ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
מלכים ב
פרק ב
[א] ויהי בהעלות ד' את אליהו בסערה השמים וגו' [ב] ויאמר אליהו אל אלישע שב נא פה וגו' [ג] ויצאו בני הנביאים וגו' הידעת כי היום ד' לקח את אדניך וגו' [ד] ויאמר לו אליהו אלישע שב נא פה וגו' [ו] ויאמר לו אליהו שב נא פה וגו' [ט] ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי:
[י] ויאמר הקשית לשאול אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהיה:
[יא] ויהי המה הולכים הלך ודבר והנה רכב אש וגו' [יב] ואלישע ראה וגו' טז] ויאמרו אליו הנה נא יש את עבדיך וגו' ילכו נא ויבקעו את אדניך וגו' יז] ויפצרו בו עד בש וגו':
יש לדקדק בזה א) מדוע ולמה לא רצה אליהו שיהיה אלישע אצלו בעת עלותו בסערה השמים, אדרבה הלא יותר טוב לבלי הפרד ממנו עד רגע אחרונה בכדי שלא למנוע הלכה מתלמידו ולהשפיע מקדושתו כל זמן שהם יכולים להיות יחדיו, ובפרט כי בזה יקיים מצות השי"ת שציוהו שימשח את אלישע בן שפט לנביא תחתיו, א"כ הי' לו להאציל מרוחו אשר עליו עד רגע האחרונה היותו פה בתבל ארצה, והוא לא עשה כן רק הרחיקו ממנו זה שלש פעמים עד אשר הי' מוכרח אלישע לשבע ג"כ ג' פעמים בחי ד' וחי נפשך שלא יפרד ממנו ולא יעזבהו עד אשר השמים יהי' בינו לבינו? והנה רש"י ז"ל פי' שחפץ היה לדחותו מחמת ענוה שלא יראה בהלקחו, והרלב"ג פי' כדי שלא יחרד אלישע בהפרד אליהו ממנו אם יראה שינשא בסערה השמים אבל דבריהם עוד חסרה מלח וחסרה תבלין כנראה לכל מעין. ב) נעלמה מאתנו תשובת אליהו על דברי אלישע אם תראה אותי לקח מעמך וגו' ואם לאו וגו' איך תלוי זה בזה ג) הלא הנביאים ידעו מראש כי אמרו היום ה' לקח את אדניך, ומדוע ולמה אחר שעלה למרום נתעורר בהם ספק עד שהפצירו באלישע שילכו ויבקשו אותו? ד) הלשון ויפצרו עד בש לא מצאו עוד המבארים באור נכון לו.
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאיתא בתוספתא דסוטה (פ' יב) עד שלא נגנז אליהו הי' רוח הקודש מרובה בישראל כו' אדוננו לא נאמר אלא אדניך מלמד שכולם חביריו של אליהו היו, ומכיון שנסתלקה רוה"ק אמרו יש את עבדיך וגו' ילכו ויבקשו את אדניך אפשר אמש אמרו לו הידעת כי היום לוקח אדניך והיום יאמרו ילכו ויבקשו וגו' אלא ללמד שנסתלקה מהם רוה"ק ויפצרו בו עד בש מלמד שהיה בוש מהם ד"א עד בוש כו' שנתבייש מהם שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו עכ"ל, וניחזי אנן הנפ"מ בין לשון ראשון ללשון אחרון בבאור עד בוש:
ויובן בהקדם עוד מה דאיתא בב"מ (דף פה) אמר לי' ההוא מרבנן לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע, א"ל בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקי דר' חייא דלא מצית לאסתכולי ומסקינן התם דלא מצי למוקמי אנפשי' ואסתכל ואתו תרי בוטיטי דנורא ומחי' לההוא גברא וסמינהו לעיני' למחר אזל אישטתקי אמערתי' אמינא מתנייתא דמר מתנינא ואתסאי, ובארתי עפ"י דאיתא בחולין (דף ז) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, וצריך להבין במה הם גדולים. וביאר אאמו"ר הגאון זצללה"ה דהא דנמשלה מיתת צדיקים לבגדי כהונה דכמו דבגדי כהונה מתחילה אין מועלים בהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת כדאי' בקדושין (דף נד) אבל לאחר שבלו מועלין בהם דמכיון שבלו ואין צריכין להשתמש בהם עוד מתעוררת הקדושה, כמו כן הצדיקים כל זמן שהם בעוה"ז ומנהיגים את הדור קדושתן מצומצמת, בכדי שיוכלו ליהנות מהם וינהיגו את הדור, אבל לאחר מיתה ששוב אין צריכים לעוה"ז מתגדלת בהם הקדושה ומשו"ה נענש ההוא מרבנן דאסתכל בגוהרקא דר' חייא משום דקדושתו של ר' חייא לאחר הסתלקותו נתעלה כ"כ עד כדי להעניש את המסתכל בו אעפ"י שהוא צורבא מרבנן ומכ"מ אתסי אח"כ כשאשתטח אמערתא ואמר מתניתא דמר מתנינא להורות כי באופן זה לא נתרחק הרבה:
ומעתה יתבארו הכתובים כמין חומר בעזה"ש, ויהי בהעלות ד' את אליהו וגו' שהגיע העת להסתלק ולעלות השמים, ואז נתוספה עליו הקדושה באין ערך לעומת הקדושה בהיותו פה על הארץ, שאז היתה קדושתו מצומצמת בכדי שיוכלו בני אדם ליהנות ממנו, וחשב אליהו שעתה אי אפשר לאלישע להיות עמו בצותא, ודוגמא לזה מצינו בב"מ (דף פ"ה) באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא מאן מעייל בר נפחא לתמן וע"כ כתיב ויאמר אליהו אל אלישע שב נא פה כי עכשיו שאליהו נתעלה במעלות הקדושה ובאתר דזקוקין דנורא כו' הנביאים חבריו של אליהו שקדושתן היתה שוה הרגישו תיכף שקדושתו של אליהו מתרוממת לאין ערך וע"כ הבינו שהגיע שעתו של אליהו להפרד מן העולם, וע"כ כתיב אצל הנביאים שאמרו לאלישע הידעת כי היום ד' לקח את אדניך. ומכיון שראה אליהו שאלישע תלמידו לא חפץ לעזבו, הי' סבור שאלישע חפץ שיאציל מקדושתו עליו לסמכו ולתת מהודו בכדי שירש אלישע את כתרו כמו שיהושע נסמך ממשה, וזהו דכתיב ואליהו אמר לאלישע שאל מה אעשה לך וענותו של אלישע שהחזיק א"ע קטן בערך נגד שאר הנביאים שחשבו א"ע חבריו של אליהו לא הסתפק בסמיכה כל שהוא מה שאליהו יאציל עכשיו מקדושתו שאז לא יגיע למדריגת הקדושה של שאר הנביאים, אלא באופן שמלבד האצלת הקדושה תשאר לו גם ההשגה הקודמת שהיתה לו עד עתה, וע"כ השיב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי פי' רוח עצמו כלומר ההשגה שהיתה לו עד עתה, ורוח של אליהו הנתוספת לו עכשיו, אבל אליהו נסתפק בזה אם זכותו של אלישע כדאי לדבר זה, כי משה סמך את יהושע עפ"י הדיבור, אבל לאליהו לא מצינו שנתייחד לו הדיבור בזה רק הקב"ה צוה לו למשחו לנביא, אבל לא לסמוך את ידיו עליו להאציל מן הרוח אשר עליו כדמצינו בפירוש במשה שנצטוה משה על יהושע, לכן כתיב ויאמר הקשית לשאול ודוגמא לזה מצינו בירושלמי פ"ט דכלאים ר' יוסי צם תמנין יומא למחמי ר' חייא רבה ולא חמי, א"ל לית את כדאי א"ל אחמין יתי' ויהוי מה דהוי חמי דרגין דידי' וכהו עיניו ולכן כתב אם תראה אותי לקח מאתך פי' אם תראה ראי' הגונה באופן שלא תזיק לך הראי' יהי לך כן פי' אז כדאי אתה לדבר הזה והקב"ה מסכים ע"ז ואם אין לא יהי' פי' ואם לא תראה ראי' הוגנת רק תכהינה עיניך אז זה יהי' לך לאות שאינך כדאי לזה ומשמים לא יסכימו עליך. כשמוע אלישע התשובה הברורה הזאת חבל תחבולות שונות לזכות להכתר הזה ולא מצא עצה אחרת כי אם באופן כההוא צורבא מרבנן דנענש על שהסתכל בגוהרקא דר' חייא שאמר מתנייתא דמר מתנינא ואתסי וזהו דכתיב ויהי אם הולכים הלך ודבר פי' שאלישע דבר עמו בדברי תורה, כלומר מתניתא דמר מתנינא ואתסי, וזהו והנה רכב אש וגו' עפ"י מה דאיתא בירושלמי (רפ"ה דברכות) רבנן אמרי במרכבה היו עוסקין היאך מה דאת אמר והנה רכב אש וגו' והכי איתא בפ"ק דתענית (ד' י') טעמא דאיכא דיבור הא ליכא דיבור הי' ראוי לשרוף שנאמר והנה רכב אש וגו' כלומר שלולא התעסק בדבר הלכה אז כהו עיניו והזיקה לו הראי' והתחבולה הזאת עמדה לו לאלישע וזהו דכתיב ואלישע ראה וגו' פי' כי נתקיים התנאי של אליהו והוא ראה ראי' ההוגנת ולא הוזק בראי' הזאת, והנה הנביאים שנסתלקה מהם רוה"ק משנגנז אליהו לא ידעו שעלה אליהו למרום כביאור התוספתא, וע"כ כתיב שאמרו לאלישע ילכו נא ויבקשו וגו' ואלישע מרוב ענותנותו וצדקתו היה מתבייש בעצמו לגלות להם שזכה לראות עלית אליהו וזהו דכתיב ויפצרו בו עד בוש פי' נתבושש לומר מפני הענוה זהו לפי' ראשון של התוספתא:
[טו] ויראהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע וגו':
[יט] ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב וגו' והמים דעים והארץ משכלת:
[כ] ויאמר קחו לי וגו' ושימו שם מלח וגו':
כאן ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר וגו' רפאתי למים האלה ולא יהיה משם עוד מות ומשכלת:
יש לדקדק למה הראה בכאן המופת הזה אשר במלח שטבעו לקלקל ולהסריח אפי' מים יפים ירפאו מים רעים, איזה דבר הכריחו בכאן לעשות מופת כזה?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י התוספתא דסוטה שהבאתי לעיל דאחר עליית אליהו נסתלקה רוה"ק ואיתא בש"ס קדושין (ד' עב) עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי, וא"כ לא חשבו את אלישע לממלא מקומו של אליהו, מאחר שנסתלקה רוה"ק, וא"כ הסתלקות של אליהו שלא הניח ממלא מקומו מיחשבה הסתלקות קודם הזמן ומפני הרעה נאסף הצדיק, והנה כבר בארו המבארים את פשוטו של האי קרא דמפני הרעה נאסף הצדיק בשני פנים א) שמפני רעת הדור נאסף הצדיק, ומיתת צדיקים מכפרת לבלי יאונה אליהם רע וענש. ב) לבל יראה הצדיק בהרעה המיועדת לבוא, ואז אין מיתת צדיקים מכפרת, ונהפוך הוא כי כלה ונחרצה להביא רע חלילה, וזהו שאמרו אנשי העיר אל אלישע לאפוקי מדברי הנביאים שאמרו נחה רוח אליהו על אלישע שחשבוהו לממלא מקומו של אליהו, לא כן הוא אין אנחנו מקבלים תנחומין על אליהו במה שזרח שמשו של אלישע, מאחר שנסתלקה רוה"ק א"כ לא נוכל לחשבו לממלא מקומו של אליהו, וא"כ הסתלקות של אליהו הוא קודם זמנו ונאסף מפני הרעה, ולו היתה מיתתו מכפרת באופן שלא יאונה לנו רעה היינו מקבלים תנחומין אבל הננו רואים כי נאסף לבל יראה בהפורעניות העתידה לבוא והראי' כי המים רעים והארץ משכלת, אולם אלישע שניתן לו פי שנים מענותנותו היתרה, לא חפץ לגלות להם שבאמת הוא ממלא מקומו של אליהו, והטעם שנסתלקה רוה"ק הוא באופן שמצינו שהזקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה ובאר בזה אאמו"ר הגאון זצללה"ה הזקנים שהיו בימי משה שנאצל מקדושתו עליהם אמרו שפני משה כפני חמה שמשה הי' יכול להשפיע מקדושתו על אחרים, והטעם שהוא כפני חמה אשר יש לה אור בעצמה, ומשה הגיע למעלתו עפ"י עצמו, ולא שהוא מושפע מאחר, וע"כ היה יכול להשפיע מקדושתו על אחרים, אבל יהושע אעפ"י דכתיב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, אעפי"כ לא היה יכול להשפיע מקדושתו על אחרים כיון שגם הוא בעצמו היה מושפע ממשה והוא בבחינת לבנה המקבלת אורה מאור החמה, וסיהרא לית לה מגרמה כלום, ולכן הכא נמי גבי אליהו שהיה מושפע בקדושתו עפ"י עצמו, היה יכול להשפיע גם על אחרים, ומשו"ה הי' רוה"ק מצויה בימיו, משא"כ אלישע שהשפעתו הי' מאליהו לא היה יכול להשפיע לאחרים, ואעפ"י שזכה ליטול פי שנים, בכ"ז לא יפה כחו כ"כ להשפיע על אחרים, כיון שסוף סוף קדושתו לא הי' עפ"י עצמו אלא ע"י אליהו שהאציל והשפיע מקדושתו עליו ולכן נסתלקה רוה"ק:
אולם אלישע חפץ להניח את דעתם ולהפיג את צערם ולנחמם, כי אין עונש ופורעניות נשקף להם, וע"כ דבר על לבם כי הסתלקות של אליהו מכפרת אעפ"י שלא הניח ממלא מקומו, עפ"י דאיתא במו"ק (ד' כה) למה נסמכה פ' מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת הצדיקים מכפרת, כי בענין סילוקן של צדיקים יש כמה פנים א) שהצדיק נפטר בעונתו היינו שהשלים שנותיו הקצובים ובא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו ע"ז אמרו חז"ל בקדושין (שם) שאין הצדיק נפטר מן העולם עד שבא צדיק אחר כדכתיב וזרח השמש, ואח"כ ובא השמש. ב) שהצדיק נסתלק שלא בעונתו, ע"ז לא נאמר וזרח השמש וגו' כדאיתא במו"ק (שם) כי נח נפשי' דריו"ח כו' היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים דכתיב והבאתי השמש בצהרים ואריו"ח זה יומו של יאשיהו שהוא חושך ולא אור וכדכתיב והחשכתי לארץ ביום אור, ואלו בזמן שנולד צדיק אחר מקרי יום אור וכדאי' בסוטה (ד' יא) בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, והנה באופן זה שהצדיק נסתלק קודם זמנו ולא הניח ממלא מקומו ע"ז אמרינן בר"ה (ד' יט) ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו ובמדרש איתא שקשה יותר מחורבן בית המקדש וא"כ איך יתכן ליחס מיתתן של צדיקים באופן זה שהם מכפרים עונתיהם של ישראל, הלא אין קטיגור נעשה סניגור, ע"ז אמרו למה נסמכה פ' מרים לפ' פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת וכו' כלומר בל יפלא בעינינו איך יתרצה הקב"ה לכפר את העונות במיתתן של צדיקים שכ"כ קשה לפניו, כי מצינו דוגמא כזה בפרה אדומה שהקטיגור נעשה סניגור שהנוגע בפרה אדומה טמא הוא ובכ"ז היא מטהרת את הטמא מכבר:
והנה איתא במכילתא (פ' בשלח) רבן שמעון בן גמליאל אומר בוא וראה כמה מופרשין דרכי הקב"ה מדרכי בו"ד בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקב"ה מרפא את המר במר כו' כיוצא בו וישלך שם מלח וגו' והלא מים יפים שתתן בהם מלח מיד הם נסרחים הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר המחבל כדי לעשות נס עכ"ל:
ובהקבץ כל דברינו אלה יתבארו הכתובים כמין חומר. הנה הנביאים הכירו את אלישע לממלא מקומו של אליהו, ואעפ"י שנסתלקה רוה"ק, כי להשפיע מקדושתו על אחרים אין כחו יפה כ"כ כיון דקדושתו לא הי' עפ"י עצמו אלא עפ"י אליהו שהאציל מקדושתו עליו וכנ"ל וזהו מה שאמרו נחה רוח אליהו על אלישע כלומר לא נפלא הדבר מה שנסתלקה רוה"ק, מאחר שרוה"ק של אלישע לא מפי עצמו הוא אלא "רוח אליהו" עליו ומשו"ה לא יכול להשפיע על אחרים. ולאנשי העיר שהם לא הכירו את אלישע לממלא מקומו של אליהו מאחר שגרע כחו ובימיו נסתלקה רוה"ק, ועלית אליהו לשמים פתאום היה קשה להם כביאת השמש, ומאנו הנחם, בהראותם לאלישע כי העונש והרעה כבר באה כי המים רעים והארץ משכלת ארץ אוכלת יושביה, ובשום אופן אי אפשר לומר שסילוק של אליהו יהי' כפרה כי היתכן שדבר שקשה ומר לפני הקב"ה כהסתלקות של אליהו יהי' כפרה, הא אין קטיגור נעשה סניגור – ע"ז אמר להם אלישע קחו לי צלוחית וגו' ושימו שם מלח כלומר התבוננו על הפלא, והלא מים יפים אם נותנים בהם מלח הם נסרחים ופה המים רעים והמלח ימתיקם ויאמר כה אמר ד' רפאתי למים האלה כי בהמלח שטבעו להשחית ירפא כי מדת הקב"ה לרפא את המר במר וכמו כן תוכלו לקבל תנחומין שהסתלקות של אליהו אף שקשה ומר לפניו מכל מקום מכפר וכמו שפרה אדומה אף שהנוגע בה יטמא מכ"מ היא מטהרת את הטמאים ולשוא תפחדו פחד לפורעניות ורעות העתידים לבוא חלילה, זאת לא זאת התנחמו לא יהיה משם עוד מות ומשכלת כלומר גם הצרות והרעות שהיו עד עתה יחדלון ולא יהיו עוד כי כבר נתכפר לכם ע"י עליית אליהו:
פרק ד
[א] ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך הי' ירא את ד' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים:
[ו] ותבא ותגד לאיש האלהים ויאמר לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיך ואת ובניך תחיי בנותר:
יש לדקדק א) הלא חז"ל דרשו שזהו עובדי' שלוה ברבית מיהורם בן אחאב ואיך קרא אותו שהוא ירא ד' הא מבואר בש"ס ס"פ איזהו נשך שגם הלוה עובר בלאו דלא תשיך כשלוה ברבית? ב) הנה ע"פ ותבא ותגד פירש"י שבאת ליטול עצה אם למכור או להמתין עד שיתייקר, מה זו שאלה, הלא פריעת בע"ח מצוה ולוה רשע ולא ישלם וזריזין מקדימין למצוה:
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאיתא בקדושין (דף כ) הא קמ"ל ליזבן אינש ברחי' ולא ליזוף ברביתא ומאן דיזיף ברביתא אינו ירא אלקים וכדמוכח שם (דף לג) מדכתיב גבי רבית ויראת מאלקיך וע"כ הקדימה ואתה ידעת כי עבדך הי' ירא ד' ומאן דלוה ברבית הא לא נקרא ירא ד' כנ"ל, ע"כ כונה בזה לגלות לפניו כי מה שלוה ברבית לא לצורך עצמו לוה רק לצורך מזונות הנביאים שהחביא בימי אחאב וא"כ מדוע נענש אותו צדיק שהנושה בא לקחת את בניו לעבדים, וכדאמרינן (שם) לא באת לידו עד שמוכר את בתו, ואח"כ שנתקיים ברכת הנביא שנתמלאו כל הכלים בשמן, באת עוד לשאול מה לעשות בהשמן עפי"ד הגמ' בערכין (דף כב) אר"י אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ היה רבית אוכלת בהם ור"י אמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני, ופרכינן ורב אסי מ"ט לא אמר לכתובת אשה ומשני הא תקינו לה רבנן מעשה ידיה ואידך זמנין דלא ספקה, וע"ז באה לשאול אם תזקק למכור כיון שיש בה רבית ואולי הלכתא כר"י דאמר שגם לכתובת אשה נזקקין לנכסי יתומים, ע"ז השיב הנביא לכי מכרי וגו' ושלמי את בשייך כי זהו אליבא דכו"ע מוכרין נכסי יתומים להפטר מן הרבית, אבל לכתובתה ומזונותיה לא תמכור, כי אפי' לר"י דמוכרין לכתובת אשה היינו טעמא משום זימנין דלא ספקה וע"כ אמר לה הנביא ואת ובניך תחיי בנותר כלומר שיהיו מספיקין ואתי שפיר:
פרק ה
[א] ונעמן שר צבא מלך ארם וגו' [טו] וישב אל איש האלהים הוא וכל מחנהו ויבוא ויעמוד לפניו ויאמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה מאת עבדך:
[טז] ויאמר חי ד' אשר עמדתי לפניו אם אקח ויפצר בו לקחת וימאן:
[יז] ויאמר נעמן ולא יתן נא לעבדך משא צמד פרדים אדמה כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לד':
[יח] לדבר הזה יסלח ד' לעבדך בבוא אדוני בית רמון להשתחוות שמה וגו' [יט] ויאמר לו לך לשלום וגו' [כ] ויאמר נחזי וגו' [כב] ויאמר שלום אדוני שלחני לאמר הנה עתה זה באו אלי שני נערים מהר אפרים מבני הנביאים תנה נא להם ככר כסף ושתי חליפות בגדים:
יש לדקדק א) היאך אמר לי' לך לשלום, הא תינח לש"ס דילן (גיטין סב) דס"ל דאין כופלין שלום דוקא וכאן הא לא כפל, אבל להירושלמי דס"ל דגם אם אין כופלין שלום ג"ט אסור וא"כ מדוע א"ל לך לשלום? ב) איך נתן לו לנעמן מתנה משא צמד פרדים אדמה הא כתיב לא תחנם ובדחז"ל דאסור ליתן לו מתנת חנם כדאי' בע"ז (דף כ)? ג) היאך שתק ע"ז אלישע כאשר אמר לו נעמן יסלח ד' לעבדך וכו' והשתחויתי בית רימון וגו' למ"ד דבן נח מצווה על קידוש השם? (עיי' סנהדרין עד) ומהענין הזה עוד משמע שאודויי אודי לי' כמ"ש להלן:
ויבואר כל הכתובים בטוב טעם בהקדם מה דאיתא בע"ז (דף סד) איזהו גר תושב כל שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז כו' ופסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"י הל' יא) אם נותן צדקה מקבלים ממנו ונותנים לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצווה עליהם להחיותם (ועיי' בכ"מ) אבל עכו"ם שנותן צדקה מקבלים ממנו ונותנים לעניי עכו"ם כו' ומה שאמרו אין כופלין שלום לעכו"ם ולא בגר תושב, והוא כמבואר בגיטין (דף סב) דאין כופלין שלום לעכו"ם ועיי"ש בתוס' דהביא הירושלמי דס"ל דאסור לומר לעכו"ם שלום עליך ודלא כהש"ס דילן דלא אסרו אלא בכפילת שלום, ועתה יבאו כל הכתובים על מכונם, מה דכתיב הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל, פי' שאמר על עצמו שלא יעבוד עוד ע"ז וא"כ הרי הוא גר תושב, ועתה קח נא ברכה מאת עבדך פי' כיון שהוא גר תושב הרי שרי לקבל ממנו ולחלקם לעניי ישראל כמ"ש הרמב"ם. וימאן אלישע לקחת כמ"ש בשם המהרש"א שלא רצה ליטול שכר על הנס, ולא ידע נעמן טעמו של דבר מה שלא רצה אלישע לקבל אם מפני שאינו נחשב לגר תושב, וע"כ יהי' אלישע מוכרח לחלקם לעניי עכו"ם, או מפני שאינו רוצה ליטול שכר על הנס. וע"ז ביקש נעמן ולא יותן נא לעבדך משא צמד פרדים אדמה וגו' פי' דמזה יבחן מפני מה לא רצה ליקח ממנו, אם הטעם שלו מפני שלא רצה ליקח שכר על הנס אז בודאי יתרצה ליתן לו מתנה אבל אם הטעם מפני שאינו מחזיק אותו לגר תושב בודאי לא יתן לו מתנת חנם כדאי' בע"ז (דף כ) וכן מבואר בהרמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"ד) דאסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב כו' עיי"ש ומזה יבין איך הוא נחשב אצל אלישע, וע"ז הודיע לו אלישע ואמר לו לך לשלום מזה מוכח דמחזיק אותו לגר תושב וכמש"כ הירושלמי הנ"ל דאסור לומר לעכו"ם שלום עליך, ואפי' לפי הש"ס דילן דמותר לומר להם שלום ואינו אסור רק בכפילא הוא רק מפני דרכי שלום. וא"כ התם הרי לא שייך לומר מפני דרכי שלום וכמבואר בהרמב"ם (שם) דכתב אין כל הדברים האלו רק אם יד עכו"ם תקיפה וא"כ התם הא הי' נכנע לפני אלישע וקרא את עצמו עבדו.
ובזה יובן מה דאיתא בסנהדרין (דף עד) בעי מיני' מר' אסי אם בן נח מצווה על קידוש השם או אינו מצווה על קידוש השם כו' אר"א ב"א אמרי בי' ר"ה כתיב לדבר הזה יסלח וגו' וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לא לימא לי' ופירש"י ואם איתא דב"נ מצווה על קידוש השם לא נימא לי' לך לשלום דמשמע דהודה לו, וזהו לפענ"ד דוחק דמאי משמע מלשון לך לשלום דהודה לו אך לפי מש"כ הכי פירושו דאי איתא דגר תושב מצווה על קידוש השם א"כ כיון דנעמן לא רצה למסור נפשו וא"כ הרי לא הוי תו גר תושב וא"כ היאך אמר לו לך לשלום הרי כיון דלא נחשב גר תושב תו אין לומר לו לך לשלום כמו שכתבתי והוא נכון:
[י] וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר:
יש לדקדק א) מהו המספר שבע לא פחות ולא יותר? ב) מהו וטהר הלא לרפואה הוא צריך ולא לטהרה?
ויובן עפ"י מה דאיתא בסוטה (דף יא) ותרד לרחוץ שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה כמו דכתיב ורחץ ד' את צואת בנות ציון, וגם בכאן רמז לו שצריך לתשובה ושלא יעבוד עוד את אליליו וגילוליו וע"ז רמז לו ורהצת וגו' וטהר, והא דאמר לו שבע פעמים יובן עפ"י מה דאמרינן בערכין (דף ט) על שבעה דברים נגעים באים וכו' וע"ז אמר לו אלישע אפשר שעברת על אחת מז' העבירות לכן תעשה תשובה ע"ז ורחצת שבע פעמים:
[טז] ויאמר חי ד' אשר עמדתי לפניו אם אקח וגו':
יש לדקדק א) מהו אשר עמדתי לפניו, ורד"ק הרגיש בזה וכתב דשבועה זו למד מרבו אליהו, ויש מפרשים אשר עמדתי לפניו על אליהו חי ד' ואי אליהו אשר עמדתי לפניו עכ"ל וחסירה עוד מלח ותבלין, ב) אם אקח, מדוע לא רצה ליקח גם אחר רוב ההפצרות? והנה רש"י ז"ל פי' שדמי ע"ז מעורבין בו עכ"ל ולכאורה קשי' הא אמרינן בע"ז (דף סד) הדר יתבי וקמיבעי להו דמי ע"ז ביד עכו"ם אסורים או מותרים ומסיק ר"נ דמותרים, ומזה קשי' לי על הא דפירש"י בע"ז (דף יב) על הא דאמרינן שם דכותי' ה"נ לא חשו חכמים לדמי עכו"ם ביד עכו"ם ופירש"י דלא מחזקינן דמי כו' דנימא דמים הללו שהוא לוקח בהם בשר זו של בני תוכה הן, וכבר היו נקרבים לע"ז ואסורים מדאורייתא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וגו' וא"כ ע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דדמי עכו"ם ביד עכו"ם אסורים וא"כ קשי' כנ"ל הא אמרינן שם בע"ז דמותרים?
ויתבאר בטוב טעם ודעת דהנה באמת כבר קדמוני התוס' (שם) להקשות על פירש"י ותרצו דודאי היכא שמכרה ופרעה בחובו הדמים מותרין דהא דאמרינן דהופסת דמיה, היינו כשהחליפה ישראל אבל כשהחליפה עכו"ם לא שייך, אבל הכא (ושם דף לג) דמיירי שהעכו"ם מקצה הדמים לצורך עכו"ם אחרת ולכך אסורים הדמים כו' ולפי"ז לא קשי' נמי על מה שפירש"י כאן (במלכים) דחשש לדמי עכו"ם, דאע"ג דדמי עכו"ם בידי עכו"ם מותרים, אך מצינן לומר דחשש דלמא הקצה הדמים הללו לצורך עכו"ם אחרת וע"כ אסורים הדמים וכמש"כ התוס'.
אולם באמת קשה מאד להעמיד בפירש"י כמש"כ התוס', וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל כמש"כ הבעה"מ שם שהטיל פשרה בין שמועות הללו ומפרש דהענין הוא דלכתחילה אסור להתעסק כל היכא דאיכא למיחש לדמי עכו"ם, והיינו סוגיא דהכא (דף יב) וסוגיא דשם (דף לג) אבל אם היה ישראל נושה בו ומכר כו' והביא לו המעות מותרים כדאמרינן (שם דף סד) כיון שאינו תופס דמיה ביד עכו"ם אלא ביד ישראל מותר ישראל ליפרע ממנו, ולהציל את חובו, אך לכתחילה גזרו בעכו"ם אטו ישראל כו' ועיי"ש בר"ן, ובזה יבואר לנו מה דהוסיף המהרש"א לפרש בסנהדרין (דף קז) דהטעם שלא רצה אלישע לקבל, להורות לו שע"י תפלתו נתרפא, והי' עפ"י נס ואסור לו לקבל שכר ע"ז וזה שאמר חי ד' אשר עמדתי לפניו, ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל וכדאמרינן בברכות, אבל גחזי כפר בכל זה, והלך לקבל שכר כאילו היה נתרפא ע"י טבעיות, וע"כ קללו בצרעת נעמן שיראה בזה שאין זה טבעית הא דנתרפא במי הירדן, ושלא יהיה לו ולזרעו רפואה עד עולם עכ"ל, ולכאורה סותר הוא לפירש"י הנ"ל, וגם צריך להבין אמאי לא פירש כמש"כ רש"י דחשש לקבל דמי עכו"ם. אך לפי מ"ש בשם הבעה"מ דאף דקיי"ל דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותר הוא דוקא בדיעבד בתורת פריעת חוב, אבל לכתחילה אסור, וע"כ אתי שפיר מה שפירש"י דלא רצה אלישע לקבל משום דחשש לדמי עכו"ם, אבל כ"ז אי נימא כמו שהוסיף המהרש"א לפרש דבתורת פריעת חוב לא שייך, שאין מקבלין שכר על הנס, וע"כ לא רצה אלישע לקבל משום דחשש לדמי עכו"ם כמש"כ, אך גיחזי קיבל יען דסבר שזהו בטבעית, וע"כ חשב דהוי בתורת פריעת חוב וע"כ קיבל משום דהוי דיעבד וכמו דאמרינן בע"ז שם (דף סד) הרי שהי' נושה כו'. וע"כ קללו, להורות שלא מי הירדן רפאו את נעמן, ורק היה בדרך נס, ואין מקבלין שכר על הנס, וממילא דבתורת מתנה הוא וע"כ אסור ליהנות מדמי עכו"ם וכמ"ש בשם בעה"מ ואתי שפיר:
[כז] וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצרע כשלג:
יש לדקדק א) ואם גיחזי חטא בניו מה חטאו, וגם הרד"ק הרגיש בקושי' זו וכתב וז"ל אלא מלמד שבניו ידעו בדבר, וכבר הרחבנו בזה הענין בקללה שקלל דוד את יואב עכ"ל, ב) דלשון ויצא מלפניו משמע נפרע מיד וצריך טעם מדוע נפרע מיד?
ויתבאר בטוב טעם דהנה גיחזי נכשל בשבועת שוא כדכתיב ויאמר נעמן הואל ופירש"י השבע ששלחך, ואמרינן בערכין (דף טו) דאחד משבעה דברים שנגעים באים הוא שבועת שוא, ואמרינן בשבועות (דף לט) בשאר עבירות בדיני', ורשעים דמשפחה בדין חמור, גבי שבועה הוא ומשפחה בדיני', ולכן ע"ז אמר תדבק בך ובזרעך, ועוד אמרינן (כם) כל עבירות אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות וכאן (בשבועת שוא) נפרעים מיד שנאמר הוצאתיה וגו' וע"ז כתיב ויצא מלפניו מצורע פי' שמיד נצטרע כדאמרינן הוצאתיה לאלתר:
פרק ו
[כה] ויהי רעב גדול בשמרון וגו' [לא] ויאמר כה יעשה וגו' אם יעמוד ראש אלישע וגו':
יש לדקדק אם הוכיח ד' אותם ברעב, מה אשם ראש אלישע בזה להסירו. והנה ברש"י וברד"ק כתבו הטעם דהיכולת בידו לבקש רחמים ואיננו מבקש, ומחוסר עוד תבלין בזה ע"כ אבאר ביותר ביאור:
הנה בכתובות (דף קו) איתא בימי רב יוסף הוי רתחא (ופירש"י שבא רעב לעולם) אמרו לי' רבנן לר"י ליבעי מר רחמי א"ל השתא ומה אלישע כו' בעידן ריתחא לא הוי בעי רחמי אנא איבעי רחמי, והקשה המהרש"א הרי מצינו בימי חכמי התלמוד (פרק א' דתענית) דבעו רחמי ולא נשאו ק"ו ומתרץ דברעב של כליה שבא לעולם גוזרים תענית ואבעי רחמי ובהכי איירי פ"ק דתענית אבל הכא מיירי ברעב של בצורת דהיינו הגשמים מועטים והשער ביוקר כו' ע"ז אמר ויהי רעב גדול בשמרון עד היות ראש חמור בשמונים כסף וגו' ע"ז אמר המלך אם יעמוד ראש אלישע וגו' שזה אינו נקרא בצורת להיות נשמט מלבעי רחמי בעידן ריתחא וע"ז אמר "הלא זאת הרעה מאת ד''' פי' שזה מכה של רעב ואמאי אינו מבקש רחמים:
פרק ז
[א] ויאמר אלישע שמעו דבר ד' גו' כעת מחר סאה סלת בשקל ופאתים שעורים בשקל בשער שומרון:
[ב] ויען השליש אשר למלך וגו' ויאמר הנה ד' עשה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה ויאמר הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל:
צריך להבין מהו זה מדה כנגד מדה הנך רואה בעיניך וגו':
ויתבאר היטב עפ"י מה דאמרינן ביומא (דף עד) המאכילך מן במדבר למען ענותך וגו' וח"א אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, ופירש"י אכילת המן טועם כל המינים ואינו רואה אלא מן אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעים וכו' וזהו דאמר לו הנה ד' עשה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה, פי' אף אם יהיה כמו שהי' במן דכתיב בי' (תהלים עח) ודלתי שמים פתח עכ"ז היהי' הדבר הזה שיהי' כ"כ סולת בזול דשם לא היו רואין מה שאוכלין דדבר שהוא בנס הראי' מועטת, ע"ז השיב לו שיענש מדה כנגד מדה שיהי' בהיפוך שיראה בעיניו ומשם לא יאכל:
[ג] וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו:
[ד] אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם וגו' [יג[ הגם ככל ההמון ישראל וגו':
יש לדקדק א) הלא הנביא אלישע אמר בשם ד' כעת מחר סאה סלת בשקל וגו' והיאך לא האמינו לנביא לחכות עד יום מחר ומסרו עצמם לסכנת נפשות, ובפרט להמבואר בש"ס דהד' מצורעים היו גיחזי וג' בניו והוא הגיחזי אשר ראה נפלאות תמיד מאדונו אלישע וכי נבואתו מתקיימת תמיד, וא"כ איך כחש עתה בנבואתו ומסר עצמו למיתה בידי מחנה ארם, והניח את ג' בניו שיפקירו א"ע להרג, ולא דבר על לבם לאמר, בניי חכו נא עד יום מחר אולי יתקיים דברי הנביא? ב) הנם ככל ההמון ישראל וגו' מחוסר ביאור וכבר נלאו המבארים בבאורו:
ויתבאר בהקדם מה דאמרינן בב"ק (דף ס) ת"ר רעב בעיר פזר רגלך שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם ואומר אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם מאי ואומר וכ"ת ה"מ היכא דליכא סכנות נפשות אבל היכא דאיכא סכנות נפשות לא ת"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה, והקשה המהרש"א מאי רבותא דאיכא סכנות נפשות הא אם יבאו בעיר ודאי ימותו וספק נפשות פשיטא דמוציא מידי ודאי נפשות וטפי הו"ל רבותא דאברהם ותירץ דהא דכתיב אם נבוא בעיר ומתנו שם אינו אלא קרוב לודאי שהיה רעב של כליה כו' עיי"ש, ול"נ דניחא שפיר ולא קשה מידי, והוא עפ"י מה דאמרינן בע"ז (דף כז) הא איכא חיי שעה ומשני דלחיי שעה לא חיישינן, ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב אם אמרנו נבוא בעיר והרעב בעיר ומתנו שם והאיכא חיי שעה, אלא לאו דלחיי שעה לא חיישינן, וא"כ ניחא שפיר קושית המהרש"א דהא איכא רבותא דאע"ג דאם יבוא בעיר ודאי ימות אפ"ה לא ימות ברעב מיד אבל אם ימות בחרב ימות מיד וא"כ נדחה חיי שעה אלא משום ספק חיי עולם לא חיישינן לחיי שעה, וכמו שכתבו התוס' בע"ז שם:
והנה רש"י פי' שישבו מחוץ לעיר כדכתיב בדד ישב, וזהו דאמר וארבעה אנשים וגו' פתח השער ולא שמעו מה דאמר אלישע כעת מחר סאה סלת בשקל, וע"כ יצאו משום דאמרינן דלחיי שעה לא חיישינן, אבל אם היו בעיר ושמעו מה דאמר אלישע כעת מחר סאה סלת בשקל לא היו יוצאים משום דהוי ספק לחיי עולם וע"כ לא רצה המלך לשלוח ולראות, והוא משום דהבטיחם הנביא דלמחר יהי' סאה בשקל וא"כ לא הוי לחיי שעה, ע"ז השיבו לו הנם ככל המון גו' הנם ככל המון ישראל אשר תמו פי' דאמרו לו ממנ"פ אם תאמין בדברי הנביא, הלא בודאי זהו הסיבה, ואם לאו הנם ככל המון אשר תמו ולא הוי רק חיי שעה ולחיי שעה לא חיישינן, וזהו דאמר אלישע שמעו דבר ד' כעת מחר סאה סלת בשקל ולכאורה צריך להבין דהו"ל למימר למלך בלבד, והוא אמר לכולם, אך הענין הוא שהמלך שמע מעשה האשה הזאת שאמרה "תנה את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל למחר", ולכאורה קשיא וכי דוחין נפש מפני נפש, אך באמת זה אינו דכיון דעומדים כולם למות לא שייך לומר מאי חזית דדמך סומק טפי, וע"כ דוחין נפש מפני נפש כמש"כ במק"א באריכות, וא"ת הא איכא חיי שעה וי"ל דלחיי שעה לא חיישינן ע"ז אמר המלך זאת הרעה מאת ד' מה אוחיל לד' עוד שהתירו דחיית נפש מפני נפש כיון שכלם עומדים למות ולא הוי רק חיי שעה, וע"ז אמר אלישע שמעו דבר ד' כעת מחר סאה סלת בשקל וע"כ לא הוי חיי שעה, ולכן לא תעשו עוד כדבר הזה, וע"כ לא היו הולכים למחנה ארם משום דלא הוי רק חיי שעה, אך הארבעה מצורעים וגו' שהיו פתח השער ולא שמעו מה שאמר אלישע ע"כ אמרו לכו ונפלה אל מחנה ארם שסברו שהוא רק חיי שעה ולחיי שעה לא חיישינן:
פרק כ
[א] בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו גו' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה:
[ג] ויבך חזקיהו בכי גדול:
[ה] שוב ואמרת אל חזקיהו נגיד עמי כה אמר ד' אלהי דוד אביך שמעתי את תפלתך, דאיתי את דמעותיך וגו' [ו] והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה וגו' [ח] ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות כי ירפא ד' לי וגו' [ט] ויאמר ישעיהו זה לך האות וגו' הלך הצל עשר מעלות וגו' [י] ויאמר יחזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחרנית עשר מעלות.
יש לדקדק א) מה דאמר ויבך בכי גדול? ב) מדוע ולמה שאל חזקי' להראות לו אות על זה, הלא כמו שהאמין לישעי' מה דאמר לו בנבואה כי ימות וכמו דכתיב ויבך בכי גדול, ואין לך עדות וראי' גדולה מזה על אמונתו בדברי הנביא, כמו כן הי' לו להאמין על שהבטיחו בשם ד' ליתן לו הוספה על שנותיו? ג) למה לא רצה בהאות אשר הראה לו רק ביקש כי יראה לו אות שישוב הצל עשר מעלות אחרנית? ד) עוד צריכים אנו לבאר מה דאיתא בברכות (דף י) על הכתוב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר מי כהקב"ה שעשה פשרה בין שני צדיקים כו' חזקי' אמר ליתי גבאי כו' ישעי' אמר ליתי גבאי כו' מה עשה הקב"ה הביא יסורין על חזקי' ואמר לי' לישעי' לך ובקר את החולה כו' כך מקובלני מבית אבי אבא כו' אל ימנע עצמו מן הרחמים, ולכאורה קשה מאד היאך לא רצה ישעי' לילך לחזקי' הרי מחויב הי' עפ"י דין לחלוק לו כבוד וכדאמרינן בהוריות (דף יג) דמלך קודם לכה"ג וכה"ג קודם לנביא, אך באמת אפשר לתרץ דהא דאמרינן מלך קודם היינו שמלך על כל הי"ב שבטים אבל בחזקי' שלא מלך רק על ב' שבטים אין הדין כן וע"כ סבר ישעי' שהוא גבוה ממנו במעלה, אך עכ"ז צריך להבין ולפלפל מאד היתכן דשני צדיקים כאלה יתעסקו במדת גאוה וכל אחד ירצה דחבירו ילך אצלו?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאמרינן ביבמות (דף מט) את מספר ימיך אמלא, אלו שני דורות, זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו, דברי ר"ע, וחכ"א זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו, אמרו לו לר"ע הרי הוא אומר והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, אמר להם משלו הוסיפו לו (פירש"י דמתחילה היו רוצים לפחות משנותיו) תדע שהרי נביא עומד ומתנבא הנה בן נולד לבית דוד יאשי' שמו ועדיין לא נולד מנשה שממנו יצא יאשי' (ופירש"י הוי אומר בשעת חליו גזרו לפחות משנותיו וכשזכה השלימו לו) ופי' התוס' ד"ה משלו דקא קרי לי' תוספות לפי מה שנגזר לפחות ע"י עון, וצריך להבין דעכ"ז לא שייך לקרוא תוספות דרק השלימו לו השנים כיון שהיו קצובים לו מקודם, עוד הקשו התוס' ד"ה תדע והלא אם לא התפלל חזקי' על עצמו היה מת והיתה נבואתו בטילה אלא על כרחך אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא, א"כ היאך מוכח מכאן דמשלו הוסיפו לו אפי' לא הוסיפו לו משלו וחיה כבר כל שנותיו שנגזרו לו מה שלא נתקיימה הנבואה לפי שחטא ואילו לא חטא ונשא אשה בשנים הראשונים הי' מוליד, ותרצו דשמא הדורות נגזרו להוליד באותו הזמן ובאותו הפרק שנולדים, ובשני התוספות (שנתספו לו) נגזר לו להוליד מנשה עכ"ל התוס':
וקשה לי מהא דאמרינן בברכות (דף י) דא"ל משום דחזי ברוה"ק דנפקי מנאי בנין דלא מעלו, וא"כ לפי מ"ש התוס' דנאמרה הנבואה דבאותו התוספות נולד מנשה, וא"כ כיון דחזי בנבואה דנפקי מיני' בנין דלא מעלו בודאי נתגלה לו באיזה משך הזמן וא"כ אמאי פירש מן האשה חמש עשרה שנה מקודם, ודוחק לומר דנתגלה לו הנבואה לחצאין, וא"ת הרי חזינן דלא נתגלה לו בשלימות והראי' דחזה ברוה"ק דמנשה יהי' רשע, ולא ראה ע"י נבואה דמנשה יחזור בתשובה, דזה אינו, דכבר הקשה היע"ד היאך לא חזה דלבסוף יחזור בתשובה ותירץ דזה ודאי אף דנגלה לנבואה וכן למלאכי מעלה היותו צדיק או רשע וכמ"ש התוס' דצדיק ורשע לא נאמר אבל בנבואה נאמר, אך אם ישוב בתשובה אי אפשר להשיג בנבואה כי זהו נגד שורת הדין רק הקב"ה ברוב רחמיו וחמלתו חותר חתירה מתחת כסא כבודו לבעל' תשובה:
וזהו בדרך נסתר לבל יקטרגו מלאכי השרת, וע"כ ראה ברוה"ק שמנשה יהי' רשע, אבל שיחזור בתשובה לא השיג בנבואה, וע"ז אמר לי' ישעי' בהדי כבשי' דרחמנא למה לך (פירש"י מה לך בהסתרים של הקב"ה) כו' וא"כ חזרה הקושי' כיון דנתגלה לו שיהי' לו בנין דלא מעלו, א"כ בודאי חזה באיזה משך, וא"כ לפי מ"ש התוס' דנגזר להוליד מנשה בשנים הנוספות אמאי פירש מן האשה חמש עשרה שנה מקודם, אלא ודאי דאין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא הי' חוטא, וא"כ חזא בנבואה על אותן ט"ו שנים שחי' דעתיד להוליד בנין דלא מעלו וא"כ חוזר קושית התוס' היאך מוכח דמשלו הוסיפו לו אפי' לא הוסיפו משלו וחיה כבר כל שנותיו שנגזר לו מה שלא נתקיימה הנבואה לפי שחטא, ואלו לא חטא ונשא אשה בשנים הקודמים הי' מוליד:
לכן נ"ל לבאר לענ"ד באופן אחר, ונקדים מה דלכאורה צריך להבין לר"ע דס"ל דליכא הוספה בשנים, א"כ היאך יפרש הכתוב (משלי יא) יראת ד' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, ובשלמא מה דאמר שנות רשעים תקצורנה ניחא, והוא דאם לא זכה פוחתין לו אבל היאך משכחת דמוסיפין, וביותר תמוה הא דאיתא במדרש (קהלת) ד"א עת ללדת כו' אם זכה משלים שנותיו אם לאו פוחתין לו דכתיב יראת ד' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה כך דברי ר"ע א"כ הרי הכתוב סותר לדברי ר"ע דאמר דליכא הוספה בשנים וא"כ היאך ראי' מה דסותר לדבריו:
ויובן עפ"י מה דאמרינן בחגיגה (דף ה) סוף סוף האי שנים מאי עבדית לי' אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במילי' מוסיפין לי' והוי חילופי' והקשו התוס' דמשמע שמוסיפין וא"כ היאך ניחא אליבא דר"ע דס"ל דאין מוסיפין, ותרצו דאין זה הוספה כיון שנגזר לשום אדם, וע"כ שפיר אמר יראת ד' תוסיף ימים וכ"ת היאך משכחת הוספה ע"ז אומר ומסיים ושנות רשעים תקצורנה, וא"כ שפיר הביא ר"ע ראי' לדבריו דאין מוסיפין, והוא דהרי מהכתוב מוכח דלא משכחת הוספה רק אי שנות רשעים תקצורנה וא"כ נגזר האי שנים לשום אדם, וע"כ בזה משכחת דמוסיפין כמש"כ התוס' וזהו נמי מה דכתיב (תהלים קט) יהיו ימיו מעטים, פי' פחות ממה שנקצב לו, וא"ת האי שנים מאי עביד ע"ז אמר פקודתו יקח אחר, אך כל זה מצינן לומר דמשכחת הוספה רק אצל הדיוט דמצי לעבור אמילי' ולמחול על כבודו, אבל מי שאינו רשאי למחול על כבודו לא מצינן לומר כן:
ועתה ניחא מה שהקשתי דלמאי רצה ישעיה דחזקי' יבוא אליו משום דרצה זאת לטובת חזקי', והוא דישעיה סבר דלא נקרא מלך כיון דלא מלך רק על ב' שבטים וא"כ רשאי למחול על כבודו להיות מעביר על מדותיו, וע"ז אמר ישעי' מי יתן דליתי חזקי' גבאי ויהיה מעביר אמילי', ועי"ז יוכל להשיג הוספה בשנים, אבל חזקי' החזיק א"ע כמלך וע"כ ס"ל דאינו רשאי למחול על כבודו כיון דמלך קודם לנביא וכנ"ל וע"כ אמר ישעי' לחזקי' כבר נגזרה גזירה והוא כמש"כ הטו"א (ר"ה דף יח) היאך נקרע הגז"ד של חזקי' דליכא למימר דהוי בעשי"ת בין ר"ה ליוה"כ דהרי חלה בניסן ומיד לאחר שנקרע הגז"ד שלו בו ביום גופא אמר ישעי' הנביא ביום השלישי תעלה בית ד' והי' בליל א' של פסח כו' ותירץ דמלך שאני ושקול כצבור וכמ"ש שלמה המעה"ש לעשות משפט עבדו ומשפט עמו וגו' וכן מפורש בירושלמי דמלך יש לו דין ציבור, וע"כ ישעי' לפי סברתו אמר כבר נגזרה גזירה, אבל חזקי' דהחזיק א"ע למלך השיב לו כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' כו' אל ימנע עצמו מן הרחמים וע"ז אמר מי כהחכם גו' ומי יודע פשר דבר וגו' שבאמת שניהם נתכינו לשם שמים וכנ"ל שישעי' הי' מכוין בכדי שיהיה חזקי' עי"ז מעביר במילי' במה שיבוא אצלו ויוכל להיות עי"ז הוספה בשנים אך חזקי' החזיק א"ע למלך ע"כ אמר שאינו רשאי למחול על כבודו:
ונקדים עוד מה שחקרנו לעיל היאך מהני תשובה באם שעבר אחד ולא קיים מצות עשה, והוא דבשלמא אם אחד עבר ח"ו על מצות ל"ת, ועשה תשובה, אזי אמרינן דמחל הקב"ה והרי הוא כאלו לא עבר, אבל היאך מהני תשובה על מ"ע דהיאך נוכל לומר דחשבינן כאלו קיים המ"ע דהרי מ"מ לא עשה ולא נתקיים המ"ע, וכל תכלית מה שברא הקב"ה את העולם ע"כ הוא רק בשביל קיום המ"ע, דאי מחמת קיום מצות ל"ת לא היה מהצורך לברוא את העולם דהרי אם לא הי' נבראו לא הי' עוברים ג"כ על הל"ת והארכנו בזה, ותרצנו דע"כ מוכרחין אנו לומר דכמו דע"י תשובה נמחל החטא מעיקרא והוי כמו שלא חטא כלל, כמו כן הוא הדין דעוקרים הזמן למפרע ולא מחשבינן לי' הזמן שעבר ונותנים לו זה הזמן גופא שעבר, וזהו מה דאמרינן ביומא (דף פו) אמר רשב"ג אר"י גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר ובשוב רשע מדרכו חי' יחי' פי' כיון שעושה תשובה א"כ כל ימיו שעברו וחטא בהם אינן נחשבים לו ונותנים לו הזמן שנקצב לו מחדש וע"ז כתב השיבנו ד' אליך וגו' חדש ימינו כקדם פי' כמו שנקצבו לו בשעת לידה כדי שיהי' ביכלתו ובאפשרו לקיים המ"ע שהיו עליו לקיים וא"כ ניחא מה שהקשיתי לעיל דהא תינח דמהני תשובה על מצות ל"ת, אבל מה תקנה יש למי שעבר על מ"ע דז"א דכיון שעושה תשובה לא חשבינן לי' גם הזמן שעבר וא"כ הרי יכול לקיים באותן שנים הנוספים נגד הזמן שעבר מה שלא קיים:
ועתה יבואר כל הדקדוקים, כיון שבא ישעי' ואמר לחזקי' צו לביתך כי מת אתה ולא תחי' ואמרינן (שם בברכות) דשאל מאי כולי האי, והשיבו משום דלא קיים המ"ע דפו"ר, ולא כמו שעלה על דעתו דכיון דחזי דנפקא מיני' בנין דלא מעלי ע"כ פטור הוא, וע"כ כיון ששמע חזקי' דנכשל בעון עשה ע"כ ויבך בכי גדול דאמר בלבו שמא אינו מועיל תשובה ע"ז, ועוד דהוספת שנים לא מצי להיות אצלו כמו שבארתי לעיל, ולא מצי לנחם א"ע בזה שהוא מלך דדלמא טעי בזה והצדק עם ישעי' דאין דינו כמלך וכנ"ל וא"כ מאחר שאמר לו ישעי' כבר נגזרה גזירה הרי לאחר גמ"ד לא מצי לעקור את הגזירה רק בעשי"ת כמו דמבואר (שם ביבמות) וע"כ דבר שלח ד' ביד ישעי' הנביא ואמר שוב ואמרת אל חזקי' נגיד עמי פי' דנקרא שפיר מלך וע"כ יוכל לעקור הגז"ד אף באמצע השנה וכמ"ש לעיל דמלך יש לו דין ציבור ואז תוכל לומר לו כה אמר ד' אלהי דוד אביך הוא לרמז על מה דאמר חזקי' כך מקובלני מבית אבי אבא כו' ואח"ז תאמר לו שמעתי את תפלתך וגו' והוספתי על ימיך וגו'. ויאמר חזקי' בלבו כבד לי להאמין זאת, חדא דהיאך מצי להועיל תשובה על מ"ע, וביותר דלפי שיטתו לא מצי להיות אצלו הוספה בשנים, וע"ז אמר לישעי' מה העת כי ירפא לי ד' פי' כיון דאמר לו נבואה שסותר אהדדי וכנ"ל וע"כ שא ליתן לו אות ע"ז אך שוב אמר חזקי' בלב דמצינן לומר כמו שבארתי דע"י תשובה לא מחשבינן לו הזמן שעבר ונותנים לו אותן השנים שעברו וע"כ לא מקרי הוספה ולכן כאשר הראה לו האות הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות, ע"ז אמר חזקי' נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל עשר מעלות אחורנית, וע"ז הראה לו הקב"ה אות שחזרה החמה עשר מעלות אחורנית להיות לו לסימן שיתנו לו הזמן שעבר מחדש. והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:
[טו] ויאמר ישעיהו אל חזקיהו שמע דבר ד':
[טז] הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה וגו':
[יח[ ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקח והיו סריסים בהיכל מלך בבל:
[יט] ויאמר חזקיהו אל ישעיהו טוב דבר ד' אשר דברת ויאמר הלא אם שלום ואמת יהיה בימי:
יש לדקדק א) היתכן כי אחרי שלא יותר דבר מאוצרותיו ואוצרות אבותיו ובניו יהיו סריסים, לטובה יחשב בעיניו? ב) הנה רש"י ז"ל פי' דטוב דבר ד' הוא מאחר שבימיו יהי' שלום, וגם זה חסירה מלח חסירה תבלין כי הלא אף איש פשוט יעבור ארחות ימים ויסכן את נפשו בעד הצלחת ואושר בניו, ומלך צדיק כחזקי' לא ישים אל לבו צרת בניו שישארו אחריו בעירום ובחוסר כל במצור ובמצוק, ויסכים עוד ע"ז כי טוב דבר ד', ואם שלום יהי' בימיו אין לו לדאוג כלל על בניו היתכן?
ויתבאר בטוב טעם, דהנה משמעות של הנבואה הוא שרק לאחר מותו תתחיל הרעה, אבל בימיו יהי' שלום, וע"ז אמר שהטובה בודאי תתקיים כמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה ע"פ שבירמי' "הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הדבר אשר שלחו ד' באמת" וא"כ לטובה הוא שלום ואמת, ואעפ"י שהנבואה היה ג"כ לרעה, אך לרעה מועיל תשובה, והקב"ה חוזר מהרעה, אעפ"י שענין הטובה נשמע מהנבואה אשר לרעה אעפי"כ פלגינן דבורא שלרעה לא תתקיים והטובה שמוכח ממנה יתקיים, וה"נ אעפ"י שמעיקר הנבואה יחזור אם יעשה תשובה, אעפי"כ מהטובה בודאי לא יחזור וע"ז אמר טוב דבר ד' וגו' שלום ואמת בימי, אבל על הרעה לא קאי הקרא דלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, אלא אם עושין תשובה חוזר. ואפשר לבאר נמי בזה הא דכתיב (שמואל ב' ז') ויאמר דוד מי אנכי כי הבאתני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ותדבר אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם וגו' וצריך להבין מהו ותדבר אל בית עבדך למרחוק אבל יבואר עפ"י שהרמב"ם בהקדמתו לזרעים הקשה דאם לטובה אינו חוזר אעפ"י שהוא על תנאי א"כ אמאי אמרינן בברכות (דף ד') וירא יעקב מאד אמר שמא יגרום החטא הא לטובה אינו חוזר אפי' על תנאי וכתב לתרץ דזה דוקא בין הקב"ה ובין הנביא אבל לא שיאמר הקב"ה להבטיח לבני אדם בשורה טובה:
וזהו שאמר דוד ותקטן עוד זאת בעיניך ותדבר אל בית עבדך למרחוק פי' לא שההבטחה הי' בינו לבין דוד אלא הבטיחו עפ"י הנביא, וזה מוכרח להתקיים, וע"ז אמר וזאת תורת האדם, פי' שאם מבטיח לאחר ע"י הנביא זהו מוכרח להתקיים, דאל"ה איך אמרה תורה שאם לא יבוא הדבר שאמר הנביא הוא נביא שקר אולי חזר בו הקב"ה אלא ודאי שהטובה שהבטיח ע"י הנביא לאחרים אינו חוזר, ועוד אפשר לומר דוזאת תורת האדם קאי על מה שאמר לו כי ימלאו ימיך וגו' הוא יבנה בית לשמי וגו' אני אהי' לו לאב והוא יהי' לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, ועז"א וזאת תורת האדם שלטובה בודאי לא יחזור ואעפ"י שאמר לרעה ג"כ אשר בהעותו וגו' אבל זה תלוי בהאדם עצמו שאם ישוב יחזור בו הקב"ה ועז"א וזאת תורת האדם שהבחירה תלוי באדם שאם ישוב מיד יקבלו ויחזור מן הרעה, וא"כ נתבאר דהטובה שיצתה מפי הקב"ה לא יתבטל, אעפ"י שהיה הנבואה על הרעה אעפי"כ על הרעה אפשר שיתבטל, ועל הטובה בודאי תתקיים אף דהיה במאמר אחד ולא אמרינן כיון שנתבטל הנבואה מחמת הרעה שיש בה א"כ הטובה נמי לא יקוים, ובזה יתבאר הכתוב לא איש אל ויכזב וגו' וכמו דאיתא בירושלמי שלטובה לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ולרעה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, ואפשר לפרש עוד בכונת הכתוב לא איש אל ויכזב פי' שאם אומר על אדם אחד מקצת לטובה ומקצת לרעה, וא"כ באדם אחד אמרינן כיון שנתבטל במקצת נתבטל כולו, ואע"ג דאמרינן בגטין (דף ט) דפלגינן דיבורי' כמו שסובר רבא, אעפי"כ הא אמרינן בב"ב (דף קלד) דבתרי גופא פלגינן, בחד גופא לא פלגינן, וא"כ בחד גופא כיון דנתבטל במקצת נתבטל כולו, לכן ע"ז אמר לא איש וגו' ובן אדם ויתנחם פי' שלטובה אינו חוזר, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה אעפ"י שיש באותה נבואה ענין לרעה שלא יעשה ולא יקימנה דהא לרעה חוזר וא"כ הוי אמינא כיון שחוזר מהרעה מחמת תשובה ע"כ יחזור מהטובה ע"ז אומר לא איש אל ויכזב וגו', דבבני אדם אמרינן כיון שנתבטל במקצת נתבטל בכולו אבל בהקב"ה אף שיש באותה ענין חצי נבואה לרעה שלא יעשה ולא יקימנה בכ"ז לגבי הטובה לא בטל ולגבי הטובה לא יכזב ולא ינחם, ולא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה שאף באדם אחד יפלג דיבורו, שהרעה שבהנבואה לא יעשה ולא יקימנה אם ישוב בתשובה, והטובה יהיה אמת ונכון וקים: