אור ברסלב

ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא

ישעיה

מלכים ב

פרק א

[ב] שמעו שמים והאזיני ארץ כי ד' דבר וגו' [ד] הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ד' נאצו וגו' גזרו אחור [י] שמעו דבר ד' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה:

יש לדקדק דהנה במדרש תנחומא (פ' וישלח) ע"פ ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כתוב לאמר א"ל הקב"ה "ישעי'. בעצמך אתה רשאי לומר איש טמא שפתים אבל על ישראל אתה אומר בתוך עם טמא שפתים שהקדימו נעשה לנשמע ומיחדים את שמי בכל יום, ואתה קורא אותם עם טמא שפתים" עכ"ל, הרי דהקב"ה הקפיד מאד על אשר לא נזהר בלשונו לקרוא אותם עם טמא שפתים ומדוע לא הקפיד עלין הקב"ה בכאן בדברו אל העם הזה בעצמו, הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים קציני סדום עם עמורה ועוד רבות אין ספורות כאלה הלא דבר הוא?

ויתבאר היטב בטוב טעם ודעת בהקדם מ"ש בירמי' (א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך נביא לגוים נתתיך ואומר אהה ד' אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי ויאמר ד' אלי אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר וגו' והכונה שם כי כאשר אמר לו הקב"ה נביא לגוים נתתיך היינו על ישראל הנוהגים עצמם כגוים או על הגוים להשקותם כוס התרעלה לנבא עליהם פורעניות כמבואר ברש"י שם וא"כ הלא מהצורך לדבר אליהם דברים קשים כגידין ולהכניע ערפם הקשה ולכן אמר לא ידעתי "דבר" כלומר אינני מסוגל בטבעי לדבר קשות (כמאמרם ז"ל במכות י"א דכל דיבור לשון קשה הוא) "כי נער אנכי" ולזה מסוגל ביותר איש בא בימים אשר הדרת הזקנה חופפת עליו ודבריו נשמעים ביותר, וע"ז השיב לו ד' אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך, דהנה יש חילוק בעניני שליחות אם אחד שולח את חבירו לגמור לו איזה עסק שיש לו עם חבירו ועליו יסמוך המשלח שיעשה כאדם העושה בתוך שלו וידבר בזה כחפצו ותבונתו רק שיגמור לו העסק לטובתו, אז כאשר יבוא השליח להאיש אשר נשלח אליו, ויבין בשכלו ותבונתו שאין באפשרו לבצע ענינו לטובת משלחו אם לא יבוא עמו ברעם ורעש, במריבות וקטטות, בחרופים וגדופים, אז אם ידבר עמו השליח קשות ויחרפהו ויגדפהו, אזי בצדק יוכל האיש אשר הוקל ונפגע בכבודו להתרעם עליו ולאמר לו מה לי ולך כי תזלזל בכבודי, וכי בשביל אשר באת בדבר העסק אשר ביני ובין משלחך ובחפצך לגמור השליחות למען הרבות שכרך, תחרפני ותקללני, משא"כ אם איש אחד שולח את חבירו כי ילך לו בשליחותו בדבר איזה ענין, אל איש אחד, ויתן לו מכתב כתוב אל האיש כל דבריו ועניניו, או אם יסדר להשליח כל דבריו מה שידבר ואיך יפתח פה ואיך ישיב, ובבואו להנשלח לו ויראהו את מכתב המשלח, או שיאמר לו מקודם, כי כל הדברים אשר ידבר המה אך אשר שם משלחו בפיו, ויצוהו ויאמר לו אלה הדברים אשר תדבר אליו לא פחות ולא יותר, אז אין להאיש שום תרעומות על השליח אם הוקל כבודו, יען כי זהו המכתב אשר שלח משלחו והוא רק בתור שליחא דאיגרתא, או הדברים אשר ידבר המה רק אשר שם המשלח בפיו, והוא רק כלי המבטא של משלחו, וכחומר ביד היוצר, ואשר שם בפיו הוא מוכרח לשמור לדבר, וזהו שהשיב ל הקב"ה "אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך", פירושו שאין ברצוני שתהיה בתור שליח הגומר את דבר השליחות מעצמו, אלא בבחינת שליח אשר בא בדברים מסודרים מהמשלח בתור שליח דאגרתא כנ"ל וע"ז אמר כל אשר אצוך "תדבר", פי' הדברים הקשים שיונח עליהם דיבור נתתי בפיך אני, וא"כ ממילא תוכל לדבר, וגם המה לא יתרעמו עליך כמו שאין להתרעם על שליח דאגרתא, אף שכתוב בו קשות:

על פי הדברים והאמת האלה יסור הדקדוק העצום מישעי' נביאנו מדוע נענש על אמרו בתוך עם טמא שפתים ולא נענש על דבריו אשר קרא לישראל גוי חטא, כבד עון, זרע מרעים ועוד ועוד דברים בוטים כמדקרות חרב כאשר דקדקנו למעלה בראשית דברינו, אבל בזה ניחא יען כי כשאומר הנביא דברים קשים מעצמו אז אינו רשאי לפגוע ולזלזל בכבודן של ישראל, ואם רוצה להוכיחם להקיצם ולעוררם משנתם הרוחני, שיתקנו מגרעותיהם, צריך ליתן להם הטיפה של מרה בתוך דברים מתוקים, ורשאי להחניף מעט את הצבור בכדי שיאהבוהו, ויהיו דבריו נשמעים ולהטות לבבם אליו, ולא לבא חלילה עמם בחרפות וגדופים אשר זאת ראוי והגון רק להנביא המדבר דבר בשם ד' צבאות, אשר לא לפניו חנף יבוא, והנביא הבא בשם ד' אין רשאי בשום אופן לשנות נוסחו אף על קוצו של יוד, וזהו שאמרו חז"ל (שכת ד' קנג וכתובות ד' קו עיי"ש) האי צורבא מרבנן דסנו לי' בני מתא משום דמוכח להו במילי דשמיא, כלומר דמוכח להו בנוסח כזה הראוי לנביא הבא בשם ד' ובמילי דשמיא שאינו רשאי להחליף ולשנות נוסחו אף אם יש בו נאצות חרפות וגדופים כי השם ית' השוכן שמים לא יחפוץ בשום אופן שהנביא יחליף נוסחו אשר שם בפיו מפאת איזה יראה וחניפה כי השי"ת לא יחת מפני כל ולא לפניו חנף יבוא וכנ"ל ודרחימו לי' בני מתא דלא מוכח להו במילי' דשמי' רק בנוסח הראוי לבני אדם בשלום ובמישור בשובה ובנחת ובמתון לערב רעל מוסרו בנופת צופים ובמעט חניפה בכדי שיאהבוהו ויקבלו את על מוסרו:

ומעתה שפיר דקדק הנביא ישעי' בלשון הלמודים שלו שמעו שמים וגו' כי ד' דבר בנים גדלתי וגו' הוי גוי חטא וגו' נזרו אחור שמעו דבר ד' קציני סדום וגו' עם עמורה וכמ"ש הקב"ה לירמי' הנה נתתי דברי בפיך, ואחרי שהדברים הקשים האלה דברי ד' המה ע"כ אין לו להנביא שום עונש ע"ז ואדרבה הוא מוכרח לומר הדברים כמו שיצאו מפי הקב"ה בלי שום כחל ושרק ופרכוס, אך כשאמר הנביא ישעי' מפי עצמו עם טמא שפתים ולא מפי הקב"ה אז התאנף ד' בו וברצפה שעל המזבח נגע אחד מן השרפים על פיו להסיר ולמרק בזה עונו וחטאתו אשר חטא בפיו:

ומה נעים עתה לשמוע את דברי המדרש תנחומא הנ"ל אשר במלין קצרים שלו העיר אזנינו לשמוע כלימודים לאמץ ולחזק את כל דברינו הנ"ל וככל החזיון הזה אשר דברנו וחזינו עד כה, וז"ל ישעי' בעצמך (אף שלא שמעת ממני בכ"ז) אתה רשאי לומר עם טמא שפתים אבל על ישראל "אתה אומר" (אתה בעצמך מה שלא שמעת מפי) עם טמא שפתים שהקדימו נעשה לנשמע "ואתה קורא" אותם עם טמא שפתים". ומה מאד דקדק המדרש תנחומא בלישני' שכפל ואמר "אתה אומר" "אתה קורא" להורות בזה כי כל ההקפדה הי' מה שאמר דברים כאלה מפי עצמו לא מפי ד' והוא נכון מאד:

והנה יש עוד נפ"מ בין שני השלוחים הנ"ל כי שליח אשר יכול בעצמו לגמור איזה עסק, ולהביא פרי רב למשלחו, ואין מהצורך להרבות עמו אומר ודברים רק להעיר לו אוזן, והוא שומע ומבין מדעתו איך לכלכל העסק במשפט, איש כזה נוטל שכרו משלם כפי ערך השבח והריוח אשר הביא בידו, אם מעט ואם הרבה, וכל מה שהעסק יותר גדול ומוצלח כן יוגדל שכרו, אך כנגד זה יש חסרון שבאם לא גמר העסק והענין אשר לקח עליו לגמרי אז אינו נוטל כלום ואף כי יגע ועמל וטרח הרבה. ונהפוך הוא המעלה והחסרון בסוג שליח השני, אשר אינו יכול לגמור בעצמו ענין שליחות כי לא איש מדעי הוא, להבין ולהשכיל איך לכלכל איזה ענין במשפט בתבונה ובדעת, ורק המשלח שולחו בדברים מסודרים, ומצוהו ומזהירו לדבר ולעשות כך וכך, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, שליח כזה אינו נוטל כפי השבח הבא מהעסק אלא שכר טרחתו בלבד הוא נוטל וכדאמרינן (ב"ק דף צא) לימא דרב ששת פליגי וכו' בשלוחא דאגרתא ופירש"י דבההיא ליכא שבחא, אך לעמת זה יש מעלה בשליחא דאגרתא דנוטל שכרו הן אם יוגמר העסק הן לא יוגמר, גם עסק גדול כקטן שוה בעיניו, כי אינו נוטל רק שכר שליחותו בלבד:

ובזה נבין ונשכיל היטב איזה פסוקים בשליחות דישעי' כאשר שמע את הקול לו קול אליו מדבר מתוך האש (כמש"כ הרד"ק שם וז"ל מזה הפסוק אמרו כי זה הי' תחילת נבואתו עכ"ל) את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני שלכאורה צריך להבין כפל הדברים שליחות והליכה למה?] ואם נדרש שניהם כאחד א"כ מדוע לא השיב ישעי' ג"כ הנני שלחני ואלך ומדוע לא השיב רק חצי תשובה על שאלת חכם לבב ואמיץ כח? אך בדברינו הנ"ל יבואר כמין חומר בעז"ה דהנה הקב"ה אמר מקודם "את מי אשלח" אם אשיג נביא שיקבל עליו לגמור עסק השליחות בחכמתו ותבונתו להחזירם למוטב אזי בודאי מה טוב, ואם לא אזי לכל הפחות "מי ילך לנו" אם נמצא מי שילך ע"י דברים מסודרים וערוכים לדבר בדברו אל העם אם ישמעו ואם יחדלו וע"ז אמר ישעי' "הנני שלחני" לעשות רצונך אלקי חפצתי והנני מקבל על עצמי להיות שליח ולגמור העסק לטובת ישראל להחזירם למוטב, והיינו דהנביא בעצמו אמר עליו ד' אלקים נתן לי לשון למודים ולא לחנם נתן לי השי"ת מתנה טובה כזו, גם הנני רואה כי חנן ד' לי דעה איך לכוין את השעה והעת לדבר דבר את עיף ויגע ולא ירא אלקים, ועז"א "לדעת לעות את יעף דבר" ומסתמא כשרונות כאלה לשון למודים ודעה לא נתן השי"ת בי לשוא כ"א ערוכים ושמורים המה לקיים חפץ השי"ת ולהיות שלוחא דרחמנא, ע"צ הנעלה, דהיינו שאך בבקר בבקר יעיר לי אזן, חטא ישראל, עברו ברית, ואני אשמע רק מהערת אזן שלי בכשרונות הטובים אשר חלק לי השי"ת מחכמתו, "כלמודים" כמו לימוד החכמות שאין באפשרם שיהי' הכל כתוב בחרט אנוש על הגליון, רק הערת אוזן בלבד וישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה, וכן אמר ישעי' אח"כ ד' אלקים פתח לי אזן ואנכי לא מריתי וגו' כי לא הי' צריך השי"ת לסדר לו דברים כהווייתן כמו שנוהגים בשליח פשוט שאין תבונה בו אבל הוא לא הי' צריך רק להעיר את אזנו בראשי פרקים והוא בלשון הלימודים שלו לא החטיא המטרה, ומסר נפשו על השליחות בכדי שכל מה שיגדל העסק והשבח, כן ירבה וכן יוסיף לו הקב"ה מתן שכרו, וכמ"ש באבות ודע שמתן שכרן של צדיקים לע"ל ולפום צערא אגרא ולכן אמר גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות וריק, אך להשיג המטרה הגדולה הזאת להשיב לבן של ישראל אל אביהם שבשמים:

ועפי"ז יובן לנו מה שתיאר השי"ת לישעי' את מצב העם כי ברע הוא השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, דמשמע מזה כי אין תקוה עוד לעם הזה כי ישובו וירפאו ממשובתם ואח"כ אומר פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו דמשמע שיש עוד תקוה שישובו אך כמו שיש שני סוגי שלוחים כן יש שני סוגי רופאים דהנה אם לאחד יש חולה בתוך ביתו והלך לקרוא את הרופא לגהות ממנו מזור, והרופא הזה לוקח שכר בעד כל ביקור וביקור (וויזיטע) בפ"ע אז איננו חוקר ודורש מהאיש הקוראו אם החולה הוא מסוכן או לא, אם יש רפואה למחלתו או לא, גם איננו דורש בראשית בואו את כל פרטי המחלה אכותה ושרשה, כי הלא יודע הוא כי יבוא עוד אליו כמה פעמים ושכרו יותן לו בעד כל הליכה בפ"ע, א"כ מה לו לחקור כ"כ בפעם הראשון את כל הליכות המחלה והפרטים. המה יתבררו לו לאט לאט אח"כ כאשר יבקרהו פעמים ושלש, כאשר איננו חוקר ודורש שליח דאגרתא אם יוכל לגמור העסק או לא כי מה לו לדעת אם יוגמר או לא הלא בין כה ובין כה הוא מקבל שכר טרחתו – לא כן אם הקורא להרופא יחפוץ לעשות חוזה עמו בקבלנות היינו שיקבל עליו לרפאותו מחליו ואם יקימהו מערשו יהי' לו כך וכך, ואם לא אזי לא יקבל מאומה בשכרו, אז אין כל ספק כי יחקור וידרוש היטב הדק בתחילת בואו אל החולה את מהות מחלתו ומקורה, וכל הסבות הגורמות ועד כמה מגיע עצם החולי למען דעת אם יוכל לקבל עליו לרפאות חולי כזה, כי אם לא יחשב בראשונה דרכו, אולי החולה מיואש כבר, הלא אז עמלו בתוהו יעלה, וטרחתו ועמלו לריק ומלבד שאין לו שום פרס עוד העדר הכבוד יהיה לו כי יקראוהו רופא אליל, כן דרך שליח מדעי המקבל עליו לגמור העסק ואם לא לא יקבל שכרה לחקור ולדרוש היטב את מהות ופרטי העסק אם יוכל לקבל עליו שליחות כזה או לא:

כן כאשר ראה השי"ת אשר ישעי' הנביא לקח על עצמו קבלנות כזה לרפאות את משובת ישראל, אזי הי' הדין נותן לגלות את אזנו לבל יחשוב זאת לדבר נקל, לכו אמר לו השי"ת דע נא ישעי' כי כל חפצי ומאוויי בשליחות קבלנות זאת ובודאי לא אקפח שכר כל ברי' המתעסק בעסק כזה להחזיר את ישראל למוטב, ועסק גדול ונכבד הוא מאד אבל ידוע תדע בטרם תקח הקבלנות על שכמך כי השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, כלומר החולה הוא חולה גדול ומסוכן מאד. אך שלא יאמר ישעי' כיון דחולי נפשם כ"כ מיואש וא"כ למה לו לטרוח חנם ע"ז אמר לו הקב"ה שאעפ"י כן אינם מיואשים לגמרי, כי עוד הם תלוים ועומדים בספק פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ומה שהפך הסדר דבתחילה אמר לב ואח"כ אזנים ואח"כ עינים, ובסוף דבריו הקדים העין ואח"כ האזן ואח"כ הלב יבואר איה"ש בביאור נכון מאד על אתר תדרשנו משם לטובה ומשם תבין כי מהיפוך הסדר יש תקוה מספק אבל בכסדרן אין שום תקוה ותרוה עדן ונחת) ויוכל היות כי ברוב תוכחתך ומוסרך הטוב תחזירם למוטב, ובאמת אחר רוב העמל והיגיעה שהי' לו ולא הועיל מאומה קרא נואש ואמר (שם מט) "ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי", אך מדי דברו כה זכר כי השי"ת אמר כי לא יתן יאוש לגמרי כי פן יראה בעיניו וגו' ושב ורפא לו אז רוח הנחם והתקוה עבר על נפשו בידעו כי כל דבר טוב שיצא מפי השי"ת לטובה אפי' על תנאי וספק ג"כ אינם חוזרים ריקם כדאי' בשבת (דף נה) ועז"א אכן משפטי את ד' כלומר בטוח אנכי במשפט ד' אשר שפט כי אינם מיואשים לגמרי, ועוד חזק ואמץ לבבי ואקוה אל משפטו כי עוד אחזירם למוטב ואז "שכרי יהי' אתי ופעולתי את אלוה", גם מצד הדין יגיע לי רב מוהר ומתן לע"ל בעד השליחות מהעסק הגדול הזה אשר אגמור לטב ולמוטב, והדברים נכונים וברורים, מאירים כספירים, בעזהשי"ת.

[ג] ישראל לא ידע עמי לא התבונן:

[ה] על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי:

[ו] מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טרי' וגו':

[ז] ארצכם שממה עריכם וגו' אדמתכם וגו':

יש לדקדק א) בכפילת לשונו לא ידע לא התבונן שאין כאן שום צורך ותועלת בזה למוסרו? ב) הלא אם נפצעו בחבורות ופצעים מכף רגל ועד ראש אף אם נאמר כי עד ראש ולא ראש בכלל ולכן פרטו בפרט כל ראש לחלי מה שאין בכלל, אבל הלב הוא בכלל כל הגוף, וא"כ יקשה לנו מדוע פרטו בפרט מה שהוא בכלל? ג) חז"ל (בפסחים דף קיח ע"א) אמרו מה דכתיב הודו לד' כי טוב וגו' הודו לד' שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו, יתום בביצתו, אלמנה בתרנגולתה, ופירש"י עשיר בשורו, מפסידו ממון ומכפר על גופו עכ"ל הרי חזינן דאין בעל הדין פוגע בנפשות ובגופים תחילה רק בממונו של אדם תחילה, וא"כ יקשה לנו מאד, מדוע שינה כאן הקב"ה את סדרו, והכה אותם מתחילה כף על ירך, ועד ראש הגיע בחלי ודוי, בפצעים ומכות וחבורות, ואח"כ כאשר לא שבו העם עד הכהן פגע ברכושם בארצם ואדמתם לבסוף, נגד נמוסו שלא לפגוע בנפשות תחילה – אתמהה? ד) גם צריך להבין במ"ש על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, היתכן שההכאות יגרמו עוד להוסיף חטא על פשע, ואין לנו סכלות גדול במה שלא נצטער על הראשונים, אבל לא שיהי' סבה לגלגל עלינו עונות חדשים?

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מאמרם ז"ל בכתובות (דף פו) לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי א"ל תניתוה בד"א במצות ל"ת, אבל במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו כו' וא"כ לפי"ז ישנם שני מיני מלקיות א) שלוקה על עבירה ב) שלוקה אם אינו רוצה לקיים מ"ע, וההבדל ביניהם הוא דמלקות על ל"ת שעבר מכבר, יש להם קצבה, ארבעים חסר אחת, ומלקות לקיים מ"ע דלהבא אין להם קצבה, והטעם הוא דבמלקות על ל"ת מכבר, בכל הכאה והכאה שהוא לוקה קרוב הוא יותר לכפרה, וכדאיתא במכות (דף כג) כיון שלקה הרי הוא כאחיך ובמלקות לקיים מ"ע דלהבא אז כל מה שנלקה יותר, הוא רשע יותר, שניכר שלבו לב אבן ואינו רוצה להכנע ולקבל עול מלכות שמים. וכן מצינו בברכות (דף ה) דיסורים ממרקין כל עונותיו של אדם אבל תברא בצידה כדאיתא התם אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורים לדעת, כלומר בד"א שיסורים מכפרים יסורים דומיא דאשם שיהי' לו ידיעה בתחילה מה אשם מכפר לדעת שלדעת כן הביא את אשמו שיכופר לו אותו העון שמביא עליו אשמו, כן יסורים מכפרים דוקא אם הם לדעת שיהי' לו ידיעה בתחילה ידיעה באמצע וידיעה בסוף שבאו לו היסורים בהשגחה פרטית ולא במקרה והזדמן, ואז בטח יודה עלי פשעיו ומודה ועוזב ירוחם, אבל שלא לדעת, היינו שאינו שם אל לבו להתבונן ולפשפש במעשיו אינם מכפרים וכדאמרינן (שם) אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, אבל ישעי' הנביא ראה את מצב העם הן ברוחנית והן בגשמית כי ברע הוא מאד, א) ברוחנית, כי עזבו את ד' נזרו אחור ולא האמינו כי הוא הוא המשגיח עליהם, ורק בילדי נכרים הספיקו, ומלאו מקדם ועוננים כפלשתים וארצם מלאה אלילים, ולמעשה ידיהם ואצבעותיהם השתחוו, והנה המחלה הזאת היא מחלה פנימית, איום ונורא ומסוכן מאד. ובזה נבין מ"ד במ"ר (איכה א' כח) גלתה יהודה מעוני על שאכלו חמץ בפסח כמד"א לא תאכל עליו חמץ גו' לחם עוני עכ"ל ולכאורה המאמר הזה אין לו ביאור הכי לא הי' בידם שום עבירה רק את אשר אכלו חמץ בפסח הלא כבר עברו על כל התורה כלה כמסופר בכתוב ואמאי תלה המדרש סבת גלותם רק מה שאכלו חמץ בפסח? אבל לפי דברינו ניחא בהקדם דברי השל"ה שכתב וז"ל מצה רומז על חידוש העולם יש מאין כי המצה נעשה בלי התחלת שאור, והוא נעשה בחפזון בלתי הקדמות לעיסה אחרת שתלקח ממנה לרמז שעיסת העולם נעשה בלי התחלה משא"כ החמץ עפ"י רוב נעשה משאור ואותו שאור מאחרת ואחרת מאחרת עיי"ש דברים נמרצים, והנה אף אם היו ישראל עוברים על כל התורה כלה מפאת תאותם הגשמית אז הי' תרופה למכתם אבל אחרי שכפרו בחידוש העולם ובהשגחתו ית"ש עליהם ונפלו במחלה מסוכנת כזאת מחלת הראש והלב ששם ישכונו המוח והשכל וכמאמרם ז"ל בשבת (דף יא) כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש, והכונה בזה לדעתנו יען כי בשלשה פרקים הראה השי"ת לבני אדם את חסדו הנפלא ואור פניו יתברך, בבריאת העולם כמש"כ עולם חסד יבנה שאין חסד למעלה מן המציאות והישות. בבחירת עם קרובו שאין חסד גדול מזה לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי ולהיות אלהים קרובים אליו ולהשגיח על כל פרטי מעשיו, ובמתן תורה שזה חסד גדול מהשי"ת להשפיל כבודו ולקחת מידינו רצון עבודה ומעשים טובים ולהורות לנו את הדרך נלך בה, ואף אם הבן יעבור ויאשם ויפר כבוד אב ויתאכזר עליו בכ"ז עוד האב נשאר אמון לרגש אהבתו, וכזה ג"כ יקרה עם עם ב"י אשר אף אם אנחנו מתרחקים מעבודתו ית"ש וממרים עיני כבודו בכ"ז הוא אבינו לא יעזבנו ולא יטשנו (עי' קדושין לו). אך כ"ז הוא אם מאמינים אנחנו בחידוש העולם יש מאין ובהשגחתו ית"ש ובתורה מן השמים, אשר ע"ז מורה שם מצה המצוה הראשונה שנתן לנו ביום קנותו אותנו לעם נחלה, כי חולי חצונית יוכל בקל להרפא, אבל אחרי שאכלו אבותינו חמץ בפסח שירצה בזה שלא האמינו בחידוש העולם ובהשגחתו ית"ש ונפלו במחלה פנימית רקיבת ותליעת הלב והמוח שבראש ע"כ לא היה תרופה למכתנו וגלתה יהודה ממחלה איומה כזאת על שאכלה חמץ וכנ"ל. ב) בגשמית הי' ג"כ מצבם ברע מאד יען כי בטרם חטאו ישראל חטאה גדולה כזאת מחלה פנימית ומסוכנת מחלת הראש והלב כנ"ל היו מצוינים ג"כ במצות שבין אדם לחבירו, היו רחוקים מגזל ומאונאה ומעול, וחמס ושוד לא ישמע ביניהם, ירושלים עיר הקודש קרי' נאמנה מלאתי משפט קראו לה, אבל אחרי אשר נחלו במחלה פנימית, אז החלו להראות על פניהם ועל כל גופם מחלה חיצונית עד אשר ראו כי מכף רגל ועד ראש אין בהם מתום פצע וחבורה מחלות חיצונות, וכלם שרקו עליהם ויניעו ראשם איכה היתה לזונה קרי' נאמנה וגו' ועתה מרצחים כספך הי' לסיגים שריך סוררים וחברי גנבים אהב שחד יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם וגו'. ומי גרם ופעל כל אלה? המחלות המסוכנות הפנימיות שהיו בהם, ומני אז ועד עתה יורנו הנסיון כי כל עוד נחזיק בתומתינו בעקרי האמונה בחידוש העולם ובהשגחה ובתורה מן השמים – אז נטיב צעד גם השייך בין אדם לחבירו, ועין בעין ראינו כי אי אפשר להתקיים זה בלא זה, ומני אז בחר בנו ד' לעם סגולה ועד היום הננו רואים כי מצבנו הגשמי והמדיני תלוי ועומד במצבנו הרוחני ואם הלב והראש נרקב ונתמסמס אז גם כל הגוף מלא חבורות ופצעים עד אשר לא יוכל להרפא ולחכמי לב יספיקו דברינו אלה. והנה הנביא ברוח קדשו יבטיחנו נאמנה כי באחרית הימים יתוקנו שתי המחלות האיומות האלה, כמ"ש (ב) והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ד' וגו' וקראו את ירושלים בשמה הראשון קרי' נאמנה מלאת משפט, וגם ינהרו אליה כל הגוים ויאמינו באלוה יעקב וישראל. בורא עולם וצאצאיו, ובתורתו אשר תצא מציון ומירושלים, ובהשגחה פרטית שלו אשר הוא דין שופט ומוכיח, וכאשר תתרפא המחלה המסוכנת הפנימית שבין אדם למקום, אז אך אז תתוקן ותתרפא המחלה החצונית שבין אדם לחבירו ואז אך אז יכתתו חרבותם לאתים וגו' לא ישא גוי אל גוי חרב וגו':

וזהו באורן של הכתובים ישראל לא ידע פי' היסורים שלא לדעת וא"כ אינם מכפרים, וכנ"ל עמי לא התבונן לפשפש במעשיו ולהבין ולהשכיל אשר לא במקרה והזדמנות הוא רק בהשגחתו ית"ש, ולהיות מודה ועוזב ירוחם, ולא עוד אלא הוא משים לבו כאבן עד שיצדק עליו לאמר שכל מה שנלקה יותר הוא רשע יותר וכנ"ל, וזהו שאמר על מה תוכן עוד תוסיפו סרה והמלקות אין להם קצבה שאז מכין אותו עד שתצא וכו' וכנ"ל, ומי גרם המחלה האיומה הזאת? הנסבה לזה כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי הוא מחלת הכפירה והמינות וכנ"ל ומזה נצמח גם המחלה החיצונית שבין אדם לחבירו אשר מכף רגל ועד ראש ג"כ אין בו מתום דהא בהא תליא וכאשר פורט והולך הנביא בסימן זה אח"כ באריכות, א) המחלה הרוחנית עזבו את ד' וגו' נזרו אחור וגו' ב) המחלה הגשמית בין אדם לחבירו איכה היתה לזונה וגו' ועתה מרצחים וגו' והכל כנ"ל וע"כ ארצכם שממה כיון שאחר כל היסורים היותר קשים עדיין אינם נכנעים, באשר מקור מקומו טמא ממחלת הלב והראש אשר ע"ז אמרו כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש וכנ"ל וקשה מאד להרפא ממחלה מסוכנת כזאת ע"כ אין להם עצה אחרת רק שיוגזר עליהם גלות אשר אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם אם יתיסרו ביסורים היותר קשים שבעולם ללכת שבי ביד צר שזהו הקשה שבפורעניות וכדאיתא בב"ב (דף ח) חרב קשה ממות ורעב קשה מחרב ושבי קשה מכלם, וזהו ג"כ כונת המדרש הנ"ל גלתה יהודה מעוני וכנ"ל וזהו ארצכם שממה וגו' והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:

[יא] למה לי רוב זבחיכם יאמר ד' שבעתי עולות אילים וגו' [יב] כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי:

יש לדקדק א) מדוע בתחילה אמר דרך כלל למה לי רוב זבחיכם ואח"כ פרט ואמר שבעתי עולות אלים וגו' והול"ל ג"כ שבעתי זבחים? ב) הלא דוד מלך ישראל אמר אבוא ביתך בעולות (תהלים סו) ובודאי כשבא לראות פני ד' בא ג"כ בעולות וא"כ לכאורה הוא דברים כפולים ללא צורך שכבר גילה דעתו שאין חפץ לו בעולות אילים, ג) באמרו רמוס חצרי משמע שהוא רק רומס חצריו ואינו מביא קרבנות הא כתיב ולא יראו פני ריקם?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מה דאמרינן בחגיגה (דף ז) ר' לוי רמי כתיב אבוא ביתך בעולות וכתיב הוקר רגלך מבית רעך ומשני לא קשי' כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים, ולכן ניחא מ"ש שבעתי עולות וגו' הגם דבעולות ושלמים כתיב אבוא ביתך בעולות אבל עתה גם בעולות ושלמים לא יחפוץ ועי' בחגיגה (שם) בעיקר הרגל כו"ע ל"פ דראית פנים בקרבן כי פליגי בשאר ימות הרגל וכו' ושם אלא כל היכא דאתי ולא אייתי דכו"ע ל"פ דעייל ומתחזי ונפיק וכו' עיי"ש, וע"ז אמר שמצד שאתם מביאים קרבנות למה לי רוב זבחיכם ומצד מצות ראי' אמר כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם והוא נכון:

[יג] לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי וגו':

הנה גדולי המבארים נדחקו מאד בהקטרת המוזכר כאן, והנה רש"י ז"ל כתב וז"ל שהעשן העולה ממנה קיטור של תיעוב הוא לי והוא דוחק, והקטירה דכאן צריכה מלח ותבלין:

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל ביומא (דף נו) או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופריך ותיפוק לי' דקא מעייל ביאה ריקנית (ופירש"י דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מחוייב מיתה אקטורת חסירה דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבוא בכל עת וגו') וע"ז אמר לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה כי הוי כמו שנכנס בלא קטרת וא"כ הרי קא מעייל ביאה ריקנית:

[טו] ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו:

יש לדקדק הלא התפלה הוא בפה ואיזה שייכות הוא התפלה לידים שהם יהיו נסיבה שלא ישמע תפלתם שבפה?

ויתבאר עפ"י מה דאמרינן בברכות (דף לב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו וכתבו התוספות בסנהדרין (דף לה) בד"ה שנאמר כו' דשאני נשיאת כפים לפי שהרג בידיו אין קטיגור נעשה סניגור כדכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני וכו' וע"ז אומר (שם) כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעון ע"כ אינו מרצה הנ"כ שלכם דאין קטיגור נעשה סניגור ועוד כי תפלתכם שתרבו תפלה אינני שומע מפני ששפתותיכם דברו שקר ולשונכם עולה תהגו (שם) וכדאמרינן בב"ב (ד' קכה) כלם באבק לה"ר וא"כ איך ירצה התפלה שבפה כיון ששפתותיכם דברו שקר ולשונכם עולה תהגה ואין קטיגור נעשה סניגור:

פרק ג

[יד] ד' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם:

ויש לדקדק א) קושית הגמרא שבת (דף נד) אם שרים חטאו זקנים מה חטאו? ב) צריך להבין מליצת בערתם הכרם דוקא דמשמע מזה דאם לא היו מבערים והיו גוזלים את העני לא הי' חטא, רק במה שבערו הכרם בזה דוקא חטאו על הגזילה

ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בספר נחלת יהושע (חלק שני דף ט) בטוב טעם ודעת בהקדם מ"ד בחולין (דף קל) המזיק מתנות כהונה כו' פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעים, ועי' בתוס' חולין (דף קלא בד"ה יש) שפרשו דמה שיש לו טובת הנאה הוא שיכול להוציא אח"כ מן העני שנטל שלא ברשותו, ומה שאין לו טובת הנאה היינו שאינו יכול להוציא אח"כ מן העני שנטל שלא ברשותו, ומיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו, אם ירצה היכולת בידו שלא ליתן לו דקרי' לי' לעיל ממון שאין לו תובעים כו' עיי"ש, אבל ממשמעות הרמב"ם ממ"ש בהל' מתנות עניים (פ"א הל' ח) וז"ל כל מתנות אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים על כרחן של בעלים ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו, משמע להדי' דדעת הרמב"ם דבדברים שאין לבעלים טובת הנאה העניים באים ונוטלין בע"כ של בעלים והכי משמע כדעת הרמב"ם מהא דאיתא בנדרים (דף פד) כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות כו' עיי"ש אלמא דבמעשר עני המתחלק בתוך הגרנות יכולים ליהנות, וא"כ ק"ק לפי מה שכתבו דלכתחילה יכול לעכב שלא יטול העני אפי' במה שאין לו טובת הנאה א"כ מ"מ מיתהנית ואמאי יכולה ליהנות במ"ע, ודוחק לומר דכיון שאם נוטלת אין יכול להוציא מידה ע"כ שרי. אלא ודאי דהעיקר הוא כמש"כ הרמב"ם דבדבר שאין לו טובת הנאה יכול ליטול בעל כרחה, ומה שהקשו התוס' דא"כ איך קרי' להו ממון שאין לו תובעים, אפשר לומר דהש"ס פריך (בחולין דף קל) מהא דקאמר סתם בעה"ב שהי' עובר וכו' וצריך לטול כו' ומ"ע, משמע דאפי' מעשר עני המתחלק בתוך הבית אעפ"י שיש להם טובת הנאה:

ובזה יתבאר הכתוב בטוב טעם ד' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם פי' כיון דבערתם את הכרם ושם אין לו טובת הנאה וא"כ הוי ממון שיש לו תובעים וע"ז אמר גזלת העני בבתיכם כלומר אף שבמ"ע המתחלק בתוך הבית טובת הנאה שלו, היינו כשאין בעה"ב מבער הכרם אבל כשמבער הכרם ואין לו בו שום טובת הנאה אז אף "בבתיכם" יש לו דין גזל עני וכנ"ל והשתא אתי שפיר הא דקאמר "ד' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" ואמרינן בשבת (דף נד) אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא על זקנים שלא מיחו בשרים. והוא דמשום דעל מצות הצדקה אפשר לומר דאין הזקנים מוזהרים למחות משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ח) אך זהו דוקא במצות הצדקה אבל במתנות אמרינן בחולין (דף קל) וזה יהי' משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין כו' עיי"ש וכדאי' ברמב"ם שמוציאין אותו ממנו בע"כ ולכן יבוא במשפט עם זקני עמו ושריו על זקנים שלא מיחו בשרים:

פרק ד

[א] והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמר לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש רק יקרא שמך עלינו וגו':

שם הפסוק הזה עפ"י מ"ד ביבמות (דף סה) רבא אמר נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאיפשר בסיפוקייהו, וע"ז אמר והחזיקו שבע נשים וגו' וכי תימא הא לא יוכל לישא נשים הרבה אלא א"כ אית לי' למזנייהו ע"ז אמר לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש. וא"ת הלא הדבר תלוי בפלוגתא דר"מ ור"י (כתובות דף נו) באומר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל כו' דברי ר"מ, ר"י אומר בדבר שבממון תנאו קיים, וא"כ הא תינח אליבא דר"י דס"ל דתנאו קיים שפיר נוכל לומר כמש"כ אבל לר"מ הרי תנאו בטל, דזה אינו דעיי"ש בתוס' שכתבו דדוקא כשאמר ע"מ שאין לך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל אבל יכולה למחול כו' וא"כ א"ש כמו שכתבתי שאמרו לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש היינו בתורת מחילה:

פרק ה

[טו] וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה [טז] ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה:

[יז] ורעו כבשים בדברם וחרבות מחים גרים יאכלו:

רבו המבארים בבאור הכתוב ורעו כבשים כדברם זה אומר בכה וזה אומר בכה וגם אני אמרתי אענה חלקי בזה – כן קשור הכתוב הזה להכתובים דלעיל שגבו ממני:

ויתבאר בטוב טעם בהקדם מאמרם ז"ל בברכות (דף יב) אימתי ויגבה ד' צבאות במשפט אלו עשרת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ וע"ז אומר וישח אדם וישפל איש וגו' כדאמרינן בר"ה (דף כו) אמר ר' לוי מצוה של ר"ה ושל יוהכ"פ בכפופים כו' דהשופר של ר"ה צריך להיות כפוף דכמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, ועיי' רש"י שכ' וז"ל דכמה דכייף אינש בתפלתו פניו כבושין לארץ ולכן איתא בשו"ע או"ח (סי' תקפ"ב סעיף ד) יש נוהגים להתפלל בר"ה וביוהכ"פ בכריעה והענין הוא כמו שבארתי במקו"א ע"פ בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו וגו' דלמי עושה צדק ולמי עושה חסד לשארית נחלתו למי שמחזיק א"ע כשירים והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכדאיתא בר"ה (דף עא נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע לשארית נחלתו למי שמחזיק עצמו כשירים, ע"כ צריך לשחות דכמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי וע"ז אמר וישח אדם וישפל איש וגו' וכפירש"י שיהי' פניו למטה אז והאל הקדוש נקדש בצדקה דהיינו ורב חסד מטה כלפי חסד, ורעו כבשים כדברם, דהנה תנן (ר"ה טז) בארבעה פרקים העולם נידון וכו' בר"ה כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון, והנה בש"ס שם הביאו דר"נ סובר אדם נידון בכל שעה ור' יוסי סובר אדם נידון בכל יום ואמר רב יוסף שם דכמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר' יוסי ופירש"י דאי כרבנן דאמרי אין נידון אלא בר"ה הרי כבר נקנסה עליו ובתוס' שם הקשו לרבנן נמי מי לא מצלינן רפאינו וברכת השנים ועיי' מה שתרצו אבל הראשונים כתבו דבכל השנה ג"כ העולם נידון אבל משפט כללי, ואם רוב העולם זכאי אף שאדם פרטי הוא מחצה על מחצה או אפי' רובו לחיוב בכ"ז יצא זכאי בזכות הכלל שהוא רוב זכאי וע"ז איתא בקדושין (דף מ ע"ב) ר"א בר"ש אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו כו' אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ובר"ה הוא משפט פרטי, ועז"א בר"ה (דף יח) מאי כבני מרון הכי תרגימו כבני אימרנא ופירש"י כבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד עכ"ל וכל אחד ואחד נידון בפני עצמו לפי מעשיו אם לשבט ואם לחסד, וכדברי הפייטן כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ר"ל משפט פרטי כאו"א לפי מעשיהו, ואף אם הכלל הוא רובו זכאי לא יועיל לו זכות הכלל וע"ז נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט) וכפי שאמרו בקדושין (שם) בשביל חטא יחידי שחטא והכריע א"ע בזה לכף חובה איבד ממנו טובות הרבה, וזהו כונת התורה לפי דעתנו (פ' נצבים) פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה והי' בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ד' סלוח לו כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא", אשר כבר עמלו המבארים בביאור הכתוב הזה מהו רוה וצמאה? ומהו כי אז, כנראה שמסמן לנו איזה עת? אבל לפי דברינו יומתקו לנו הכתובים האלה בהקדם דברי המ"ר אתם נצבים היום בר"ה. והנה גדולי המבארים החליטו כי רוה קאי על הצדיקים שהם שבעים במצות ומעשים טובים, ע"ד ושבע ילין בל יפקד רע וכמאמרם ז"ל בפ"ב דברכות (דף יד) ושבע בדברי תורה וצמאה קאי על הרשעים דבר והיפוכו כמובן. ובזה אתי כמין חומר הפסוקים האלה, דהנה הרשע בשמעו את דברי האלה יתברך בלבבו לאמר הן העולם נידון אחר רובו וכנ"ל ולכן אין לי לפחד מאומה כי הצדיקים יתוספו עלינו, וזהו למען ספות הרוה את הצמאה, ובזכותם נחי' ונצא זכאי בדיננו ולכן נוכל לילך בטח בשרירות לבנו ע"ז אמרה התוה"ק הא תינח כל השנה שהוא משפט כללי אבל אוי לך מיום הדין ומיום התוכחה של ר"ה ויוהכ"פ אשר "אז" הוא משפט פרטי ולא יועיל לך אז צדקת הצדיקים זהו הלא אתם נצבים היום בר"ה והלא "אז" יעשן אף ד' וקנאתו שבאיש ההוא" בדין פרטי שלו "ורבצה בו" לבד כל האלה והבדילו ד' לרעה מכל שבטי ישראל יען כי אז בר"ה ויוהכ"פ לא יצורף עמם לשפטם יחד במשפט כללי רק כל אחד ואחד יהי' נדון בפ"ע וע"ז אמרו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע (חגיגה טו) ועל הצדיקים שיהיו בר"ה ויוצאים זכאי בדינם עליהם נאמר לכן בארצם משנה ירשו (ישעי' סא) ועל הרשעים נאמר ומשנה שברון שברם (ירמי' יז) וכמבואר בחגיגה שם, ושנות רשעים תקצורנה, ובשנים שלהם מה עביד קוב"ה אי איכא אינש דמעביר במילי' מוסיף לו וע"ד שאמרו בחגיגה (דף ה) וזהו כונת הכתוב כי אז בר"ה ויוהכ"פ ורעו כבשים כדברם ר"ל כמנהגם שהנהיגו בכל השנה כן הוא רועה אותם ביום זה דהיינו שמסתכל על כל אחד ואחד בפרט כבקרת רועה עדרו וכבני אימרנא הכל כנ"ל וחרבות מחים גרים יאכלו שזהו הענין דחית גברא מקמי גברא וכדאמרינן בפסחים (דף פח) ונכסיהון דרשיעי צדיקיא יחסינון וכדמתרגם רב יוסף (ומחים אלו רשעים השמנים וגרים הם צדיקים שהם כגרים בעוה"ז) וזהו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו, ולמעברי במילי נותנים להם את שנותיהם וכנ"ל והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:

פרק ו

[א] בשנת מות המלך עזיהו ואראה את ד' יושב על כסאו רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל:

[ב] שרפים עומדים ממעל לו וגו' [ג] וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש וגו' [ה] ואמר אוי לו כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך ד' צבאות ראו עיני:

יש לדקדק א) הא האופנים וחיות הקודש אומרים ברוך כבוד ד' ממקומו כאשר ראה יחזקאל בהמראה שלו ומדוע לא הזכירם ישעי', וכי תימא דיחזקאל ראה את האופנים והחיות לכן הזכירם וישעי' לא ראה רק השרפים האומרים קדוש, זה אינו דהא איתא בש"ס חגיגה (דף יג) דכל מה שראה יחזקאל ראה ישעי'? ב) המספר של ג' פעמים קדוש על שום מה?

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מאמרם ז"ל בחולין (דף צא) חביבין ישראל שמזכירין את השם אחר ב' תיבות שנאמר שמע ישראל ד' ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ד' ופריך והא איכא ברוך כבוד ד' דהוזכר אחר ב' אותיות ומשני ברוך אופנים הוא דאמרי (עיי"ש בתוס' וברמב"ם ה' יסודי התורה ה"ז), וזהו שהתפעל ישעי' ואמר מרוב התפעלותו בראותו את חביבות ואהבת השי"ת לעמו ישראל יותר מהשרפים שהם מזכירין את השם אחר ג' תיבות וישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות ועומדים במדרגת אופנים וחיות הקודש וא"כ ראה וידע ונוכח לדעת כי טעה טעות גדול וחי עד כה חיי הדמיון שדימה אשר הוא איש טמא שפתים ובתוך עם טמא שפתים הוא יושב, ובאמת הוא וישראל עומדים למעלה מן השרפים, אבל חלילה לומר שלא ראה את האופנים, דהא כל מה שראה יחזקאל ראה ישעי' ומה שלא סיפר ישעי' גם מהאופנים ע"ז משני הש"ס בחגיגה (שם) למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעי' דומה לבן כרך שראה את המלך ופירש"י ז"ל שלא חש לפרש את הכל, שהי' בן מלכים וגדל בפלטין, ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר עכ"ל ורק על מה שנתפעל הרבה לאין תכלית אותו סיפר אשר הי' בטעות ובדמיון עד כה. ועל זה אמר אוי לי כי נדמתי חייתי עד כה בעולם הדמיון שדמיתי אשר אני וישראל שוכני בתי חומר בעולם השפל עולם הבלה והכליון עולם החילוף והתמורה בודאי עומדים אנחנו במדרגה יותר נמוכה מאד ממלאכי השרת יען כי מאבק לשון הרע אין אדם ניצול בכל יום (ב"ב ד' קסה) ובודאי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אבל כעת ראיתי שהוא טעות גדול כי הנה בנוגע לישראל ראיתי שהם חביבין לפניו יותר ממלאכי השרת כנ"ל ובנוגע לי כי את המלך ד' צבאות ראו עיני ולא השרפים העומדים ממעל לו אשר בשתים יכסה פניו למען לא יראה את פני ד' צבאות

וזהו לדעתי כונת מסדרי התפלה שהתפעלו ג"כ מזה והציבו לפנינו לאמרו בכל יום, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת להודות לך וליחדך באהבה ברוך אתה ד' הבוחר בעמו ישראל באהבה שמע ישראל ד'" בזה אנו רואים איך חביבים ואהובים ישראל לד' יותר ממלאכי השרת שקירב אותם לשמו הגדול יותר ממלאכיו, דהנה השרפים אומרים השם אחר ג' תיבות כנ"ל וישראל יותר מקורבים הם לד' דבין כשמברכים לד' ברכת הודי' וברכת המצות על כל דבר ודבר מזכירים את שמו אחר ב' תיבות ברוך אתה ד', ובין כשמיחדים את שמו מיחדים אותו ג"כ אחר ב' תיבות ובזה אנו רואים אהבתו ית"ש אלינו. וזהו שאומר וקרבתנו לשמך בין להודות לך בברכת הודי' על כל דבר ודבר הצריך הודי' ובין וליחדך הכל אנו רואים באהבה את גודל אהבת השית"ש אלינו וזהו שמסיים בברכת הודי' אנו אומרים תמיד ברוך אתה ד' ובין וליחדך אנו אומרים שמע ישראל ד' הכל אחרי ב' תיבות בזה אנו רואים כי בחר בעמו ישראל באהבה שהם חביבים ואהובים יותר ממלאכי השרת:

והא דאומרים השרפים ג' פעמים קדוש הוא כנגד שלש אלה ומקבלין דין מן דין ואמרין קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא עובד גבורתי' קדיש לעלם ולעלמי עלמיא והנה בש"ס (ב"ב דף עה) א"ר אלעזר עתידין צדיקי' שאומרי' לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר (ישעי' ד) והי' הנשאר בציון והנות' בירושלי' קדוש יאמר לו עכ"ל ולכאור' קשה דהיאך יאמר עתידין צדיקים הא גם היום הצדיקים הם קדושים וישראל גוי קדוש יקראו גם היום? ועוד מהו זה כדרך שאומרים לפני הקב"ה הלא לפני הקב"ה אומרים ג"פ קדוש, אבל הט נא אזנך כאפרכסת לשמוע את דברי ר' אלעזר שחידש לנו הרבה בזה דהנה הצדיקים נקראו למעלה גם היום קדוש ונוכל לתארם בקדיש משמי מרומא כמו הקב"ה שהוא קדוש בשמי מרומא כן הצדיק קדוש למעלה ויש לו רב שלטת בעולמות העליונים כי הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה, מי מושל בי צדיק מושל ביראת אלקים כמאמרם ז"ל, כן נוכל לתאר את הצדיק בשם קדוש השני "קדיש על ארעא עובד גבורתי'" הקב"ה מחיה מתים והצדיק מחי' מתים כו' מהנפלאות והגבורות שיוכל הצדיק לפעול ולעשות, אבל בעוה"ז עוד חסר לו הקדוש הג' קדיש לעלם ולעלמי עלמיא יען כי נראה חכמים ימותו כאחד האדם וככל יושבי חלד, אבל לעתיד לבוא בעולם התחי' אשר ע"ז אמרו חז"ל דהצדיקים שיחיו בעולם התחי' שוב לא ישובו לעפרם לעולם כ"א יהיו חיים וקיימים לעולמי עולמים אז נוכל לתארם בתאר הקדיש הג' קדיש לעלם ולעלמי עלמיא. ומה נעים עתה לשמוע את דברי ר' אלעזר שעתידין צדיקים שיאמר לפניהם קדוש "כדרך שאומרים לפני הקב"ה" היינו אפי' הקדיש הג' קדיש לעלם ולעלמי עלמי' והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:

[ו] ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח:

[ז] ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך. תכפר

יש לדקדק א) למה דוקא בשנת מות המלך עזיהו (ופירש"י שנצטרע) הראה לו השי"ת את המראה והתפעל מאד על אמרו עם טמא שפתים? ב) גם למה לקח את הרצפה מכסאו בשמים שהי' מכוון כנגד כסא שבהיכל כמו שת"י ורש"י ז"ל?

יתבארו ויתבסמו הכתובים האלו בהקדם הא דאמרינן בב"ב (דף קפה) רוב בגזל ומיעוט בעריות וכלם בלה"ר ומסיק הש"ס דבאבק לה"ר, אך תחילה הי' סבור ישעי' דאעפי"כ בגדי כהונה מכפרין וכדאמרינן בערכין (דף טו) על שבעה דברים נגעים באים על לה"ר ועל ש"ד ועל גסות הרוח כו' על לה"ר דכתיב (|תהלים קא) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וגו' ועל גסות הרוח דכתיב (דה"ב כ) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בד' אלקיו] והצרעת זרחה במצחו (ופירש"י בעוזיהו משתעי) ופריך הש"ס אינו והא אמר ר' ענני בר ששון למה נסמכה בגדי כהונה לפ' קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפרת על ש"ד דכתיב ויטבלו את הכתנת בדם מכנסים מכפרים על גילוי עריות דכתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה, מצנפת מכפרת על גסות הרוח כו' מעיל מכפר על לה"ר אמר הקב"ה יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול כו' ומשני לא קשי' הא דאהני מעשיו הא דלא אהני מעשיו, אהני מעשיו אתו נגעים עליו לא אהני מעשיו מעיל מכפר, ופירש"י אהני מעשיו שנתקוטטו על ידו, והקשו רש"י ותוס' דאמאי לא מותיב מש"ד וג"ע ותירצו בתוס' דהא דמשני הש"ס הא דאהני מעשיו וכו' קאי נמי על ג"ע וש"ד וה"פ אהני מעשיו שהרג ממש אין בגדי כהונה מכפרים אלא נגעים באים עליו לא אהני מעשיו כגון שלא הרג ממש אלא שהלבין פני חבירו ברבים דקיי"ל כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים וע"ז בגדי כהונה מכפרים, וכן בג"ע ממש מיקרי אהני מעשיו, וכגון הא דאמרינן (שבת דף נה) שמתוך ששהו את קיניהן מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום זה מקרי לא אהני מעשיו:

ולכאורה קשה נמי על גסות הרוח דאמרינן דנגעים באים עליו דכתיב (דה"ב) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו' והצרעת זרחה במצחו והא בגדי כהונה מכפרים כדאמרינן מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבוא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה, אך אפשר לומר דכמו שתרצו התוס' דהתרוץ דמשני הש"ס קאי נמי על ש"ד וג"ע ולאו דוקא על לה"ר לחוד וכנ"ל הכי נמי אפשר דקאי נמי אגסות הרוח, דגסות הרוח דאהני מעשיו אתי נגעים עליו וכדמייתי ראי' מהא דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית פי' שהשחית בפועל שהקטיר קטרת וע"כ אתי נגעים עליו אבל גסות הרוח סתם בגדי כהונה מכפרים כדאמרינן מצנפת מכפרת על גסות הרוח, וע"ז אמר בשנת מות המלך עזיהו פי' שנצטרע וכפירש"י ולמה בגדי כהונה לא כיפרו אלא כיון דהשחית ואהני מעשיו אין בגדי כהונה מכפרים א"כ על עון לה"ר נמי אי אהני מעשיו אין בגדי כהונה מכפרים, וע"ז אומר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב והי' חושב ישעי' שאהני מעשיו דהא באמת עם טמא שפתים הם ובודאי קבל הקב"ה דלטוריא שלו, והיכא דאהני מעשיו אין בגדי כהונה מכפרים, וע"ז כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח על שדבר על ישראל וקראם עם טמא שפתים ודיבורו הי' בחשאי ולא אהני מעשיו ובדבר שבחשאי ולא אהני מעשיו אמרינן בערכין (דף טו) דהקטרת מכפרת וכדמסיק שם לא קשי' הא בצנעא הא בפרהסיא, דבצנעא הקטורת מכפרת דיבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי, ובדבר שבפרהסיא מעיל מכפר ודוקא בדלא אהני מעשיו אבל אי אהני מעשיו אתי נגעים עליו:

ומעתה יבאו הכתובים על נכון, ובטוב טעם, ויעף אלי אחד מן השרפים וגו' וסר עונך וחטאתך תכפר, ורש"י ז"ל פי' שקבל מהקב"ה מכסאו בשמים שהי' מכוון נגד המזבח שבהיכל עכ"ל וכן תרגם יהונתן ולפי מה שבארתי אפשר לומר שקטורת מכפרת על עון לה"ר דהא הכתוב מדבר בענן הקטורת כדאמרינן ביומא (דף נג) נתן בה עיקר מעלה עשן הי' מתמר ועולה כמקל עד שהגיע לשמי קורה הי' ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן שנאמר והבית ימלא עשן, והקטורת היו נותנים על הגחלים ע"כ לקח גחלת מעל המזבח ועל שאמר כי בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב שכלם נכשלים בעון לה"ר ע"ז לקח גחלת מעל המזבח ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר מה שאמר על ישראל עם טמא שפתים ומזה מוכח דאין ישראל עם טמא שפתים דהרי הראהו גחלת מעל המזבח דהיינו קטורת שמכפרין וכדאיתא בערכין (דף טז) יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי דכיון דאין האמת כן דהא אינם טמא שפתים ולא אהני מעשיו וכמבואר במדר"ש הובא ברש"י שאמר הקב"ה למלאך רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני וא"כ חזינן דלא קבל הקב"ה הדילטוריא, ולא אהני מעשיו וגם היה דיבורו בחשאי ולא בפרהסיא לכן כפרה עליו הקטורת וכמו שנתבאר והוא נכון מאד בעזהשי"ת.

[ח] ואשמע את קול ד' אמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני:

יש לדקדק א) כפול הלשון ללא צורך מי אשלח ומי ילך? ב) ואם יש צרך בו, למה לא השיב ישעי' ג"כ שלחני ואלך?

כבר בארנו לעיל שיש ב' מיני שליחות א) שליח שיכול מעצמו לגמור הענין ב) שבעצמו אינו יכול לגמור אלא הדברים מסודרים לו ממשלחו וע"ז אמר את מי אשלח ר"ל להשיג נביא שיקבל עליו לגמור השליחות ולהחזירם למוטב אז בודאי טוב ואם לאו מי ילך פי' להשיג לכה"פ נביא שילך בדברים מסודרים לישראל אם ישמעו ואם יחדלו, וישעי' השיבו הנני שלחני, פי' שרוצה להיות בבחינת שליח לגמור השליחות כדכתיב (שם נ) ד' אלקים נתן לי לשון למודים וגו' ובלשונו הצח ייטיב להסבירם עד שישובו, והנה יש נפ"מ ד"מ אם אחד יש לו חולה והולך לרופא שירפאהו א"צ לספר בתחילה איכות ומצב החולי דמה איכפת להרופא כיון שנוטל שכר קצוב בעד טרחתו בעד כל ביקור וביקור בין שיצלח בידו להעלות לו ארוכה ובין שלא יצלח חפצו בידו כלל, משא"כ אם רוצה ליקח רופא בקבלנות ולהתנות עמו בתנאי כפול ובתנאי קודם למעשה ע"מ שירפאהו ובאם לאו לא יטול כלום אזי צריך לספר מקודם להרופא מצב החולי בכדי שידע הרופא אם יכול לרפאותו או לא דדלמא החולה כבר מיואש, וא"כ למה לו לטרוח בחינם וע"כ כשאמר ישעי' הנני שלחני וכמש"כ שרצה להיות בבחינת שליח לגמור להחזירם בתשובה ולרפאות חולי הנפש לכן תיאר לו השי"ת מצב החולאת כמו שיבואר בהכתובים הבאים לקראתנו בעזר ד' ית"ש:

[ט] ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראה ואל תדעו:

[י] השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו:

[יא] ואמר עד מתי ד' ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה:

יש לדקדק א) כפול לשון שמעו שמוע וראו ראו למה? ב) מדוע גבי שמיעה אמר אל תבינו ולגבי ראיה אמר אל תדעו? ג) מדוע ברישא סידר תחילה הלב ואח"כ האזנים ואח"כ העינים ובסיפא הפך את הסדר ואמר להיפך שלא כסדרן דרישא פן יראה בעיניו ואח"כ אזניו ואח"כ לבו?

ויתבאר בטוב טעם ודעת, דהנה ישעי' שאמר הנני שלחני ושע"כ הי' מוכרח לדעת סיבת ואופני מחלתם מהותם ואיכותם כנ"ל, אמר לו השי"ת, דע כי כבר שמעו ואינם שמים על לב וגם כבר ראו פעמים רבות ראיות הרבה ועושים עצמם כאלו לא ידעו לכן דע דאף כשתאמר להם דברים קשים כגידים ותזהירם שבאם לאו יענשו במיתה ברעב בחרב וכדומה תדע שגם מזה לא יתפעלו כי כבר שמעו שמיעות הרבה וכבר ראו ראיות הרבה ונענשו כמה פעמים ודמלפי תיחלי לא בהתה, ואם תאמר אם נענשו כ"כ אמאי לא נתכפרו עונותיהם הא אמרינן בברכות (דף ה) דיסורים ממרקין עונות ז"א דאמרינן (שם) אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורים לדעת, פי' דאימתי יסורים מכפרין אם מתבונן בחטאו ומקבל באהבה לכפרת פשע אז יחשב להם כהקרבת אשם אבל עליהם נאמר אל תבינו אל תדעו פי' שאין בהם בינה ודעת להתבונן לשוב אף שרואים שנענשים וזהו דאמר הנביא בעצמו (שם א) "ישראל לא ידע עמי לא התבונן" פי' שאם הי' בהם דעת להתבונן על מה באו עליהם היסורין אז הוי כאשם לדעת והיו מתכפרים אבל הם אינם יודעים להתבונן וא"כ "על מה תכו עוד תוסיפו סרה" פי' דהחטא יגדל בזה שניכר זדון רשעתם שאף שלוקים ובכ"ז אינם שבים וזהו דכתיב (ירמי' ב) ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, פי' שתאמרי כי נקית כיון שקבלת עונש יסורים כ"כ והיסורים ממרקין כקרבנות שמכפרים, ז"א דאימתי מכפרים אם מתבונן ויודע אבל כיון שאומרים לא חטאתי אז היסורים אינם מכפרים, וע"ז אמר ירמי' "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו" פי' מה שהכיתי אתכם הכל לשוא כי לא תתכפרו בזה יען כי מוסר לא לקחו וזהו שאמר "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" דאמרינן במגילה (דף לא) היו עלי לטורח אמר הקב"ה לא דיין לישראל שחוטאין לפני אלא שמטריחין אותי לידע איזה גזירה קשה אביא עליהם, והוא דאם השי"ת מעניש לאדם ואינו מפשפש במעשיו להתחרט על מעשיו הרעים ולשוב אזי מזה גופא יגדל החטא וכמ"ש על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, וא"כ שוב צריך לענוש יותר כי מראה בזה רשעתו ביותר וביותר, וע"ז אומר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי משום דע"י זה מטריחים להקב"ה לענוש יותר ומכעיסים יותר ויותר, והנסיבה לזה הוא כי השמן לב העם וגו' פן יראה בעיניו וגו' ביאור הדברים דלכאו' יש לדקדק לפי הכלל שבידינו ממה שכבר בארו המפרשים והחליטו דכל מקום שנאמר, "פן" הוא על דבר שאינו רוצה, ו"אולי" הוא על דבר שרוצה, כדכתיב אולי לא תאבה (בראשית פ' חיי שרה) וכתב רש"י אלי כתיב וכונתו בזה דהיל"ל פן כיון שהוא נגד רצונו ומדכתיב אלי ע"ז פירש"י אלי כתיב וא"כ רצונו הוא בזה שלא תאבה האשה, וא"כ לפי"ז כיון דהקב"ה רוצה בתשובתן א"כ הול"ל אולי יראה בעיניו ומדוע אמר פן, אך הענין כך הוא שבכל מחלה צריך לדעת הסיבה מאיזה דבר נהיתה אם מהלב צריך לרפאות תחילה את הלב, ואף שממחלת הלב התפרצו חבורות ופצעים בכל הגוף בכ"ז אין להרופא להביט על החבורות והפצעים רק על עיקר הסבה שממנה באו, ואחרי שכאב ומחלת הלב גרם כל זה צריך מקום לחפוש מזור ותרופה ללב וממילא כשיתרפא הלב יתרפאו חיש קל גם יתר האיברים, אך אם רואה הרופא שהמחלה גברה כ"כ והתפשטה בכל הגוף עד שאין באפשרו בשום אופן לרפא את הלב שהוא עיקר המחלה בטרם שירפא את איברים החיצונים ואת כל הגוף ואח"כ אולי ימצא שביל ודרך לבוא ברפואות שונות לרפאות את הלב אזי מהצורך לו לבקש רפואות פרטיות לאיברים החיצונים ואח"כ לאברים הפנימים והלב שמהם מקור החולי כן הוא מהלכות הרופאים, וכן הדבר ממש ברוחניות צריך ג"כ לחקור תחילה מאין באו תחלואי הנפש, וע"ז אמר לישעי' השמן לב העם הזה וגו' שמתחילה באה מהלב, לב מורקב ומותלע פוקרים בכל עקרי הדת [כאשר בארנו בארוכה לעיל (א) ע"פ "כל לבב דוי" תדרשנו לטובה משם] ואח"כ התפשטה חולי הנפש עד שבאו למדרגה שגם אזניו הכבד ואח"כ עוד יותר עד אשר עיניו השע וע"ז אמר פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ובלבבו יבין ושב ורפא לו דכיון דגברה מחלתם איום ונורא מאד אזי צריך לרפאות מתחילה איברים החצונים בפרט כי א"א בענין אחר כנ"ל וע"כ לא אמר בלשון "אולי" כיון שזה נגד רצונו ית"ש ורצונו ית"ש הוא לנקות תחילה הלב שממנה תוצאות חיים עד שלא תגדל חולי נפשם וע"ז אמר מצד ההכרח ונגד רצונו ית"ש צריך להתנהג עמם שלא כסדרן וע"כ אמר פן יראה בעיניו כו' ואח"כ ולבבו יבין ושב ורפא לו. אבל גם זה הוא ספק גדול אם יתרפאו אחרי חולי הנפש הגדול והנורא הזה:

כשמוע הנביא את דברי ד' אשר תאר לפניו את מצבם הרוחני איך כי איום ונורא הוא ומסוכן מאד אז מרוב התפעלות שאג מנהמת לבו עד מתי ד' ויאמר ד' עד אשר אם שאו ערים מאין יושב וגו' פי' שתבוא עוד צרה שקשה מכלם היינו שבי דכלהו אתניהו בי', כדאמרינן בב"ב (דף ח) חרב קשה ממות ורעב קשה מחרב ושבי קשה מכלם וכשיענשו בשבי אז בודאי ישובו:

פרק ח

[א'] ויאמר ד' אלי קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז:

[ב] ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו:

[ד] כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא את חיל דמשק וגו':

יש לדקדק א) מהו דאמר בחרט אנוש, האם כל החריטים של מלאכים הם? ב) לאיזה צורך ישמיענו כי בטרם קרוא הנער אבי ואמי מאי נפ"מ בזה לעניננו? ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בטוב טעם בהקדם מה דאמרינן בגטין (דף פח) ש"מ מהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי, ועפי"ז כתב המהרש"א על הא דאמרינן בסנהדרין (דף קל) דאחאב אמר לאליהו השתא לווטותא דמשה לא מתקיימא דכתיב וסרתם ועבדתם וגו' ועצר את השמים וגו' לווטותא דיהושע תלמידו מקימא מיד ויאמר אלי' וגו' חי ד' אם יהי' טל ומטר כ"א לפי דברי שע"כ ירד מטר משום דכתיב ואבדתם מהרה ומהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי שנין, עכ"ל המהרש"א. ועיי' במהרש"א סנהדרין (דף לא) שיומו של הקב"ה אלף שנים וע"כ ירד מטר עיי"ש, ובזה בארנו לעיל הא דאמר אליהו חי ד' אם יהי' השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, פי' לא כמו דכתיב בתורה ואבדתם מהרה דמהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי שנין וא"כ אכתי לא מטי זמנא להפרע אלא שיהי' לפי דברי' פי' לפי דיבור ולשון של בני אדם כו' תדרשנו משם לטובה:

ובזה יבוארו הכתובים וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז דאם לא הי' אומר בחרט אנוש הי' אפשר לומר דהא דאמר למהר שלל, תהא כמהרה דמארי עלמא דהוי תמני מאה וחמשין ותרתי שנין וע"ז אמר לו ד' "וכתוב עליו בחרט אנוש למהר' וגו' פי' בחרט אנוש בלשון בני אדם ולא בלשון של תורה כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי וגו' ואם כן הוי מיד:

וכיוצא בזה בארתי לקמן מה דכתיב (יחזקאל יב) שמה המשל הזה לכם לאמר יארכו הימים ואבד כל חזון" פי' שהימים יהיו ארוכים מאד כדאמרינן לעיל שיומו של הקב"ה אלף שנים ובאותו הזמן יאבד כל חזיון ע"ז אומר (שם) כי אני ד' אדבר דבר וגו' כי בימיכם אדבר דבר ועשיתי פי' בימיכם היינו בימים של בני אדם אדבר דבר ולא ביומו של הקב"ה, וא"כ תתקיים הנבואה מיד:

פרק יא

[א] ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה:

[ב] ונחה עליו רוח ד' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד':

[ג] והריחו ביראת ד' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח:

[ד] ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע:

[ה] והיה צדק אזור מתניו והאמינה אזור חלציו [ו] וגר זאב עם כבש וגו' [ח] ושעשע יונק על חור פתן וגו' [ט] לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כי מלאה הארץ דעה את ד' וגו':

יש לדקדק א) היאך יאמר ולא למראה עיניו ולא למשמע אזניו דר"ל שישפוט בלא עדים ובלא התראה הא איתא בר"ה (דף נא) בקש קהלת וגו' שבקש לדון דינים בלא עדים ובלא התראה יצתה ב"ק וא"ל וכתוב יושר דברי אמת עפ"י שנים עדים יקום דבר, וא"כ איך יעבור מלך המשיח על מה שכתוב בתורה ב) ושפט בצדק דלים, צריך להבין מה זאת האם עשירים ומי שאינם ענוי ארץ לא ישפוט אותם בצדק ובמישור? ג) איזה סמיכות הוא וגר זאב עם כבש לענינים הקודמים? ד) לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כי מלאה הארץ דעה את ד' האם גם החיות הטורפות יחלפו את טבעם וידעו את ד' כאחד האדם? ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה שביאר אאמו"ר הגאון זצ"ל בספרו ב"ה (ד"ר דף נח) דהירושלמי לא ס"ל כש"ס דילן בסנהדרין (דף יט) דאמרינן שם אמר רב יוסף ל"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי ב"ד דן ודנין אותו כו' ואמרינן התם מלכי ישראל מ"ט לא משום מעשה שהיה כו' אבל מלכי ב"ד דן ודנין אותו, והירושלמי ס"ל דאף למלכי ב"ד אין דנין, והטעם הוא כמו שהקשו התוס' בד"ה אבל מלכי ב"ד כו'. וא"ת וכי היאך יכול לדון והא אמרינן לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב וי"ל דהכא מיירי דוקא לדון דיני ממונות דלא איכפת לן אם לא יוכלו לענות אחריו כדאמרינן לק' (דף לג) ד"מ מתחילין מן הגדול עכ"ל התוס' אבל הירושלמי ס"ל דאפי' בד"מ כיון דבעינן שלשה ע"כ אם יהי' המלך בסנהדרין לא ירצו לחלוק עליו, וא"כ לא יגמור הדין בשלשה, כיון שאין יכולים לחלוק עליו ואדרבה בדיני נפשות אמרינן דמתחילין מן הצד, וא"כ יוכלו לומר מתחילה ואפי"ה אמרינן דאין מושיבין מלך בסנהדרין, משום לא תענה על רב, מכש"כ בדיני ממונות דמתחילין מן הגדול כו' ע"ז אומר שהמלך המשיח הוא ישפוט בד"נ ובד"מ דלא יצטרך לשלשה משום דוהריחו ביראת ד' וכדאמרינן בסנהדרין (דף צג) דמורח ודאין וברוה"ק יבין מי החייב ומי הזכאי כבקשת ישראל (שמואל ח) תנה לנו מלך לשפטינו פי' שהמלך ישפוט ג"כ, משום דישפוט ברוה"ק ולא יצטרך ג' בד"מ וכ"ג בד"נ:

ומה שאמר והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע יבואר בהקדם מה דאמרינן בר"ה (דף נא) בקש קהלת לדון דינים שבלב בלא עדים ובלא התראה יצתה ב"ק ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכתב המהרש"א בח"א וז"ל ומיהו הא דאמר נמי שלא בהתראה הוא קשה דלכאורה מה שייך בדין שבלב אם לא התרו בו, הב"ק נמי לא הי' מזהיר לו אלא מילתא דבעי עדים ולא אהא דבעי התראה גם בהתרגום של קהלת לא הוזכר אלא דבעי למידן בלא סהדין ולא הזכיר בלא התראה, וי"ל הסוגיא דעיקר טעמא דהתראה שלא יוכל לומר שוגג הייתי ושפיר הוי בעי למידן דינים שבלב בלא עדים ובלא התראה דמזיד הוי, והב"ק שלא הביא רק הקרא דעפ"י שנים עדים סמך עצמו דהתראה תלוי בעדים עכ"ל והוא דחוק דמ"מ מאי ראי' מהא דעפ"י שנים עדים לענין התראה, אך יובן עפ"י מ"ש הרשב"א לפי מאי דמוכח בב"ק (דף צ) דסנהדרין יכולים לדון עפ"י ראייתם אם ראו ביום וא"כ אי אמרינן דיחיד מומחה יכול לדון בד"מ, א"כ אם הדיין מומחה בעצמו ראה, א"כ הוי ראייתו כקבלת עדות, וא"כ לכאורה יכול לדון עפ"י ראייתו, וכתב הרשב"א ע"ז דמ"מ לא יכול הדיין לדון יחידי עפ"י ראייתו אעפ"י דהדיין מומחה הוי כשלשה אי אמרינן דיחיד מומחה יכול לדון מ"מ לא יוכל לדון עפ"י ראייתו דלגבי עדות הוא רק אחד, ואנן בעינן שנים עדים, ועיי' בב"ב (דף קנט) דגזירת מלך הוא וא"כ לא מהני בזה יחיד מומחה רק שצריך שנים כי היכי דליהמני' בזה משום עדות, וא"כ גבי קהלת שבקש לדון דינים שבלב בלא עדות ובלא התראה מחמת שידע והבין איך שהוא ומה שהוא אם שוגג אם מזיד, אך אעפ"י שנאמר דהידיעה ברוה"ק הוא כראי' חושיית ממש והוי כמו שראה המעשה וידע שבמזיד אעפי"כ לא יוכל לדון עפ"י עצמו וכמש"כ הרשב"א לענין יחיד מומחה דאע"ג דלגבי דין הוי כשלשה אעפי"כ לא יוכל לדון עפ"י ראייתו לחוד רק ביש אחר עמו כי היכי דליהוי ב' עדים, ועיי' תוס' סנהדרין (דף לז) בד"ה שאין כו' מדמייתי הך עובדא אמתניתין דכיצד מאומד כו' ואחרינא הוי עם ר"ש בן שטח כו' ודו"ק וע"ז יצתה ב"ק וא"ל "וכתוב יושר דברי אמת" עפ"י שנים עדים יקום דבר וכו' ומדבעינן שנים לכן אינו יכול לדון בעצמו עפ"י רוה"ק שבו:

אמנם נ"ל דזהו דוקא אם רוצה לדונו בדיני אדם, ע"כ לא יכול לדון עפ"י ראייתו דהא בעינן שנים עדים, אבל לענשו בפיו יכול לענשו עפ"י ידיעתו בעצמו כיון שאינו הורגו בדיני אדם רק בדיני שמים וכדאמרינן בסנהדרין (דף לז) תניא אמר ר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף כו' א"ל רשע מי הרגו לזה אני או אתה מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו אמרו לא זז משם עד שבא נחש והכישו וע"ז אומר ויצא חטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ד' רוח חכמה וגו' והריחו ביראת ד' וכדאמרינן בסנהדרין (דף צג) דמורח ודאין ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח רק ברוה"ק וע"ז אומר דלא תקשה מה שדקדקנו בראש הענין הא יצתה ב"ק ואמרה לשלמה וכתוב יושר דברי אמת עפ"י שנים עדים יקום דבר ע"ז אמר והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע וכיון דמעניש רק בשבט פיו יכול לדון עפ"י רוה"ק:

ובזה עולה ליפה מה שהסמיך הנביא לפסקי דינים של מלך המשיח, את דברי נבואתו אלה וגר זאב עם כבש וגו' ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מאחר שבארנו שמלך המשיח יכה בשבט פיו וברוח שפתים ע"כ יכול לדון ביחידי ואפי' בלא התראה דהא דיצתה ב"ק וא"ל וכתוב יושר דברי אמת אינו רק אם רוצה לדון בד"א אבל אם רוצה לדון בד"ש אז יכול לדון עפ"י עצמו ואפי' בלא התראה, והנה ענין חיות הטורפות הוא כדאמרינן בכתובות (דף ל) מיום שחרב ביהמ"ק אעפ"י שד' מיתות בטלו, דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חי' דורסתו ומי שנתחייב שריפה או שנופל בדליקה או נחש מכישו כו' וכן בזמן הבית נמי הוי דין ד' מיתות למי שהרג בלא התראה כדמוכח בסנהדרין (דף לו) בעובדא דשמעון בן שטח, וע"ז אומר "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" וכיון שידון בד"ש אפי' בלא התראה לכן וגר זאב עם כבש וגו' פי' שלא יצטרכו עוד לחיות הטורפות להמית למי שנתחייב דין ד' מיתות כדאמרינן מי שנתחייב סקילה כו' או חי' דורסתו ומי שנתחייב שריפה כו' או נחש מכישו אך לעתיד לבוא כיון דמשיח ישפוט ברוה"ק ובדיני שמים לא יצטרך עוד לחיות הטורפות, ואז לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כמ"ש הרד"ק בשם י"מ כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהי' בתחילת הבריאה ובתיבת נח כי בתחילת הבריאה אילו הי' אוכל הארי' את השה הנה נשחתה הבריאה ומה אכל הארי' או זולתו מן הטורפים אוכלי בשר כי אם אכל בשר משאר החיות והבהמות הנה הי' חסר העולם אותו ברי' כי כלם נולדו זכר ונקבה אלא בודאי אכלו עשב השדה וכן בתיבת נח אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה היתה חסירה אותה הנטרפת מן העולם כי שנים שנים נכנסו לא יותר כו' עיי"ש, וא"כ כל הצורך על הטורפים הי' רק לקיים בהם דין ד' מיתות, ואחרי שהמלך המשיח לא יצטרך לזה ומרוח דעת ותבונה שלו יושפע שפע רב על כל הארץ להמית בפיו ובשפתיו הזדון והרשע לכן מעתה ישובו החיות הטורפות לטבעם הראשון ולא ירעו ולא ישחיתו עוד ולא ימלאו עוד את חוריהם טרף ואת מעונתם טרפה ושלות השקט יהי' ביניהם כי |ארי' כבקר יאכל תבן" כבתחילת הבריאה ולא ישאגו עוד הכפירים לטרף, וע"ז אומר ושפט בצדק דלים וגו' דהנה בסנהדרין (דף ז) איתא שנים שבאו לדין א' רך וא' קשה עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו, משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי וכו' א"כ יכול הדיין להשמט א"ע מדינם קודם ששמע טענותיהם ואפי' אחר ששמע רק שאינו יודע להיכן הדין נוטה ויכול להיות מזה עושק רש וגזל במדינה אבל גבי משיח לא שייך שלא שמע הטענות או שאינו יודע להיכן הדין נוטה דהא הוא מורח ודאין וכשבאים הבעלי דינים יודע מה שיטענו ומי הזכאי א"כ "ושפט בצדק דלים וגו''' ולא יהי' עושק רש, ועוד זאת שעלינו כתיב הציוויי לא תגורו מפני איש אבל היינו דוקא אחרי שיודע להיכן הדין נוטה, ומקודם יכול להשמט שלא יהי' החזק רודפו, ובו אינו שייך כלל שאינו יודע דמורח ודאין וגם לא יירא מפני כל כי כתיב והכה ארץ בשבט פיו:

באופן אחר קצת יש לומר כונת הכתוב ולא למראה עיניו וגו' והכה ארץ בשבט פיו עפ"י דאמרינן בסנהדרין (דף לו) שהבאתי לעיל דר"ש בן שטח אמר היודע מחשבות יפרע ממך וכו' אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו והוא דין שמים כנ"ל וזהו שאמר ולא למראה עיניו ולא למשמע אזניו וקשה דהא התורה אמרה עפ"י שנים עדים ע"ז אמר והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ובדיני שמים יעניש כעובדא דר"ש בן שטח לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, והדברים מאירים כספירים ויה"ר שנזכה לביאת דמורח ודאין ואמרי פי והגיון לבי יהיו לרצון לפניו אמן:

פרק כב

ואז משא גיא חזיון מה לך איפה כי עלית כלך לגגות:

[ב] תשאות מלאה עיר הומי' קרי' עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה:

יש לדקדק א) מהו זה המליצה עלית לגגות? ב) לא חללי חרב ולא מתי מלחמה כי אם איזה חללים המה?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל בפסחים (דף פה) כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא ופי' רש"י לקול המולת המון שהי' נאמר הלל בשמחה על הגנות, ע"ז אומר משא גיא חזיון מה לך איפה כי עלית כלך לגגות הנה תמיד בליל התקדש חג כאשר עלית לגגות לאמר הלל בשמחה ובטוב לב עד שלקול המולה פקע איגרא והי' עיר הומי' קרי' עליזה ואתה היית שבע כי הפסח נאכל על השובע, ועתה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה ופירש"י טובים היו אלו חללי חרב היו מעכשיו שהם חללי רעב עכ"ל, והוא ע"ד שאמרו חז"ל בתענית (דף כט) שעלו הכהנים לגגו של היכל וקפצו ונפלו לאור כו' והכי פירושו מה עלית כלך לגגות, והוא דאמרינן (שם) גגין הללו אין אוכלין שם לא קדשי קדשים ולא קדשים קלים וא"כ מה עלית לגגות אלא עלו ליהרג על זה אמר חלליך לא חללי חרב וגו' רק חללי רעב:

[יג] והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בקר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות:

[כ] ונגלה באזני ד' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון וגו':

ויש לדקדק האם הריקודין והמחולות האכילות והשתיות היו עושים במסתרים, עד אשר לא הי' גלוי וידוע רק לפני השי"ת, אשר מהצורך לה כיחם אף אם תסתרו במסתרים ואני לא אראנו הלא לא בשו ולא חפרו ג"כ לעשות מעשיהם זר מעשיהם בפרהסיא עד אשר גלוי הי' גם לכל האדם כידוע ובפרט לפני השי"ת וא"כ מה הוצרך לומר ונגלה באזני ד' צבאות, ונ"ל דמפאת זה תרגם כאן התרגום יהונתן אמר נביא באודני הויתי שמיע כד איתגזר דא מן קדם ד', אבל כמה פנים לתורה ולכן אמרתי אענה גם אני חלקי בזה:

ומקודם נבאר בשם אאמו"ר הגאון שביאר זה המאמר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאיתא במדרש (שה"ש) משכני אחריך נרוצה א"ר מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הקב"ה אמר להם הקב"ה איני נותן את התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה כו' אמרו לפניו רבש"ע אבותינו ערבים לנו אמר להם אבותיכם צריכים ערבים כו' אמר להם הביאו ערבים טובים ואתנה לכם אמרו הרי בנינו ערבים אותנו אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם הה"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כו' בשעה שהלוה נתבע ואין לו מה לשלם מי נתפש לא הערב כו' והערבות של הבנים הוי כמשכון כמבואר שם במדרש משכני אחריך נרוצה ממשכוני שנטלת ממני אחריך נרוצה כו' ואמרינן בב"מ (דף סו) אמר ר"פ האי אסמכתא זמנין קני וזמנין לא קני אשכחן דקא שתי שכרא קני ופירש"י אשכחי' ביום הזמן דשתי שכרא בחנות אין זה עצב לחזור אחר פדיון שדהו ודעתו לשקע, דקא מהפיך אזוזי לא קני, א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא דלמא לפכוחי פחדא קא שתי, ופירש"י להפיג דאגתו שדואג על המעות כו' וא"כ במשכונתא פעמים שהמשכון נאבד דהיינו אם הולך ושותה שיכרא אם הי' ברור לנו ששותה מחמת שדעתו לשקועי, אבל אם הולך ומחפש אחר מעות לגבות המשכון אז אין המשכון נאבד, כן הדבר וכן הדין שהשי"ת מתנהג עם המשכנות דתנוקות קטנים אם הקב"ה רואה שאנו מחפשים אחר תשובה בכדי לפרוע חובותינו של כל השנה אז אינו הולך אל המשכנות והוא ממתין ומצפה ומחכה שנפדה ממנו את המשכנות, אבל אם הוא רואה שאין אנו משגיחין ע"ז כמו דכתיב והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל ושתה כי מחר נמות וא"כ דעתנו לשקוע כל המשכנות שיהא הקב"ה גובה אותם בחובות חטאינו ופשעינו, אך במשכון אמרינן (שם בב"מ) שאין מזה ראי' ממה דהבע"ח אוכל ושותה דדילמא לפכוחי פחדא הוא וא"כ איכא למימר נמי דזהו ג"כ לפכוחי פחדא ואין דעתו חלילה לשקוע המשכנות ע"ז אומר דזהו דוקא בבני אדם, אבל לגבי הקב"ה הלא לפניו גלוי וידוע ומי איכא ספיקא כלפי שמי' לכן אמר הנביא גרו לכם מפני ד' ומהדר גאונו היודע מחשבות ולפניו נגלה הכל אם לעקל אם לעקלקלות ועז"א ונגלה באזני ד' צבאות וגו' ואם לפניו נגלה שאתם אוכלים ושותים ורוצים לעזוב המשכנות א"כ גובה מהמשכנות ר"ל עכ"ל:

ובאופן אחר נ"ל לבאר הכתובים הנ"ל בהקדם מ"ד בנדה (דף ל) הוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה, אי אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך, ולכאורה צריך להבין כיון דממשיל תנא דבי ר' ישמעאל הנשמה לתרומה והגוף לע"ה א"כ יקשה מאד הלא כל דרכי ד' משפט ואיך נפח באפיו נשמת חיים ומסר הנשמה להגוף הקרוץ מחומר כרוך אחר החטא ונמשל לע"ה הא אין מוסרין תרומה לע"ה, אך הענין יובן עפ"י מאי דאמרינן בפ"ב דחגיגה (דף כ) הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות אעפ"י שהפליג יותר ממיל טהרותיו טהורות ואם אמר לכו ואני אבוא אחריכם כיון שנתעלמו עיניו טהרותיו טמאות, ופריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר יצחק נפחא רישא במטהר חמריו ופועליו לכך. א"ה סיפא נמי, אין ע"ה מקפיד על מגע חבירו, ופריך א"ה רישא נמי ומשני בבא להם דרך עקלתון. ופירש"י כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיני' וכתבו התוס' דאפי"ה בעינן שמטהרים לכך כדי שיהיו מרתתים ליגע בו, דאל"ה לא מירתתי הואיל ומוסרים להם הטהרות ומחזיקים עצמם כטהורים, ואפי' מזהירין אותם שלא ליגע סברי דלא קפדי אהך כו'. וא"כ חזינן דבעינן ב' השמירות דהיינו שיהי' מטהר חמריו ופועליו וגם שלא יהיו יודעים מתי יבוא הבעה"ב, ובכל שעתא מתיראים דהשתא אתי ע"כ מהימני על הטהרות ובזה הוא השימור כמו דאמרינן בע"ז (דף סט) ה"ד בחזקת המשתמר, וכן הוא הענין בהנשמה שנתן לתוך הגוף. ולכן בתחילת הלידה מודיעין לו מעלת הנשמה שהיא קודש וצריך לשומרה בטהרה וכמו דאמרינן במטהר חמריו ופועליו לכך, ועוד שאינו ידוע קצו של אדם וכמו דאמרינן בשבת (דף לא) גזירה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם, וע"כ כל ימי האדם צריך להיות בתשובה שמא ימות למחר כמו דאמרינן בשבת (דף קיג) וע"כ הוי שימור והוא כמו דמשני (בחגיגה דף כ) בבא להם דרך עקלתון כיון שהחמרים והפועלים אינם יודעים מתי בא בעה"ב ויכול לבוא דרך עקלתון ע"כ הוי שימור, וע"ז אומר ימיו כצל עובר לא כצילו של דקל ולא כצילו של כותל שזה יש להם זמן וא"כ לא הוי שימור אך ימיו כצל עובר כצל של עוף הפורח וא"כ צריך לירא בכל רגע:

אך אימתי הוי שימור גבי חמרין ופועלין אם רואין שמתפחדין שמא יבוא להם דרך עקלתון, אבל למשל אם אומרים שאדרבה כיון שיוכל בעה"ב לבוא מיד ע"כ נמהרה נחישה מעשינו ליגע בהטהרות ולהשתמש בזה, א"כ איך אפשר שנאמין להם, כיון דלא מירתתי מחמת שיבוא להם דרך עקלתון, וכן ה"נ אימתי הוי שימור להנשמה אם מתפחדים מאימת יום המיתה, ואומרים הלא ימינו כצל על הארץ ואין מקוה פי' אין אנו בטוחים כלל בכל עת ובכל רגע, לכן נמהר נחישה לתקן מעשינו אז הוי שמירה להנשמה, אבל אם אומרים אחרי שבכל רגע נוכל למות ע"כ נעשה מעשינו זר מעשינו להנות מעוה"ז בעודנו בחיים, אז אוי להם ואוי לנפשם, וזהו שאמר ישעי' והנה ששון ושמחה וגו' אכול ושתו כי מחר נמות ע"ז אומר ונגלה באזני ד' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון כי איך יתנו לו חיות להאמינו על הנשמה שישמרנה בטהרה כיון שאינו מתירא אולי יבוא יום פקודתו וע"כ אינו נאמן על הטהרות, דהיינו על הנשמה הטהורה:

והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא לבאר ג"כ מה דאיתא בתרגום יהונתן על הא דכתיב עד תמותון עד די תמותון מיתא תנינא, ולכאורה צריך להבין מי הכריחו לפרש עד תמותון מיתא תנינא, ויובן בהקדם מה דצריך להבין מהו הפסק מה דאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון הלא הם בעצמם אומרים אכול ושתו כי מחר נמות, ויבואר עפ"י מה דאמרינן ביומא (דף פז) האומר אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר, לימא מתניתן דלא כרבי דאמר דיוהכ"פ מכפר בין על שבים ובין על שאינם שבים ומשני אפי' תימא רבי אגב שאני, ופירש"י מאחר שעליו סומך לחטוא אינו מכפר, וכבר בארתי בספרי ד"מ שיום המיתה מכפר כמו יוהכ"פ, וע"כ מצינן לומר דכמו שיוהכ"פ אינו מכפר באגב, כן יום המיתה נמי אינו מכפר באגב, וע"ז אומר על מה שהם אומרים אכול ושתו כי מחר נמות פי' דיום המיתה מכפר, עז"א ונגלה באזני ד' צבאות אם יכפר לכם העון הזה פי' כמ"ש הת"י "עד מיתא תנינא" והוא שבזה יום המיתה אינו מכפר וכמו שאמרו שבאגב אין יום המיתה מכפר:

[כב] ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח:

(פירש"י מפתח בית מקדשא והוא מתרגום יהונתן):

יתבסם הפסוק בהקדם מ"ש הרא"ש במס' גטין (דף עו) הא דאמרינן (שם) ותיזל איהי ותיחוד ותפתח דיש שהיו רוצים להוכיח מכאן דתרווייהו קני או נעילת דלת או סתימת דלת, ועי' ב"ק (דף נב) בתוס' ד"ה כיון דכתבו דמסירת מפתח לא הוי אלא כמו לך חזק וקני, ע"ז אומר ונתתי מפתח בית דוד על שכמו פי' שהביהמ"ק יהי' שלו, וכי תימא הא לא הוי כ"א לך חזק וקני ע"ז אומר ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח וזה הוי קנין ממש, וזה מה דאמרינן במס' תענית (דף כט) דהיו המפתחות בידם וזרקום כלפי מעלה, פי' דאמרו ששוב אינן שלהם:

פרק מ

[א] נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם:

[ב] דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה וגו' כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתי':

[ג] קול קורא במדבר פנו דרך ד' ישרו בערבה מסילה לאלקינו:

[ד] כל גיא ינשא וגו' והי' העקב למישור וגו':

[ה] ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר:

יש לדקדק א) מדוע אמר נחמו נחמו ב' פעמים? ב) מדוע קרא אותם כאן בשם עמי? ג) מדוע לא אמר יאמר ד' לבד וממילא הוי ידעינן שהוא אלקינו? ד) למה לי' למימר דברו על לב ירושלים הכי לא הי' די באמרו דברו אל ירושלים? ה) מדוע יהי' דוקא הקול קורא במדבר מי הם במדבר אשר ישמעו הקול קורא? ו) כפול לשון פנו דרך ישרו מסילה למה? ז) כל גיא ינשא כו' ההשתנות שיהי' בקרקע למה? ח) מהו כל בשר יחדיו לאיזה צורך ישמיענו דיראו יחדיו דוקא? ט) החתימה כי פי ד' דבר מה ישמיענו בזה?

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם דברי המדרש חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים, וכונתו עפ"י מ"ש במדרש (פ' תשא) לך רד כי שחת עמך אמר לו משה עכשיו אתה קורא אותם עמי אינם אלא עמך כו' וא"ר שמעון בן יוחאי לא זז משה מלהתפלל עד שקראן הקב"ה עמי שנאמר וינחם ד' וגו' לעשות לעמו וכן נאמר (ירמי' לא) כי זאת הברית והייתי לכם לאלקים והמה יהיו לי לעם וע"ז אומר נחמו נחמו פי' דיש לכם נחמה כפולה א) דיאמר עמי ב) ועוד יאמר אלקיכם. ומה שאמר דברו על לב וגו' יבואר עפ"י מ"ש לעיל (ו) ע"פ פן יראה בעיניו, דלכאורה צריכין להבין מדוע אמר מקודם השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וא"כ לפי הסדר הזה צריך לומר נמי פן לבבו יבין ובאזניו ישמע ובעיניו יראה ואמר להיפך פן יראה בעיניו וגו', ועוד הרי כללא בידינו מה דכבר בארו המפרשים בכל מקום שנאמר בו פן הוא על דבר שאינו רוצה ולשון אולי על דבר שרוצה וכמו דכתיב ופ' חיי שרה) אולי לא תאבה האשה וכ' רש"י ז"ל אלי כתיב שכונתו היה שישא את בתו ופירשו דכונת רש"י הוא שהי' לו לומר פן לא תאבה כיון שהוא נגד רצונו וע"ז פירש"י אלי כתיב וא"כ רוצה הוא בזה וע"כ לא אמר בלשון פן, וא"כ לפי"ז כיון דהקב"ה רוצה בתשובתן וא"כ הי' לו לכתוב אולי יראה בעיניו וגו' ובארנו דהענין הוא דכל מחלה צריך לראות מאיזה דבר באה המחלה אם המחלה באה מפנימית הלב צריך לרפאות מתחילה את הלב וממילא יתרפאו גם האברים החיצונים כיון שעיקר המחלה באה מהפנימית, אך אם הרופא רואה שגברה כ"כ המחלה הפנימית ולא יוכל לרפאות אותה לגמרי עד שממנה יוכלו להתרפאות איברים החצונים או שמחלח הלב שגברה העלתה אבעבועות וצמחים סביב הלב והאברים הפנימים ומשם פרצו מעבר החיצון עד אשר כסו כשמלה את כל פני אברים החצונים עד אפס מקום להביא סמי מרפא אל תוך חללי הלב ואברים הפנימים עד אשר מוכרחים הרופאים לרפאות את האברים החיצונים ואז אולי ישיגו דרך ושביל להביא את הסמים והרפואות גם אל הלב והאברים הפנימים אז מוכרח הרופא להפוך את הסדר ולהביא מקודם רפואות פרטיות לאברים החצונים ואח"כ לאברים הפנימים ואח"כ להלב שממנו מקור התולאת, וכן הוא ברוחניות דצריך לחקור תחילה ממה באה תחלואי הנפש, וע"ז אמר הקב"ה לישעי' "השמן לב העם הזה" שמתחילה התחילה החולאת מן הלב ואח"כ התפשטה החולאת עד שבאה למדריגה אשר "אזניו הכבד" ואח"כ עלתה החולאת עד אשר "עיניו השע" אך מחלה קשה כזאת אי אפשר בשום אופן לרפאות כסדרן יען כי נסתמו כל העורקים וכל העצבים וכל הגידים שבפנים עד אפס מקום להכניס שם אף טפה של רפואה, ולכן אמר השי"ת ננסה נא להפוך הסדר כהלכות הרופאים וע"כ אמר פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ואז אפשר כי ולבבו יבין ושב ורפא לו וזהו מחמת שא"א בענין אחר וכנ"ל, וע"כ לא אמר בלשון אולי דהא רצון השי"ת לנקות מתחילה את הלב שממנו תוצאות חיים, וע"כ אמר פן יראה בעיניו וגו' ואח"כ אמר ולבבו יבין ושב ורפא ל וגו' ועז"א דברו על לב ירושלם פי' אחרי שלקחה מיד ד' כפלים ככל חטאותיה, אזי נתרפאה עיקר החולאת שבלב, ומ"ש קול קורא במדבר פנו דרך ד' י"ל דקאי על דור המדבר שגם הם יבאו אל מנוחתן וכמ"ש במדרש דאף שנשבע הקב"ה אם יבואו אל מנוחתי ועכ"ז יבאו משום דהכונה הי' למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת וזהו הקול קורא שבמדבר לבשרם שגם הם יבאו למנוחה אחרת. ומ"ש פנו דרך ד' ישרו בערבה מסילה, יובן עפ"י מ"ש בר"ה (דף כב) ומאין היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ואמרו ע"ז בש"ס (שם דף כג) א"ר יוחנן בין כל אחת ואחת שמנה פרסאות כמה הוי להו תלתין ותרתין והא האידנא טובא הוי אמר אביי אסתתומי אסתתים להו דרכי (ופירש"י ואחזו ההולכים דרך עקלתון) דכתיב לכן הנני סך את דרכך בסירים (הושע ב) ר"נ בר יצחק אמר מהכא דכתיב (איכה ג) נתיבותי עוה עכ"ל הש"ס ובזה יובן מ"ד במדרש הציבי לך ציונים וגו' שיתי לבך למסילה דרך הלכת ואיתא במדרש ראו באלו דרכים הלכתם ועשיתם תשובה פי' שתראו איך שהיו הדרכים מתחלה בזמן שהי' ביהמ"ק קיים על מכונו הי' הדרכים מיושרים ועכשיו אסתתומי אסתתים כנ"ל ועז"א פנו וגו' ישרו בערבה מסילה פי' פנו מקוצים וסירים סבוכים כנ"ל, וישרו שלא תצטרכו לילך עוד דרך עקלתון כ"א דרך ישר, ומ"ש כל גיא ינשא וגו' י"ל שזהו נתינת טעם על מה דאמר דאף דור המדבר יבאו, דלכאורה קשה על מה שאמר המדרש למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת לדעת הרשב"א (גיטין דף כ) גבי האומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך מעולם אין זה כריתות שהקשה הא אפשר שיפול הבית בחייו וא"כ הו"ל כריתות ותירץ דאעפ"י שנסתר הבית לא אמרינן דמכי נפל אזדי' לי משום דהתם גבי שוכר שפיר אמרינן דמכי נפל אזדי' לי כיון דלדירה שכרו לו ולא לראות בחורבנה, אבל לגבי איסור אף בקרקע אסור לכנוס דאפי' דריסת הרגל אסר עלי' דבין שיהי' הבית כמו שהי' בשעת התנאי או שנפל לאחר מיכן אסורה בי' שכניסת קרקע אסר עלי' והארץ לעולם עומדת א"כ לפי"ז מהו הפעולה מה שסתרו וחזרו ובנאו דהרי הארץ לעולם עומדת וא"כ איך אמרו למנוחה זו אין באין וכו' אבל ז"א דאפי' לדעת הרשב"א הנ"ל היינו דוקא בסתם בית משום דהא דנפול אדדי' לי' אינו שייך רק במחיצות אבל לא בקרקע שהארץ לעולם עומדת, אבל בקדושת המקדש אי אמרינן שנסתלקו המחיצות בטלה הקדושה וזר אינו חייב כרת על הכניסה כמש"כ הראב"ד וא"כ נעשה שינוי בקרקע וע"כ שפיר אמר המדרש דאף שהקב"ה נשבע אם יבואון אל מנוחתי אך הכונה הי' למנוחה זו אינן באים אבל באים למנוחה אחרת ולא קשי' הרי הארץ לעולם עומדת משום דהי' השתנות בגוף הקרקע ועז"א כל גיא ינשא וגו' דזהו נתינת טעם על קול קורא במדבר וכמ"ש דאף דור המדבר יבוא, מאחר שהי' השתנות בגוף הקרקע וכנ"ל, ומ"ש וראו כל בשר יחדיו וגו' יבואר בהקדם מ"ש (ירמי' נ) בימים ההמה וגו' יבאו בני ישראל ובני יהודה יחדיו הלך ובכה ילכו ואת ד' אלקיהם יבקשו, ובארנו עפ"י המדרש (איכה א) היתה כאלמנה לאלמנה שהיתה תובעת מזונות ואינה תובעת כתובתה, עפ"י מה דאמרינן בכתובות (דף נד) אר"נ א"ש תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות הא לא נתפייסה יש לה מזונות א"ר ענן לדידי מפרשא מיני' דמר שמואל אמרה מחמת פלוני בעלה יש לה מזונות מחמת בני אדם שאינם מהוגנים אין לה מזונות כו' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"י א"ש התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות וא"כ הרי מבואר דמה שנוטלת מזונות הוא דוקא מחמת שמתאבלת על בעלה וכבוד בעלה יקר בעיני' וע"כ אמר שמואל תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות, דכיון שנתפייסה הרי חזינן דאינה דואגת על בעלה הראשון וע"כ אבדה מזונות, וזהו דמפרש המדרש היתה כאלמנה שתובעת מזונות ואינה תובעת כתובתה דאם תובעת כתובתה דעתה להנשא לאחר וכבוד בעלה אינו יקר בעיניה ואינה דואגת על בעלה הראשון וע"כ הפסידה מזונות וה"נ מי שאינו בוכה על ירושלים מחמת כבודו של הקב"ה אלא שהוא דואג ובוכה על צרת עצמו ג"כ מפסיד מזונות שעיקר הבכי' צריך להיות על כבודו של הקב"ה, אלוף ובעל נעוריהם. ובזה מתיישב המדרש בחורבן בית ראשון כתיב ולא הי' לחם לעם הארץ, אבל לבני יהודה הי' לחם, אבל בחורבן בית שני כל עמה נאנחים מבקשים לחם, דהענין הוא שבחורבן בית ראשון לא הי' לחם לעם הארץ פי' להמון עם שאינם יודעים ומכירים בכבודו של בית המקדש ולא שמו אל לבם הסתלקות השכינה, אבל לבני יהודה שהיו רואים בתמידות את הבית בכבוד והיו מצטערים על הסתלקות השכינה להם הי' לחם כמו האלמנה שמתאבלת על בעלה, אבל בחורבן בית שני שירדו ממדרגתם ואף הגדולים לא היו מצטערים רק על צרות עצמם עז"א כל עמה נאנחים מבקשים לחם פי' שכולם אבדו המזונות, ועז"א ירמי' (שם) "בימים ההם ובעת ההיא ילכו בני ישראל ובני יהודה יחדיו" פי' לא כמו שהי' בעת חורבן בית ראשון שהללו היו בוכים על כבוד השכינה והללו היו בוכים על כבוד עצמם, וכן הי' בבנין בית שני הללו בוכים והללו שמחים כמ"ש בעזרא, אבל לעתיד ילכו בני ישראל ובני יהודה יחדיו הלך ובכה ואת ד' אלקיהם יבקשו, ציון ישאלו דרך הנה פניהם, פי' שעיקר הבכיה והבקשה יהי' על ציון, וע"ז אמר ג"כ וראו כל בשר יחדיו, פי' שיהי' אחדות בבני ישראל וכלם יבקשו רק שיתמלא כבוד ד' ואז יהי' בנין עולם, וע"ז מסיים כי פי ד' דבר והוא דאמרינן ב"ב (ד' קכב) לא כחלוקה של עוה"ז חלוקה של עוה"ב עוה"ז אדם שיש לו שדה לבן אין לו שדה כרם פרדס אין לו שדה לבן, ולעוה"ב אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק, והחילוק מזה הוא כן דכל שהחלוקה הוא בהשתוות לכל השבטים הוי ירושה טפי, כמו דאמרינן בבכורות (דף נו) שאם חלקו גדיים כנגד גדיים אמרינן שזהו חלקו המגיע משעה ראשונה לכך, אבל כל שהחלוקה איננה שוה כגון גדיים כנגד תישים לא אמרינן דזהו חלקו המגיע משעה ראשונה, וע"כ בחלוקת יהושע כיון שלא היתה החלוקה בשוה רק עפ"י הגורל כתיב לשון מורשה שזהו לשון דיהה כמו דאיתא בירושלמי (פ' ח' דב"ב) אבל חלוקה דלעתיד יהי' כל החלקים בהשתוות שאין לך כאו"א שלא יהי' לו בהר ובשפלה, יען שיהי' החלוקה עפ"י ד' וע"כ הוי ירושה ממש ואין לזה הפסק, וזהו דמסיים הנביא כי מי די' דבר פי' כיון שהחלוקה תהי' ע"י הקב"ה בעצמו ולא כמו שהי' ע"י אורים ותומים וגורל וע"כ תהיה החלוקה נצחיית כמ"ש והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:

תוכן העניינים

ברכת משה (שפירא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה