ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל א · פרק טו
[א] ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ד' למשחך למלך גו' [ב] כה אמר ד' גו' [ג] עתה לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור גו':
[ח] ויתפוש את אגג מלך עמלק גו' [ט] ויחמל שאול והעם על אגג ועל מטב הצאן והבקר וגו' ולא אבו החרימם גו' [יג[ ויבא שמואל וגו' ויאמר לו שאול גו' הקימותי וגו' [טו] ויאמר שאול גו' אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לד' אלקיך גו'.
א) לכאורה ההקדמה אותי שלח ד' למשחך למלך" להענין הזה ללא צורך, והי' לו להתחיל בכה אמר ד' לך והכית את עמלק. ב) גם מה שאמר לא תחמול עליו שפת יתר הוא כי מאליו מובן אחרי שמצווה להמית גם העוללים והיונקים. ג) איך לא נזהר שאול בזה והשאיר את אגג בחיים. ד) התנצלות שאול על הצאן והבקר "למען זבוח לד'' אינם ראוים למלך משוח ד' כי זהו כטובל ושרץ בידו. ה) מתחילה כתוב ויחמול שאול והעם וגו' ושאול בהתנצלותו לשמואל גלל כל החטא מעליו על ישראל ואמר אשר חמל העם וגו':
אך יבואר כל הדקדוקים הנ"ל בטוב טעם עפ"י מה דאיתא בסנהדרין (ד' כ') שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק וכו' ואינו יודע איזהו מהם תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדר דר הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ד' למלך, נמצא דמצות מחיית עמלק צריך להיות דוקא אחרי קיום המצוה דהקמת מלך, והנה לעיל כתוב כי אותו מאסו ממלוך על ישראל ולחטא גדול נחשב להם הא דשאלו מלך (וכבר בארנו על מקומו מדוע נחשב להם לחטא, אחרי שהעמדת מלך הוא אחת מהשלש מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ עיי"ש ותרוה נחת) וא"כ י"ל דהוכרח שאול להקדים בראש כי אותי שלח ד' למשחך למלך אחרי כי בא להזהירו על מצות מחיית עמלק, ומצות מחיית עמלק צריך להיות דוקא אחרי מצות הקמת מלך ולבל יעלה על לב שאול שהוא מלך לא ברצון השי"ת, רק מפני שהעם שאלו מלך והקב"ה הקפיד על שאלתם וא"כ שלא בעונתו הי' למלך ועדיין לא הגיע השעה לקיים מצות מחיית עמלק עד שיקום מלך ברצון ד' לכן הוצרך שמואל להודיעו מקודם כי הוא נמשח למלך עפ"י ד' – ובזה ניחא ג"כ מה שהוסיף שמואל ולא תחמול עליו, בהקדם מה דאיתא ביומא (ד' כב) ששאול דן ק"ו אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו עאכו"כ ואם אדם חטא בהמה מה חטאת, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו כו'. והענין הוא שמצינו ב' מיני דינים א) שדנים את החוטא מצד החטא ואז אין שייך לענוש את הקטנים בשביל שחטאו הגדולים. ב) שדנים לא מצד החטא ורק למי שחטא לו אז אם החטא הוא שייך לעניני הנהגת מלוכה אז אם המלך מוצא שלמיגדר מילתא אין רחמים בדין, אזי מלך במשפט יעמיד ארץ, ורשות בידו לענוש קשה את המורדים במלכות אותם וביתם וזרעם, ולהחרים את כל אשר להם, וכן איתא ברמב"ם (בפ"ד מה' ע"א) ואם נמצאו העוברים רובה מכין את כל הטף והנשים של עוברין לפי חרב, וכתב הכ"מ וז"ל ומ"מ צ"ע מנ"ל שמכין טף ונשים דאי מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר כו' עיי"ש וטעמא דהא מילתא שדין עיהנ"ד הם כדין מורד במלכות וכמו שמורד במלכות הוא בסייף ונכסיו למלך ה"נ בעיר הנדחת אעפ"י שעובד ע"ז בסקילה (בזה"ב) אעפי"כ עיהנ"ד בסייף כדין מורד במלכות ונכסיו למלך, וע"כ שורפים את הנכסים, וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' קיא) אמר ר"ש אמר הקב"ה אם אתם עושים דין בעיהנ"ד מעלה אני עליכם כאלו אתם מעלים עולה כליל לפני, ולכן בעמלק דכתיב בי' ראשית גוים עמלק וכתיב מלחמה לד' בעמלק מדור דור ע"כ המצוה להחרים את עמלק כי זהו בבחי' מורד במלכות שהוא מרד בהקב"ה מלכו של עולם וכדאי' בילקוט (פ' בשלח) כתוב אחד אומר תמחה את זכר עמלק וכתוב א' אומר כי מחה אמחה את זכר עמלק עד שלא פשט ידו בכס תמחה את זכר עמלק ומשפשט ידו בכס כי מחה אמחה את זכר עמלק וכי בשר ודם יש בו כח לפשוט ידו בכסאו של הקב"ה אלא על שהוא עתיד להחריב את ירושלים וכתיב בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ד' לפיכך כי מחה אמחה את זכר עמלק, ויאמר כי יד על כס יה ר' יהושע אמר לכשישב הקב"ה על כסא מלכותו ותהא הממשלה שלו באותו שעה מלחמה לד' בעמלק וע"כ כיון שהוא מורד במלכות יכול לקנוס את הקטנים ואת הבהמות וכן איתא בילקוט (שם) ר' אליעזר המודעי אומר נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו אם מניח אני נין ונכד וגמל וחמור כו') שלא יהיו אומרים גמל זה של עמלק וכו':
אולם בד"א אחרי שישראל קימו מצות העמדת מלך וכיון שהחלו להנהיג דינים ועונשים שתלוי למיגדר מילתא בנוגע למלך ומורד במלכות נכסיו למלך הלא אז לא יהא גדול כח מלכותא דארעא ממלכותא דרקיע וחוב קדוש מוטל עליהם לקיים מחיית עמלק שנחשב למורד במלכו של עולם, אבל קודם שהעמידו להם מלך אין עליהם חוב וכדאיתא מפורש מהא דהבאתי מסנהדרין שהעמדת מלך הוא קודם למצות מחיית עמלק ולכן אחרי ששמואל הקדים ואמר לשאול אותי שלח ד' למשחך למלך וכיון שהוא עפ"י ד' א"כ יש לו דין מלך לענוש את אלה שימרדו בו, בכל אופנים שימצא למיגדר מילתא, וא"כ חל עליהם מצות מחיית עמלק וע"כ אמר ולא תחמל עליו פי' אעפ"י שחנון ורחום אתה ומרבה במדת החסד והרחמים, אבל זהו דוקא בחטאים הבלתי נוגעים לעניני מלוכה אבל בדברים הנוגעים לעניני מלוכה אז צריך לכבוש מדת טובו וחסדו ולענוש קשה המורדים, בלי שום חנינה כי מלך במשפט יעמיד ארץ, וכן לענין מחיית עמלק שדינו כדין מורד וכנ"ל לא תחמל עליו:
אבל שאול בא במבוכה, כמו שנברר דברינו בהקדם מה דאיתא ביומא (דף כב) מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכתיב ויעל נחש העמוני כו' ופירש"י מפני שמתחילת מלכותו מחל על כבודו וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך וכתיב ויעל נחש העמוני כו' ומסקנא דמילתא שאמרו ישראל מי האומר שאול ימלוך עלינו בתמי' תנו האנשים ונמיתם והוא אמר לא יומת איש היום הזה עכ"ל ומשמע מהכא ששאול הי' מטבעו איש חסד עד שהי' קשה בעיניו לעשות נקם ושלם גם לאלה שפגעו בכבודו בעניני מלוכה, ולא היה חפץ להמיתם כדינם שהיו מורדים במלכות, יען כי שיטתו היה שאין לו דין מלך בכל צדדיו, כיון שהי' למלך שלא בעונתו, והראי' שהקב"ה חשב להם לעון על אשר שאלו מלך וכדכתיב "כי אותי מאסו ממלוך עליהם" אבל אחר ששמע את דברי שמואל שמלך עפ"י ד' ויש לו דין מלך בא במבוכה, כי הי' קשה עליו לכבוש את טובו וחסדו עפ"י הכלל מלך במשפט יעמיד ארץ ולענוש את הפוגעים בכבודו בסייף ונכסיו למלך כדין מורד במלכות, וע"כ כשבא לפניו מצות מחיית עמלק היה מתון וזריז לבחון את רוח העם, אם שלמים הם אתו לחשבו למלך ואם לא, כי עכשיו שנצטוה בענין מחיית עמלק ממילא יתגלה שהוא מלך כדין וכל הפוגעים בו לא ינקה רע לעונשם קשה כדין מורד במלכות, וע"כ כשבא לפניו הספק הנ"ל אם מחזיקים אותו למלך חבל תחבולות ותכן את רוח העם, ופעל ועשה במועצות ודעת לגלות הלוט הלוט ממסתרי לבבם, וע"כ דן ק"ו אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, ואם אדם חטא בהמה מה חטאת, וכ"ז פעל ועשה להראות להעם שיעניש את החוטא רק עפ"י החטא, וא"כ הקטנים לא יומתו בעון הגדולים וא"כ יש בזה הוכחה שאיננו מחזיק א"ע למלך ועי"ז יודע לו רוח העם אם דעתם נוחה בזה אז אינם מחזיקים אותו למלך, ואם לא אזי הם מחזיקים אותו למלך, וזהו דכתיב ויומל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן וגו' דלכאורה קשה מאי שייכות רחמנות העם בזה שלא מעלה ולא מוריד כי העיקר תלוי במלך, כי רק הוא לבדו יכול להטות חסד אבל לא שאר העם, ולפי המבואר ניחא כי שאול דן ק"ו בכדי לבחון את רוח העם ואחרי ששמע העם כי שאול דן ק"ו וגילה בזה את דעתו לדון בדין סנהדרין שרק החוטא לבדו עונו בראשו, ובנים לא יומתו על אבות וא"כ אין לו דין מלך נשמע את קול העם ברעו יפה דן שאול וא"כ גם אנחנו יכולים להצטרף לדון את החטאים וזהו דכתיב "ויחמול שאול והעם" מעיקרא שאול ולבסוף גם והעם כלומר אחרי שמעם משאול כי יטה את חסדו וא"כ אינו מחזיק א"ע כמלך א"כ גם העם יכול לרחם עליהם כיון ששמע שאול כך ותכן את רוח העם כי עדיין מבזים אותו בלבם וא"כ אם יתנהג כדין מלך עליו לעשות כלה חלילה בישראל לאלה המקילים בכבודו לא מצא דרך אחרת לפניו לצאת ממבוכתו כי אם לאחוז את החבל בשתי ראשין כלומר בענין מחיית עמלק שמצווה הוא עפ"י ד' להתנהג כדין מלך ובענין שהעם מקילין בכבודו להתנהג במדת החסד ובמדת הרחמים שחדא תליא באידך באופן שיקריב את הצאן והבקר ויוצא בזה ידי שניהם שלענין מחיית עמלק שהקפיד הקב"ה שלא יהיו אומרים של עמלק כמבואר בילקוט הנ"ל אחרי שהצאן והבקר יעלו לקרבן ממילא לא ישאר שריד מעמלק להזכיר זה של עמלק, וכן גם דעת העם הפיק בזה אחרי שלא אבו החרימם כדין מורד במלכות וזהו מ"ש שאול אשר חמל העם למען זבח לד' אלקיך כלומר התנצל לפני שמואל שלא בצדי' עשה זאת רק מאין ברירה אשר חמל העם כלומר גם העם הגיד את דעתו בזה ובזה גילו את מצפוני לבבם כי אין אני מלך כדין, וע"כ לא עלי לבדי לשפוט רק בצירוף סנהדרין, עוד אחמל" העם כלומר תרתי עבדי מלבד שגילו את דעתם שלא עלי לבד לשפוט עוד זאת עשו שהגידו את דינם לחמול שצריך להתנהג במדת החמלה כי חדא בחברתה תליא, וכיון שאין אני מלך כדין א"כ עוד לא הגיע השעה לקיים מצות מחיית עמלק, כי מצות מחיית עמלק מוטלת אחרי מצות העמדת מלך, וא"כ רואה אני בזה ענין מרידה מצד העם עלי ואנכי לא אעשה כלה בישראל חלילה ומההכרח הי' עלי לבחור דרך ישרה שתפארת לעושיה ותפארת מן האדם ומצאתי בזה עצה למען זבוח לד' אלהיך ויצאתי ידי שמים למחות את זכר עמלק כי אלה אשר לא אבו החרימם יקריבו אותם לקרבן ולא יזכר שם עמלק עוד לאמר זהו משל עמלק והדברים נכונים וברורים בעזהשי"ת:
[יז] ויאמר שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ד' למלך על ישראל:
[יט] ולמה לא שמעת בקול ד' ותעט אל השלל וגו' [כ] ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעת בקול ד' ואלך וגו' [כא] ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלהיך בגלגל:
צריך להבין בהפסוקים הנ"ל. א) מה שהקדים הלא אם קטן אתה בעיניך. ב) התואר החדש ראש שבטי ישראל אתה משמע מזה דרק ראש שבטי ישראל הוא אבל לא מלך, ואיך הוא סותר תומ"י את דברי עצמו מה שאמר "וימשחך ד' למלך"? ג) אמרו ולמה לא שמעת בקול ד' נשמע מהתוכחה הזאת כי רק אחרי שהוא ראש שבטי ישראל או מלך עליו לשמוע בקול ד'. וקשה טובא הכי מי שאינו מלך או ראש העדה אינו צריך לשמוע בקול ד'? ד) תשובת שאול שהשיב אשר שמעתי בקול ד' דבר זה אינו מובן כלל. הלא לא הוכיחו על הנסתרות רק על הנגלות אשר השאיר את השלל וא"כ איך פעל בנפשו להשיב לשמואל כי שמע בקול ה'? ה) אמרו ויקח כו' לזבח לה' אלהיך בגלגל, הנה עתה הוסיף בהתנצלותו תיבת "גלגל" מה שלא זכר בפעם הראשון, על שאלת שמואל ומה קול הצאן באזני, שם השיב רק אשר חמל העם. וכאן הוסיף שהקריב בגלגל משמע מזה שמגלגל יתראה צדקו:
ונראה לבאר, עפ"י מה שבארנו לעיל דבאמת חפץ שאול בכל לבבו לקיים מצות מחיית עמלק כמצווה עליו, רק בא במבוכה, הלא מצות מחיית עמלק תלוי רק אם יש לו דין מלך, ע"כ היה שאול מסתפק אם העם מחזיקים אותו למלך או לא, ומצא תחבולה, ותכן רוח העם להודע מה שטמון בלבם, ודן ק"ו אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו ואם אדם חטא בהמה מה חטאת, ובזה יגלה מסתרי לבבם אם גם הם יחוו את דעתם והסכמתם אזי ראי' מוכחת דאינם מחזיקים אותו למלך והראי' שגם הם הרהיבו עוז בנפשם להסכים ע"ז ואם לא וגידו דעתם אזי ראי' שמחזיקים אותו למלך, ואחרי ששמע קול העם ברעו יפה דנת וגם הם נתנו הסכמתם ע"כ בזה הראו לדעת כי אינם מחזיקים אותו למלך לדון יחידי רק מחזיקים אותו לראש העם, אשר החובה עליו לשמוע גם דעת העם וחוות דעתם, וא"כ לפי דעתם אינו מוטל עליו מצות מחיית עמלק, מאשר שהוא רק ראש העם ולא מלך. אולם לצאת ידי שניהם לקח שאול החבל בשתי ראשין לצאת י"ש שהמליכו ודינו כמלך המוטל עליו לקיים מצות מחיית עמלק להחרים גם את הבהמות, ע"כ רצה שאול להקריב אותם שממילא ימח זכר עמלק כי לא ישאר מאומה לומר זה הוא משל עמלק ויוצא בזה יד"ש, וגם יחד עם זה הפיק רצון העם שלא הכירוהו למלך ואינו מוטל עליו מחיית עמלק, מאשר כי העם שראו כי חמל על השלל והשאיר הצאן והבקר ולא הוחרמו הבהמות, מזה לקחו להם למופת שהנהגת שאול הוא לא עפ"י דינא דמלכותא, כלומר כי גם הוא אינו מחזיק את עצמו למלך, ורק הוא לראש עליהם:
וזה הוא שאמר שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך פי' שתחזיק את עצמך לקטן, היינו כי רק ראש שבטי ישראל אתה ולא מלך וע"כ סובר אתה לפי שיטתך כי אינו מוטל עליך מצות מחיית עמלק משום דמצות מחיית עמלק תלוי רק בדין מלך, ולפי שיטתך רק ראש שבטי ישראל אתה, ולא מלך, אבל באמת אינו כן אלא וימשחך ד' למלך על ישראל וא"כ יש לך דין מלך וא"כ אכתי לא יצאת יד"ש אף דהקרבת אותם ולא נשאר מאומה מהבהמות וממילא נמח זכר עמלק אבל אכתי כיון דיש לך דין מלך להחרים את עמלק ודינו של עמלק הוא כדין מורד במלכות (כמ"ש לעיל) וא"כ מחשבא כאיסורי הנאה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מה' ע"ז ה"ח) בהמה של עיה"נ שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט עיי"ש בכ"מ וכן מבואר בכריתות (דף כד) עיה"נ שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה ואם היתה מותרת לאחר שחיטה א"כ אפשר שיהיה בה דין ממון אלא ודאי דהוי כשור הנסקל וכדאמרינן בערכין (דף ז) זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה וא"כ כיון דדין עיה"נ שוה לדין מורד במלכות כמ"ש לעיל ומצינו גם בעיר הנדחת שהנמצא בתוכה הוי איסורי הנאה וא"כ ממילא כיון דדינו של עמלק כדין מורד במלכות וא"כ הבהמות איסורי הנאה הן וא"כ איך הקריב שאול מהחרם של עמלק הרי אם יש לו דין מלך איסורי הנאה נינהו ולא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואסורים לקרבן ואיך התפאר שאול שיצא גם יד"ש:
ויען שאול ויאמר ע"ז לזבוח לד' אלהיך בגלגל כלומר אנכי מראש ידעתי ובכל זאת מצאתי גם תקנה לזה כי הקרבתי אותם בגלגל, ויתבאר זאת בהקדם פי' הרד"ק על הא דכתיב ויסוב ויעבור וירד הגלגל דאחר שהציב לו יד בכרמל סבב וירד הגלגל לזבוח, והטעם לפי שהיו שם אוהל מועד והמזבח מיד תחלה כשבאו לארץ ואעפ"י שעתה היו בנוב היו מכבדים מקום אוהל מועד הגלגל וכו' ותירוצו דחוק דמ"מ קשי' איך שבק במת ציבור שהיה בנוב להקריב בבמת יחיד וכה"ג פריך הגמרא בתמורה (דף יז) ודקא קשי' לך אמאי שביק ירושלים ומקריב בחברון תקשה לך גבעון דמקום קדוש הוא כו' פירש"י תקשה לך דמקום קדוש דשם מזבח שעשה משה אלמא דהש"ס מקשה דאיך שביק גבעון ומקריב בחברון ואע"ג דהש"ס דחי דהיכי בעי קריב מ"מ קשי' אמאי לא מייתי ראיה משאול דשביק נוב והקריב בגלגל, ובסוטה (דף לה) משמע דמסיק שהלך להביא כבשים מחברון ואע"ג שהתוס' נדחקו שם ליישב עיי"ש. אף על פי כן משמעות הש"ס הוא דהלך להביא כבשים מחברון דאלת"ה איך שביק גבעון והקריב בחברון וא"כ ה"נ קשיא אמאי שביק נוב והקריב בגלגל הלא נוב הוא במת ציבור וגלגל הוא רק במת יחיד ואע"ג דלעיל כתיב וימליכו את שאול לפני ד' בגלגל ויזבחו שם זבחים שלמים התם לא קשי' משום דהוא בעצמו היה שם ושמה הקריבו אבל הכא דכתיב ויסוב ויעבור וירד הגלגל משמע שבמתכוין הלך להקריב בגלגל וא"כ שפיר קשה איך שביק נוב והקריב דוקא בגלגל:
אולם אדוני אבי הגאון האמתי זצ"ל מבאר דעגלה ערופה כשר להקריב אף דאיסורי הנאה הוא והא דבעינן ממשקה מן המותר לישראל הוא דוקא מה דקרב ע"ג מזבח אבל בעגלה ערופה אף דאמרינן בחולין (דף יא) דכפרה כתיב בה כקדשים לא לכל מילי אתקיש, והאריך שם בראיות הרבה בפלפול עצום כדרכו בקדש, המורם מדבריו הקדושים דעגלה ערופה אע"ג דהוי איסורי הנאה בכ"ז יש בה דין הקרבה רק איננה קריבה ע"ג המזבח, והנה רש"י בזבחים (דף קיב) ד"ה קאי בנוב פי' ז"ל כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב כמו שנאמר אין לחם חול כי אם לחם קדש אשר מלפני ה' אלמא שולחן ומזבח הוי התם עיי"ש משמע שבנוב היה מזבח, וא"כ אסור להקריב שמה דברים שיש בהם משום איסור הנאה, וא"כ לפ"ז נוכל לומר דזה היה כוונת שאול מה שהקריב בגלגל, משום דהרי ביארתי לעיל דשאול היה מסתפק אם יש לו דין מלך משום דהראה לדעת כי אין רוח העם נוחה הימנו להחזיק אותו למלך ע"כ השאיר הצאן והבקר שלא להחרימם כפי דעת העם שאינם מחזיקים אותו למלך וגם לצאת ידי שמים להקריבם שלא יזכר מהם כל זכר, אבל אכתי קשה עליו איך הרג הנפשות הלא אם אין לו דין מלך, ואינו מוטל עליו מחיית עמלק הלא עליו להביא גם עגלה ערופה כמו שדן הקו"ח בעצמו, ולכן כתיב ויסוב ויעבור הגלגל משום דכוונתו היה ג"כ להקריבם בתור עגלה ערופה, כי אולי הצדק את העם כי אין לו דין מלך. ע"כ בנוב שהיה שם מזבח, וע"ג המזבח בעינן דוקא ממשקה ישראל, ועגלה ערופה איסור הנאה הוא, לא יכול להקריב, אבל בגלגל שלא היה מזבח מותר להקריב בתור עגלה ערופה, לכן הלך בגלגל, וגם בזה חפץ לצאת ידי שניהם לצאת יד"ש להקריבם שלא יזכר מהם מאומה וגם אולי אין לו דין מלך ועליו להקריב עגלה ערופה ע"כ הקריב בגלגל ששם מותר להקריב גם איסורי הנאה מאחר שאין שם מזבח וגם העם הי' סוברים שמקריבם לשם עגלה ערופה דבעי דוקא גלגל להפיק רצונם כמובן:
וזה הוא שאמר ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעתי בקול ד' כלומר לא כמו שחשבת שנכשלתי לצאת יד"ש ואמרת אלי "ותעט אל השלל" להקריבם אשר הם איסורי הנאה ואסור להקריבם אבל לא כן אנכי עמדי, ואדרבה "אשר שמעתי בקול ד'" פי' גם בזה כוונתי היה לשמוע בקול ד'" היינו לצאת יד"ש שלא להקריבם בנוב שיש שם מזבח שאסור להקריב איסורי הנאה, אלא הקרבתי "בגלגל" שאין שם מזבח, וכוונתי היה בזה ג"כ לצאת יד"ש ממ"נ אם יש לי דין לך ע"כ הקרבתי אותם שלא ישאר שום זכר מהם ואם אין לי דין מלך ואינו מוטל עלי מצות מחיית עמלק ועלי להביא עגלה ערופה ע"כ חשבתי שיהא הקרבנות בתור עגלה ערופה לכפר על כמה נפשות, ומזה הטעם הקרבתי אותם בגלגל [כח] ויאמר אליו שמואל קרע ד' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך:
כט] וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם:
יש לדקדק א) מה זה שאמר לו ונתנה לרעך הטוב ממך למאי נפ"מ הוא לשאול למי שיתן את המלוכה כיון שממנו יוקח? ב) למה הרבה לאמת את דבריו בסוף שהוסיף וגם נצח ישראל לא ישקר, הטרם נדע כי כל דבריו אמת וצדק?
ומבאר אאמו"ר הגאון בטוב טעם עפ"י הירוש' (בפ"ב דתענית) כתיב לא איש אל ויכזב, רשב"נ אמר הקב"ה אמר לעשות טובה לא איש אל ויכזב לעשות רעה ההוא אמר ולא יעשה, ופי' הק"ע לעשות טובה אינו חוזר אעפ"י שיחטאו אח"כ אבל אם אמר לעשות רעה חוזר אם יחזרו בתשובה וכן הוא ברמב"ם (ה' יסודי התורה) וז"ל דברי הפורעניות שהנביא אומר כגון שאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב וכיוצא מדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנביאותו ואין אומרים הנה דבר ולא בא שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה כו' אבל אם הבטיח על הטובה ואמר שיהי' כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר שכל דבר טובה שיגזור ד' אפילו על תנאי אינו חוזר כו':
ועתה יש לחקור אם הנבואה שניבא הוא ענין שיש בו רע וטוב אם נאמר מאחר שלרעה יוכל לחזור א"כ גם הטובה אפשר שלא יתקיים, או דפלגינן דיבורא דהרעה יכולה להבטל אבל הטובה צריך שיקוים, כדכתיב לא איש אל ויכזב גו', ויש לפשוט מב"ב (דף קלד) דאמרינן שם דבחד גופא לא פלגינן דיבורא אבל בתרי גופי פלגינן דיבורא, ובזה יתפרשו היטב הכתובים קרע ד' את ממלכות ישראל מעליך, וכי תאמר בלבבך הלא זהו נבואה לרעה ויכולה להתבטל דהא גם אם לא יתקיימו דברי אלה לא יהי' הכחשה לנבואתי, דהא ע"ז נאמר ההוא אמר ולא יעשה, לזה אמר לו דע כי ונתנה לרעך הטוב ממך וא"כ יש בזה ענין גם לטוב, ובאופן שהנבואה לרעה והנבואה לטובה הוא בשני גופים ובשני גופים אמרינן פלגינן דבורא, ואעפ"י שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה אבל בזה האופן שהרעה והטובה הוא בתרי גופי גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, והוא נכון מאד: