ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל ב · פרק טז
[ה] ובא המלך דוד וגו' ושמו שמעי בן גרא יוצא יצוא ומקלל:
[ט] ויאמר אבישי וגו' למה יקלל וגו' אעברה נא ואסירה את ראשו [יא] ויאמר דוד וגו' הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני הניחו לו ויקלל כי אמר לו ד':
יש לדקדק אם באמת ידע דוד ברוה"ק כי ד' אמר לו לקלל, ושמעי מקיים בזה גזירת המקום, א"כ מה הוצרך לדרוש קל וחומר, הלא אף אם לא ידרוש ק"ו יעשה שמעי ציווי הקב"ה?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י דאיתא בסנהדרין (דף פה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור, והוינן בה מ"ש בנו ומ"ש אחר ומסיק דה"ט דאחר פטור משום דכתיב ונשיא בעמך לא תאור במקוים שבעמך ובנו חייב מידי דהוי לאחר מיתה, ואמרינן בב"מ (דף נט) ששאלו דוד הבא על א"א מיתתו במה, וא"כ לדידהו שבר קטלא הוא א"כ אחר שעמד עליו להכותו פטור אף לאחר שעשה תשובה משום דלא הוי מקוים בעמיו אבל בנו חייב משום מידי דהוה לאחר מיתה, ואמרינן (שם בסנהדרין) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו כו' ולפי המסקנא צריך לאוקמי הא דמביא שם ומה מי שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו ע"כ כדסלקא דעתין מעיקרא דאידי ואידי במקום מצוה והא בבנו והא באחר, וזהו שאמר דוד הנה בני וגו' מבקש את נפשי כלומר לו יהא שמצוה יש בזה להמית אותי, אבל לא לבני שבן אינו מצוה להכותו אפי' במקום מצוה ואעפ"י שאמרינן התם דהא דכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, ומקשינן הכאה לקללה בן ואחר שוים בזה, הנ"מ כשלא עשה תשובה אבל כשעשה תשובה חזר הדין להיות בן חלוק מאחר, דלגבי אחר אמרינן דפטור משום דלא הוי מקוים שבעמך ובנו חייב מידי דהוי לאחר מיתה כנ"ל ע"ז אמר "ואף כי עתה" כלומר עתה כשעשיתי תשובה (וכמבואר במדרש בכ"ד דאין ועתה אלא תשובה) אין שום זכות לאבשלום בני על שהוא מבקש את נפשי, בן הימיני הניחו לו ויקלל פי' אבל שמעי שהוא בן הימיני אותו יש לדון לכף זכות וע"כ הניחו לו כי אמר לו ד' כי הוא יכול להצטדק שהוא עושה זאת לשם שמים: