדרין [דף מו] ד"ה הספידא תימא הא דאמר ביבמות [ד' עח] אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הלא מחלו ישראל על כבודם שלא הספידוהו, ותירצו דיראים הי' לספדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד, ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגבי' שלא נספד כהלכה עכ"ל התוס'. ועיין ברש"א שכ' דכן צ"ל בשבת (שם) גבי יהושע שרגש עליהם הר געש להורגן על שלא נספד כהלכה דאפי' הוי יקרא דחיי מלך שאני ויהושע נמי כמו מלך הי'. אבל קשה דאמאי מקשו התוס' ממניעת ההספד על שאול ולא מקשו ממניעת ההספד על יהושע דההיא מעשה קדים, ועוד דתירוץ הראשון של התוס' שיראו להספידו מפני דוד לא שייך גבי יהושע? ונראה לתרץ עפ"י מה דאיתא בב"ב (ד' עה) זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה ומשמע מזה דרק הזקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה באשר הכירו מעלת משה שגדול הרבה ממעלת יהושע לכן מיעטו בכבודו של יהושע כדאיתא באופן כזה בתענית (דף ט) רב הונא ב"מ ור"ש ב"א ור"ח הוי שכיחי קמי' דרבא אתו לקמי' דרב פפא כל אימת דהוי אמר להו שמעתתא לא מיסתבר להו והוי מרמזי אהדדי, חלש דעתי' אקרי' בחלמא ואכחיד את שלשת הרועים [ופירש"י שרוצים לענשם בשמים משום דמיכספי לי'], למחר כי הוי מיפטרי מיני' אמר להו ליזלו רבנן לשלמא [ועיין רש"א שכ' וז"ל ולמחר כי הוי מיפטרי ליה כדרך תלמיד הנפטר מרבו א"ל שילכו מכאן למקומם לשלום וכדי שיתקיים החלום בזה להכחידם בעונש מיתה כמשמעות הכתוב עכ"ל] וכן הזקנים של יהושע שישבו מקודם לפני משרע"ה ואח"כ כשישבו לפני יהושע לא הוי מיסתבר טעמא להו כמו דהוי מסתבר טעמא דמשה, וע"כ רק המה הזקנים שתארו את יהושע כלבנה ומשה כחמה רק הם מיעטו את כבודו, אבל אלה שלא הכירו את משה הרגישו בהעדר יהושע במאד, וע"כ לא מקשו התוס' מיהושע דהתם הי' ההספד מאלה שלא הכירו את משה. ומתורץ ג"כ מה שהקשיתי למה רק הזקנים נענשו, כי כל הדור ההוא ספדוהו כהלכה שהרגישו והצטערו מאד מהעדרו רק הזקנים לבד שהכירו את משה לא הספידוהו, ומשו"ה נענשו רק הזקנים שלא האריכו שנים כמו שרצו לענוש מן השמים את תלמידי דרבא הנ"ל בעונש כזה: