ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
שופטים · פרק יא
[כה] ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב הרב רב עם ישראל וגו' [כז] ישפוט ד' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון:
יש לדקדק כפול הלשון הרוב רב אם נלחום נלחם?
ויובן בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל ב"ק (דף לח) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא אנגריא עביד בהו כו' וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם וגו' דאפי' אנגרי' לא תעביד, וא"כ במואב מותר אנגריא [וזהו כונת הכתוב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא כי הוא הבכור ע"ד ורב יעבור צעיר]. וא"ת מה לך לירא הא הקב"ה אמר אל תצר את מואב, אכן הן אמת כי לא יתגר בנו מלחמה אבל אנגרי' רשאי ליקח [וזהו עתה ילחכו וגו' כלחוך השור דעביד בהו אנגרי' וכאופן הזה באריכות יותר מעט מצאתי ברש"א ז"ל] ובעמון אפי' אנגריא אסור, ועפ"י הנמוס היה לו לעמון ולמואב גם כן להתנהג עם ישראל כדרך הנהגת ישראל עמהם, וזהו שאמר לו בתוכחה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב שאעפ"י שדין ישראל עם מואב לעשות אנגריא בכל זה "הרוב רב עם ישראל אם נלחום נלחם בם" כלומר לא מיבעי שלא עשה מלחמה עם ישראל אלא גם לא רב עמהם בדרך אנגריא המותר להם, ואתה מלבד שגם אנגריא לא נהוג בינינו, עוד חפץ אתה לעשות מלחמה עם ישראל, וזהו שאמר ואנכי לא חטאתי לך כלומר גם אנגריא נחשבת בינינו לחטא ואתה עושה עמי רעה להלחם בי ירצה ענין מלחמה מצדך חמור מאד בנוהג נימוסי המלכים עד שנקרא דבר רע ולא חטא, ישפוט ד' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון כלומר משפט ישראל ועמון שגם אנגרי' אסירא מסור לשמים:
[ל] וידר יפתח נדר לד' ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי [לא] והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום וגו' [לד] ויבוא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו וגו' [לה] אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעוברי וגו' [לו] ותאמר אליו אבי פצית את פיך אל ד' עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאויביך מבני עמון:
בהסיפור המבהיל הזה לא מצאו חיל ידיהם כל המבארים, לבארו ולפרשו פשוטו כמשמעו בדברים המתקבלים על הלב, עד אשר הרד"ק ז"ל אבי המבארים הסכים לדברי אביו ז"ל (בפסוק ל"א) שלא העלה אותה עולה רק נזירה היתה מהעולם ולא ידעה איש, ועל דברי חז"ל בזה אמר אם קבלה היא עלינו לקבלם עכ"ל. הנה נראה כי מתוך חומר וזרות הסיפור לפי פשוטו השיא את הענין לדרך אחר שלא כדברי חז"ל. ולדעתי אחרי אשר נדקדק איזה דקדוקים בהענין הזה וניישבם בטוב טעם אז יצא כנגה צדקת חז"ל בדרך הקרוב אל הדעת והשכל הישר ונזירות רד"ק ז"ל לא נקבל עלינו, רק קבלת חז"ל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו:
הדקדוקים א) באמרו בתי, הטרם נדע כי בתו היא? ב) כפול לשון הכרע הכרעתני ואת היית בעוכרי. ג) ותאמר אליו אבי, הטרם נדע כי אביה הוא? ד) "עשה כאשר יצא מפיך" מדוע לא בקשה מאביה לעשות התרת נדרים? ה) אחרי אשר עשה לך ד' נקמות שנראה כנתינת טעם שצריך לקיים את הנדר, הלא זיל קרי בי רב הוא איש כי ידור נדר לד' ואינו שואל ומבקש התרה צריך לקיים ככל אשר יוצא מפיו ואיזה הלכה חידשה בזה? ו) הנה בתענית (דף ד') איתא שנענש יפתח על שלא הלך אצל פנחס שיתיר לו נדרו ועיי' בתוס' שם ד"ה והיינו שכתב וז"ל מתוך גסות רוחו אמר לא אלך אצל פנחס שאני שופט ונגיד אלא יבוא אצלי ופנחס אמר ליתי גבאי דאנא נביא ועל ידי תהא פטורה שהייתי מורה ומתיר הנדר עכ"ל ודבריהם לקוחים ממ"ר סוף סדר בחוקתי עיי"ש. ומעתה עוד יגדל לנו התמי' בזה, האם גאות אדם תמית את בתו יחידתו, אשר אכזריות כזה עוד לא נשמע בקהל עדת ישראל, ומה בצע בגאוה כזאת אשר לא לבד כי לא ינחול כבוד מזה רק ישח ישפל מזה, ויהי' לחרפות ולדראון עולם. ז) גם איזה פחיתת הכבוד לשופט ונגיד שילך אל כה"ג ונביא ובן כהנים גדולים, ובפרט אשר הצלת בתו יחידתו תלוי בזה. ח) גם על פנחס הצדיק קשה מאד מדוע במקום גדולתו לא היתה ענותנותו לילך אצל יפתח להתיר לו את הנדר כדי להציל נפש מישראל שמעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא (סנהדרין דף לט). ט) במדרש תנחומא בחקתי פ' ל"ז ע"פ וירדתי על ההרים איתא שהלכה בת יפתח אל סנהדרין שיתירו נדר אביה ולא מצאו פתח כי נעלם מהם הלכה עיי"ש והוא פלא איזה פתח חרטה נדרש לנודר להרוג נפש מישראל, ובפרט בתו יחידתו, ואם מהם נעלם ההלכה מדוע לא הלכה הבת האומללה הזאת אצל פנחס שבודאי לפניו היו נגלו כספר כל דיני התרת נדרים באשר כה"ג ונביא הוא? י) מדוע לא קראו לשלשה אנשים פשוטים להתיר הנדר הלא בבכורות (דף לז) איתא שלשה מפירין הנדר במקום שאין חכם. יא) גם צריך להבין במה שאמר פנחס ליתי גבאי דאנא נביא שהייתי מורה ומתיר הנדר, שנשמע מזה דרק נביא יכול להתיר הנדר ולא מי שאינו נביא, והוא פלא הפלא ופלא מה שייכות נבואה להתרת נדרים?
וליישב איזה דקדוקים הנ"ל נקדים מ"ש חז"ל בעירובין (דף סד) מה פתח לי' ר"ג לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, ובנדרים (דף כב) איתא דאע"ג דפתח ר' ינאי בקרא ואחר נדרים לבקר אנן לא פתחינן לי' בהאי ולא פתחינן בהדא אחרינייתא דאמר רבב"ח א"ר יוחנן מאי פתח לי' ר"ג להאי גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא. ויש להבין מדוע אנן לא פתחינן בהא דפתח ר"ג, ומאי טעמא דר"ג דפתח בהא דיש בוטה כו'. ונראה טעמא בזה עפ"י מש"כ הר"ן (שם בנדרים) דאיכא למיחש שמא מתוך חומר העבירה אעפ"י שאינו מתחרט מתוך שהוא מתבייש ישקר לומר שהוא מתחרט אעפ"י שבאמת אינו מתחרט עיי"ש, ולפי"ז אם יבוא אליהו ויאמר שהוא מתחרט באמת ואינו משקר יכולים להתיר אותו, דכל ספק מציאות אנו אומרים אלו יבוא אליהו ויאמר כדאיתא ביבמות (דף מא). ועפי"ז ניחא שפיר הא דאמרינן (שם בעירובין) באותה שעה למדנו שכיון ר' גמליאל ברוה"ק וא"כ כיון דברוה"ק התכוין ידע באמת לההוא גברא שבאמת הוא מתחרט וע"כ פתח לי' ר"ג בהא דיש בוטה דליכא למיחש פן ישקר כיון דידע עפ"י רוה"ק שבאמת הוא מתחרט והוי כמו דאם יבוא אליהו ויאמר אבל אנן לא פתחינן בהא משום דאיכא למיחש כסברת הר"ן, וזהו דקאמר הגמ' (שם בנדרים) ואע"ג דפתח ר"ג בהא דיש בוטה, היינו דוקא ר"ג שרי לפתוח בהא משום דמכוין ברוה"ק שהוא מתחרט באמת והוי דומי' דאם יבוא אליהו, וע"כ בהא דיפתח שלא נמצא לו אופן אחר להתיר אלא בהא דיש בוטה היו צריכין דוקא לפנחס שהי' נביא והוא יודע אם הוא מתחרט באמת, או מפני הבושה משקר, משא"כ שאר אנשים לא היו יכולים להתירו בהא דיש בוטה משום דאיכא למיחש לסברת הר"ן. וזהו דדייקו התוס' דפנחס אמר ליתי גבאי, דאנא נביא, פי' ואני אוכל להתירו בהא דיש בוטה, ויפתח מצא בזה העדר בכבודו מאחר שהוא שופט ונגיד יצטרך דוקא להתיר אצל פנחס משום שהוא נביא ויודע שאינו משקר, אבל מי שאינו נביא יחזיקהו לשקרן, וע"כ אמר לא אלך אצלו אלא פנחס יבוא אצלי ואז לא יהי' ניכר שההיתר צריך להיות דוקא ע"י נביא, והראי' שהוא לא הלך אצל פנחס אלא פנחס הלך אליו להתיר, ופנחס שהתירו לא הי' מפני הנביאות שמועיל דוקא היכא דאיכא למיחש לשקרן ורק מפני כבודו של יפתח בא אליו להתיר אבל עצם ההיתר של הנדר סגי באנשים בלתי נביאים שגברא רבה כיפתח לא חשיד לשקר. וזהו שאמרו במדרש הובא בתוס' שם שמתוך גסות הרוח אמר לא אלך אצלו. וזהו שאמרה בת יפתח "אבי" פצית את פיך, כלומר אתה שהנך אבי ועלי מוטל להזהר בכבוד אב אינני רוצה שתזלזל בכבודך למעני, ללכת אצל פנחס, כי כולי עלמא ידעי שאין לך דרך אחרת להתיר את הנדר רק עפ"י פתח דיש בוטה, ואז הליכתך לפנחס דוקא יהי' זלזול בכבודך לחשוד אותך לשקרן, כי חרטה באופן אחר לא יועיל לך אחרי אשר עשה לך ד' נקמות כמש"כ הרא"ש (בנדרים כב) אהא דאמרינן פותחין לו בחרטה וז"ל שם ובלבד שיתחרט מעיקרא שלא הי' רוצה שיהי' נדר מעולם, אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט אבל עד השתא ניחא לי' מה שנדר לאו חרטה היא דבעינן שחכם יעקור את הנדר מעיקרא כדתניא בפ' המדיר מה בין חכם לרופא החכם עוקר את הנדר מעיקרו ותו ר"נ גופי' אמר בסמוך שלא הי' יכול למצוא פתח לרב סחורה ואי חרטה מכאן ולהבא הוי חרטה מה הוצרך למצוא פתח הלא מתחרט ובא למישרי לי' אלא ודאי לא הי' מתחרט מעיקרו וזה ידע ר"נ ולכך הוצרך למצוא לו פתח עכ"ל. ובענין דיפתח, חרטה דמעיקרו לא הי' אפשר כיון שהי' תועלת מה שנצח את בני עמון, וחרטה דמכאן ולהבא אינו חרטה, וזהו שאמרה בת יפתח "אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאויבך" וא"כ הי' תועלת גדול מהנדר ולא תוכל להתחרט חרטה דמעיקרא וחרטה דלהבא לא מהני ואין לך דרך אחרת רק בהיתר דיש בוטה וא"כ אתה מוכרח לילך אצל פנחס שהוא נביא, ומה יאמרו בזה הבריות שאחרים לא יוכלו להתיר מטעם דאיכא למיחש פן תשקר ומשו"ה צריך אתה לנביא שיודע האמת ויגרע בזה כבודך הרבה למעני, לכן אבי' אחרי שאבי אתה ועלי מוטל לכבדך כדין אב ומכש"כ שאינני רשאי לסבב לך זלזול כבוד ע"כ פצית פיך לד' עשה לי כאשר יצא מפיך דוקא, והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת ויתיישבו בזה איזה דקדוקים אשר דקדקנו:
ונוסיף מיא ונוסיף קמחא ליישב את כל הדקדוקים והקושיות הנופלות בזה הענין, ואז יצא כנגה צדקת חז"ל ועין בעין נראה איך כי המעשה הנוראה הזאת תוכל היות פשוטה כמשמעה, והוא.. דהנה נאמר בקרא על ופתח והוא בן אשה זונה ועיי' ברד"ק שם (פסוק א) שפי' בן פלגש, ובן פלגש יורש כמו שאמרו רז"ל מי שיש לו בן מ"מ בנו הוא לכל דבר ליורשו ולטמא לו חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה כו' וכן אמר להם יפתח ותגרשוני מבית אבי כלומר עשיתם עמדי שלא כדין עכ"ל ודבריו אינם מתקבלים על הלב הכי לא היו אז שופטים בארץ הא ע"פ וירדתי על ההרים אמרו רז"ל זהו סנהדרין, וא"כ היאך הניחו הסנהדרין וזקני גלעד לאחיו לעשות עמו שלא כדין? ע"כ נראה מזה דלא כהרד"ק רק זונה היא כמו שאחז"ל (יבמות מא ע"א) וחכ"א אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, ואמו של יפתח היתה שפחה ונשתחררה, ועיי' בחו"מ (סי' רע"ט) מי שהי' לו שפחה והוליד ממנה בן כו' אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר ה"ז יירשנו דאמרינן דודאי שחררה מקודם ואח"כ קדשה, וכתב הרמ"א שם דלענין ממון המוציא מחבירו עה"ר עיי"ש ולכן הבנים גרשוהו עד שיביא ראי' ששיחרר אביהם את אמו קודם שקידשה, ויפתח אמר שיודע באביו דאדם כשר היה ולכן כפי ידיעתו את אביו שבטח עשה כהוגן הי' נשרש בלבבו שאחיו עשו עמו שלא כדין, ולפי"ז לא יקשה בעינך מדוע הניחו זקני גלעד והסנהדרין לעשות לו עול כי באמת לא יכלו לשפוט בזה ולחות דעתם, יען כי אינם נביאים לדעת עפ"י הנבואה אם שחרר אבי יפתח את אמו קודם שקדשה או לא ואחרי שאחיו היו מוחזקים בנחלת אביהם ע"כ גרשוהו מהם בטענת המוציא מחעה"ר:
ועפ"י דברינו אלה נבין מה שמספר לנו הכתוב ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב ודרשו חז"ל מקום שפטור מן המעשר, ולכאורה צריך להבין מה ענינו של מעשר שייך לבריחת יפתח, אבל לדברינו ניחא כי ידוע שיש כמה נפקותות לדינא בין עבד לישראל בתרומה ומעשר וחלה והנה בלי ספק נהגו אנשי עירו ומקומו של יפתח עמו לענין תרומות ומעשרות וחלה כעבד מפני הספק, וזהו ודאי שלא הניחוהו ליקח בת ישראל דהא אפי' אם הי' אבי יפתח אדם כשר כדבריו בכ"ז לא מהני לי' החזקה כולי האי ליתן לו בת ישראל כמבואר בסמ"ע (שם ס"ק טז) וא"כ הי' שרוי בלא אשה שהוא כשרוי בלא טובה כמאמרם ז"ל ע"כ למען לא יתחזק עי"ז דברי אחיו כי עבד הוא ע"כ ברח לו אל ארץ טוב אף שהוא מא"י לחו"ל אבל המקום הזה טוב לפניו שלא יצטרכו תמיד לדקדק עמו בתרומות ומעשרות ובנשיאת אשה מבנות ישראל, ובמקום שאין מכירין אותו יעשה מה שלבו חפץ ויקח אשה מבנות ישראל ובזה ישתקעו דברי אחיו, וברבות הימים יהי' הכל נשכח, ולא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם כי בן שפחה הוא:
והשתא נחזי אנן דהנה אם האמת כדברי אחי יפתח אזי הוא ולד שפחה דולדה כמותה והוא בעצמו הא לא טבל לשם גירות לכן דינו כנכרי, ומבואר בירושלמי (נזיר פרק ט' הלכה ח') דנכרים אין להם היתר חכם שדרשת חז"ל הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו לא נאמר בנכרים לכן אין לו ליפתח התרה, ועי' רש"א זבחים (דף קט) שכ' וז"ל דדרשה הזאת שטמאים אסורים להקריב לבן נח אינו פשוט כ"כ עיי"ש ולדברי רש"א בתענית (דף ד) אם נאמר דיוכל להקריב דבר טמא יוכל היות שחל נדרו גם על האדם דאדם נמי בכלל דבר טמא לקרבן הוא עיי"ש והראי' דהא פנחס אמר דהי' מתיר לו מכלל דחל נדרו, ואם כדברי אחיו שעבד הוא אזי אין קורין אותו בשם אב כמבואר בברכות (דף טז), והנה רק פנחס הי' יכול להגיד פשר דבר ע"י אורים ותומים אם יפתח הוא עבד כדברי אחיו או לא, אך לא רצה להתערב בענין זה, כי הי' הדבר נוגע לכל גדולתו ונשיאותו של יפתח ואם יתודע לו ע"י או"ת שהוא עבד אזי יורידו אותו תיכף ומיד ממלוכה **([עיי' בשמואל א' קאפיטל י' פ' כ"ב מ"ש רש"י ב' מדרש תנחומא והבאתי דבריו לקמן על אתר עי"ש]:)** כמבואר בב"ק (דף פח) וכל זמן שהי' הדבר מוטל בספק הי' פנחס בשב ואל תעשה יען כי באמת הי' יפתח איש גבור חיל ועל ידו נעשו תשועות גדולות לישראל, אבל אם ישאל באו"ת ויענו לו כי עבד הנהו אז אין עצה ואין תבונה נגד ההלכה הפסוקה בתורה מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל כו' איש נכרי, ועפי"ז תקל מעל פנחס הקושי' מדוע לא הלך אצל יפתח להתיר הנדר ולהציל נפש מישראל, כי הלא לא יוכל להתיר את הנדר אם לא שידע בתחילה בבירור כי ישראל הוא ולא עבד וזאת לא יוכל לדעת בלי אורים ותומים ולשאול באו"ת לא הי' יכול מטעם האמור לעיל ואתי שפיר:
והנה כל הדברים האלה וככל החזיון הזה לא הי' נעלם מיפתח ובתו, אחרי אשר סבבה הלכה אל הסנהדרין להתיר הנדר ואמרו כי לא מצאו פתח, אז הבינו כי נדרש לזה נביא ד' ואו"ת לדעת אם עבד הוא כדברי אחיו, ואם כנים דברי אחיו אז ידרוש באו"ת אם לנכרי יש התרת נדרים הפורחים באויר גם לבן ישראל כמבואר בחגיגה (דף ד) או לא ואם נכרי יכול להקריב דבר טמא גם כאדם או לא, ע"כ באנחה ובשברון מתנים אמר יפתח אל בתו כעת שאני מוכרח לילך אל פנחס דוקא להתיר את נדרי יוכל היות שאחרי שישאל באו"ת יודע כדברי אחיי כי הנני עבד ולכן בזה לבד הכרע אין לי נפילה יותר גדולה מזה, והא תינח אם יצא ממנו פסק הלכה שלבן נח יש ג"כ התרה לנדרו אז לפחות יהי' זאת נחמתי בעניי כי תשאר את בחיים, אבל אם יצא ההלכה ממנו שלבן נח אין התרה ויוכל להקריב גם אדם כדבר טמא, כנ"ל, אז אוי' לי כי הכרעתני בשתי נפילות, כי עבד יקראוני, וגם אותך יחידתי אובד סלה, ואף אם יצא ממנו הלכה שאסור לבן נח להקריב קרבן אדם ותשאר בחיים בכ"ז אוי' לי כי לא אוכל לקרוא לך בשם "בתי" כי בזה אזרה מלח על פצעי לבבך בהזכירך בזה הפגם שלך כי בת נפקת ברא את (כמבואר בחו"מ סי' רע"ט סקי"ד), גם אם יודע לפנחס ע"י או"ת שהנני עבד אז יסירו אותי ממלוכה כנ"ל לכן ואת היית בעוכרי בזה, והפצעים האלה שהיו בלבבם לא הי' באפשרם לגלות לשום אדם בעולם, לכן כאשר שאלו את יפתח מדוע לא תלך לפנחס להתיר נדרך השיב בערמה לשואליו כי אני שופט ונגיד מהנימוס שיבוא אצלי, ופנחס הי' משתמט לבוא אצל יפתח מטעמים הנ"ל. ותען בתו ותאמר טוב מותי בת מלך מחיי בת עבד, כי אם חלילה יצא מפי כהן גדול ונביא כי הנך עבד ולבן נח יש התרה ואשאר בחיים אז קצתי בחיים כזה אשר הורגלתי בחבורות פחות ושרות, שידה ושידות, ועתה כלם יתרחקו ממני ובת עבד יקראוני, וגם שם אבי היקר לי מכל סגולה אובד סלה כי אין קורין אב לעבד, ואותך יסירו ממלוכה, כנ"ל, ואיכה אוכל וראיתי בשפלותך ובשפלות ישראל אשר יאבדו על ידי איש גבור חיל מלאך מושיע, אשר עשה נקמות מאויביהם ובכל אשר פנה השכיל הצליח, וכאשר אתה קוננת ואת היית בעוכרי כן הם יקוננו עלי תמיד את הקינה הזאת כי אני הייתי בעוכרם, ובפרט כי יוכל היות כי בן נח יוכל להקריב אדם כדבר טמא כנ"ל ואז עפ"י דברי פנחס אעלה כליל על מזבח ד' בשם בת עבד. לכן "אבי", פצית פיך גו' כאשר יצא "מפיך" דוקא, ולא כאשר יצא מפי פנחס חלילה כי אז אובד שם "אבי" היקר לי מכל סגולה וכל ישראל יזכרוני לאלה ולקללה, כי על ידי אבדו איש גבור חיל, ואני הייתי גם בעוכרם לכן אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאויבך וגו' לכן כל ישעי וכל חפצי כי תעשה גם לימים יבאו חיל בישראל וצלח ורכב עד אשר תשית אויבך הדום לרגליך, וכ"ז יהי' אך אם תעשה כאשר יצא מפיך דוקא אז אמות בת מלך, ואתה תהי' שופט ונגיד, ועמך ישראל יהיו מאושרים ומוצלחים ויזכירוני תמיד לתהלה ולתפארת, אבל לא כן כאשר תמתין עד אשר יצא מפי פנחס אז אמות בת עבד ואותך יורידו ממלוכה וכל ישראל יזכירוני לאלה ולקללה, ואם אפי' אשאר בחיים יבדלו ממני רעותיי ומיודעי מחשך, ובין השפחות אתחשב. ואיך אראה ברעה אשר ימצא אותך בהורידם אותך ממלוכה וברעה אשר ימצא את עמי באבדם מלאך מושיע:
עתה קורא יקר הפוך בה והפוך בה ותמצא כי כנים ואמתים דברי חז"ל וקבלתם בהסיפור הזה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי גם רבקה אמנו לא רצתה בחיים מרים ולהתרועע עם השפחות של בני חת ואמרה ע"ז קצתי בחיי למה לי חיים. – וגם רחל אמנו כאשר מנע ממנה ד' פרי בטן, ובקנאתה לאחותה, אמרה ליעקב במר נפשה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, וגם אבי הנביאים והחכמים בהציק אותו בני עמו אמר הרגני נא הרג ואל אראה ברעתי. וגם אליהו הנביא בברחו מאיזבל כתיב בי' וישאל את נפשו למות וגו' עתה ד' קח נפשי (מלכים א' יט) וגם יונה בן אמתי כאשר הכתה אותו השמש אמר טוב מותי מחיי וגם החכמים הגידו או חברותא או מיתותא, ומעתה אחרי זכינו לברר הענין הזה ואת התלוי בו אשר בזה יתורצו כל הדקדוקים אשר דקדקנו יוצא כאור צדקת חז"ל בזה וקבלתם בהסיפור הזה פשוטו כמשמעו, – כי כן דרך כל איש לבחור יותר במות מלחיות חיי צער ולראות ברעתו כמ"ש הרד"ק בשמואל (א' ב' פ' לג) וז"ל וזהו כליון עינים שיראו בב"ה כהן ונגיד עליהם גבי בני עליא ויותר גדול עונש זה משימותו כלם ולא ישאר מהם זכר ולפיכך אמר ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי והענין כענין שאמר דוד אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו כי זהו העונש הגדול שיחיו ויראו ברעתם, וכן שאל משה רבינו ע"ה הרגני נא הרג ואל אראה ברעתי עכ"ל הרד"ק. הדברים הנעימים והאמתים האלה יתנו עוז ותעצמות לכל מה שכתבנו כי באות נפשה בחרה למות בת נסיך מלחיות חיי שפחה ולראות ברעתה וברעת אביה וברעת עמה: