ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
ישעיה · פרק נד
[ט] כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך [י] כי ההרים ימושו וגו' וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט וגו':
יש לדקדק א) איזה דמיון הוא למי נח? ב) מדוע כפל דבריו במלות שונות לא ימוש לא תמוט?
ויתבאר באר היטב בהקדם מה שהבאתי לעיל את דברי המדרש כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון שנאמר וככה תאכלו אותו וגו' כי בחפזון יצאתם מארץ מצרים אבל לע"ל לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון למה"ד דומה לסוחר שנכנס לשרות בפונדק ועמד שם כל היום בלילה עמד ונטל כל אשר לו ויצא לדרכו עמדה הפונדקית בלילה והתחילה צוחת ואמר ראו הפרגמטוטוס עמד בלילה ולקח כל אשר לי וכו' מי גרם לי לשמוע כך אלא מפני שיצאתי בלילה לפיכך אני נשבע שלא אצא בלילה כך התקינו ישראל לצאת בהשכמה עמדו המצריים אחר שהלכו משם ואמרו נרדוף אחריהם כו' אמר הקב"ה להם מיגרם לכם כל אלו שיצאתם משם בחפזון
וצריך להבין היכן מרומז דנשבע הקב"ה במה דאמר כי לא בחפזון תצאו וגו' ואין המשל דומה לנמשל אך יובן עפ"י מה דאמרינן בשבועות (דף לו) א"ר אלעזר לאו שבועה והן שבועה בשלמא לאו שבועה דכתיב ולא יהי' עוד המים למבול כו' אלא הן שבועה כו' אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהי' עוד המים למבול, וע"ז אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' פי' שאמר לאו לאו תרי זימני כן נשבעתי מקצוף וגו' ומפרש ואמר כי ההרים וגו' וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ד' הרי דמה שאמר תרי זימני לאו הוי שבועה וכן אמר ישעי' (נז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, וכן הוא אומר (ויקרא כו) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, וא"כ נתבאר דהיכא דאמר הקב"ה בלשון לאו לאו תרי זימני הוי שבועה, וע"כ כיון דאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון הוי שפיר לשון שבועה והוא נכון מאד: