ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל ב · פרק א
[ב] ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה [פי' רש"י יש בפסיקתא שזה דואג] וגו' [ט] ויאמר אלי עמד נא ומותתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי:
[פירש"י אחזני השבץ במ"א משום עון כהנים שהרג דכתיב בהן כתנת תשבץ. כל עוד נפשי בי שאל יהרגוני אלה ויתעללו בי עכ"ל]:
[טו] ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת:
[טז] ויאמר אליו דוד דמיך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ד':
יש לדקדק א) איך הרגו דוד לזה עפ"י הודאת עצמו הא בדיני נפשות בעינן עדים ודרישה וחקירה דוקא? ב) הא בסנהדרין (דף עח) איתא אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לי' לטריפה ומר מדמי לי' לגוסס בידי שמים וא"כ כיון דקיי"ל כרבנן דגוסס בידי אדם פטור א"כ שאול דהוי גוסס בידי אדם פטור ההורגו וא"כ קשה מ"ט הרג דוד לזה ג) הנה במדרש (פ' אמור) איתא וז"ל מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו והראהו שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, עכ"ל. וקשה טובא דמשמע מזה שלולא הי' ראשון למלכים לא הי' שום תמי' למשה, אך כל תמיהתו הי' באשר הוא ראשון למלכים לא הי' לו לידקר בחרב, אתמהה? ד) תשובת הקב"ה (במדרש שם) ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו, הנה גם התשובה הזאת צריך ביאור והבנה לית נגר ובר נגר דיפרקיני':
ויתבאר בטוב טעם ודעת אשר יאמר כי הוא זה בעה"ש בהקדם דברי הש"ס כריתות (דף ה) ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, ואפי' כה"ג בן כה"ג טעון משיחה ואין מושחין מלך בן מלך וא"כ י"ל שזהו שתמה משה מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב כלומר כיון שהוא מלך ראשון בודאי נמשח בשמן המשחה ומאחר דנמשח בשמן המשחה הרי נתקדש הגוף, ואמרינן בסוטה (דף ט) שלא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם דוד דכתיב טבעו בארץ שערי' משה דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז אוהל מועד וכו' אלמא דכל הנקדשים קדוה"ג משנמשחו בשמן המשחה לא שלטו בהם ידי שונאיהם וכיון ששאול הוא הראשון למלכים ואינו מלך בן מלך א"כ נמשח בשמן המשחה וא"כ אמאי ידקר בחרב פי' שישלטו בו ידי השונא, ע"ז השיב הקב"ה לי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו, פי' שזאת באה לו על שהמית נוב עיר הכהנים והרג את אחימלך שהי' כה"ג וכה"ג בן כה"ג נמי טעון משיחה וע"כ כיון שגם הוא חטא באלה שנמשחו בשמן המשחה לכן שלט בו החרב מידה כנגד מידה, וכן איתא בילקוט ע"פ עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטגוריא של נוב עיר הכהנים אוחזת אותי ואין השבץ אלא בגדי כהונה גדולה שנאמר משבצות זהב יהי' במלואתם עכ"ל. הרי נראה ברור מדבריו שקאי על אחימלך שהרגו שהי' כה"ג ונמשח בשמן המשחה:
ומעתה אחרי שחטא הריגת אחימלך שהי' כה"ג ונהרג ע"י שאול זאת גרם לשאול ששלט בו החרב כי לולא זאת לא שלט בו החרב מאחר שהוא מלך ראשון ונמשח בשמן המשחה, ומי הרג את נוב עיר הכהנים הלא דואג דמתקרי דויג כדכתיב ויאמר המלך לדויג סב אתה ופגע בכהנים ויסב דויג וגו', והוא אך הוא הי' במעל הזה מנסיבת מלשינותו (כאשר כתבנו לעיל הרבה מזה בדברים נמרצים ת"ל ובאריכות תדרשנו לטובה משם) ע"כ היה מחויב מיתה ולא מפני שהמית את שאול דע"ז אינו נהרג בלא עדים, ועוד דשאול היה גוסס ביד"א וקיי"ל כרבנן דגוסס בידי אדם דינו כטריפה שההורגו אינו חייב, רק עיקר החטא היה מפני שהריגת נוב עיר הכהנים היה על ידו, וזהו ביאורן של כתובים והנה איש בא מן המחנה וגו' זה "דואג" ויאמר אלי עמו ומתתני כי אחזני השבין וכפירש"י משום עון עיר הכהנים שהרג דכתיב בהם כתנת תשבץ וא"כ נראה ברור ובעליל שהריגת הכהנים נחשב לחטא כדעת הסנהדרין ואבנר ועמשא וכנ"ל כי לולא זאת לא שלט החרב בשאול מאחר שנמשח בשמן המשחה והוי קדושת הגוף שלא ישלטו בו השונאים, ודואג שפסק את דין אחימלך הכה"ג והכהנים למיתה והמיתם הוי כזקן ממרא בסנהדרין ודינו למיתה ולכן דמיך על ראשך פי' הרבה דמים ששפכת בהריגת הכהנים על ראשך יחלו כי פיך ענה בך אנכי מתתי את משיח ד' כלומר אתה בעצמך ספרת ממיתת משיח ד' אעפ"י שהוא משוח בשמן המשחה ובכ"ז שלט בו החרב ומפני מה כי אחזהו השבץ כלומר יען וביען כי חטא באלה דכתיב בהו כתנת תשבץ לכן זאת גרם לו שישלוט בו החרב ולכן אחרי כי אתה בעצמך הסבות בכל אלה (כמבואר בסי' כב) ואתה בעצמך הרגת את המשוחים בשמן המשחה לכן לכו"ע מחויב אתה מיתה והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת
[כא] הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות:
עי' רש"י ורד"ק ושאר מפרשים מ"ש בביאור שדי תרומות זה בכה וזה בכה וגם אני אענה את חלקי בזה כיד ד' הטובה עלי:
לדעתי דשדי תרומות אלו בכורים כדאמרינן בכמה דוכתי ותרומת ידך אלו בכורים, ועי' בפסחים (ד' לו) ושם (ד' נג) אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין כו' ולא מפירות שבעמקים, ופירש"י תבואת דגן שבעמקים, שהמים לנים שם ותבואתן כמושים ומורקבים, וא"כ הבאת בכורים הוא דוקא מדגן שבהרים, שהתבואה שבהרים הוא משובח, וכיון שמיתת שאול ויהונתן היה בגלבוע ע"כ אמר הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם וא"כ לא יצמח שם דגן, ולא יביאו בכורים משם, שאם היו מביאין בכורים משם ובכורים הא צריך וידוי ויתודו השקיפה ממעון קדשך כו' וברך את האדמה וא"כ יתברך האדמה דשם, ועתה הא אינם ראוים לברכה וזהו דאמר ואל וגו' ושדי תרומות כלומר שלא יביאו משם בכורים:
[שם] כי שם נגעל מגן שאול בלי משיח בשמן:
[כב] מדם חללים וגו' קשת יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם:
יש לדקדק א) הא כל הצלחת ישראל במלחמה הוא דוקא ע"י תשועת ד' וכמ"ש דוד בעצמו כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, וכדאי' ב"ב (ד' קכג) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ופריך הש"ס וכי בחרבו ובקשתו לקח והא כתיב כי לא בקשתי אבטח גו' אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה, וא"כ מהו זה שמקונן דוד על המגן ועל החרב ועל הקשת שאינן תכשיטין לא לישראל ולא למלכם במלחמותיהם אשר ד' נלחם להם? ב) צריך להבין מדוע אצל יהונתן הזכיר "קשת" וגבי שאול הזכיר "חרב"?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מה שבארתי לעיל מה דאיתא במדרש שמלך ראשון ידקר בחרב עפ"י מאמרם בכריתות (ד' ה') שאין מושחין מלך בן מלך, אבל מלך ראשון נמשח בשמן המשחה וכיון דנמשח בשהמ"ש הוא קדוש קדושת הגוף ולא ישלטו בו ידי שונאיו וכדאיתא במדרש שמואל אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח מאד שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח והוא כמש"כ שנתקדש הגוף ע"י שמן המשחה, ולכן לא יתחלל, וא"כ כיון ששאול נמשח בשמן המשחה, והחרב אין שולט בו מחמת זה לכן כשהלך במלחמה לא פחד ללכת קרוב אל מקום האויב, אף שבמקום קרוב למיחש מיבעי פן ידקרו אותו בחרב אבל נכון לבו בטוח שאין חרב שולט עליו מאחר שנמשח, ולכן חגר שאול חרב בצאתו למלחמה לדקור את אויביו מקרוב, שמלחמת חרב הוא דוקא במקום קרוב, אבל יהונתן שלא נמשח הי' ירא ללכת קרוב ועמד מרחוק וירה על אויביו חצים מרחוק ולכן אחז קשת לירות חציו למרחוק כדרך הקשת המורה למרחוק, וזהו שמקונן דוד כי שם נגעל מגן שאול בלי משיח בשמן פי' מגן שאול שהגין עליו היה מה שנמשח בשמן המשחה, וע"כ מעולם לא שלט בו החרב וא"כ עכשיו שנדקר בחרב ע"כ שנגעל השמן כלומר הופקעה הקדושה והוי כמו שלא הוקדש מעולם וזהו שאמר מגן שאול בלי משוח בשמן פי' כמו שלא הי' נמשח בשמן המשחה:
[כג] שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו:
ז"ל הרד"ק ז"ל ת"י לא אתפרשו מעמהון כלומר אעפ"י שהיו יודעים מותם במלחמה לא נפרדו מעם ד' ולא נעצרו בביתם ולא נסו מן המלחמה עכ"ל והנה לפי הבנת הרד"ק בפירוש הת"י קאי לא נפרדו על ד' ולא על ובמותם, ור"ל ובמותם שאף שידעו ממותם בכ"ז לא נפרדו ולא ברחו ולא נסו מעם ד', והוא תמוה היתכן שאם נגזר דינו של אדם למות, יש באפשרו לברוח ולנוס מלפני ד', ואנה ילך מרוחו ואנה מפניו יברח, אם יסק שמים יצע שאול שם הוא כבודו ית"ש ומשרתיו עושי דברו, אתמהה? ומפני זה בחר לו הרד"ק פי' אחר וז"ל ויתכן פירושו לא נפרדו זה מזה כי כאחד מתו כמו שהיו בחייהם נאהבים זה לזה עכ"ל, כי הי' קשה לו פי' הת"י כי היאך יוכלו לברוח מאת ד' ומגזר דינו?
ואני אומר כי האמת והצדק עם התרגום יהונתן ורוח ד' דבר בו בבאור נכון כזה, בהקדם דברי המדרש ששאל שאול את שמואל כשהעלתו בעלת אוב א"ל ואי מיערק א"ל אי ערקת את משתזיב, ואם את מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי, מהו עמי א"ר יוחנן עמי במחיצתי כו' וא"ל אבנר ועמשא מה אמר לך שמואל אמר להם למחר את נחית לקרבא ואת נצח, ולא עוד אלא בניך מתמנים רברבין, נטל שלשת בניו ויצא למלחמה, אמר ר"ל באותו שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם באו וראו ברי' שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו, מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שיהרג, נטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו, והטעם הוא דאם נהרג במלחמה הו"ל כפרה מיד, ואם מת כי אורחי' לא הו"ל כפרה, אלא מכי חזי צערא דקברא פורתא (כמבואר בסנהדרין ד' מז) וע"כ שמח שאול במידת הדין ורצה שיהי' לו כפרה מיד ושמע לדברי שמואל שא"ל אם אתה מקבל עליך מידת הדין למחר אתה ובניך עמי מהו עמי עמי במחיצתי, שיתכפר לו מיד בזה, ולא יחשוב ד' לו עון. וזה באור הכתוב שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם כלומר נעימים להם חייהם וכשהלכו לבית המשתה היו נזהרים מפני מראית עין ובכ"ז ובמותם לא נפרדו ממידת דינו של הקב"ה אף ששמע שאול שאם יערקו ינצלו אבל מאחר שמדה"ד נותנת שלמחר יהי' במחיצתו של שמואל הוא ובניו קבל עליו בשמחה רבה את מדה"ד והלך למלחמה עם בניו בשביל שיהיו לו כפרה מיד, ולא נפרד ולא נס מן המות, ומעתה יזהירו כזהר הרקיע דברי התרגום יהונתן ובמותהן לא אתפרשו מעמהון שאעפ"י שהיו יודעים מותם במלחמה לא נפרדו מעם ד' ולא נסו מן המלחמה אף דאם מיערק הוי משתזב, בכ"ז קבל את מידת דינו בשמחה בכדי שיכופר לו ויהיו הוא ובניו יחד במחיצתו של שמואל והוא נכון מאד:
[כו] צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד:
יש לדקדק דלכאורה הוא פגיעה בכבודו של שאול שמשמע מדבריו דרק על יהונתן צר לו מאד?
אמנם יתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם (שבת ד' קו) אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כלם, אחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה כלה, ולכן אחרי כי הספידם וסיפר בשבחם הוסיף, הנה על שאול הנני בוכה כמו שצריך לבכות במיתת הצדיק כדאמרינן כל המוריד דמעות כו' אבל עליך יהונתן מלבד הבכי' וההספד יש לי לדאוג גם עלי וזהו שאמר צור לי עליך כיון שאתה נתפסת צר גם לי כלומר נוגע הדבר גם לי אם בתור אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כולם ע"ז אמר אחי יהונתן אם מצד החבורה תדאג כל החבורה כולה ע"ז אמר נעמת לי מאד כלומר נעימה היתה חברתנו:
[שם] נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים:
רבים וכן שלמים מהמבארים העירו מאי בעי בזה דוד שאמר מאהבת נשים האם אין די לו להראות עזוז אהבתי אליו בהספדו באמרו אחי נעמת לי מאוד נפלאת לי אהבתך, ואם רצה לתאר אהבה שאין דוגמתה מדוע לא אמר מאהבת בנים?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלה"ה בזה עפ"י מה דאיתא בבכורות (ד' לה) בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו (שלא הטיל הכהן בו מום) רשב"ג אומר אפי' בנו ואפי' בתו וכו' והלכתא כרשב"ג ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא דאשתו כגופו עכ"ל הש"ס וכן בגטין (ד' מה) גבי אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן, ואיבעי להו משום דוחקא דצבורא, או משום דלא ליגרבו וליתו טפי, ופירש"י דנ"מ אם האב עשיר ולא יפילהו על הציבור, והפשיטותא מהא דלוי בר דרגא פריק לברתיה בתריסר אלפי דנר' זהב דחי הש"ס מאן לימא דברצון חכמים עבד ובתוס' ד"ה דלא ליגרבו כתבו והא דתניא בפ' נערה (ד' נב) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה, שאני אשתו דהוי כגופו יותר מבתו דהכא, ועל עצמו לא תקנו, ומשמע מהכא דקורבת האשה לבעלה הוא יותר מקורבת הבנים, ומכ"מ אשכחן נמי איפכא בב"ב (ד' קיד) הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, וכתבו בתוס' ד"ה מה אשה פי' הקונטרס אינו מיושב דמפרש בקבר אאשתו קאי דאין הבעל יורשה אם נפלו לה נכסים כשהיא בקבר דהא דומיא דזה ליכא לפרושי אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו כשהיא בקבר והא ליתא שהרי הבן יורש את אמו כשהיא בקבר כשמתה בחיי מורישה כו' וע"כ ניחא להתוס' לפרש דאין הבעל יורש את אשתו בקבר כשהוא בקבר אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו והוי דומיא דאף האשה אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב והקשו שם בתוס' דאמאי פשיטא לי' לבעל טפי מבן עיי"ש בתוס' ובתוס' יבמות (ד' נה) ד"ה לאחר מיתה משני דהא דפשיטא לי' בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמעינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו, וא"כ חזינן מזה דכשהבעל בקבר וכשהבן בקבר דינם שוה דכשם שאין הבעל יורש כשהוא בקבר את אשתו שמתה אחריו כן גם הבן אינו יורש כשהוא בקבר את אמו כשמתה אחריו אבל מכ"מ באופן כשהבעל קיים וכן כשהבן קיים אז חלוקים בדיניהם כי אין הבעל יורש את אשתו כשהיא בקבר אם אז נפלו לה נכסים ממורישיה אבל הבן יורש את אמו כשהיא בקבר אם אז נפלו לה נכסים ממורישיה, וא"כ משמע מהכא דקורבת הבנים יותר מקורבת איש ואשה וצריך לחלק דבחיים אז אשתו כגופו וקורבת איש ואישה מיחשב יותר לקורבת הבנים אבל לאחר מיתה אשתני דינא שקורבת איש ואשה גרוע מקורבת הבנים וזהו שאמר דוד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים פי' כ"כ גדלה אהבתנו וקורבתנו עד שהגיעה לקורבת איש ואשה שאמרינן אשתו כגופו ומיחשבא לקורבא יותר מקורבת הבנים אבל עכשיו שיהונתן מת וא"כ בכדי שלא יאמרו שמיתתו גרם להפקיע הקורבא כדאשכחן בקורבת איש ואשה שלאחר מיתה אשתני דינא ע"ז אמר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כלומר באופן זה לא בטלה אהבתנו וקורבתנו כי גדולה אהבתנו יותר מאהבת נשים וע"כ גם עתה לא נפקעה האהבה, ובתואר זה כלל כל מיני האהבה שאין למעלה מזה בעולם:
[כז] איך נפלו גבורים. ויאבדו כלי מלחמה:
יש לדקדק א) מהו ההפסד בכלי מלחמה האבודים? ב) הלא לא בגבורת הסוס יחפץ וגו' כי רוצה ד' את יראיו למיחלים לחסדו, ולא בחרב וחנית תלוי תשועת ישראל [וכמש"כ ע"פ כי שם נגעל מגן גבורים?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מ"ש הר"ן ז"ל בספ"ק דתענית על הא דאמרינן במה מתריעין בשופרות וז"ל שם ואיכא למידק דאיתא בר"ה (דף כו) בתעניות שופר מקצר וחצוצרות מאריכים שמצות היום בחצצרות, ואמרינן עלה בגמ' בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצצרות ומקום שיש חצצרות אין שופר ומשמע מקום שיש חצצרות היינו בתענית אין שופר וא"כ אמאי אמרינן דבתענית תוקעין בשופר. ותירץ הר"ן דכי אמרינן דמצות היום בחצצרות, היינו בתענית שבמקדש שהם במעמד כל ישראל אמרו והא דתניא אבל בגבולין מקום שיש חצצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצצרות כדכתיב ותקעתם בחצצרות אבל בתעניות בשופרות תוקעין ומתריעין אבל לא בחצצרות וה"ט משום דכיון דאמר רחמנא דבשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה נמי בכל צרה וצרה שלא תעבור על הצבור דמתריעין, ומיהו כיון דחצצרות בכנופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן כדכתיב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות, ותענית דגבולין לאו דכנופיא דכל ישראל נינהו תוקעין ומריעין בשופר כר"ה ולא בחצצרות אלמא דבחצצרות הוא דוקא בכנופיא דכל ישראל, והנה כנופיא דכל ישראל תליא דוקא אם יש נשיא, וכמש"כ הרמב"ן על הא דאמרינן ספ"ק דתענית אין תענית ציבור בבבל כו' והטעם כמו דאיתא בירושלמי משום דלית עמן נשיא, ע"כ התענית נחשב תענית יחיד, שהכלל הוא ע"י הנשיא, דגופי' בתר רישא אזיל, והוא המקבץ כל הפרטים להיות כלל, וזהו שמקונן דוד איך נפלו גבורים כלומר כיון שאין נשיא, א"כ מה נעשה עתה כי תקראנה מלחמה, הא בתורה נאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, אזי אם הסגולה הזאת תעשו תנצחו את המלחמה, לא חרב ולא חנית ולא כידון לא כלי תותח ולא מחי קבל רק זהו כלי המלחמה, והרעותם בחצצרות לפני ד' אלקיכם, ונושעתם מאויביכם אבל עתה כאשר אבדנו את הנשיא אזי לא חשיב כנופיא ואין תוקעין בחצצרות, ואבדנו כלי מלחמה שלנו, זהו החצצרות, שהם כלי מלחמתן של ישראל, אשר בזה אנחנו נזכרים לפניו להושיט אותנו מאויבינו: