ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שמואל א · פרק ב
[יב] ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ד':
[יב] ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו:
[יג] והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה:
[טו] גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי:
א) יש להפליא איך עשו הכהנים ככה לעיני כל ישראל ולא יתבששו? ד) מדוע לא מיחו בהם בני ישראל?
יבואר היטב עפ"י דברי אאמו"ר הגאון זצ"ל בהוספת ביאור שלי הא דאיתא בזבחים (ד' קיב) באו לגלגל הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים נאכלים בכל מקום, באו לשילה נאסרו הבמות כו' ואמרינן (שם ד' קיט) חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגים בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה, וכן אמרינן (שם דף קא) לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל (פירש"י כבעל מום כתיב להתירו בקדשים) אם נאמרו קדשי קדשים למה נאמרו קדשים קלים ואם נאמרו קדשים קלים למה נאמרו קדשי קדשים, אלו לא נאמרו קדשים קלים הייתי אומר קדשי קדשים הוא דאוכל שהרי הותרו לזר ולהן אבל קדשים קלים לא יאכל ואמר שם רב ששת דהא דהותר לזר ולהן היינו בבמה וכדברי האומר יש מנחה בבמה ופירש"י ומנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שיריה זרים שהיו עובדים בבמה קטנה, שהזר עובד שם, אבל קדשים קלים לא יאכל בחזה ושוק של כה נים שהרי לא הותרה לזר דלא אשכחן זר חולק במורם משלמי יחיד דאלו במקדש נאכל לכהנים ובבמה קטנה לא היה חזה ושוק כו' עיי"ש וא"כ קודם שנבנה שילה שאז הי' היתר הבמות היו מותרים בחזה ושוק ולא היו צריכים להפריש וליתן לכהנים, אך משבאו לשילה ונאסרו הבמות היו צריכים להפריש החזה ושוק ליתן לכהנים ונאסר לבעלים, וע"כ בימי עלי שרק עכשיו באו מגלגל לשילה ונשתנו הדינים, התנצל בני עלי על הנהגתם, שכונתם הוא רק לש"ש, בכדי לאפרושי מאיסורא שהורגלו בני ישראל בהיותם בגלגל, שאז הי' מותר להם חזה ושוק, ועתה משבאו לשילה נאסר להם חזה ושוק. ומכיון שכבר נהגו היתר בחזה ושוק, וקשה להם הזהירות, ולהחזיק מעתה לאיסור מה שהי' להם עד עכשיו להיתר, ע"כ בא נער הכהן והמזלג כו' והכה בכיור או בדוד כו' כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, ובא בטענה שבא ללמד את ישראל דיני שילה, שנתחדשו הדינים, ונאסר לבעלים מה שהי' מותר להם קודם שבאו לשילה, וזהו שכתוב ככה יעשו לכל ישראל הבאים בשילה וזה הלימוד יצא מאשר לקח "כל אשר יעלה המזלג" שקאי על חזה ושוק שרק עתה נאסר להם ואמר כל אשר יעלה לרבות שאפי' מקום החתך לקח דאעפ"י דבחזה ושוק מותר מקום החתך וכדאי' בחולין (ד' צט) רבינא אמר לא נצרכא אלא למקום חתך כו' דבעלמא אסור והכא שרי וכתבו התוס' בד"ה לא נצרכא ונראה דשאר קדשים כגון חזה ושוק נמי שרי מקום החתך וזהו שנאמר והכה בכיור כו' כל אשר יעלה כו' יקח הכהן פי' משום דבכל הקדשים אסור מקום החתך ע"כ אעפ"י שבחזה ושוק מקום החתך שרי, אבל בכדי להזהיר את ישראל במשמרת למשמרת בדבר שעד עכשיו היה להם היתר, ולא בדילי מיני' גם עכשיו שנאסר להם, לא הניחו גם מקום החתך משום חומרא, וזהו פירושו של כל אשר עלה על המזלג היינו שלא צמצמו להשאיר מקום החתך ג"כ שמותר גבי חזה ושוק וטעמם היה בזה להראות לבעלים שהחזה ושוק אסור לבעלים מעכשיו ודינו כשאר קדשים, שאף מקום החתך אסרו להם ולקחו הכהנים לעצמם כמו בשאר קדשים גם זה בכדי לעשות משמרת למשמרת כנ"ל:
וזהו הטעם במה דכתיב אחרי כן גם בטרם יקטירון גו' כלומר אף בטרם ההקטר לקחו את החזה ושוק לכהנים בכדי שלא יכשלו הבעלים לאכלם אחר ההקטר כפי הרגלם בגלגל בשעת היתר הבמות שתיכף אחרי ההקטרה לקחו הבעלים גם החזה ושוק, אבל קודם ההקטרה לא אכלו הבעלים גם בהיותם בגלגל ע"כ עשו הכהנים את עצמם כזריזים בדבר, ובהתנצלותם שכונתם לש"ש למנוע את הבעלים מדבר האסור הקדימו הכהנים לקחת קודם ההקטרה שלא יכשלו בו הבעלים לאחר ההקטרה לכך כתיב גם בטרם יקטירון:
וכמו כן יתפרש מה שאמר הנער ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי כלומר שהכהנים אמרו שעכשיו אסור לבשל חזה ושוק עם בשר השלמים, מפני שהשלמים יאסרו בנותן טעם מהחזה ושוק, דמה שבשלו בהיותם בגלגל הי' מפני שגם השלמים וגם החזה ושוק הי' להם היתר, משא"כ עכשיו משבאו לשילה, וחזה ושוק נאסר להם, א"כ אי אפשר לבשל יחדיו, שהשלמים נאסרים מהחזה ושוק בנו"ט וכדאי' בחולין (ד' צח) לא נצרכא אלא לטעם כעקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי וכתבו התוס' שם ונ"ל דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת, וה"ה בחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים כו' והכא שרי דפעמים שהזרוע מקצת מן האיל הי' חוץ לרוטב ונתן הזרוע טעם במה שבחוץ וזמנין נמי שיש מן שמנונית הזרוע כו' וא"כ בחזה ושוק אסור אם הם נותנים טעם וע"כ אמרו לא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי, והוא נכון מאד בעזהשי"ת:
[טז] ויאמר אליו האיש קטר יקטירון ביום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ואמר לו כי עתה תתן ואם לא ולקחתי בחזקה:
יש לדקדק על הלשון "כיום" ולא "היום"? ונקדים מה דאיתא בשבת (דף נח) אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים אלא מתוך ששהו קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבם, ופירש רש"י ששהו את קיניהן שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קרבניהן היינו קיניהן היו משהין מלהקריב והנשים לא היו יכולות לסמוך שיקריבו והיו שוהות שם, ולא היו חוזרות אצל בעליהן. ולכאורה צריך להבין הא דמייתי רש"י שהיו מסרבין להקריב מהא דכתיב גם בטרם יקטירון את החלב איך נרמז בזה שהיו משהין את קיניהן מפני שהיו מסרבין מלהקריב הלא מפשוטו של מקרא משמע רק שהיו מקדימים לטול חלקם בטרם יקטירון את החלב:
ומבאר אאמו"ר הגאון האמתי זצ"ל דהוכחת רש"י הוא בזה, דהנה לכאורה צריך להבין עיקר הווכוח מהכהנים והבעלים, שהבעלים אמרו קטר יקטירון כיום והכהנים חפצו ליטול חלקם גם בטרם יקטירון את החלב, ומרו את פי הבעלים ואמרו גם עתה תתן ואם לא ולקחתי בחזקה, במה נחלקו?
אולם בזה היו סברתם ומחלוקתם עפ"י מה דאיתא בפסחים (דף נט) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחב"ב אומר אף מחוסרי כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה לעשה דהשלמה שאין בה כרת אלא לר' ישמעאל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה [פירש רש"י מאי אולמא עשה דאכילת קדשים מעשה דהשלמה] הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה [ועשה דהשלמה גבי הקטרה כתיב וטהרה של מחוסרי כיפורים תלויה בחטאת] רב פפא אמר אפילו תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח [ופירש רש"י כדכתיב והקריבו לפני ד' וכפר עליה ולמחר יקטירנה לאחר תמיד של שחר ולינה אינה פוסלת בראשו של מזבח כו' עיי"ש] ואמרינן שם א"ל ר"א לר"פ כו' והא כל כמה דלא מתקטרי אמורין כהנים לא מצי אכלי בשר דתניא יכול יהא הכהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים ת"ל והקטיר הכהן את החלב והדר והיו לאהרן ולבניו כו' א"ל כיון דלא אפשר עשאום כמו שנטמאו או שנאבדו כו' עיי"ש, וא"כ אפשר לומר דהכהנים היו משהין מלהקריב קרבנותיהן עד לאחר תמיד של בין הערבים, וא"כ לא היו יכולין להקטיר והיו מלינין בראשו של מזבח וע"כ היה ברצונם לאכול הבשר היינו חלקם בטרם יקטירון את החלב משום דעשאום כמו שנטמאו או שנאבדו האימורים וכנ"ל. ואף דלפ"ז עשו כדין אך אפשר לומר דזה הוא דוקא במחוסרי כפורים לר"י בנו של ר' יוחב"ב אבל לא בשאר הקרבנות ועיין תוס' דמנחות (דף יט) דמ"מ מדרבנן אסור, ועוד דכל עיקר ההיתר שהיו יכולין לאכול קודם הקטרה היה מפני עצלותם של הכהנים שאם היו זריזים היה אפשר להקריב קודם תמיד של בין הערבים, ובזה התוכחו הבעלים והכהנים שהבעלים חפצו לעכבם מלאכול עד למחר שיקטירו את האימורים, אבל הכהנים אכלו גם בטרם יקטירון מטעם שעשאום כמו שנאבדו האימורים ובכ"ז נענשו מפני שע"י עצלותם באה להם להקריב אחר תמיד של בין הערבים, וזה הוא כוונת רש"י מה דפירש על הא דשהו את קיניהן שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב וכו' הי' כוונתם, דהלא כל עיקר הטעם מה שאכלו הכהנים גם בטרם יקטירון הוא מטעם שעשאום כמו שנאבדו האימורים ומוכח מזה שהקריבו לאחר תמיד של בין הערבים ואעפ"י שכדין עשו נענשו מפני שבא להם ע"י עצלותם וא"כ ממילא מוכח שמפני עצלותם היו מסרבין להקריב קודם וזו היא ששהו את קיניהן, וכוונה נפלאה הוא בפירש"י:
ועתה לפי דבריו הקדושים מדויק הלשון מה שאמרו "כיום" ולא אמרו "היום" דהנה הרמב"ן (פ' תולדות) מבאר הא דאמר יעקב מכרה כיום וכו' היינו כאשר יבא היום שתפול בו הבכורה ואין הירושה של כיום דהיינו היום כו' עיי"ש וע"כ אתי שפיר מה דכתיב ויאמר אליו האיש קטר יקטירון "כיום" החלב דהבעלים חפצו לעכבם מלאכול עד למחר שיקטירו האימורים, ע"כ אמרו "כיום" ולא אמרו "היום" היינו כאשר יבא יום (כביאור הרמב"ן על מכרה כיום) פי' יומו של מחר היינו לאחר הקרבת תמיד של שחר שאז יוכלו להקטיר אימורים ואח"כ יאכלו בחזה ושוק משום דכל כמה דלא מתקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר, וע"ז אמר לו הכהן "כי עתה תתן ואם לא ולקחתי בחזקה" כלומר והכהנים אמרו שגם עכשיו מותר להם לאכול בשר שכיון שאסור להקטיר אימורים אחר תמיד של בין הערבים הוי כמו שנאבדו האימורים ומותר להם כמ"ש לעיל:
[יז] ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ד' כי נאצו האנשים את מנחת ד':
[יח] ושמואל משרת את פני ד' וגו' [יט] ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים:
[כב] ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל גו':
יש לדקדק א) אחרי שהכתוב מספר לחטאי בני עלי ומפליג כי חטאתם גדלה למאד וכי נאצו את מנחת ד' מפסיק לספר בענינו של שמואל ואח"כ חזר לענינו לספר כי עלי שמע ממעשה בניו? ב) מאי קמ"ל ולמאי נפ"מ אם עשתה לו המעיל ולאיזה זמן מימים ימימה. ג) והכתוב לא מסתפק בזה ומצמצם עוד את הזמן בסימן היותר מובהק בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים, מה כונת הכתוב בזה דאזיל וחשיב כרוכלא אשר לכאורה הוא דברים של מה בכך?
אך יתבאר לנו הדקדוקים האלה בטוב טעם ודעת בעזה"ש עפ"י מה שכתבנו שבני עלי הצדיקו את עצמם כי כונתם טובה ורצויה ולשם שמים נתכונו במה שנטלו חלקם בראש בטרם ההקטר, בכדי לאפרושי מאיסורא לבל יבאו לבשל ואז יאסרו השלמים בנו"ט, מהחזה והשוק. וגם כל אשר יעלה המזלג, להורות כי מקום חתך אסור, מספר הכתוב ענינו של שמואל כי בעת שהביא אלקנה את זבחיו להקריב התנהגו באופן אחר ובזה הראו לכל כי כונתם הוא רק לש"ש. ויובן עפ"י דאיתא בסוף נזיר, דשמואל נזיר היה (וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' נזירות הל' טו שמואל הרמתי נזיר עולם הי' לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי הרי זה נזיר עולם) וא"כ כיון דשמואל נזיר עולם הי' ונזיר עולם אם הכביד שערו מיקל בתער משנים עשר חודש עד שנים עשר חודש ומביא קרבנותיו וכדאמרינן בנזיר (דף ד) רבי אומר אבשלום נזיר עולם הי' שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה נדרי ומגלח אחד לשנים עשר חודש שנאמר ויהי מקץ ימים כו' וכן איתא במדרש תנחומא (פ' נא) מכאן אמרו צריך אדם לבדוק את התפילין א' לי"ב חודש נאמר כאן מימים ימימה ונאמר להלן ימים תהי' גאולתו מה להלן י"ב חודש אף כאן י"ב חודש אלמא היכא דכתיב ימים ימימה מיירי אחת לי"ב חודש א"כ כאן ג"כ שמספר הכתוב את הענין של שמואל, וקא משמע לן בזמן ימים ימימה שמשמעו אחת לי"ב חודש בא לספר לנו שהי' נזיר עולם והקיל בתער כדינו לסוף י"ב חודש וא"כ היה צריך להביא את קרבנותיו ע"ז מסיים הכתוב בעלותה גו' לזבוח את זבח הימים. ועפ"י מה שכתבנו יש לומר דהכתוב נותן טעם בזה שעשו בני עלי מעשיהם נגד ישראל ולא יתבוששו, וכן עלי ששמע מכל אשר יעשון בניו ולא הוכיחן על בזיון קדשים, רק הוכיחן את אשר ישכבון כו' יען כי במעשיהם והנהגתם בעת שאלקנה הביא את זבחיו היו מוכיחים שכונתם היא רק לשם שמים כמש"כ כי אחרי ששמואל היה נזיר ובנזיר כתיב ולקח הכהן את הזרוע בשילה מן האיל ואיתא בחולין (דף צט) שזהו היתר הבא מכלל איסור (ופירש"י שהרי בלע איל מן הזרוע והתיר לך הכתוב) וא"כ שינו בזה את מעשיהם שבקרבנות כל ישראל נטלו את חלקם גם בטרם יקטירון את החלב, ותשובתם בצידם מטעם שלא יבאו לבשל את השלמים עם החזה ושוק ויאסרו השלמים בנותן טעם אבל בקרבן נזיר שהתיר הכתוב לבשל וכדאמרינן שזהו היתר הבא מכלל איסור לא לקחו את חלקם קודם הבישול וכן מה שנטלו משאר קרבנות כל אשר יעלה המזלג מטעם שמקום חתך אסור אבל בזרוע בשילה גם מקום חתך מותר [ואע"ג דאתרבי נמי לחזה ושוק, אפשר לומר שהיו סוברים דכיון דאשתרי בבישול לגבי זרוע בשילה אשתרי נמי לגבי חזה ושוק, אבל באמת הדין בחזה ושוק דנזיר לא נשתנה משאר חזה ושוק וכמש"כ רש"י במדבר (ו פסוק כ) וז"ל מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה לפי שהיו שלמי נזיר בכלל ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק עכ"ל וא"כ שוה הוא כשאר חזה ושוק] ומטעם זה הפסיק הכתוב אחר שסיפר את מעשה של בני עלי והפליג במעשה החטא בענינו של שמואל ואח"כ חזר לענינם וסיפר שעלי שמע את מעשיהם והוכיחם רק על אשר ישכבון אבל על בזיון קדשים לא הוכיחם, כי גם עלי כשאר בני ישראל טעה כי כונתם לשם שמים והראי' כי בשמואל התנהגו כראוי. ועתה יתפרשו הכתובים אחרי שסיפר את חטאת הנערים כי גדלה מאד עד לשמים בבזותם את קדשי ד' ורוצה הפסוק לספר כי גם עלי הכהן שמע את כל אשר יעשו בניו ובכ"ז לא הוכיחם ע"ז רק על אשר ישכבון וכו' הפסיק בענינו של שמואל אשר בזה הראו לדעת כי כונתם רצוי' לש"ש והטעו בזה את עלי ואת ישראל יחד ושמואל משרת וגו' ומעיל קטן ר"ל שהי' נזיר עולם וזה הי' דרכם של נזירים משרתי ד' ללבוש מעילים והעלתה לו מימים ימימה שהוא א' לי"ב חודש להקל בתער וכנ"ל וא"כ הי' צריך להביא קרבנותיו ע"ז מסיים הכתוב בעלותה כו' לזבוח את זבח הימים ודין קרבנותיו של נזיר חלוק מדין שאר קרבנות גבי זרוע בשילה, וסברו שגם חזה ושוק הותרה להם לבשל דמגו דאשתרי אשתרי וכמאמרם ז"ל שזהו היתר הבא מכלל איסור ובקרבן נזיר התנהגו כדין ובזה הראו לדעת כי בשאר קרבנות שאינם עושים כן כונתם רצוי' לשם שמים לעשות משמרת למשמרת וכנ"ל וא"כ מקרבן נזיר זה הי' לבני עלי סמך שכונתם בשאר קרבנות טובה וישרה לאפרושי מאיסורא וכנ"ל ע"כ מעתה חזר לענינו ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו ובכ"ז לא הוכיחם ע"ז יען כי הטעו גם אותו ככל המון ישראל כי כונתם טובה ורצוי' לשמים, והוא כפתור ופרח בעזהי"ת:
[כט] למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי:
יש לדקדק א) פתח הכתוב בתרתי בזבחי ובמנחתי ומסיים בחדא להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל? ב) עוד צריך להבין מהו אשר צויתי מעון ורש"י והרד"ק פירשו אשר צויתי במעוני וצריך פירוש לפירושם:
ויובן עפ"י דאיתא בזבחים (דף קא) בבמה לזר וכדברי האומר יש מנחה בבמה, וא"כ בבמה קטנה הי' מותר חזה ושוק לזרים, וגם שירי מנחה הי' מותר לזרים שאין כיהון בבמה קטנה, נמצא כי בשעת היתר הבמות קודם שבאו לשילה הי' מותר חזה ושוק וגם שירי מנחה לזרים, אבל משבאו לשילה נאסרו, והנה לעיל בארנו שהנהגת בני עלי לא הי' למורת רוח לא לישראל ולא לעלי מפני כי כסו על פניהם מסוה של יראת שמים ואמרו שלשם שמים כונתם ללמד את בנ"י הדינים שנתחדשו מאז באו לשילה ונאסרו הבמות שלא יכשלו בני ישראל ליהנות כפי הרגלם, במה שהותר להם עד עכשיו קודם שבאו לשילה, אבל הקב"ה שבוחן כליות ולב ויודע שרק להנאת עצמם עושים כן הוכיחם ע"ז, באמרו למה תבעטו וגו' כלומר למה תבזו את הקדשים שאתם נוטלים חלקכם בראש קודם ההקטרה והקרבה, כדכתיב לעיל גם בטרם יקטירון וגו' ואם כי בני ישראל לא מיחו בכם, מפני שתצדיקו את מעשיכם שלאפרושי אותם מאיסורא אתם ממהרים לקחת את חלקכם קודם הבישול שאם יבשלו יאסור החזה ושוק את בשר השלמים בנותן טעם, הא תינח על הזבחים ששייך בהם בישול, אבל במנחות שלא שייך בהם בישול מאי איכא למימר, בשביל מה נטלתם גם ממנחות את חלקכם קודם ההקטרה, ומעשיכם במנחות מטפחים על פניכם אשר לא לשם שמים כונתכם ובא זה ולימד ע"ז כלומר כשם שבמנחות שלא שייך האי טעמא ובכל זה נטלתם קודם ההקטרה ויש בזה משום בזיון קדשים כן על הזבחים אף שהתם שייך בישול ויש לומר שלשם שמים כונתכם גם בזה תענשו משום בזיון קדשים וזהו כונת הכתוב למה תבעטו בזבחי ובמנחתי כלומר למה בזיתם את הקדשים הן הזבחים והן המנחות אשר צויתי מעון כפרש"י והרד"ק במעוני (והרד"ק כתב וז"ל מעון במעוני וכן הנמצא בית ד' כמו בבית ד' עכ"ל) כלומר שלא בבמה קטנה אלא במעוני זו שילה שבבמה קטנה היה מותר לזרים אבל במעוני נאסר לזרים, ובזה תחפאו על מעשיכם הרעים לאמר שכל עיקר כונתכם לשה שמים כנ"ל ע"ז מסיים הכתוב ותכבד את בניך ממני (פי' הרד"ק וז"ל ותכבד שלא גערת בהם ולא מנעתם מעשות הרעות עכ"ל) להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל נקיט מנחות ושביק זבחים לבל יוכלו עמוד בתוכחתו כלומר רק בזבחים תוכלו לרמאות כי כונתכם ליטול קודם ההקרבה שלא יבאו לבשל את השלמים עם החזה ושוק ויאסרו השלמים בנותן טעם אבל במנחות שלא שייך האי טעמא א"כ למה תכבד גו' להבריאכם "מראשית כל מנחת" כלומר למה גם במנחות נטלתם קודם ההקטרה ומזה אתם מוכיחים שגם בזבחים בזיתם קדשי שמים והסיפא מוכיח לרישא וא"כ יפה אמר ברישא למה תבעטון בזבחי ובמנחתי. והוא נכון מאד:
[לד] וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופנחס ביום אחד ימותו שניהם:
יש לדקדק דנתינת אות לא שייך רק היכא דהאות הוא סימן למעשה אחרת אבל הכא דהאות הוא המעשה וא"כ על איזה דבר בא האות, והנה רש"י הרגיש בזה ולכן פירש שהיא תהי' לך לאות שיתקיים כל הפורענות כו' עיי"ש וכן פי' הרד"ק וז"ל כשתראה שני בניך מתים ביום א' יתברר לך כי העתיד אשר דברתי על בניך יתקיים עכ"ל, אבל אנחנו נבאר בטוב טעם עפ"י דרכנו בעז"ה:
הנה בשבת (דף נה) איתא, אמר רב פנחס לא חטא אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו כו' אלא לאו ש"מ פנחס לא חטא כו' והא כתיב בני בליעל מתוך שהיה לפנחס למחות ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאלו חטא כו' עיי"ש וקשה טובא דא"כ אמאי הי' העונש לחפני ופנחס בשוה למות שניהם ביום אחד כיון שלא חטאו שניהם בשוה, הא אמרינן בשבועות (דף לט) לכל עבירות שבתורה מכל העולם לא והא כתיב וכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה ומשני התם שיש בידם למחות ולא מיחו ועיי"ש בתוס' שכתבו דלא הי' צריך לשנויי אלא התם בדין הקל כדמסיק בסמוך אלא דניחא לי' לפרש דאין נענשין מעונש עבירה אלא משום דלא מיחו, הלכך אין עונש זה חמור כל כך, עיי"ש, אלמא דמפני העונש שהי' להם למחות אין נענשים באותו העונש שהחוטא בעצמו נענש וא"כ אמאי הכא גבי חפני ופנחס הי' העונש בשוה שביום אחד ימותו שניהם? ויש לתרץ עפ"י דברי התוס' (שם בשבת) דהתוס' מפרשים דהא דאמרינן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה היינו במאי דכתיב אשר ישכבון לא חטאו אבל מבזין קדשים היו כדכתיב בטרם יקטירון החלב וגו' עכ"ל התוס' וא"כ י"ל דהעונש הוא רק על בזיון קדשים וכדכתיב בתוכחת הקב"ה למה תבעטון בזבחי ובמנחתי וגו' ותכבד את בניך וגו' להבריאכם מראשית כל מנחת, והנה לעיל כתבנו כי עלי כהמון ישראל לא מיחו בהם על בזיון קדשים מפני שגם הוא חשב וטעה כי לשם שמים נתכונו ועלי הוכיחם רק על אשר ישכבון ולא על בזיון קדשים והקב"ה שידע שרק להנאת עצמם עושים כן בא בתוכחתו למה תבעטון וגו' רק על עון בזיון קדשים ובזה הי' חטאם בשוה, ולפיכך צריך להיות העונש בשוה, וע"ז נתן הקב"ה את האות לעלי שלא הוכיחם רק על אשר ישכבון, ולא על בזיון קדשים, להודיע שלא כמחשבתו כן הוא וכי טעה לחשוב שכונתם לשם שמים, ולכן נאמר ע"ז וזה לך האות מהעונש יהי' לך אות כי חטאו במה שביזו את הקדשים אשר יבא אל שני בניך חפני ופנחס כלומר שניהם יענשו, וכיצד יענשו ביום אחד ימותו שניהם וא"כ יהי' העונש בשוה, ומוכח מזה שהחטא הי' בשוה, וא"כ על כרחין לא על אשר ישכבון יענשו דאז פנחס דחטא בזה רק שלא מיחה לא הי' יכול להענישו באותו העונש כאשר נענש החוטא בעצמו, ועל כרחין שחטאו במה שכיזו את הקדשים, והתם הי' החטא בשוה, הלכך יהי' העונש בשוה, וא"כ האות והמעשה הם שני ענינים מחולקים ואתי שפיר בעז"ה:
[לו] והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כמת וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכול פת לחם:
הפסוק הזה יבואר בטוב טעם עפ"י הא דאיתא בכתובות (ד' נד) דהתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, וכן אמרינן (שם) תבעוה להנשא ונתפייסה איין לה מזונות והטעם הוא הא דאלמנה נזונית מנכסי בעלה הוא מפני שמתאבלת על מיתתו, וכבוד בעלה יקר לה, וע"כ היכא שנתפייסה להנשא, ע"כ אינה דואגת עוד על בעלה הראשון, ונפסק ממנה אבילותה, לכן מפסדת מזונות, וכן איתא (שם) דדוקא נתפייסה אבל לא נתפייסה אינה מפסדת ואמר רב ענן כו' אמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות, מחמת בני אדם שאינם מהוגנים אין לה מזונות, והכל מטעם הנ"ל דבאמרה מחמת פלוני בעלי מוכח דעדיין כבוד בעלה יקר לה אבל מחמת בני אדם שאינם מהוגנים אינה תולה בכבוד בעלה רק בכבוד עצמה, הלכך כיון דלא אסתה על כבוד בעלה הפסידה מזונות, וכן הוא הטעם בתבעה כתובתה שמוכחת בזה שחפצה לבלתי להיות אגודה באבל בעלה, אע"ג שלא נשאת עדיין, כי מניעת הנשואין הוא לא מפני שגדול בעיניה כבוד בעלה הראשון רק מפני שלא נמצאו לפניה אנשים מהוגנים וע"כ הפסידה מזונות. ואמרינן (שם) אמר ר"ח זינתה אין לה מזונות אר"י כחלה ופרכסה אין לה מזונות מ"ד זינתה כש"כ כחלה ופרכסה מ"ד כחלה ופירכסה אבל זינתה יש לה מזונות מאי טעמא יצר אלבשה, חזינן מזה אע"ג דזינתה הוי עבירה חמורה אפי"ה לענין מזונות אינה מפסדת ובכחלה ופרכסה מפסדת מזונות אלמא דהטעם הוא הא דיש לה מזונות הוא מחמת כבוד בעלה כנ"ל לכן בזינתה ששייך טעמא דיצר אלבשה לית בזה הוכחה שכבוד בעלה הוקל בעיניה לפיכך יש לה מזונות אבל בכחלה ופרכסה יש בזה פגיעה בכבוד בעלה לפיכך אין לה מזונות, והנה איתא שם בכתובות (ד' ט') אר"א מזבח מזיח ומזין כו' ופירש"י מזין בזכות הקרבנות העולם ניזון שהקרבנות באים מן המזון וע"כ גורמים ברכה במזון, והנה בבני עלי היו סבורין שכל החטא הי' רק מאשר ישכבון ולא מצד בזיון קדשים וכמ"ש ע"כ אמר הקב"ה והיה כל הנותר בביתך גו' וככר לחם כלומר יענשו בחסרון מזונות ומוכח מזה דפגעו בחטא הקרבת קרבנות וא"כ אבדו בדין זכות הקרבנות שהעולם ניזון, ולא מחטא אשר ישכבון דהתם שייך טעמא דיצר אלבשי' היינו יצר העצלה וחיבוק ידים, ולא מפסדת מזונות היכא דזינתה, אבל בזיון הקרבנות שבזו קדשי ד' הזבחות והמנחות כנ"ל אשר בזה נקראו בני בליעל לא ידעו את ד' וכתרגם יונתן גברין רשעיא לא הוי ידעין למדחל מן קדם ד' וכחלו ופרכסו לפני בני ישראל במעשיהם הרעים כי עוד כונתם רצוי' ובקרבם שמו ארבה לבטל עבודת הקרבנות ולהרחיק א"ע מאלוף נעורם לבל ידעו אותו ולבל יזכירו אותו, בזה הדין נותן שיאבדו מזונות. וזהו שמסיים ואמר מפחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם וכפי' הרד"ק אספני וחברני נא אל משמרות הכהנים וכתרגם יהונתן ויימר מניני כען לחדא ממטרת כהניא למיכל פתא דלחמא פי' עתה נודע לנו איך עלינו להזהר בכבוד קדשים שהוא כבוד השי"ת בעל נעורינו מזין ומזיח. וזהו לאכל פת לחם כי עתה הוכחנו לדעת שחיינו ולחמנו תלוי בזה, ואם נשמור משמרת הכהונה אז נשבע לחם, ואם חלילה נשכח אלוף נעורנו ונבזה את עבודת הקרבנות אז נפסיד מזונות כנ"ל: