ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל ב · פרק טו
[ב] והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך:
[ג] ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושמע אין לך מאת המלך:
[ד] ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו:
[ו] ויגגב אבשלום את לב אנשי ישראל:
[ז] ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לד' בחברון:
ויש לדקדק בזה א) מהו שאמר ושומע אין לך מאת המלך? ב) מהו שאמר והצדקתיו שזה דבר שאי אפשר כי בהכרח יהיה אחד חייב? ג) הא דאיתא בנזיר (דף ד) הני ארבעים שנה מאי עבידתייהו ר' נהוראי אומר משום ר"י לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך וכבר התעוררו המפרשים בזה והמהרש"א בח"א מפרש מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך משמואל נתגלגל דבר המרד במ' עיי"ש וצריך להבין מהו זה שתל לה מרידת אבשלום לשאילת מלך בימי שמואל?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בטוב טעם על זה הקושיא מה שתלה מרידת אבשלום לשאילת מלך בהקדם מה שיש להתעורר איך לא הרגיש דוד באבשלום. שכל ההכנות שהוא עושה הוא בשביל שמבקש למלוך וא"כ מ"ט נתן לו דוד רשות ללכת לחברון ואעפ"י שאבשלום גנב בזה את לב אביו שהליכתו לחברון הוא לקיים את הנדר, בכ"ז יש בזה משום חשדא וכדפריך הגמ' בתמורה (דף יד) דאי תימא לאקרובי הוא דאזיל שביק ירושלים ומקריב בחברון כו' תקשה לך גבעון דמקום קדוש הוא כו' אלא כיון דהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב, וא"כ קשה איך לא הרגיש דוד בהא דשביק ירושלים ואזיל לחברון, ועוד דשביק במת צבור ואזיל לבמת יחיד כי רק לכסות עינים אמר שהולך להקריב קרבנות אבל באמת הולך לחברון ששם מלך דוד בראשונה, וע"כ יקל עליו שמה למלוך ולסבב המרד:
אולם י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל הטעם מה שלא בחרו את שמואל למלך מפני כי שמואל הי' נזיר כדאיתא סוף נזיר וע"כ אי אפשר להמליכו באשר שלא יוכל לצאת למלחמה משום שנזיר אסור לטמא למתים ומתי עכו"ם מטמאים לכה"פ במגע ועיי' בפ"ק דנזיר (דף ד) בתוס' ד"ה אלא עיי"ש (ועיי' מה שהארכתי במקצוע זה בשמואל א' סימן ח' תדרשנו משם ותרוה נחת) אפשר לומר שטעם זה אטעיתי' לדוד שלא חשד את אבשלום שרוצה למלוך כדאי' בנזיר (שם) רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה שנאמר כו' וא"כ כיון שאבשלום הי' נזיר א"א לו ללחום מלחמת ישראל מפני שאסור עליו להטמא:
ובזה ניחא דבתמורה פריך הגמ' ארבעים שנה למאן ובסוטה (דף לד) מביא ג"כ האי קרא דויהי מקץ ארבעים שנה ולא פריך ארבעים שנה למאן משום דבסוטה הביא הגמ' הא דאמר רב אויא ואיתימא רבב"ח שהלך להביא כבשים מחברון, וא"כ כיון דלאו לאקרובי א"כ לא הוי לי' לדוד שום חשד על אבשלום במרד כי חשב שהלך לחברון להביא כבשים, אבל בתמורה (שם) דאמרינן שהלך להקריב בחברון וא"כ שביק ירושלים וגבעון ומקריב בבמת יחיד, וע"כ משום דכונתו היה למלוך וכמש"כ הרלב"ג והרד"ק טעם שהלך לחברון שמשם צמחה המלוכה לדוד וע"כ בחר אותו המקום שהוקם בו אביו למלך וחשב שהמקום גורם א"כ קשה איך לא הרגיש אביו בזה שדעתו למלוך ע"ז אומר ויהי מקץ ארבעים שנה, ופריך ארבעים שנה למאן ומסיק מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך תלה מעשה דאבשלום לשאילת מלך בימי שמואל לתרץ שלא תקשה כיון דלאקרובי הוא דאזיל ושביק ירושלים וגבעון ומקריב בחברון בבמת יחיד וא"כ הו"ל לדוד לאסוקי אדעתי' שמבקש משם המלוכה זה אינו דמשאילת מלך בימי שמואל א"א להמליך את אבשלום כשם שבימי שמואל שאלו להם מלך ולא בחרו את שמואל למלך מפני כי שמואל נזיר היה ולא יוכל ללחום את מלחמותיהם כי נזיר אסור להטמאות למתים כמו"כ גם אבשלום שהוא נזיר גם הוא לא יוכל להיות למלך מהאי טעמא גופי' וע"כ כשביקש מהמלך אלכה נא ואשלמה את נדרי בחברון שיקריב שם קרבנות נזירותו בבמה לא היה יכול לחושדו שיבקש מלוכה משום דכיון שהוא נזיר א"א לו להיות מלך, משא"כ בסוטה דהתם אמרינן בפשיטות שאבשלום הלך לחברון רק להביא כבשים ולא לאקרובי וא"כ אין שום חשד על אבשלום בדבר המלוכה ע"כ לא צריכנא שם לפרושי שתלוי מעשה דאבשלום לשאילת מלך בימי שמואל, ע"כ אע"ג דמביא שם האי קרא דויהי מקץ ארבעים שנה לא פריך ארבעים שנה למאן:
ובזה יתורץ ג"כ הא דמדקדקים העולם על מתניתן דסוף נזיר דתנן התם נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי ומדקדקים דהל"ל דברי ר' נהוראי, פי' דרבי נהוראי הוא המ"ד מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך וכמש"כ התוס' בפ"ק דנזיר (דף ה) שתלה מרידת אבשלום בשאילת להם מלך וצ"ל מאי שייכות מרידת אבשלום להא דשאלו מלך בימי שמואל, וי"ל כדאמרן שלא תקשה על דוד איך לא הרגיש בהא דאבשלום שהולך להקריב בחברון ושביק ירושלים וגבעון, שמבקש למלוך משום שאבשלום הי' נזיר וא"כ אי אפשר לו להיות מלך, מפני שלא יוכל ללכת במלחמה כיון שהוא נזיר, ואסור לטמא למתים משו"ה תולה מעשה דאבשלום להא דשאלו להם מלך, פי' שאלו מלך משמואל, ואת שמואל עצמו לא המליכו מפני כי שמואל נזיר הי' ולא יוכל ללכת במלחמה כנ"ל, וידוקדק הא דאמר כדברי ר' נהוראי ולא דברי ר' נהוראי משום די"ל דר' נהוראי לא אמר בפירוש ששמואל היה נזיר רק התנא שסידר המשנה אומר נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, כלומר דמכללא אתמר לן שר' נהוראי ס"ל דשמואל נזיר היה ומאיזה כללא מהא דר' נהוראי שמפרש האי קרא דויהי מקץ ארבעים שנה ארבעים שנה למאן ואתמר עלה ר' נהוראי אומר מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך ומדתלה מעשה דאבשלום להא דשאלו מלך בימי שמואל יש להוכיח שר' נהוראי ס"ל ששמואל נזיר הי' כמש"כ:
אמנם גם אנכי אענה את חלקי בזה הקושיא כיד ד' הטובה עלי וגם לבאר יתר הדקדוקים דלעיל וזה הוא דאבשלום לקח לו דרך אחרת בדבר המרד, באופן שלא יזיק לו נזירותו ויבואר דברינו בהקדם מה דאיתא בסנהדרין (דף כא) דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו, וזהו דכתיב ויהי כל האיש וגו' לבוא אל המלך למשפט פי' בענינים הנוהגים בדיני מלך וכל האמור בפ' מלך שמלך מותר בו אמר לו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים כי המסים והארנוניות כבד מנשוא, וכל אשר לך מוחרם למלך ושומע אין לך מאת המלך מפני שסומך על הא דאמרינן שכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו ע"כ לא ישמע לך מפני שנוטל בדין והכל מותרין לו והכל שרוין לו, אבל מי ישימני שופט בארץ כלומר לא מלך רק שופט וא"כ לא שייך גבאי דין האמור בפ' מלך אז ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט פי' דוקא "עלי" בעניני המסים והארנוניות כי אינו יכול לשאת בעול וידו אינו משגת מה שהוטל עליו ממני והצדקתיו אז ימצא שומע לו על תלונותיו ועל דבריו אם נמצאו צודקים, יען כי אז לא יהיה שייך כל האמור בפ' מלך וכו' ולקח לו לכסות עינים שאין כונתו למלוך, מצד שהוא נזיר וא"כ לא יוכל ללכת למלחמה מפני שאסור לטמא למתים והציג א"ע רק בתור שופט ולא מלך, וערמתו זאת הצליח ללכוד ברשת זו טמן להם אף גם להישרים בלבותם מאחר שאין בזה משום מרידה כיון שאין כונתו למלוך רק להיות שופט ובהיותו בתור שופט יוכלו לבוא עליו בריב ומשפט על כובד המסים והארנוניות וזהו דכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל כלומר שגנב את לבבם לבלי לחשוב תועה עליו שכונתו למלוך ולמרוד באביו רק את טובת הכלל הוא דורש להקל את עולם המוטל עליהם מאת המלך וע"כ יבחרו בו להיות שופט, וכאשר הצליח להטות את לב ישראל אליו, בא אליהם בדרך אחרת לבקש את המלוכה רק על ישראל ולא על יהודה עפ"י שכתבו התוס' (שם בסנהדרין) דהא דאמרינן כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו זהו דוקא רק אם המליכו השי"ת על ישראל ויהודה, אבל מי שמלך על ישראל לבד וגם לא הומלך מאת המקום אז לא נאמר בו פרשת מלך עיי"ש בתוס' שמתרץ למה נענש אחאב על נבות שלא רצה למכור לו כרמו עיי"ש וע"כ שלח אבשלום מרגלים רק בכל שבטי ישראל ולא לשבט יהודה כלומר שלא הומלך על ישראל ויהודה שאז נאמרה בו פ' מלך אלא על ישראל לבד וא"כ לא נאמרה לו פ' מלך כנ"ל. זאת ועוד אחרת ואמרתם מלך אבשלום בחברון כלומר באמירתכם היה למלך ולא הומלך מאת המקום וא"כ מאחר שלא הומלך מאת המקום לא שייך בו פרשת מלך, ועל כן אחר מעשה דאבשלום כתיב ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי וגו' ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל פי' כיון שדוד ימלוך על ישראל ויהודה אז מצד שכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו אין לנו "לא חלק ולא נחלה" כי הכל יקח המלך ממנו ולכן אך זאת העצה היעוצה "שאיש לאהליו ישראל" כלומר שישראל יתחלק מיהודה, ואז כיון שלא ימלוך על ישראל ויהודה לא שייך בו פרשת מלך, ואז לא יוכל לקחת את חלקינו ונחלתינו מדין פרשת מלך, וכיון שכל ענין המרידה היה מפני פרשת מלך שנאמרה בשעה ששאלו להם מל ע"ז אמר "ויהי מקץ ארבעים שנה" ארבעים שנה למאן ואמר ר' נהוראי מקין ארבעים שנה ששאלו להם מלך ואז נאמרה פרשת מלך, וע"כ רצו למרוד בדוד ולהמליך את אבשלום באופנים שלא יהיה מותר בכל הנאמר בפרשת מלך, והוא כפתור ופרח בעזרת השי"ת:
[ל] ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי [פירש"י חפוי מכורך כדרך האבלים] והוא הולך יחף וכל העם אשר אתו חפו איש ראשו וגו':
יש לדקדק מ"ט הלך דוד בראש חפוי וגם יחף וכל העם רק בראש חפוי לבד?
ונראה לתרץ עפ"י דאיתא במו"ק (דף כד) אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות, פריעת הראש וכו' חובה נעילת הסנדל וכו' רשות ופריך מ"ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כו"ע עבידי דמסיימי מסאנייהו, פריעת הראש נמי לאו כו"ע עבידי דמגלי רישייהו, ומשני שמואל לטעמי' דאמר שמואל כו' וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. ואמרינן התם ל"ש (ופירש"י פריעת הראש בשבת כו' שהי' מכוסה בימי אבלו להודיע כי אין אבילות בשבת עכ"ל) אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו, ומשמע מהכא דעיקר אבילות הוא מה שהולך בעטיפת הראש ובכ"ז אם מנעלים ברגליו אז גם העטיפה אינו נחשב לסימן אבילות, אבל נעילת הסנדל גרידא לא מיחשבה לסימן אבילות דלאו כו"ע עבידי דמסיימי מסאנייהו, א"כ דוד שהיה מלך ולאו דרכו של מלך ללכת בלי מסאני וא"כ אם ילך חפוי ראש. כלומר עטוף בעטיפת הראש ובמנעליו א"כ מנעליו מוכיחים עליו שגם העטיפה הוא לא בשביל האבילות, לכך כתיב עולה ובוכה וראש לו חפוי פי' בעטיפת הראש ולסימנא שהוא מצד האבילות כתיב והוא הולך יחף פי' נעילת הסנדל לא מצד האבילות רק שחלץ המנעלים לגלות על העטיפה שזהו עיקר האבילות אבל כל העם פי' כו"ע דלא עבידי דמסיימי מסאנייהו חפו איש ראשו כלומר קיימו את עיקר האבילות ללכת בעטיפת הראש וא"צ להיכרא: