ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שופטים · פרק יג
[ב] ויהי איש אחד גו' [ג] וירא מלאך ד' אל האשה ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן:
[ד] ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא:
[ה] כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים:
[ו] ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה גו' [ז] ויאמר לי הנך הרה וילדת בן ועתה אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומאה כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו:
[ח] ויעתר מנוח אל ד' ויאמר גו' איש האלהים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד:
[ט] וישמע אלקים בקול מנוח ויבא מלאך אלהים עוד אל האשה גו' [י] ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה גו' [יב] ויאמר מנוח עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו:
[יג] ויאמר מלאך ד' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר [יד] מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל כל אשר צויתיה תשמור:
[יז] ויאמר מנוח אל מלאך ד' מה שמך גו' יח ויאמר גו' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי:
הדקדוקים בזה רבים במה שגרעה והוסיפה ממה שאמר לה המלאך א) מה שלא אמרה למנוח דברי המלאך הנה נא את עקרה ולא ילדת. ב) מדוע העלימה מבעלה מה שאמר לה המלאך ועתה השמרי נא. ג) העלימה מה שאמר המלאך ומורה לא יעלה על ראשו, ד) הוסיפה על דברי המלאך שאמר לה כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן ותו לא והיא הוסיפה מן הבטן עד יום מותו. ה) שאל מה נעשה לנער היולד מה הי' הספק שלו הלא היא אמרה כי נזיר אלקים יהי' הנער. ו) הלשון לנער היולד צריך ביאור. ז) איזה ספיקות הי' למנוח עד שבקש שהמלאך יבוא אליו ויורהו, ואחרי התראה המלאך אליו שאל מה יהי' משפט הנער ומעשיהו. ח) המלאך הוסיף למנוח מכל אשר יצא מגפן היין שלא אמר זאת מתחילה להאשה. ט) מדוע העלימה מבעלה הבשורה הנעימה והוא יחל להושיע את ישראל. י) צריך להבין דרישת שמו ותשובת המלאך והוא פלאי:
ועתה אשים בעזה"ש המעקשים למשור בטוב טעם אשר יאמרו כי הוא זה, ולפי סדר הדקדוקים א) מה שגרעה מדברי המלאך שאמר לה הנה נא את עקרה ולא ילדת יונח עפ"י דאיתא במ"ר (פ' נשא) ויאמר לה הנה נא את עקרה הודיע לה שהיא עקרה ולכך לא ילדה כדי לשים שלום בינה ובין בעלה לפי שהיא היתה מתרעמת על מנוח בעלה שלא היתה יולדת כו' עיי"ש וע"כ לא ספרה לפני מנוח מה שאמר לה הנה נא את עקרה ג"כ מפני השלום שלא יודע לו שהמניעה ממנה. ב) ומה שלא אמרה למנוח מה שאמר לה המלאך ועתה השמרי נא יונח עפ"י דאיתא במנחות (דף לו) דכל מקום שנאמר פן השמר ואל אינו אלא בל"ת ועי' מש"כ התוס' ביומא (דף פא) ובעירובין (דף צו) עיי"ש, וא"כ לא רצתה לומר למנוח הלשון דהשמר, דא"כ יהי' במשמע שבנזירות שמשון אין בו עשה רק לאו, דעשה דמוצא שפתיך תשמור לא שייך בנזירות שמשון, כיון דלא יצא נזירות מפיו, ועשה דקדוש יהי' גדל פרע נמי ליתא כמש"כ הרמב"ם (פ"ג דנזירות הלכה ט"ו) כיון דנטמא הנזיר בצרעת אזי בטל העשה דקדוש יהי' כו' וא"כ ה"ה בנזירות שמשון כיון דמותר להטמא למתים ליכא גבי' עשה דקדוש יהי' ועשה דהבאת קרבנות אינו שייך גבי נזיר שמשון וא"כ כיון דאין בו שום עשה רק ל"ת גרידא ולהזהיר קטנים שלא יעברו על ל"ת אינו מוטל על האב, דמצות חינוך המוטל על האב הוא רק לחנכו לעשות ולקיים מ"ע כמבואר בנזיר (דף כח תוספות ד"ה בנו), וא"כ מאחר דבנזירות שמשון ליכא רק ל"ת גרידא מהלשון דהשמרי וכנ"ל ואין כאן עשה בהדה ליכא על מנוח שום חיוב מצד מצות חינוך ע"כ העלימה אשת מנוח הלשון דהשמרי נא בכדי שלא יבוא מנוח להקל במצות חינוך:
ומטעם זה העלימה ממנוח מה שאמר לה המלאך ומורה לא יעלה על ראשו משום דמזה ג"כ משמע שמצות חינוך לא שייך גבי' דאל"כ לא הי' להמלאך להזהיר ע"ז כמו שיבואר דלענין העברת תער אסור לגלחו אעפ"י שהוא קטן אפי' בלא טעם דמצות חינוך כדאיתא בנזיר (דף מד) שבתגלחת עשו בו המגלח כמתגלח לכן איסורא רמיא על המגלח להעביר עליו תער וכמו דאמרינן בנזיר (דף נז) דהמקיף את הקטן חייב, וא"כ איסור דתגלחת לאו משום מצות חינוך נגעו בה דהאיסור הוא מצד עצמו מוטל על כל מי שהוא לגלח את הנזיר ולאו דוקא על מי שמחויב לחנכו וא"כ למה היה להמלאך להזהיר ע"ז, כיון שהוא מובן מאיליו מאחר שהוא נזיר מן הבטן איסורא רמיא על המגלח גם בעודנו קטן כיון דבתגלחת עשו את המגלח כמתגלח כדאיתא בנזיר (משא"כ בשאר איסורי מיר עיי"ש בנזיר) וכדין דהמקיף את הקטן וכיון דהמלאך הזהיר על דבר שמובן מאליו, חתרה אשת מנוח למצוא בזה איזה חידוש קמ"ל בזה, ולא מצאה טעם יותר מספיק אלא שבא להודיע זאת גופו שמצות חינוך לא שייך גבי', ואע"ג שכבר מוכח מהלשון דהשמר, שלשון זה הוא רק על ל"ת, וכיון דעשה ליכא בהדה ממילא אין כאן משום חינוך כמ"ש מהתוס' נזיר (דף כח) ד"ה בנו בכ"ז הי' צריך המלאך בהוספה זו דומורה לא יעלה על ראשו משום דמהשמרי לחודא אין הטעם מספיק כל צרכו להוכיח על מצות חינוך, משום דהלשון השמרי נא הוא ציוויי רק על אשת מנוח, ואשה אינה מצווה על מצות חינוך אפי' היכא דשייך מצות חינוך שהחוב רק על האיש ולא על האשה וכדאי' בנזיר (ד' כט) קסבר איש חייב לחנך את בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך את בנה, וכיון שהוא נזיר מן הבטן וממילא הי' צריך להזהיר אותה דבעודו בבטן לא שייך להזהיר את האב ואתתא אינה מצווה במ"ע משו"ה אמר לה המלאך הלשון דהשמרי נא והשמר הוא ל"ת ובל"ת גם האשה מוזהרת וא"כ מהלשון דהשמרי נא אין די להוכיח על מצות חינוך משום דאפשר לומר כנ"ל לכן בא המלאך להוסיף ומורה לא יעלה על ראשו שלגופי' לא אצטריך כיון דבתגלחת עשו המגלח כמתגלח, רק לאשמעינן שדינו יהי' רק בל"ת כדי להוכיח שמצות חינוך לא שייך בזה וע"כ העלימה זאת ממנוח:
ולישב את יתר הדקדוקים מהצורך להקדים מה דאיתא במדרש (פ' נשא) ויאמר מנוח עתה יבוא דבריך אמר לו מנוח עד כאן שמעתי מהאשה והנשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן אבל עתה יבוא דבריך, מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין לדבריה שמא חלפה בדברים, או פחתה או הותירה, מה יהיה משפט הנער מנזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד. ומעשהו מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהי' הרה ממנו, ויאמר מלאך ד' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה לחלוק כבוד וכו' תשמור על חומץ יין ושכר ומשרת ענבים כו' וכל אשר צויתיה תשמור מה שאמרתי לה ומורה לא יעלה על ראשו:
ויבואר דברי המדרש ואופני הספיקות של מנוח עפ"י דאיתא בש"ס יבמות (דף קיד) ת"ש אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ועי' בלח"מ בהרמב"ם (ה' אבל פ"ג) מה שפי' הר"א מזרחי דקושטא דמלתא דשאני כהנים דריבה בהם מצות יתירות וכדאיתא (שם ביבמות) ואי אשמעינן כהנים הו"א שאני כהנים משום דריבה בהם הכתוב מצות יתירות וע"כ כתב שצריכין דהיינו שצריך להזהירם מלטמאות וחמיר יותר משאר איסורין דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו רק דלא למיספי לי' בידים אבל אצל כהנים דריבה בהם הכתוב מצות יתירות ע"כ צריכין הגדולים להזהיר על הקטנים עכ"ל (וכ"ה בטויו"ד בסי' שע"ג ובטוא"ח סי' שמ"ג בב"י ובב"ח עיי"ש):
ולפי"ז יש להסתפק בנזירות שמשון אי דמי לכהן וע"כ יש לשומרו מיד אחר שיולד, או דלמא לא דמי לכהן שכהן קדוש בקדושה עצמיית משא"כ בנזיר שקדוש רק בתורת קבלת קדושה וכדתנן בנזיר (דף מו) כהן גדול ונזיר כו' מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה רא"א יטמא כה"ג ואל יטמא נזיר כו' אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כה"ג שקדושתו קדושת עולם ובירושלמי (פ"ק דנזיר) בהא דיטמא נזיר שאין קדושתו קדו"ע פריך הגמ' הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינה תורה פי' דנזיר סתם הוא מן התורה שלשים יום אעפ"י שהקדישו אביו מרחם אעפי"כ אינה תורה רק מצד שקיבל, וכמו שאם הי' מקבל עליו כמה נזירות כמו שאומר הריני נזיר מלא הבית או הקופה בפ"ק דנזיר (ד' ח) ע"ז אומר זו תורה פי' בכהן דעיקר הקדושה הוא קדושה עולמית משא"כ בנזיר דעיקר נזירות עפ"י תורה לא הוי רק למ"ד יום ואעפ"י שמקבל עליו יותר אינה תורה רק עפ"י קבלתו וא"כ קדושת כהן חמיר יותר מקדושת נזיר דקדושת כהן הוא קדושה עולמית משא"כ בנזיר ואפי' הדירו אביו מרחם, זו תורה וזו אינה תורה רק מצד הקבלה ולא בעצם וא"כ קדושת כהן יותר חמיר, וא"כ לענין להזהיר גדולים על הקטנים גבי נזיר ליכא למילף מכהנים, אעפ"י שזה קדוש וזה קדוש אבל קדושתם אינו שוה, וא"כ אפשר לומר אעפ"י דבכהנים מצינו חידוש דהגדולים מוזהרים על הקטנים, גבי נזיר אינו כן משום דקדושת נזיר קלה מקדושת כהן כנ"ל דזו תורה וזו אינה תורה:
אך אפשר לומר שרק בנזיר סתם יש לחלק מכהן מטעם שקדושתם אינה שוה אבל בנזירות שמשון שהוא מן הבטן עד יום מותו אזי הוי קדושתו קדושת עולם, ועוד דנזירות שמשון מיחשב כקדושה עצמיית, ומשו"ה אמרינן דנזירות שמשון ליתא בשאלה (כמ"ש אאמו"ר הגאון זצללה"ה בספרו א"ה דף א' באריכות) וא"כ לפי"ז יש לומר דנזירות שמשון כיון דקדושתו חמורה יותר א"כ דמי קדושתו לקדושת כהן ושפיר איכא למילף מכהן לענין להזהיר גדולים על הקטנים, וזאת היתה הטעם של אשת מנוח שהוסיפה על דברי המלאך עד יום מותו והמלאך לא אמר לה רק כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן ותו לא אחרי שהבינה מדברי המלאך מהלשון דהשמר ומאזהרת המלאך ומורה לא יעלה על ראשו שלגופי' לא אצטריך בא ע"כ להשמיע כי אין בזה משום מצות חינוך וכמוש"כ שמשו"ה גרעה והעלימה ממנוח אישה שני הדברים הללו בכדי שלא יבוא מנוח להקל במצות חינוך שלא רמיא עליו בזה, והוסיפה בצדיה "עד יום מותו" להודיע למנוח שיהי' קדושתו קדושת עולם, וא"כ שוה בזה לקדושת כהן וכשם שגבי כהנים מוזהרים הגדולים על הקטנים אף דלגבי נזיר סתם ליכא למילף מכהן משום דקדושתם אינו שוה אבל בנה שיהי' נזיר עולם עד יום מותו דמי קדושתו לקדושת כהן ומוטל על מנוח להזהירו:
ומטעם הזה גרעה ג"כ מה שאמר לה המלאך והוא יחל להושיע את ישראל דהמפרשים פרשו שיחל הוא התחלה ולא יגמור ועיין בסוטה (דף ט) ואיתא במדרש כי נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן עד יום מותו, היא הוסיפה עד יום מותו לפי שלא ידעה מה שעתיד אבל המלאך הי' יודע שעתיד לאבד נזירותו ע"י דלילה ע"כ לא אמר עד יום מותו וכפי דברי המדרש הזה נאמנו מאד פירושם דוהוא יחל היינו שיתחיל ולא יגמור כי מחמת שהלך אחר עיניו ונתקלקל ע"כ לא הוי רק התחלה, וע"כ היא שחפצה לספר למנוח אופן נזירותו באופן שלא יבוא מנוח להקל במצות חינוך והוסיפה "עד יום מותו" להודיע למנוח שיהי' קדושתו קדושת עולם וא"כ שוה קדושתו לקדושת כהן ושפיר איכא לדמויי לדין כהן לענין אזהרת הגדולים על הקטנים וא"כ מוטל על מנוח להזהירו גרעה מדברי המלאך הלשון והוא יחל להושיע שמזה איכא למישמע שיחל ולא יגמור וא"כ לא הוי קדושתו קדושת עולם ואין קדושתו שוה לקדושת כהן וליכא למילף לענין אזהרת גדולים על הקטנים:
ועתה נבאר מה היו הספיקות של מנוח בהקדם מה דאיתא במדרש (פ' נשא) ויאמר מנוח עתה יבוא דבריך אמר מנוח עד כאן שמעתי מן האשה והנשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן אבל עתה יבוא דבריך מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדבריה שמא חלפה בדברים או פחתה או הותירה, מה יהיה משפט הנער מנזירות יצטרך הנער לשמור אותו אחר שיולד, ומעשהו, מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהי' היא הרה ממנו, ויאמר מלאך ד' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה לחלוק כבוד כו' תשמור על חומץ יין וחומץ שכר ומשרת ענבים כו' וכל אשר צויתיה תשמור מה שאמרתי לה ומורה לא יעלה על ראשו עכ"ל המדרש. מדברי המדרש הזה משמע שמנוח לא האמין לכל דברי אשתו לסמוך עליה פן פחתה בדברים או פן הותירה והדינים משתנים עפ"י הסיפור שספרה אשתו לדברי המלאך ונולדו לו ספיקות אלה שאבאר, אחרי שכך דרכה של אשה להוסיף בדברים או לגרוע ע"כ עלה ונסתפק אולי תבות אלו "עד יום מותו" הוסיפה מדעתה, ולכן רק לפי ההוספה שלה יוצא הדין שדמי קדושתו לקדושת כהן וכיון שדמי קדושתו לקדושת כהן מצינן למילף מכהן שיהיו מוזהרים לשמור את הנער גם בעודנו קטן כשם שבהכהנים מוזהרים הגדולים על הקטנים, אבל באמת לפי דברי המלאך אולי לא יהי' נזיר עולם וע"כ לא הוי קדושתו שוה לקדושת כהן וע"כ אינם מוזהרים הגדולים על הקטנים ולא יצטרך מנוח לשמור את הנער בעודנו קטן. זאת ועוד אחרת עלה ונסתפק שאפי' אי נימא שקדושתו יחשב כקדושה עולמית אולי נזירותו הוי מטעם נדר ולא הוי דינו אפי' כנזיר סתם, כדאיתא בנדרים (דף נב) הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין אבל הנזיר אסור במשרת נמי, וא"כ אי אמרינן בנזירות שמשון שאינו אסור רק מחמת נדר א"כ מותר במשרת, וזהו ששאל מנוח מה נעשה לנער היולד פי' מיד שיולד אם מוטל על מנוח לשומרו בענין נזירות אעפ"י שהוא קטן או לא ואחרי שנראה אליו המלאך שאל מה יהי' משפט הנער ומעשהו, פי' לברר לו משפט הנער אם הנזירות הוא בתורת נדר, ואז משפטו חלוק גם מנזיר סתם לענין משרת או לא וכשהכיר המלאך את ספיקותו של מנוח שלא יאמין לדברי אשתו אמר מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר, וכיון שהטיל עליה שגם בעת ההריון תשמר מדברים האסורים בנזיר, מובן מאליו שקדושתו הוי קדושה עצמית ודמי לכהן בזה ופשיטא שאחר שיולד מוזהרים הגדולים עליו לשמרו כמו גבי כהן, וכביאור המדרש כל אשר צויתיה תשמור מה שאמרתי לה "ומורה לא יעלה על ראשו" ירצה בזה כי גם אמו מוזהרת עליו לאחר הלידה לשמור שמורה לא יעלה על ראשו מפני שקדוש הוא קדושה עצמיית, והוי שוה לכהן, ואעפ"י שלבסוף נתקלקל ולא הוי קדושתו קדושת עולם לא מיגרע קדושתו בזה והוי רק ככהן המחלל קדושתו כיון דקדושתו הוי כקדושה עצמיית עפ"י דברי הירושלמי שהבאתי לעיל ומשו"ה לא מהני בי' שאלה. – וגם על ספיקותו של מנוח אולי כל עיקר נזירות שמשון הוי רק מצד נדר וא"כ דינו חלוק מנזיר סתם שיהי' מותר במשרת ע"ז הוסיף המלאך למנוח מכל אשר יצא מגפן היין כלומר גם היוצא מגפן היין שהוא משרת אסור לו וכמו שהוכיח המהרי"ט בתשובה שנזירות הוא אסור מדין תורה ולא מצד נדר שפר מצד נדר הי' מותר במשרת ענבים כדאיתא בנדרים (דף נב) שהנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין:
עוד ספק אחד נסתפק מנוח שיהי' נפ"מ לדינא אם הנזירות יהי' מתורת נדר אז לא מצטרפין איסורי נזיר זה עם זה כדאיתא בשבועות (דף כב) עיי"ש אבל אם שוה דינו לנזיר סתם אזי מצטרפים האיסורים זה עם זה כדאיתא בנזיר (דף ד') ולרבנן נמי הכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה, והספק הזה מרומז בדברי מנוח אל המלאך מה יהי' משפט הנער כלומר אם משפטו הוא מצד נדר או כמו שאר נזירות, ובשביל זה הוסיף המלאך מכל אשר יצא להודיע למנוח שאיסורי נזיר מצטרפין משום דדינו שוה לנזיר סתם, ויען כי ידע מנוח שכל מלאך השלוח לאיזה ענין יקרא שמו על הענין לכן שאל אותו מה שמו ואולי מהשם שהוא נקרא מהשי"ת על המעשה הזה יתברר לו ג"כ איזה חידוש דין מזה, ע"כ השיבו המלאך למה זה תשאל לשמי כי שום חידוש דין לא יצא לך מזה, באשר שמי הוא פלאי על שם הנזירות כמבואר במדרש, ואף דאיתא בחגיגה (דף ד') תניא ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שני פעמים א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר, מ"מ אחרי שבארתי לך באר היטב, שנזירות בנך הוא מתורת נזיר ואין דינו חלוק בשום צד בין לענין משרת ובין לענין צירוף לכן בודאי אין לך לטעות אם יש בנזירות שלו שום היתר, היינו ששמי פלא יורה על הפלא השני הפלאה להיתר, ובודאי רק יורה על הפלאה לאיסור ולא מהני התרה, כאשר בארתי לך היטב היטב בדברי הקודמים. ומעתה יונחו כל הדקדוקים שדקדקנו בזה בטוב טעם ודעת כפתור ופרח בעזהשי"ת:
[כא] ולא יסף עוד מלאך ד' להראות אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא:
[כב] ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלקים ראינו:
[כג] ותאמר לו אשתו לו חפץ ד' וגו'
הנראה מהכתובים האלה שעד עתה לא חשבוהו כמלאך, ורק אח"כ משום דלא יסף עוד להראות אז חשבוהו למלאך. ולכאורה יש להבין מדוע לא הכירוהו מקודם למלאך ואיזה סימן הי' בו אח"כ שהכירוהו בזה כי מלאך ד' הוא?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בס' נחלת יהושע שיובן עפ"י דאיתא במדרש (סוף בראשית פ' נ') א"ר לוי אברהם שהי' כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים, א"ר חנינא עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים משעשו שליחותן קראן מלאכים א"ר תנחומא לא' שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע לבית אוריין שלו הי' מהלך כפגן, כיון שהגיע לבית אוריין שלו הי' מהלך כקאלמין. כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים ואח"כ קראן מלאכים עכ"ל וא"כ גבי מנוח ג"כ אפשר שמתחילה לא היה נדמה כדמות מלאך ממש מפני שעוד טרם נגמר השליחות וכדאיתא במדרש שנקרא שמו פלאי ע"ש הנזירות, ואפשר לומר עוד משום שלשון הפלאה הוא לפרש הנזירות כמ"ש לא נתנה נזירות אלא להפלאה ועל כן כל זמן שלא נגמר השליחות ולא נדמה בדמות מלאך ממש אמרה אשת מנוח איש האלקים בא אלי ומראהו "כמראה" מלאך האלקים כלומר נדמה לה כמלאך אבל לא כמלאך ממש. ובתפלת מנוח כתיב "איש האלהים" אשר שלחת אבל לא מלאך ובפעם השנית בהראותו אמרה הנה נראה אלי "האיש" כלומר בדמות איש נדמה להם מאחר שלא נגמר שליחותו אבל לאחר שגמר שליחותו ובעלות הלהב השמימה עלה גם הוא ולא יסף עוד להראות אליהם אז ידע מנוח כי מלאך ד' הוא, וע"כ הי' מתיירא ואמר "מות נמות כי אלקים ראינו" ותאמר לו אשתו לו חפץ ד' כו' ולא הראנו את כל אלה, פי' מאחר שהתראה אליהם מתחילה בדמות איש הוא לנו לאות כי הוא בשליחותו של מקום וקודם שנגמר השליחות עליו להראות כדמות איש "והשמיענו את כל זאת" פי' אחר שהשמיענו את כל זאת כלומר איך להתנהג עם בננו שצריך להולד והשמיענו את כל הלכותיו ומשפטיו לחנכו ולחכמו ורק אז הכרנו בו שהוא מלאך לאחר שגמר שליחותו עוד חי' בחי' עד שתגמר השליחות בשלימות כלומר שנזכה לגדלו ולחנכו ולחכמו: