ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שופטים · פרק כ
[יח] ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלהים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחילה למלחמה גו' ויאמר ד' יהודה בתחילה:
[כג] ויעלו גו' האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי ויאמר ד' עלו אליו:
[כח] ופנחס בן אלעזר בו אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עו לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל ויאמר ד' עלו כי מחר אתננו בידך:
יש לדקדק א) דהנה בשבועות (דף לה) איתא הם לא בחנו אם לנצח אם להנצח ובאחרונה שבחנו הסכימו על ידן, הא פשיטא דכונתם הי' לנצח דלהנצח לא היו שואלין. ב) הא דמייחס כאן את פנחס עד אהרן הא בסנהדרין (דף פב) איתא ראיתם בן פוטי זה כו' שהרג נשיא מישראל בא הכתוב ויחסו בן אלעזר בן אהרן הכהן א"כ התם במעשה זמרי שייך ליחסו אבל הכא טעמא מאי בא הכתוב ליחס את פנחס? ועיין רד"ק מ"ש טעם ע"ז עיי"ש:
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מ"ש המ"ל ברמב"ם (ה' רוצח פ"א הט"ז) שיש חילוק בין מצוה לרשות דהיינו כגון הרודף אחר הערוה שמצוה להרגו, ונהפך השני והרגו אז בודאי נהרג עליו, כיון שהוא מצוה, א"כ אין לו דין רודף, אבל אם הוא רשות, דהיינו כגון הבועל כותית כו' או גואל הדם למ"ד רשות, אם נהפך זה והרגו, אינו נהרג עליו, כדאמרינן בסנהדרין (דף פד) אם נתהפך זמרי והרג את פנחס אינו נהרג עליו, עיי"ש במ"ל. והנה בענין פלגש בגבעה רצו לקנא לד' ולהרוג את אנשי בני בליעל אשר בגבעה למגדר מלתא (ועי' מ"ש הרמב"ן פ' בחוקתי) וע"כ חשבו שבודאי יצליחו נגד בני בנימין, וע"ז שאלו באו"ת אם מותרים הם לעלות למלחמה לקנא קנאת ד' צבאות והיתה התשובה שיהודה יעלה בתחילה, וכשראו אח"כ שלא הצליחו נסתפקו אולי מה שרוצים לקנא ולהרוג את בני בליעל לאו מצוה היא אלא רשות, וע"כ הדין בזה שאם נהפכו אינם נהרגים עליהם כיון שדין רודף עליהם מאחר דחשיב רשות ולא מצוה, וכמו שלגבי פנחס שהרג את זמרי דין רודף עליו ואעפ"י שהבועל כו' קנאין פוגעין בו אעפי"כ אם נהפך זמרי והרג את פנחס אינן נהרג עליו מאחר שלפנחס יש דין רודף, ע"כ שאלו עוד הפעם האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל כלומר אם זהו בתורת מצוה או בתורת רשות כיון שבני בנימין מצליחים, והמקנאים יש להם דין רודף אז ראוי לחדול מזה, וזהו מה ששאלו, אם אחדל, כלומר אם מיחשב רק רשות אז עליהם לחדול מזה, כיון שבני בנימין מצליחים, והיתה התשובה ע"ז ויאמר ד' עלו כי מחר אתננו בידך, וכיון שתהיו המנצחים ליכא נפקותא אם מצד מצוה אי מצד רשות. ומטעם זה שייך לייחס את פנחס הכא, דלכאורה קשה איך ביזו את פנחס במעשה דזמרי כדאיתא (בסנהדרין שם) ראיתם בן פוטי זה כו' שהרג נשיא מישראל, כיון שעשה כדין מה היה להם להבזותו, אך מפני שקנאת פנחס מיחשב רק רשות ולא מצוה, והראי' דדין רודף עליו, ואם נהפך זמרי אינו נהרג אם הרג את פנחס, וכיון שקנאתו לא מיחשבה מצוה רק רשות נצטערו מאד על שהרג נשיא, וביזו אותו, וע"כ בא הכתוב ויחסו, ולכן ה"נ ששאלו באו"ת ע"י פנחס להלחם עם בני בנימין, וקנאת המקנאים רק רשות נחשבה, וכשראו שבנימין מצליחים והרגו מישראל, וכיון שלהמקנאים מיחשב רק רשות, ע"כ יש עליהם דין רודף, ולא יהרגו אנשי בנימין שהרגו את ישראל הרודפים, וא"כ יבאו שנית לבזות את פנחס, ע"כ בא הכתוב לייחס גם הכא את פנחס: