ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל א · פרק כב
[ט] ויען דואג האדומי וגו' ויאמר ראיתי את בן ישי בא גבה אל אחימלך בן אחיטוב:
[י] וישאל לו בד' וצידה נתן לו ואת חרב גלית הפלשתי נתן לו:
[יב] ויאמר שאול שמע נא בן אחיטוב וגו':
[יג] למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלקים:
[יד] ויען אחימלך את המלך ויאמר וגו':
[טו] היום החילותי לשאל לו באלקים חלילה לי [ופירש"י בתמיה זה ימים רבים שצורך הציבור בו וכו' ומאז אני שואל לו באלהים עכ"ל" [יז] ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו [פי' רש"י אבנר ועמשא היו עכ"ל] סבו והמיתו כהני ד' כי גם ידם עם דוד וגו' ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגע בכהני ד' [ופירש"י שדרשו אכין ורקין כל אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפי' לדבר עבירה ת"ל רק עכ"ל]:
[יח] ויאמר המלך לדויג סב אתה ופגע בכהנים וגו' ויפגע הוא בכהנים וגו' [ופירש"י לדויג נשתנה שמו א"ל נתפסת אתה כדג אתה הלשנת עליהם אתה הרוג אותם עכ"ל]:
יש לדקדק טובא א) דהא על הא דכתיב למה קשרתם עלי וגו' ושאול לו באלקים פירש"י דבזה עשיתו מלך שאין נשאלים באו"ת להדיוט משמע מזה דעיקר הקשר והמרידה הי' ששאל לו באו"ת וא"כ מאי טעמא הוכיח שאול אותו על אשר נתן לו לחם שזהו לא חשוב חטא ובזה אין שום הוכחת מרידה אם פרס לרעב לחמו? ב) ועוד כפי הנראה בכתובים היה חשוב לשאול נתינת הצידה לעיקר המרד ושאול באלקים לטפל עד אשר שינה מדברי דואג שדואג חשב מתחילה וישאל לו בד' ואח"כ וצידה נתן לו ושאול הפך הסדר והקדים נתינת לחם ואח"כ ושאול באלקים שנראה מזה שלדעתו נתינת הלחם הוא עיקר המרד ולכן הוא מוקדם אצלו בפסוק ומהו עקר המרידה מנתינת לחם לא נודע לנו אתמהה? ג) מדוע לא אבו אבנר ועמשא להמית את אחימלך מאחר ששאל לו באו"ת שבזה עשהו מלך א"כ הוא מורד במלכות ומחויב מיתה עפ"י דין וטעם רש"י בזה אינו מובן. ד) מה שפרש"י שאמר לדויג נתפשת כדג, אתה הלשנת עליהם אתה הרוג אותם צריך ביאור הלא אחימלך הודה על כל דברי דויג והתנצל שאפשר שבשביל התנצלותו לא חשבוהו אבנר ועמשא למורד ובשביל זה לא אבו המיתו וא"כ מאיזה צד הוכיח שאול לדויג שעפ"י דבריו אין שום מקום זכות והצלה? ה) אם נניח כדברי שאול ודואג שנתינת לחם הי' ג"כ סימן למרד מדוע לא מצינו שהתנצל אחימלך גם ע"ז?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם דברי המדרש שמואל לא נטרד דואג מן העולם עד שהמרה בסנהדרין, בשעה שאמר דואג וישאל לו בד' שעשאו מלך לפי שאין נשאלין אלא למלך אמרו אבנר ועמשא תנן כשם שנשאלין למלך כך נשאלין למי שהציבור צורך בו (יומא ד' עא) א"ל אין נשאלין אלא למלך, א"ל שאול לכו לסנהדרין, א"ל הסנהדרין כשם שנשאלין למלך כך נשאלין למי שצורך הצבור בו ואמרו לשאול כך אמרו הסנהדרין, באותה שעה המרה דואג בסנהדרין ואמר אין נשאלין אלא למלך מיד א"ל שאול צא ופגע בכהני ד' מוכח מזה שדואג ס"ל דאין נשאלין אלא למלך דוקא, וא"כ רק לשיטת דואג מיחשב אחימלך למורד, אבל לשיטת הסנהדרין ואבנר ועמשא לא נחשב אחימלך למורד דהא לשיטתם גם למי שהצבור צורך בו ג"כ נשאלין ודוד היה איש שהצבור צורך בו שמינוהו מוציא ומביא את ישראל כדפירש"י וכנ"ל:
אמנם דואג בא במלשינותו מצד אחר להוכיח שאחימלך הוא מורד עפ"י מה שהבאתי לעיל (בסימן כ"א) שאחימלך אפה את לחם הפנים בשבת עפ"י הוראת דואג שסובר שהתנור מקדש וא"כ כיון שהתנור מקדש אי אפשר לאפות מע"ש שאז תיפסול בלינה ואע"ג שרבים חולקין עליו וסבירא להו דאין אפית לחה"פ דוחה שבת וא"כ מיחשבה מעשה שבת במזיד, תלה א"ע לשוגג, מאחר שעשה עפ"י הוראת בי"ד ודואג היה האב"ד כמו דכתיב אביר הרועים ופירש"י אב בית דין (עיי"ש בבאורנו שלפני זה) וא"כ כיון שאחימלך סר למשמעת דואג להתנהג עפ"י הוראתו אף במקום שחולקים עליו, וא"כ גם בהאי דינא דנשאלין באו"ת אעפ"י שחולקים על דואג וסברי דנשאלין באו"ת גם למי שהציבור צורך בו מ"מ כיון שדואג הוא אב"ד לאחימלך, ואחימלך סר למשמעתו אף במקום שיש חולקין עליו ודואג סובר דאין נשאלין אלא למלך דוקא וא"כ בהא דאחימלך שאל לו לדוד באו"ת עשהו מלך והוה לי' מורד וא"כ אעפ"י שעיקר חטא של אחימלך הוא בזה דשאל באו"ת שבזה עשהו מלך והו"ל מורד מכ"מ לולא האכיל לדוד את לחם הפנים אין כאן הוכחת מרד שאפשר לומר שס"ל לאחימלך כסנהדרין וכאבנר ועמשא שנשאלין גם למי שהציבור צורך בו, אבל מהא דהאכיל לדוד מלחה"פ ולשיטת דוד הוי מעשה שבת במזיד, וא"כ היאך האכילו וע"כ שחשב א"ע לשוגג מאחר שעשה עפ"י הוראת דואג, וא"כ הוכיח מזה שמתנהג אליבא דהוראת דואג אף במקום שחולקין עליו, וא"כ גם בהאי דינא דנשאלין באו"ת ע"כ נמשך אחר שיטת דואג אף במקום שחולקין עליו וא"כ הו"ל דין מורד בהא דשאל לדוד באו"ת. וזהו שסיפר דואג לשאול וישאל לו בד' פי' עיקר החטא הוא הא דשאל לדוד באו"ת שבזה עשהו מלך שאין נשאלין באו"ת אלא למלך ואין לו להצטדק שהולך בשיטת החולקים עלי וס"ל דנשאלין גם למי שצורך הצבור בו וצידה נתן לו כלומר האכילו מלחה"פ שאפה בשבת ולשיטת דוד הוי מעשה שבת ואסור ועכר"ח שתלה א"ע לשוגג מאחר שעשה עפ"י הוראתי וא"כ בא זה ולימד ע"ז שגם בהא דנשאלין מתנהג עפ"י הוראתי ושפיר יש לדונו כדין מורד במלכות:
ובזה מובן בטוב הא דאמר שאול לאחימלך למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאל באלהים" שינה שאול את הסדר מדואג שדואג חשיב ברישא את עיקר החטא "וישאל לו בד'" ואח"כ "וצידה נתן לו' ושאול הפך הסדר וחשב מתחילה "לחם" ולבסוף מה "ששאל לו באלקים" מפני כי שאול התוכח עם אחימלך ומתחילה חפץ להוכיחו במעשה המרד וזה שמתחיל למה קשרתם עלי אתה ובן ישי כלומר יש לי מעשים מוכיחים שהנך בקושרים עם בן ישי בתתך לו לחם כלומר מהא דנתת לדוד את לחה"פ והראית לדעת כי הנך מתנהג עפ"י הוראת דואג אף במקום שיש חולקים עליו ושאל לו באלקים פי' ובכל זאת שאלת באו"ת לדוד שלשיטת דואג אין נשאלין אלא למלך וא"כ עשיתו מלך ויש לך דין מורד, ויען אחימלך וגו' היום החילותי לשאל לו באלהים לא מצינו שהתנצל אחימלך על הא שנתן לדוד לחם מאחר שנתינת הלחם בעצם לא נחשב לחטא, רק מופת והוכחה על הא דשאל לו באלקים למיחשבי' למורד, וע"כ חפץ אבימלך לגול מעליו את עיקר החטא שזהו מה דשאל לדוד באו"ת ויקח לו גם הוא מופת והוכחה שיראה בזה צדקתו וענה ואמר "היום החילותי" וכפירש"י בתמי' וכי היום כלומר וכי זה לי היום הראשון לשאל לו באלקים עד שבגלל הדבר הזה חפץ אתה לדוני כדין מורד. הלא זה ימים רבים שצורך הצבור בו ומאז אני שואל לו באלקים כלומר מהא שאני נוהג ימים רבים גם בטרם מרד בך לשאל לו באלקים יש הוכחה ברורה שאני נקי חלילה לי להיות בקושרים אלא מפני שאני סובר דנשאלין גם למי שהציבור צורך בו וכך אני נוהג ימים רבים וע"כ האמינה לי כי גם עתה כלומר מה ששאלתי לו באו"ת מעתה אחרי שמרד בך אין דבר בליעל יצוק בזה כי לא ידע עבדך בכל זאת דבר קטן או גדול כי עצם המרד שדוד מרד בך לא ידעתי עד עתה:
ומטעם זה לא אבו אבנר ועמשא להמית את אחימלך כי לא חשבוהו למורד וכדאיתא במדרש שמואל שהבאתי דאבנר ועמשא אמרו תנן כשם שנשאלין למלך כך נשאלין למי שהצבור צורך בו, ופירש"י שלא שמעו לדברי שאול אעפ"י שהוא מלך מפני שדרשו אכין ורקין כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפי' לדבר עבירה ת"ל רק ויפה התקבל אצלם התנצלות אחימלך, שמאז הוא שואל באלקים גם בטרם חלק לב שאול מדוד והוכחת דואג לאו הוכחה מעליא הוא, דכל עיקר הוכחת דואג היה ממה שנתן לדוד לאכול מלחה"פ שאפה בשבת וכנ"ל שאמר לדוד כך למדני דואג דמעשיהו דוחה שבת אעפ"י שהקבלה היתה דאין מעשיהו דוחה שבת וכדהשיב לו דוד כך מקובלני עריכתו בשבת ואין מעשיהו בשבת, ובארנו שפלוגתתם תליא בדין תנור מקדש או לא שאם נימא דתנור מקדש א"כ לא אפשר לאפות בע"ש שאז תפסל בלינה וא"כ אפיתו דוחה שבת אבל אי נימא דתנור אינו מקדש א"כ אם יאפה בע"ש לא תפסל בלינה וא"כ אין האפי' דוחה שבת וכדהוכחנו מגמ' מנחות (דף צה) וא"כ לפי הקבלה שאמר דוד כך מקובלני דאין מעשהו דוחה שבת א"כ ע"כ טעמא משום דתנור אינו מקדש וא"כ לא תפסול בלינה אם יאפה מע"ש וא"כ דוד דאשכחי' לאחימלך שהי' עושה לחה"פ בשבת אסור לדוד משום מעשה שבת שאסור בו ביום גם לאחרים כדקיי"ל כר"י בהא דמבשל בשבת ומשום הך טעמא נתן אחימלך מלחם המוסרים, כלומר משל שבת העבר, ולא מהלחם שנאפה עכשיו בכדי שלא יהנה ממעשה שבת שאסור גם לאחרים בו ביום וא"כ מוכח מזה שאחימלך מתנהג עפ"י הוראותיו נגד הקבלה ובזה הטה את לב המלך לחשבו למורד מהא דשאל לו לדוד באו"ת כמש"כ לעיל. ההוכחה הזאת לא נתקבלה לאבנר ועמשא להוכחה צודקת כמו שנבאר:
דהנה אפשר לומר דבאמת כו"ע ס"ל דתנור מקדש, והא דאמר לו דוד כך מקובלני עריכתו דוחה שבת ואין מעשיהו דוחה שבת לאו משום דס"ל שהתנור אינו מקדש וא"כ אם יאפה בע"ש לא תפסול בלינה ומשו"ה אין האפיה דוחה שבת אלא מפני טעם אחר שהוא סובר כלי שרת אין מקדש אלא לדעת אבל שלא לדעת אין כלי שרת מקדש כמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מה' פסוהמו"ק ה' כ') וא"כ אפי' אי נימא שהתנור מקדש אפי"ה אם נאפה בע"ש לא תפסול בלינה, הא כיצד כגון שאפאו ע"ד שלא לקדש אותו וכדאי' בסוכה (דף מט) כמעשיהו בחול כך מעשיהו בשבת כו' ופריך בגמ' ואמאי ניתי במוקדשת אמר זעירי קא סבר שאין שיעור למים וכלי שרת מקדשים שלא לדעת, ומשמע דאם כלי שרת אינו מקדש אלא מדעת דוקא יכולים להביא אפי' במקודשת באופן שאין דעתם שתתקדש רק עד למחר אבל אם בדעתו שהתנור יקדש את הלחם שוב אי אפשר לאפות מע"ש שאז תפסול בלינה, רק כיון שיש תקנה שתאפה בע"ש ולא תפסול בלינה כגון שדעתו שהתנור לא יקדש את הלחם א"כ הא קיי"ל בשבת (דף קל) ובכ"מ בש"ס דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת משו"ה סובר דוד דאין מעשיהו דוחה את השבת אע"ג שהתנור מקדש וא"כ תפסול בלינה אם יאפה מע"ש מ"מ משכחת לה גונא שתאפה מע"ש ולא תפסול בלינה ואפשר לקיים שניהם, וגם אחימלך לא פליג בזה וגם איהו ס"ל שיש למצוא תקנה שאפשר לקיים שניהם באופן שהתנור לא יקדש עד למחר ובכ"ז אפה בשבת ולא מע"ש על דעת שהתנור לא יקדש את הלחם משום דחשש שמא יאמרו לדעת נתקדשה ויטעו דאין לינה פוסלת וכטעמא דחזקיה על הא דפריך הגמ' (שם בסוכה) ואמאי ניתי במקודשת, חזקי' אמר כלי שרת אין מקדשין אלא לדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשה, ומשום שלא תפוק חורבה שהרואים יטעו דאין לינה פוסלת אוקמה אדינא לאפות ע"ד שהתנור יקדש את הלחם וא"כ מותר לאפות בשבת אבל על עצם הקבלה שמשכחת לה גונא שאין מעשיהו דוחה שבת לא פליג אחימלך לולא שחשש לקלקולא דנפיק מיניה חורבא:
וסמך לדבר יש שע"כ צריכין אנו לומר כן דלא פליגי בעצם הדין אם תנור מקדש אם לאו אלא דכו"ע ס"ל דתנור מקדש רק בהא פליגי אם לחוש לקלקולא שמא יטעו דאין לינה פוסלת אם יאפה מע"ש ע"ד שהתנור לא יקדש את הלחם משום שמא יאמרו דלדעת נתקדשה, דדוד ס"ל דאין לחוש לקלקולא וא"כ כיון דמשכחת גונא שיאפה בע"ש ע"ד שלא לקדש עד למחר הדרינן לכללא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת ואחימלך חושש לקלקולא וא"כ כשם שלחזקי' דסובר (שם בסוכה) דמשום גזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשה התקינו שיביא בכלי שאינה מקודשת, כמו כן הכא אוקמוה אדינא שהתנור מקדש, וכיון שהתנור מקדש שוב אי אפשר לאפות מע"ש שאז מדינא תפסול בלינה, דאי לא תימא הכי אלא כדאמרן מעיקרא דפליגי בעצם הדין אם תנור מקדש, ודוד ס"ל דתנור אינו מקדש ומשו"ה ס"ל שאין האפיה דוחה שבת תקשה אמאי נתן אחימלך מלחם המוסרים כלומר מהלחם שנסתלק מעל השלחן ולא מהלחם שנאפה עכשיו ופירשנו הטעם מפני שלא יהנה דוד ממעשה שבת כדקיי"ל הלכתא כוותי' דר' יהודה בהא דהמבשל בשבת אף בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים, הא יותר טוב להאכילו מלחם שנאפה עכשיו אע"ג שהם אסורים מטעם מעשה שבת מפני שבהלחם שנאפה עכשיו יוכל לפקוע שם הקדש מינה על ידי פדיה דאי נימא שהתנור אינו מקדש אפשר בפדיה כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף מו) בד"ה הואיל שכתבו וי"ל דהואיל ואי בעי מתשיל עלה דלא שכיח לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחה"פ ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק לה שאין התנור מקדשם, וכן כתבו התוס' (שם דף מז) בד"ה נאכל דאם באו עדים קודם המנחה א"כ למחר ביום ו' חול גמור הוא, ויכולים לאפות לחם אחר ביום ו' והלחם הראשון יפדה שאין התנור מקדשם וא"כ משמע מזה שאם נימא שהתנור אינו מקדש א"כ אפשר בפדיה ואם כן הלחם שנאפה עכשיו כיון שאפשר לפדותם יפקע שם הקדש מינייהו על ידי פדיה ולא יאסר לזרים בלאו דכל זר לא יאכל קודש משא"כ הלחם שנסתלקו מעל השלחן אי אפשר לאפקועי שם הקדש ע"י פדיה כיון שנתקדשו ע"י השלחן וכדאיתא במנחות (דף צה) מידי תנור מקדש שלחן מקדש, ואחר שנתקדשו קדושת כלי אינו מועיל פדיון א"כ מהלחם שנאפה עכשיו עדיפא הי' להאכיל לדוד באופן שיפדה ויפקע שם הקדש שאסור לזרים בלאו, ואעפ"י שיהנה ממעשה שבת מוטב לעבור על איסורא זוטא ולא לעבור על איסורא רבא וכדאי' ביומא (דף כז) במי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל תחילה:
ולכן מהא שאחימלך נתן לדוד דוקא מלחם המוסרים שנסתלקו מעל השלחן ולא מהלחם שאפה עכשיו, יש סמך וראי' שגם דוד ס"ל שהתנור מקדש, והא דאמר דוד מקובלני שאין מעשיהו דוחה שבת הוא משום דס"ל שאע"ג שהתנור מקדש מכ"מ משכחת לה גונא שתאפה מע"ש ולא תפסול בלינה, כגון שאפאו מע"ש ע"ד שהתנור לא יקדש את הלחם, וא"כ אחימלך שאפה בשבת על כרחין הי' באופן שהתנור יקדש את הלחם וכיון שהתנור קידש את הלחם שנאפה שוב אי אפשר לפדותם ולאפקועי שם הקדש דאחר שנתקדשו קדושת כלי שוב אין מועיל פדיון וכיון שלא מצא תקנה שלא יעבור בלאו דוכל זר לא יאכל קודש א"כ מה טוב עשה אחימלך שנתן לדוד מלחה"פ שנאפה בשבת העבר דוקא ולא מהלחם שנאפה עכשיו בכדי שלא יהנה ממעשה שבת, משא"כ אי נימא דס"ל לדוד שהתנור אינו מקדש אז לא הוי לי' לאשגוחי על הא דמעשה שבת שמיחשבה איסורא זוטא נגד איסור קודש לזרים שאסור בלאו ועדיפא הי' לו לאכול מהלחם שנאפה עכשיו ולתקן איסור הקדש ע"י פדיה, וזהו הטעם ולא אבו עבדי דוד לשלוח את ידם לפגע בכהני ד' משום דהכירו את התנצלות אחימלך לאמת ויציב שהסנהדרין הורו שכשם שנשאלין למלך כך נשאלין למי שהציבור צורך בו וא"כ עיקר חטא מה ששאל לדוד באו"ת אין כאן שום חטא וכנ"ל רק דואג הוכיח מהא שהאכיל לדוד מלחה"פ אעפ"י שאפה בשבת, וא"כ תולה אחימלך א"ע בהוראת דואג אף במקום שרבים חולקין עליו, כמו בענין אפית לחה"פ בשבת שהקבלה היתה שאין האפיה דוחה שבת ומזה רצה להוכיח שגם בהא דנשאלין באו"ת סומך א"ע על הוראת דואג שפליג על סנהדרין וסובר דאין נשאלין אלא למלך דוקא, וא"כ יש לדונו כדין מורד, אבל כל זה ניחא רק אי נימא שפליגי בדין תנור מקדש או לאו, אז יש להוכיח שפיר שאחימלך מתנהג עפ"י הוראת דואג אף במקום שרבים חולקין עליו אבל אי נימא שבעצם הדין כו"ע ס"ל שהתנור מקדש רק פלוגתתם היתה אם יש לחוש לקלקולא שמא יאמרו לדעת נתקדשה אבל היכא שאפה בשבת כו"ע ס"ל שהתנור מקדש ומדינא שרי כי מאחר שהצריכה התורה לאפות במקום קדוש כדאי' בתו"כ (פ' אמור) והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש אפייתה במקום קדוש מנין ת"ל והיתה מסתמא ע"ד שהתנור יקדש את הלחם ולא ע"ד שלא לקדש א"כ אין ראי' מהא דאחימלך אפאה בשבת שנמשך אחר שיטת דואג גרידא כיון דכו"ע ס"ל הכי וא"כ במקום שרבים חולקין על דואג כגון בהאי דינא דאו"ת ודואג יחידאה לא שביק רבים ועביד כיחידאה, וא"כ אין לדון את אחימלך למורד על הא דשאל לדוד באו"ת כיון דהסנהדרין הורו דנשאלין נמי למי שהציבור צורך בו, וזהו דכתיב ויאמר המלך לדויג סב אתה ופגע בכהנים וגו' ופירש"י לדויג נשתנה שמו א"ל נתפסת עתה כדג אתה הלשנת עליהם אתה הרוג אותם כלומר גם הסנהדרין גם אבנר ועמשא לא מצאו דין מיתה לאחימלך מאחר שאליבא דידהו אין לחשבו למורד אבל אתה שהלשנת עליו שמהא דהאכיל לדוד מלחה"פ מוכח שהולך עפ"י הוראתך אף במקום שרבים חולקין עליך ובדין דנשאלין באו"ת הנך עומד חזק על דעתך כנגד דעת הסנהדרין, וסובר אתה דאין נשאלין אלא למלך דוקא, א"כ רק לדבריך לבד הוא חייב מיתה א"כ "סב אתה ופגע בכהנים" וכדאיתא במדר"ש הנ"ל באותה שעה המרה דואג בסנהדרין ואמר אין נשאלין אלא למלך מיד אמר לו שאול צא ופגע בכהנים וגו' והוא כפתור ופרח בעזה"ש: