אור ברסלב
ברכת משה (שפירא) שמואל ב › פרק ג

ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא

שמואל ב · פרק ג

פרק א

[כז] וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער וידבר אתו בשלי ויכהו שם החמש וימת בדם עשהאל אחיו:

יש לדקדק א) הנה בכאן פירש"י אל תוך השער לפני הסנהדרין להשפט על דם עשהאל אחיו וידבר אתו בשלי פירש"י בשלי בשגגה שלא הבין אבנר שבלבו להורגו כו' וכן פירש"י (לקמן ו) ע"פ וישלח עוזה אל ארון אלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר ויחר אף ד' ויכהו על השל, על השל על השגגה שהי' לו לדרוש ק"ו נושאיו נשא בירדן הוא עצמו לא כש"כ עכ"ל וכן מבואר בפירש"י בסוטה (דף לה) ויכהו שם על השל ר"מ ור"א חד אמר על עסקו שלו ופירש"י שגגה ששגג לאחוז בו, אולם בסנהדרין (דף מט) מביא האי קרא ויטהו יואב כו' אמר ר"י שדנו דין סנהדרין וא"ל מ"ט קטלת לעשהאל כו' לדבר אתו בשלי אר"י על עסקי שלו ופירש"י על עסקי שלו לשון של נעלך ששאל לו בערמה יבמה גידמת היאך חולצת כו' וקשה מדוע שינה כאן פירושו של בשלי מכמו שפירש במקומות הנ"ל? ב) הנה ברש"י הנ"ל כתוב לאמר ששאל לו יבמה גידמת היאך חולצת והתחיל שוחה מלפניו ומראהו כך היא חולצת בשיניה והוא שלף חרבו להורגו כמו דכתיב בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו עכ"ל וקשה טובא היאך לא הבין שר וגדול בישראל כאבנר שכונת יואב בהשאלה של דיני חליצה שאין שום שייכות לדיניהם שהם מדיינים לפני סנהדרין ע"ד עשהאל רק להרגו בערמה, שבשעה שאבנר ישחה יהרגהו ואיך לא נשמר אבנר מזה. אתמהה?

ויבואר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאיתא במכות (דף כב) ת"ר ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כ"א דברי ריה"ג רע"א רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו, וצ"ל דהרי לפי פשוטו של מקרא, שערי מקלט הוא להציל את הרוצח מיד גואל הדם כדכתיב פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו וגו' ע"כ אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך משמע שגואל הדם הוא רשות ולא מצוה שאם נימא שמצוה ביד גואל הדם תקשה למה צותה התורה דין ערי מקלט שתתבטל המצוה של גואל הדם, ועוד קשה דאמרינן בסנהדרין (דף מה) גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם, ומנין שאם אין לו גואל הדם שב"ד מעמידין לו גואל הדם שנאמר בפגעו בו מ"מ ופירש"י בד"ה וגואל הדם כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו, וא"כ מאחר דמיירי בהורג בשגגה שהתורה נתנה לו ערי מקלט לנוס שמה להנצל מפני גואל הדם, א"כ למה צריך להעמיד גואל הדם, הא אדרבה כל ענין ערי מקלט הוא להציל את השוגג שלא יצטרך להשמר מגואל הדם וא"כ באופן דליכא גואל הדם עדיף יותר שלא יצטרך לנוס לערי מקלט ויוכל לשבת בטח בביתו ואמאי אמר שב"ד מעמידין לו גואל הדם:

אך הענין יובן עפ"י מה דאיתא במדרש (בראשית) ע"פ ויאמר ד' אל קין אי הבל אחיך וגו' משל לאפרכוס שהי' באמצע פלטיא מצא הרוג ואחד עומד על גביו א"ל מי הרגו א"ל אנא בעי לי' גבך ואת בעית לי' גבאי? א"ל לא אמרת כלום, משל לא' שנכנס לגינה ללקט תותין ואכל כו' בעל הגינה רץ אחריו א"ל מה בידך א"ל אין בידי כלום א"ל והלא ידיך מלוכלכות כך אמר לו קין להקב"ה השומר אחי אנכי א"ל הקב"ה רשע קול דמי אחיך צועקים וגו' משל לאחד שנכנס למרעה וחטף גדי אחד והפשילו לאחוריו והיה בעל המרעה רץ אחריו א"ל מה בידיך א"ל אין בידי א"ל והרי הוא מפעה אחריך כך אמר לו הקב"ה לקין קול דמי אחיך וגו'. ובאור הג' משלים הוא, יען וביען שבחטא קין שהרג את הבל כלול שלשה חטאים א) שחטא לד' אשר לא יפלא ממנו כל דבר, וע"ז קאי המשל הראשון אנא בעי גבך ואת בעית גבאי א"ל "לא אמרת כלום" פי' שאין זה דיחוי רק בדיני אדם לגול מעליך האשמה ולאמר לא אנכי ההורגו אבל לא בדיני שמים שהקב"ה בוחן כליות ולב ויודע כל תעלומות ככתוב הנסתרות לד'. ומשל הב' הוא שפגם נפשו וגופו, ולכן אמר והרי ידיך מלוכלכות כלומר פגומים. והמשל הג' משמיענו שהנפש של הנהרג צועקת על ההורג ורודף אחריו לנקום נקמת דמו השפוך וע"כ ממשיל לגדי שהוא פועה אחריו, וכה"ג אמרינן בחגיגה (דף טז) כל ימיו של יהודא בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג והיה קולו נשמע כסבורין העם לומר קולו של הרוג הוא אמר להם קולי הוא תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע א"ל רב אחא כו' ודילמא פיוסי פייסא או בדינא תבעו אלמא דגם רב אחא סבור לומר דקולו של ההרוג הוא והכל טעם אחד הוא שנפש הנהרג צועקת ורודפת לנקום נקמת דמה השפוך וא"כ אפשר לומר שזהו טעם של מ"ד דמצוה ביד גואל הדם, שאין הנפש מתפייסת אלא או בדם ההורג או כשהוא נע ונד בארץ כעונשו של קין שמפני זה נתקן אח"כ ערי מקלט להורג בשגגה, וע"כ אם יצא מעיר מקלטו ואין גואל הדם להנהרג, ב"ד מעמידין גואל הדם כי אם לא כן נפש הנהרג רודף אחר ההורג וא"כ אי אמרינן מצוה ביד גואל הדם מוכח מזה שאפי' לאחר מיתה יש להנפש התייחסות עם החיים דאל"ה ליכא טעמא על הא דמצוה ביד גואל הדם ועל הא דב"ד מעמידין:

והנה בסנהדרין (דף מט) איתא אתיוהו ליואב דייני' א"ל מ"ט קטליתי' לאבנר א"ל גואל הדם דעשהאל הואי ופריך עשהאל רודף הוי א"ל היה לי' להצילו בא' מאיבריו כו' א"ל ניזל אבנר (פירש"י דינו של אבנר פטור אתה עליו) ועיי' מש"כ הרמב"ם בפ"ט מה"מ ה"ד ובמש"כ הל"מ והכ"מ על הערת הראב"ד ומסיק הכ"מ שבגואל הדם כי היכי דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג (בזה"ב) ה"נ אם הרג למי שיכול להציל באחד מאיבריו רשאי, אבל אין ב"ד הורגין למי שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל, וא"כ כל עיקר סמך של יואב הי' מדין גואל הדם שרשאי להרוג למישהרג בשוגג אבל עפ"י דין שאר כל אדם שלא בתורת גואל הדם הי' יכול אבנר לזכות בדינו שלא יוכלו להרוג את אבנר וכדפסק הרמב"ם (שם) וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו משא"כ ישראל וכן איתא בסנהדרין (שם) א"ל מ"ט קטלתיה לעשהאל. עשהאל רודף היה, וא"כ לא הי' ירא אבנר שידע שעפי"ד לא יוכלו הבי"ד להרוג אותו אבל יואב שבא בתורת גואל הדם שאל לאלתר בערמה יבמה גידמת היאך חולצת לרמז לאבנר שבא לחייבו מתורת גואל הדם וא"כ אעפ"י שעשהאל רודף היה כיון שהיה יכול להציל באחד מאיבריו דינו שוה למי שהרג בשוגג שרשאי גואל הדם להרגו, ודינו של גואל הדם לא מיחשב רשות אלא מצוה עפי"ד ביבמות (דף קכ) בעי ר' ינאי קרעתהו שרפתהו מהו, גילוי כרעא בעינן והאיכא או דלמא חליצה בעינן וליכא, ומבאר אאמו"ר הגאון זצלה"ה בס' ש"ה דהאיבעיא תלוי באלה הסברות אי נימא כדס"ל לחד מ"ד בירושלמי (יבמות) דחליצה הוי גנאי ע"י שפגם דבר אחד מן התורה יבוא ויטול פגמו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל היינו שיעמוד בלא מנעל א"כ אפילו קרעתהו או שרפתהו נמי מהני כיון דמ"מ עומד בלא מנעל, אבל אי נימא דחליצה הוי שבח כמש"כ בזוהר פ' משפטים כי המת נשאר לו רוח מרוחו כו' וחליצה חליצת רוחו מגופו עיי"ש ובאלשיך (פ' תצא) וא"כ בעינן דוקא חליצת מנעל שהוא לרמז על חליצת רוחא מגופא, וקרעתהו או שרפתהו לא מהני, וזהו ששאל יואב לאבנר יבמה גידמת היאך חולצת, כלומר אם בעינן דוקא שתחלוץ פי' דחליצה הוי שבח כי חליצת רוח המת בעינן, או לא בעינן חליצה דוקא ודיה לפגמו באיזה אופן שישאר בלא מנעל. התחיל להראותו שחולצת בשיניה כלומר שדוקא חליצת מנעל בעינן וזהו לעיכובא וא"כ ע"כ הטעם הוא שחליצת רוח המת בעינן וא"כ ש"מ שאפי' לאחר מיתה יש להנפש התיחשות עם החיים והראי' שהקפדה הוא בחליצה דוקא ולא סגי שיעמוד בלא מנעל, וא"כ כיון שגם לאחר מיתה יש להנפש התיחשות עם החיים ע"כ ס"ל שמצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שאין הנפש מתפייסת אלא בדם ההורג, או כשהוא גולה לערי מקלט, ומטעם זה היכא שיצא מעיר מקלטו ב"ד מעמידין גואל הדם מפני שזהו מצוה כנ"ל וזהו מה שפירש"י "התחיל שוחה ומראהו כך היא חולצת בשיניה, והוא שלף חרבו והרגו" פי' דמזה הוא הוכחה שיש להנפש התיחשות עם החיים וא"כ גואל הדם מצוה וא"כ יואב שבא בתורת גואל הדם כי היכי דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג ה"נ אם הרג למי שיכול להציל כו' מצוה הוא להרוג את אבנר, וא"כ מה נעימים לנו פירש"י בסוטה על עסקו שלו לו לשון שגגה ופירש"י בסנהדרין על עסקי שלו לשון של נעליך שאינם סותרים זה את זה כי דא ודא אחת הוא ועולים יחד בד בבד שהראה יואב לאבנר כי בא עליו בתורת גואל הדם שדינו שוה להורג בשגגה ודין גואל הדם מצוה הוא ולא רשות מדבעינן שליפת מנעל דוקא:

ובזה יתפרש הכתוב ויטהו יואב אל תוך השער כדפירש"י לפני סנהדרין להשפט על דם עשהאל אחיו וכדאמרינן בסוף פ' נגמר הדין א"ל מ"ט קטלתיה לעשהאל, עשהאל רודף הוה וכו' וכיון שכן זכה אבנר בדין סנהדרין כי אין סנהדרין ממיתין למי שהרג רודף אעפ"י שיכול להציל באחד מאבריו לדבר אתו בשלי כפירש"י בשגגה כלומר שיואב רמז לאבנר שבא בתורת גואל הדם שדינו של אבנר שוה למי שהרג בשגגה שלגואל הדם מצוה לנקום נקמת הנפש, והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת

[לא] ויאמר דוד אל יואב וגו' וספדו לפני אבנר וגו' [לב] ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם:

[לג] ויקנן המלך וגו' ויאמר הכמות נבל ימות אבנר:

[לד] ידיך לא אסורות וגו' כנפול לפני ני עולה נפלת ויוסיפו כל העם לבכות עליו:

יש לדקדק א) מה הי' לו לדוד לבכות על קברו דוקא, האם לא הי' לו מקום אחר לעשות הספד על אבנר כ"א על מקום קברו? ב) הכמות נבל? מי זה האיש אשר יחשוב תועה על אבנר הצדיק כי מת כאחד הנבלים עד שהי' מוכרח דוד להוציא זאת מלבו ולהבינו כי לא מת כמיתת נבל? ג) מהו הכונה ידיך לא אסורות? ד) מהו כונת המליצה כנפול לפני בני עולה? ה) מהו ענין הקינה שזה גרם שהוסיפו עוד לבכות?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל בשבת (דף קנ"ג) אמר רב אחים בהספידא דהתם קאימנא, ופירש"י דהתם קאימנא בשעת ההספד ואשמע איך תתחמם וכן אמרינן (שם ד' קנב) כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתום הגולל וכו' וא"כ משמע שיש התיחשות להנפש עם החיים והא דאמרינן התם פליגי בה ר"ח ור"ש חד אמר עד שיסתום הגולל וחד אמר עד שיתעכל הבשר בארתי במקו"א דפליגי מאימת הוי כפרה אם משעת עיכול עצמות, או משעה דחזי צערא דקברא פורתא, כדאי' בסנהדרין (דף מז) דהרוגי ב"ד לא היו מתאבלין עליהם כו' ואי ס"ד כיון דאיקבר הו"ל כפרה ליאבלו ומשני בעינן נמי עכול בשר, דיקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן במקומן ש"מ ר"א אומר אבילות מאימתי מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואדחי אדחי, וע"כ פליגי בזה דאי נימא דהכפרה הוא מכי חזי צערא דקברא פורתא אז הנפש עולה למעלה מכי חזי צערא דקברא כי אחר הכפרה מסתלק הנפש, אבל אי נימא שהכפרה הוא משעת עיכול בשר א"כ אין הנפש סלקא לעילא עד אחר עיכול בשר שאז הו"ל כפרה, אבל בד"א במת כי אורחי' אבל אם נהרג שלא כדין אמרינן בסנהדרין (שם) כיון שלא כדין קא מקטלי הו"ל כפרה מיד:

ומעתה עפ"י המבואר יש להסתפק בנידון של אבנר, אשר בדינו של סנהדרין לא הי' מחויב אבנר מיתה מטעם שעשהאל רודף היה וא"כ מיחשב כנהרג שלא כדין וא"כ הו"ל כפרה מיד ונשמתו סליק לעילא לאחר כפרה ואין לו התייחשות עם החיים, וא"כ א"צ לאחם עליו ההספד. אבל יואב לשיטתו שהרגו מדין גואל הדם. וא"כ כיון שבדין נהרג שוב חזר דינו למת כי אורחי' וכפרתו הוא למר כדאית לי' מכי חזי צערא דקברא ולמר כדאית לי' משעת עיכול בשר וא"כ יש התייחשות הנפש עם החיים כל זמן שלא נתכפר ונשמתו לא סלקא עוד לעילא וא"כ צריך למיחם עלי' ההספד דהא התם קאימנא, וזהו דכתיב ויאמר דוד ליואב פי' לשיטתו של יואב שהרגו מדין גואל הדם א"כ וספדו לפני אבנר כלומר צריכין לחמם בהספידו דהתם קאים מפני שיש לנפש התייחסות עם החיים ויבך אל קבר אבנר דלשיטתו צריך עוד צערא דקברא פורתא וע"ז ויבכו כל העם, שלשיטת יואב לא הוי לי' לאבנר כפרה בטרם הי' לו צערא דקברא. – אבל אח"כ התחיל דוד לקונן שיש סברא לומר גם לשיטת יואב הו"ל כפרה מיד וזהו שאמר הכמות נבל ימות אבנר כלומר גם לשיטתו של יואב שהרגו מדין גואל הדם בכ"ז יש סברא לומר שדינו שוה לנהרג שלא כדין דהכמות נבל שנהרג עפ"י דין ימות אבנר היתכן שצדיק כזה ידמה מיתתו למיתת אחד הנבלים הנהרגים בדין ומתים במשפט. לא לא! דהא כל סברת יואב הי' מאחר שהוא גואל הדם רשאי להרוג את אבנר אעפ"י שעשהאל רודף היה כיון שהי' יכול להציל באחד מאבריו דינו שוה לגואל הדם שרשאי להרוג את הרוצח בשגגה וכיון שכן חזר דינו לדינו של המ"ל (פ"א מה"ר ה' טו) דרוצח בשגגה אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אינו נהרג עליו וזהו שאמר ידך לא אסורות כלומר גם אתה הנך גבור כיואב ועפ"י דין היית יכול להרוג את יואב, וא"כ מדוע לא נהפכת להרוג את יואב וא"כ יש לחשוב מיתתך כנהרג שלא כדין דהו"ל כפרה מיד, וזהו שאמר כנפל לפני בני עולה נפלת כלומר מיתתך חשובה כאילו היית נהרג מבני עולה שזהו נהרג שלא כדין ויוסיפו כל העם לבכות עליו כששמע העם את קינתו של דוד שיש צדדים הרבה להפוך בזכותו של אבנר, וא"כ יכול להיות כי לא נספד אבנר כהלכה וע"כ הוסיפו לבכות. והוא נכון מאד בעזהשי"ת:

[לה] ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום וישבע דוד וגו' אם אטעם לחם או כל מאומה:

[לו] וכל העם הכירו וייטב בעיניהם וגו' [לז] וידעו כל העם וגו' ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר:

יש לדקדק א) דהנה לכאורה משמעות הכתובים דמהא דנשבע דוד שלא יטעם הכירו כי המלך נקי מהריגת אבנר לכן בראשונה יש להבין מה שייך זה לזה ואם נימא דמישך שייכי א"כ היאך העיזו את פניהם להברות את דוד לחם, שזה מוכיח שחושדים את דוד אשר יואב עשה זאת במצות ופקודת המלך? ב) כפל לשון וכל העם הכירו וגו' וידעו כל העם וגו'? ג) מה תלמוד לומר ביום ההוא אשר לכאורה אך למותר הוא:

ויתבאר בטוב טעם עפ"י דאיתא בסנהדרין (דף כ) דרש רבא מאי דכתיב ויבא כל העם להברות את דוד, כתיב להכרות וקרינן להברות בתחילה להכרותו ולבסוף להברותו ופירש"י בתחילה להכרותו שהיו סבורין שמאתו היתה הריגת אבנר, ולבסוף להברותו שידעו בבירור שלא מאת דוד נהרג אבנר, ומשמע מהכא, כי לא מהא דנשבע דוד שלא יטעום, הכירו כי לא מפי המלך עשה יואב אבל לפי פשטות הגמ' שההבראה היתה לאות כי הכירו בצדקת המלך א"כ היה צריך להקדים הפסוק וכל העם הכירו, לפני הכתוב ויבא כל העם להברות? ויתורץ עפ"י דאיתא (שם דף סג) מנין שאין מברין על הרוגי ב"ד ת"ל לא תאכלו על הדם, רעק"א מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום ת"ל ל"ת על הדם ועיי' בשבת (דף נו) דדרשינן את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין, ובתוס' שם דמורד במלכות צריך לדונו וא"כ יואב שאמר לדוד שאבנר בא רק לדעת מוצאי ומובאי המלך ולדעת כל אשר בלב המלך לעשות הבאישו בעיני המלך ובעיני העם כמורד במלכות, וא"כ חשדו שעפ"י המלך המיתו יואב, מאחר שחשבוהו למורד במלכות, וא"כ אסור לו לטעום כל היום כדין סנהדרין שהרגו את הנפש ע"כ כתיב ויבוא כל העם להכרותו שבתחילה שסברו שיד דוד היתה עם יואב, א"כ אין רשאי לטעום באותו יום, אך אח"כ נודע להם שלא מאת דוד נהרג אבנר וא"כ מותר לו לאכול לחם ע"כ באו להברותו. כיון ששמעו שנשבע דוד שלא יטעום יש מקום לטעות שבשביל שעל פיו נהרג אבנר ע"כ נמנע דוד מלאכול באותו יום כנ"ל קמ"ל הכתוב וכל העם הכירו כלומר לא הסתפקו עוד כי כבר הכירו צדקת דוד כשבאו להברותו ויטב בעיניהם כלומר מלבד שלא חשדו את המלך אלא עוד הוטב בעיניהם מה שלא טעם כי חושב את אבנר לצדיק ומשו"ה מתענה ביום שמת בו צדיק וידעו כל העם ביום ההוא כי לא היתה מאת המלך להמית את אבנר פי' מהנהגתו ביום ההוא שאחרי שהביאו לפניו להברות ובכל זה לא אכל, וא"כ חושבו לצדיק שמצטער על מיתתו לא נשאר להם אף צד ספק לחשוד אח המלך במיתת אבנר:

תוכן העניינים

ברכת משה (שפירא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה