אור ברסלב

ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא

מלכים א

שמואל ב

פרק ב

[כח] והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה וגו' וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח:

[כט] ויגד למלך שלמה כי גם יואב אל אהל ד' והנה אצל המזבח וישלח שלמה את בניהו בן יהוידע לאמר לך פגע בו:

[ל] ויבא בניהו אל אהל ד' ויאמר אליו כה אמר המלך צא ויאמר לא כי פה אמות וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני:

[לא] ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו וגו' [לב] והשיב ד' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים וגו' את אבנר בן נר וגו' ואת עמשא בן יתר וגו':

יש לדקדק טובא א) דהנה מהכתובים האלה משמע כי יען שהי' בקשר המרד עם אדוני' ופחד לנפשו מחמת המלך לכן נס אל אהל ד' להנצל בזה. כמו שעשה אדוניהו, שהמזבח קולט (וכמו שכתב הרלב"ג וז"ל הנה כבר נתבאר בתורה שהמזבח קולט וכו' ואדניהו בא שם, כי שם לא היה מפחד משלמה שיהרגנו, והיה המקום ההוא לו לקלוט עד שיבטיחו המלך שלא ימיתנו עכ"ל) וכן משמע פשט הכתוב שאחריו שבניהו הנשלח במצות המלך להמית את יואב אמר כה אמר המלך צא (פי' מאחר שהמזבח קולט א"א לקיים דבר המלך אם לא שיצא משם) וא"כ יוקשה איך אמר יואב לא כי פה אמות הלא במקום המזבח אי אפשר להמיתו? ב) תשובת בניהו לשלמה כה דבר יואב וכה ענני אין לו מובן וכבר הרגיש רש"י ז"ל בזה בסנהדרין (ד' מט) שכ' וז"ל כה דבר יואב וכה ענני משמע דבר וענייה הרבה ובקרא רק כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא? וגם ברד"ק הרגיש בזה וכתב וז"ל ואפשר שאמר לו דברים אחרים ותכלית הדברים לא כי פה אמות עכ"ל. ג) תשובת המלך לבניהו עשה כאשר דבר ופגע בו, הוא כפילת דברים. ד) וקברתו, בכאן הוסיף קבורה מה שלא הזכיר בפעם הראשון וצריך טעם לזה. ה) מה שהוסיף שלמה בפעם השני והשיב ד' את דמו, אשר פגע בשני אנשים צדיקים וגו' את אבנר וגו' ואת עמשא וגו' משמע ששלמה המיתו לא מפני שהי' עם הקושרים במרידה רק בא לקיים צואת אביו שציוה לו וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב וגו' לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם ועשית כחכמתך ולא תרד שיבתו בשלום שאולה, והוא סותר לכאורה משמעות פשטות הכתובים דלעיל? ו) מתחילה אמר וקברתו משמע בעצמו, ואח"כ כתיב ויקבר בביתו משמע ע"י אחרים?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י דאיתא במכות (ד' יב) אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב וינס יואב אל אוהל ד' ויחזק בקרנות המזבח, טעה שאינו קולט אלא בגו, והוא תפס בקרנותיו, טעה שאינו קולט אלא בית עולמים והוא תפס מזבח שילה, אביי אמר בהא נמי מיטעי טעי שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא היה זר, ומקשים למה לא חשב שטעה שאינו קולט אלא דוקא שוגג והוא היה מזיד, וכתב הפ"מ (בירושלמי פ"ב דמכות) שבתשובת הרשב"א (סי' תקכ"ד) השיב ע"ז וז"ל כבר ראית שרש"י ז"ל פי' דמזיד שאמר הכתוב מעם מזבחי תקחנו למות, מעם מזבחי ולא מעל מזבחי (ביומא דף פה) ובהא כבר אמרו שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו כו'. וכתב עוד ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל אפשר דמזיד שאמרה תורה מעם מזבחי היינו דוקא נידון בסנהדרין כדכתיב תקחנו למות, ואינו אלא בעדים והתראה אבל בנידון במשפטי המלוכה אפי' במזיד קולט עכ"ל אבל א"כ קשה הא דאמר אביי שטעה בהא שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא היה זר דבנידון במשפטי המלוכה קולט אפי' לזר, כמש"כ הרמב"ם (בספ"ה מה' רוצח ה' י"ד) וז"ל אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדיני מלכות וכו' וברח למזבח ואפי' היה זר הרי זה ניצול, ואין לוקחין אותו מן המזבח למות לעולם אא"כ נתחייב מיתת ב"ד בעדות גמורה ובהתראה כשאר כל הרוגי ב"ד תמיד, וא"כ אמאי אמר אביי שטעה בזה:

ונראה ליישב עפ"י דאיתא בסנהדרין (ד' מט) אתיוה ליואב דייני' א"ל מ"ט קטליתי' לאבנר כו' מאי טעמא קטליתי' לעמשא כו' והקשו בתוס' וא"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלי' לעמשא, הא בעי התראה, ואפי' למ"ד חבר א"צ התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהי' חושבו מורד במלכות והו"ל שוגג, וי"ל דלא תחייב אלא משום הא גופי' דהוי מורד במלכות, וא"כ משמע מהתוס' דבדין סנהדרין מיחשב יואב שוגג ורק נתחייב משום דהוי מורד במלכות, אבל יואב נידון לא בדין המלך רק אצל סנהדרין, וא"כ ניחא לאביי שחשב שטעה בהא שאין המזבח קולט לזר, כיון דנתחייב עפ"י סנהדרין ואז אין המזבח קולט אצל זר, ולא חשב שטעה ג"כ במה שאינו קולט אלא שוגג והוא היה מזיד, דלפי דברי התוס' היה יואב שוגג. ואפשר לומר טעמי' דר"י א"ר מה שלא חשבו הא דאביי דרב סובר דיואב נידון מדין המלך וכדמשמע מסוגיא (דף מח) בפלוגתא דהני תנאי ת"ר הרוגי מלכות נכסיהון למלך הרוגי ב"ד נכסיהון ליורשים ופריך בגמ' בשלמא למ"ד נכסיהון למלך היינו דכתיב וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח וכתיב ויאמר לא כי פה אמות, ופירש"י וז"ל ביואב כתיב לא אהיה נידון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך אלא למ"ד נכסיהון ליורשים מאי נפקא לי' מינה, אלמא דהני תנאי סברי שיואב נידון במשפטי המלוכה, ובנידון במשפטי המלוכה פסק הרמב"ם דמזבח קולט, ואפי' היה זר ה"ז ניצול משו"ה לא חשב רב הא דאביי ונקדים עוד מה שנראה לבאר בהא דאמרינן בסנהדרין (שם דף מח) וישב בניהו את המלך לאמר כה דבר יואב וכה ענני, אמר לי' זיל אימא לי' תרתי לא תעביד בהאי גברא אי קטלית ליה קבל לטותא דלטי' אבוך ואי לא שבקי' דליקו בלטותא דלטי' דוד אביך ואהא פירש"י בד"ה כה דבר יואב וכה ענני משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב עכ"ל רש"י ונ"ל פירושו דק"ל לרש"י מנ"ל להגמ' למידרש לי' תרתי לא תעביד בהא גברא אי קטלת כו' דילמא הא דכתיב וישב בניהו וגו' הוא בפשטות שהודיעו תשובת יואב שמיאן לצאת מן המזבח ויאמר לא כי פה אמות, וע"כ נדחק רש"י בפירושו ודייק מהא דכתיב כה דבר יואב וכה ענני משמע דבר וענייה הרבה ומזה דריש בגמ' שמלבד תשובה הפשוטה של יואב לא כי פה אמות, עוד היו ביניהם חלופי דברים הרבה, ודרשו שא"ל תרתי לא תעביד בהאי גברא:

אבל עדיין הדבר צריך תלמוד אם דברי יואב שא"ל זיל אימא לי' תרתי לא תעביד בהאי גברא הוא בקשת חסד מאת המלך היה לי' לבקש מאת המלך שיגדיל את חסדו ולא להמיתו כלל כמו שהמלך הטה את חסדו לאדוניהו אלא ע"כ דינא קא"ל שעפי"ד לא יוכל לדונו בתרתי במיתה ובלטותא, כשם שאמרינן היכא שמחויב בתרי קטלא אמרינן קלב"מ וה"נ המיתה פוטר הלטותא כי קלב"מ, וא"כ אחרי שיואב בעצמו פסק את הדין לידון בחמורה וכדכתיב ויאמר לא כי פה אמות וא"כ צריך להבין למה לא המיתו בניה מיד, אחרי כי הוא שלוח מאת המלך להמית את יואב, וע"כ שבחליפות הדברים שהיו ליואב עם בניהו בהא דא"ל תרתי לא תעביד בהאי גברא נתעורר ספק אצל בניהו, עד שלא החליט בעצמו להמיתו הפעם, בטרם ימסור מתחילה דברי יואב להמלך ויצוהו שנית וא"כ צריך להבין מהו הספק של בניהו:

ונראה לומר דאימתי אמרינן דבתרי דיני לא דיינינן וקם לי' בדרבה מיני' הנ"מ בנידון בדיני סנהדרין, אבל היכא דנידון בדין המלך אז לא אמרינן קלב"מ, ונידון בתרי דיני, ואפשר לומר דבהא פליגי הני תנאי שהבאתי לעיל דמאן דאמר הרוגי מלכות נכסיהון למלך, והרוגי ב"ד נכסיהון ליורשים, סובר האי חילוקא, שבדיני סנהדרין אמרינן קלב"מ ומשו"ה כיון דמחויב קטלא, שוב לא קנסוהו גם בממונו ומשו"ה נכסיו ליורשיו, אבל בהרוגי מלכות לא אמרינן קלב"מ, וקנסוהו גם בממונו, ומשו"ה נכסיו למלך, ומאן דאית לי' דגם בהרוגי מלכות נכסיהון ליורשים לא סבר האי חילוקא, ולעולם, בין בנידון בדיני סנהדרין ובין בנידון בדיני המלך לא מחייבינן בתרי דינא, וא"כ האי דרשא דדרשינן שא"ל יואב לבניהו תרתי לא תעביד בהאי גברא מטעמא דבתרי דיני לא דיינינן, אזלא אליבי' דמ"ד הרוגי מלכות נכסיהון ליורשין, וסובר דגם בנידון במשפטי המלך אמרינן קלב"מ, אבל למ"ד דהרוגי מלכות נכסיו למלך אלמא דלא אמרינן קלב"מ, וקנסו גם את ממונו יוכל לדונו גם בתרי דיני:

אולם יש לומר דהך דרשא תרתי לא תעביד וכו' סלקא שפיר גם אליבא דמ"ד דהרוגי מלכות נכסיהון למלך, ויואב רמז לבניהו כי לא יקבל דינו של שלמה, רק דין של סנהדרין, ואז לא יוכל להתחייב בתרי דיני וכדאיתא בירושלמי (פ"ב דמכות) אמר רבי תנחומא לסנהדרין ברח כהדא דתניא הרוגי ב"ד נכסיהון ליורשין הרוגי מלכות נכסיהון למלך, אמר יואב מוטב שאהרג בב"ד וירשוני בני ואל יהרגני המלך ויירשני כו' ומנין שהיו סנהדרי גדולה אצל המזבח שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי מה כתיב תמן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם עכ"ל:

ובהקבץ כל האמור, יתפרשו הכתובים כמין חומר, והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניהו, פי' גם ליואב הגיעה השמועה כי אכן נודע הדבר בחצר המלך כי הוא נטה אחרי אדניהו, ואם כן כיון שהוא מורד במלכות אין לו הצלה כי אם אצל המזבח, ואעפ"י שהוא זר ואעפ"י שהוא מזיד בכ"ז המזבח קולטו וכדפסק הרמב"ם שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדיני מלכות וברח למזבח ואפי' היה זר ה"ז ניצול לכך וינס יואב אל אהל ד' ואולי יחון אותו המלך כשם שחנן לאדניהו, וישלח המלך את בניהו לאמר לך פגע בו, תיבת לאמר, הוא רמז לבניהו, כי ישכיל לעשות בכל אופן שהוא להמית את יואב ואעפ"י שהוא אצל המזבח לא יהי' לו הצלה, וידונו בדין סנהדרין כי אז אין המזבח קולט אצל זר, ויבא בניהו ויאמר כה אמר חמיך צא, פי' הודיעו כי כלה ונחרצה מאת המלך להרגו, ומכיון שהוא נידון בדבר המלך ואז המזבח קולט אפי' זר, ע"כ א"א לקיים דבר המלך אם לא שיצא משם, ויאמר לא כי פה אמות פי' אחרי שחנינה לא ניתן לי מאת המלך מוטב שאהיה נידון בדיני סנהדרין "ופה אמות" כלומר בדיני סנהדרין אין המזבח קולטי, כיון שאני זר, וגם בהיותי פה יוכלו לחייבני, ומכיון שסוף סוף יוצא אני ליהרג ע"כ מוטב שאהרג בב"ד, וירשוני בני, כלומר כי אז לא יוכלו לדוני בתרי דינין. וא"כ מה נעים לחכנו דרשת חז"ל בזה דא"ל לבניהו זיל אימא לי' תרתי לא תעביד ההוא גברא, אי קטלת לי' קביל לטותא דלה' אבוך, ואם לא שבא' עליהו בלמותא דלטי' אבוך, כי אולי לא ימאן לקבל הלטותא על עצמו כדאמרינן בסנהדרין (ד' מח) דבאמת כל קללות שקלל דוד את יואב נתקיים בזרעו של דוד עיי"ש:

והנה כששמע בניהו את דברי יואב בהאי חידושא דחדית "תרתי לא תעבד ביה'' בא במבוכה גדולה, איך יצלח בידו כעת לקיים את דבר המלך כרצונו, הן אמנם המלך רמז לו שישכיל בכל אופן שהוא להרוג את יואב, וע"כ רשאי לדונו בדין סנהדרין, אבל לקבל ממנו הלטותא דלטיי' דוד ירא מאד לנפשו פן לא יהיה לרצון לפני המלך, וע"כ נפל על המצאה חדשה לדונו בדין סנהדרין למען לא יהיה המזבח קולטו, ובכל זאת לא יקבל ממנו הלטותא היינו שלא לדונו במה שמרד והיה בקשר עם אדוניהו שאז לא יוכל לדונו בתרי דיני, כיון שהוא משם אחד שפגע בכבוד המלך, אמרינן בדיני סנהדרין קלב"מ, וע"כ דייני' בעונש מיתה על שהרג את אבנר ועמשא, ואז לא יהיה פטור מן הלטותא והוי כעין מה שאמרו מיתה לזה ותשלומין לזה דלא אמרינן קלב"מ (עיי' בתוס' כתובות ד' ל' ובב"ק ד' ל"ד עיי"ש) וזהו מה דאמרינן בסנהדרין (ד' מט) אתיוה ליואב מ"ט קטליתי' לאבנר כו' מ"ט קטליתי' לעמשא, אולם כשנידון לפני הסנהדרין בדבר הריגת אבנר ועמשא לא נתחייב יואב וכקושית התוס' שם בד"ה מאי טעמא שהקשו היאך נתחייב יואב במאי דקטלי' לעמשא הא בעי התראה, אמנם אאמו"ר הגאון זצלל"ה תרץ את קושית התוס' שיכלו לחייב את יואב בדין כיפה, וכדפסק הרמב"ם (פ"ד מה"ר הלכה ח') ההורג נפשות שלא בעדים או שהרג בפני עדים בלא התראה כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שצרו מעיהם ואח"כ מאכילין אותם שעורים עד שתבקע כריסם מכובד החולי, ולכאורה כיון שהוא שלא בהתראה, והלא לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וא"כ דלמא הוא שוגג, וע"כ מוכרחין אנו לומר דאם ידעינן באומדנא דמוכח שהוא מזיד אעפ"י שלא היה התראה ממש מכ"מ מחייבין אותו בדין כיפה, וא"כ ביואב שהדברים מוכיחים שמשום שנאה הרג את עמשא אעפ"י שלא היה התראה מכ"מ חייב הוא דין כיפה דלכיפה לא בעי התראה וא"כ כיון שעל אבנר ועמשא אי אפשר לחייב אלא בדין כיפה אי אפשר להמיתו מיד ולא יתקיים רצון המלך, וספק זה עורר את בניהו לבלי לעשות דבר עם יואב בטרם ישאל את פי המלך וזהו הבאור וישב בניהו את המלך וגו' כה דבר יואב וכה ענני כלומר דבר וענייה הרבה (פירש"י בסנהדרין הנ"ל) בענין דתרתי לא תעבד לי' וחילופי דברים שהי' ביניהם כשדנו בדבר הריגת אבנר ועמשא ומאחר שלא היה התראה הו"ל שוגג ובשוגג המזבח קולטו גם בדיני סנהדרין, ובשום אופן א"א להמיתו מיד רק לחייבו בדין כפה שאז לא בעי התראה, ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר כלומר לדיינו בדין סנהדרין למען לא יהיה המזבח קולטו, אבל לא בדין כיפה אלא ופגע בו מיתת סייף דוקא, והוסיף עוד וקברתו כלומר בקבורת אבותיו, אע"ג דהרוגי ב"ד לא היו נקברים בקברות אבותיו היינו טעמא כיון דבדין קא מיקטיל לא הוו להו כפרה ואין קוברין רשע אצל צדיק, אבל הרוגי מלכות כיון שלא בדין קא מיקטיל הוי כפרה מיד ונקבר בקבורת אבותיו (עיי' בסנהדרין ד' מ"ז וברמב"ם הל' אבל הלכה א) אבל הכא יוכל להקבר בקבורת אבותיו כיון דעפ"י דין סנהדרין א"א להרגו בסייף אלא בדין כיפה מאחר שהוא נידון ע"ד הריגת אבנר ועמשא והתם לא הוי התראה, ורק בדין כיפה לא בעי התראה, וכיון דמיקטל בסייף מיקרי נמי שלא בדין קא מיקטיל והו"ל כפרה מיד וא"כ יוכל להקבר בקברות אבותיו. וזהו מה שהוסיף שלמה בפעם השני והשיב ד' את דמו וגו' אשר פגע בשני אנשים גו' אבנר ועמשא. והנה בניהו היה כהן והיאך צוה לו שלמה להרוג את יואב אך ע"כ צ"ל דבניהו לא שוויי' אלא גוסס ובנזיר דף מ"ג איתא דאדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפי' מגויד ואפילו גוסס עיי"ש ולכן ניחא דלא צוה לו רק ופגע בו כלומר דלשווייא גוסס, ולכן לא אמר שלמה רק ופגע בו ובאמת כתיב אח"כ רק ויפגע בו ואח"כ צוה לאחרים לגמור מיתתו ולקברו ולכן ניחא דכתיב (וכ"מ גרלנ"א ויקבר ע"י אחרים כי בניהו בעצמו אסור הי' לגמור מיתתו ולקברו באשר הי' כהן וכנ"ל, ויותר ניחא עפ"י מה שתרגם יהונתן "ושליט בי'" על ופגע בו, ור"ל שרק השליטו עליו בענין מיתת יואב והוא בעצמו לא המיתו כי הוא הי' כהן רק שלמה השליט את בניהו להמית את יואב, והוא כפתור ופרח

פרק יא

[א] והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגו'

יש לדקדק מדוע פרט את בת פרעה לבד. האם איננה בכלל כל הנשים הנכריות עד שהוצרך לפורטה:

הנה רש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב וז"ל לפי שהיתה חביבה עליו מכלם מנאה לעצמה וכן ויפקרו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל עכ"ל. ולי נראה ליישב בטוב טעם עפ"י מה דאמרינן (יבמות דף עו) מתיב רב יוסף ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים גיורי גיירה. והא לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, מידי הוא טעמא אלא משום שלחן מלכים והא לא צריכי ופירש"י שהרי בת מלך היתה ותיפוק לי' דהא מצרית ראשונה היתה כו' וא"כ בכל הני נשים מואביות עמוניות היו אסורות מצד שלא היה גירותן באמת כי אם לשם גדולה אבל בת פרעה היה גירותה באמת שלא היתה צריכה לכך אלא החטא היה שהיתה מצרית, ולכן אמר והמלך וגו' אהב נשים נכריות רבות בהם הי' החסרון שהיו נכריות מצד שאין גירותן גירות כי כונתן לשם שלחן שלמה, ואת בת פרעה בה לא הי' החסרון מצד עצם הגירות דהא לא היתה צריכה להתגייר מפני שלחן שלמה, באשר היא בת מלך, אבל בה יש חסרון אחר שהיא מצרית ראשונה, ויען שאינה דומה לשאר נשים נכריות ע"כ פרטה בפני עצמה:

פרק יד

[א] בעת ההיא חלה אביה בן ירבעם:

[ב] ויאמר ירבעם לאשתו קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם והלכת שלה הנה שם אחיה הנביא הוא דבר עלי למלך על העם הזה:

[ד] ותבא בית אחיה ואחיהו לא יכל לראות כי קמו עיניו משיבו:

[ו] ויהי כשמוע אחיהו וגו' ויאמר באי אשת ירבעם למה זה את מתנכרה ואנכי שלוח אליך קשה:

[י] והכרתי לירבעם וגו' ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תמו [יד] והקים ד' לו מלך על ישראל אשר יכרית את בית ירבעם זה היום דמה גם עתה:

יש לדקדק א) הא עצת ירבעם לאשתו שלא יכירוה שהיא אשת ירבעם הי' מפני כי נתבאר לו שאחיהו שנאהו על שסר לבו מאחרי ד', וכמש"כ הרלב"ג, ואם הי' יודע זאת אחי' מראש שיתהפך לחוטא ומחטיא בודאי לא הי' דבר טוב עליו למלך וא"כ מה לו להזכיר עתה שהוא דבר עליו למלך אז בהיותו צדיק, כאלו הי' גם זה סיבה ותועלת לרפאות מחלת בנו, גם היום, שהוא חטא ומחטיא את הרבים? ב) מה לו להזכיר שעיניו קמו משיבו, אם בכדי שהוא סבה שלא הכירה הא גם אם הי' רואה כאחד האדם לא הי' מכירה כי שנתה פני' עד אשר לא הכירו שהיא אשת ירבעם ג) מ"ש זה היום ומה גם עתה הוא קשה ההבנה ורבו המבארים בזה זה אומר בכה וזה אומר בכה:

ויתבאר בטוב טעם בהקדם מאמרם ז"ל במגילה (דף נח) שאל רבי את ריב"ק במה הארכת ימים כו' א"ל מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע דאר"י אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע שנאמר לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט עליך ואם אראך גו' ר"א אמר עיניו כהות שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, רבא אמר מהכא שאת פני רשע לא טוב, והנה אמרינן בב"ב (ד' קכא) אחיה השילוני הי' מיוצאי מצרים עיי"ש וא"כ מדהאריך ימים כ"כ אזי בודאי לא הסתכל בדמות אדם רשע ולא הסביר לו פנים, ולכן אל תתמה על החפץ דאף שדבר עלי למלך והסביר לי פנים, בכל זאת כעת אני אומר לך השתנית, יען כי אז הייתי צדיק ולכן הסביר לי פנים אבל כעת אחרי אשר יודע הוא כי סרנו מאחרי ד' בטח לא יסביר לנו פנים, ואם תבואי אליו וידע כי את אשתי בודאי לא יביט אליך ולא יראך ולא יסביר לך פנים ובפרט להתפלל בעד בננו זה החולה, ע"כ לך והשתנית, כי בלא"ה לא יחפוץ לראותך כי זהו מידתו והראי' שהאריך ימים כ"כ כנ"ל:

ולכן מספר הכתוב ואחיהו לא יכול לראות לא מפני שהסתכל בדמות אדם רשע חלילה רק כי קמו עיניו משיבו חסרון הראות הי' רק מצד שיבו, וע"ז אמר לה הנביא לאשת ירבעם למה את מתנכרה ואנכי שלוח אליך קשה, והוא כי כל ההתנכרות הוא כדי להסביר לך פנים ולהתפלל עבורך אבל כל יגיעך לריק כי אינני יכול כי אנכי שלוח אליך קשה:

ואמר לה כי זה לבדו יבוא לירבעם אל קבר, אשר יכרית זה היום ומה גם עתה, והיותר מחוור בזה פירש"י שפירש הבנים שהיו עד עתה והבנים אשר יולדו עכ"ל אשר פירושו מתאים ומוטעם עם דברי חז"ל ביבמות (דף נה) ואיצטריך למכתב ערירים יהיו וערירים ימותו וכו' דאי כתב רחמנא ערירים יהיו הו"א עד חטאיו אבל מחטאיו ואילך לא כתב רחמנא ערירים ימותו ואי כתב רחמנא ערירים ימותו הו"א מחטאיו ואילך אבל מעיקרא לא צריכי, וזהו הענין ששלח ירבעם את אשתו שיתפלל עליו אף שידע שהוא מחויב כרת, אך קסבר שכרת אינו אלא הבנים מחטאיו ואילך, אבל הבנים שהיו לו עד חטאיו אינו בכלל כרת ע"ז אמר לה "הוא דבר עלי למלך" מסתמא הייתי צדיק תחילה, וע"ז מספר הכתוב "ואחי' לא יכל לראות כי קמו עיניו משיבו", ולא מצד שהסתכל בדמות ירבעם תחילה, כי ירבעם לא הי' מתחילה רשע וכדאי' בסנהדרין (דף קא) עיי"ש וע"ז באה לו התשובה "והכרתי לירבעם" וגו' והכרתי פי' שהוא וזרעו נכרת לעולם וזהו כאשר יבער הגלל עד תמו וגו' אשר יכרית את בית ירבעם זה היום ומה נם עתה וכפירש"י הנ"ל הנולדים לך היום ואשר יולד לך מעתה וכדאמרינן ביבמות דמשו"ה כתיב ערירים יהיו וערירים ימותו דעד חטאיו ומחטאיו ואילך, והוא נכון בעזרת השי"ת:

פרק יז

[א] ויאמר אליהו וגו' אם יהי' השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי:

הנה מה שאמר לפי דברי צריך טעם והבנה יתירה:

ויתבאר היטב בהקדם מה דאמרינן בסנהדרין (דף קיב) דאחאב אמר לאליהו השתא לווטתא דמשה לא מתקיים דכתיב וסרתם ועבדתם וגו' ועצר את השמים לווטתא דיהושע תלמידו מקיימא, מיד ויאמר אליו חי ד' אם יהיה טל ומטר, וכתב המהרש"א שע"כ ירד מטר משום דכתיב ואבדתם מהרה ומהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתין הוא דהוי, ועי' ברש"א בח"א בסנהדרין (דף לא) שיומו של הקב"ה אלף שנים וע"כ ירד מטר. ובזה יובן הא דאמר אליהו חי ד' אם יהי' השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי פי' לא כמו דכתיב בתורה ואבדתם מהרה דמהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי וא"כ אכתי לא מטי זמנא אלא שיהי' אלפי דברי' פי' לפי דיבור ולשון של בני אדם, וכדאיתא בנדרים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכן בערכין (דף יט) דאורייתא עד הפרק ובנדרים הלך אחר לשון ב"א וע"ז אמר אם יהי' השנים האלו טל ומטר כי אם לפי דברי ואתי שפיר:

פרק יח

[ג] ועובדיהו היה ירא את ד' מאד:

יש לדקדק האם יש גבול ליראת שמים, עד אשר יצדק עליו התואר "מאד" שנסב ועלה למעלה מהגבול?

ויובן בטוב טעם "מאד" עפ"י מאמרם ז"ל בסנהדרין (דף לט) עובדי' גר אדומי היה ואמרינן ביבמות (דף מח) מפני מה הגרים מעונין כו' אבא חנן אומר משום ר"א לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה וכתבו התוס' שם דמאהבת המקום ומיראת המקום הוי תרווייהו לשבח והא דאמר הכא מיראה יראה זוטרתא דהיינו יראת העונש אבל מיראת הרוממות יראה טובה מאד כדאמרינן בסוטה (דף לא) תרווייהו צדיקים גמורים אתון מר מאהבה ומר מיראה, ע"ז אמר ועובדי' אם כי הי' גר, ומדרך הגרים שיראתם יראה זוטרתא כנ"ל בכל זה הוא הי' ירא את ד' מאד פי' יראה הגדולה שהיא יראת הרוממות:

[ט] ויאמר מה חטאתי וגו' [יב] ועבדך ירא את ד' מנעורי:

יש לדקדק למאי נפ"מ אם הי' ירא מנעוריו או לא הלא השי"ת צופה ומביט לאדם רק באשר הוא שם, ואם הוא עכשיו ירא ד' אין אומרים לו זכור מעשיך הראשונים

ויובן בטוב טעם עפ"י מאמרם ז"ל ביבמות (שם) אחרים אומרים מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה אר"א מאי קרא ישלם ד' פעלך וגו' אשר באת לחסות תחת כנפיו ופירש"י ותוס' אשר מהרת, מעתה יבואר מה דאמר מה חטאתי וגו' ועבדך ירא את ד' מנעורי פי' שמא תאמר שצריך אני להיות מעונה מפני ששהיתי להכנס תחת כנפי השכינה לכן אמר שעבדך הי' ירא מנעורי ולא שהיתי להכנס תחת כנפי השכינה:

פרק יט

[ד] ויאמר רב עתה ד' קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי:

הפסוק הזה מחוסר מלח ומחוסר תבלין לכאורה, וכבר נלאו המבארים לבארו כראוי וכהגון לו, ואענה גם אני חלקי בזה:

הנה בש"ס שבת (דף נה) אמרינן מאימתי תמה זכות אבות כו' ריב"ל אומר מימי אליהו שנאמר (יח) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ד' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כו' ופירש"י היום יודע שאתה זוכר ברית אברהם יצחק וישראל ומדקאמר היום יודע ותו לא מכלל דתמה כו' ושמואל אמר (שם) מימי חזאל שנאמר וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז וכתיב ויתן ד' אותם וירחמם ויפן עליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה, וזהו שאמר אליו רב עתה ד' קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי והוא שחשב שתמה זכות אבות ואף איהו צריך לזכות אבות וע"ז אמר כי לא טוב אנכי מאבותי שהיו צריכים שיזכור ד' להם זכות אבות, וע"ז באה לו התשובה לך שוב מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם גו' ואת אלישע בן שפט וגו' תמשח לנביא תחתיך פי' שעוד יומשך זכות אבות ע"י אלישע תחתך, שהוא יעסוק ג"כ בעניניך, וכמ"ש דס"ל לשמואל דתמה זכות אבות בימי חזאל:

פרק כא

[א] ויהי אחר הדברים האלה כרם הי' לנבות היזרעאלי וגו' [ב] וידבר אחאב אל נבות לאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו וגו' [ג] ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מד' מתתי את נחלת אבותי לך [ה] ותבא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו מה זה רוחך מרה ואינך אוכל לחם:

[ו] וידבר אליה כי אדבר אל נבות היזרעאלי ואמר לו תנה לי את כרמך בכסף או אם חפץ אתה וגו' ויאמר לא אתן לך את כרמי:

[ז] ותאמר אליו איזבל אשתו אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל וגו':

ויש לדקדק א) למה לא סיפר לאיזבל כמו שאמר לנבות תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק ב) ומדוע לא הזכיר מה שאמר לו כי הוא קרוב אצל ביתי ג) ומדוע קיצר בתשובת נבות דבתחילה כתיב ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מד' מתתי את נחלת אבותי לך ובספור אחאב לאיזבל אמר בקצרה כמו דכתיב ויאמר לא אתן לך את כרמי, וטענתו טענת נחלת אבות העלים ממנה? ד) גם דברי איזבל אתה עתה תעשה מלוכה מחוסר הבנה:

אך הענין יובן בטוב טעם עפ"י מה שהקשו התוס' בסנהדרין (דף כ) בד"ה מלך מותר כו' וז"ל תימא למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו (פי' אי אמרינן דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו עיי"ש) ותרצו דנענש לפי ששאל הכרם לעשות לו ע"ז דכתיב והיה לי לגן ירק כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות, והנקדן תירץ דאינו מותר רק בשדות הרחוקים מדלא מעלי כל כך אבל כרם נבות היה אצל אחאב בשומרון. ועוד י"ל דדוקא בשדה מקנה, אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו לא, כמו שהשיב נבות חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך, וע"כ כשסיפר לה אחאב לא סיפר לה שאמר לו "תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק", דלפי זה בדין עשה שלא נתן לו לע"ז גם לא אמר לה "הוא קרוב אצל ביתי" דא"כ אפשר לומר שבדין עשה מחמת שלא נאמרה פ' מלך רק בשדות הרחוקים מן העיר אבל לא בקרובים, גם לא סיפר לה מה שהשיב נבות "חלילה לי מתת נחלת אבותי' דא"כ אפשר לומר דבדין הוא מפני שהוא נחלת אבותיו, ולכן העלים ממנה כל הנ"ל ורק סיפר לה מה שהשיב] "לא אתן לך את כרמי". ומפאת זאת ותבער כאש חמתה ותען ותאמר אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל. דהנה בתוס' (שם) מבואר דפ' המלך לא נאמרה רק במלך שנמלך על כל ישראל ויהודה, ומאת המקום, ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום, ע"כ להוציא זאת מלב ישראל אמרה על אחאב עתה הנך מוכרח לדונו למורד במלכות ולחייבו מיתה למען השריש בלב ישראל כי אף שלא מהמקום מלכת וגם על ישראל לבד בכ"ז יש לך דין מלך וכל המורד במלכותך מחויב מיתה ולזה אמרה אתה דע לך כי אין לך להיות סר וזעף מזה ואדרבה הענין הזה שבא לידך הוא ענין לענות בו ולחזק ממלכתך בזה שתחייבו מיתה כדין מורד במלכות ובזה עתה תעשה מלוכה יוכחו העם לדעת כי אף שתעשה בעצמך מלוכה ולא מהמקום, וגם על ישראל לבד, בכ"ז מלך אתה וגם עליך נאמר כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו והוא נכון מאד:

פרק כב

[ב] ויהי בשנה השלישית וירד יהושפט מלך יהודה אל מלך ישראל:

[ו] ויקבוץ מלך ישראל את הנביאים כארבע מאות איש ויאמר אליהם האלך על רמות גלעד למלחמה וגו' [ח] ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ד' מאותו ואני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע מיכיהו בן ימלא וגו' [טז] כמה פעמים אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ד':

[יט] ויאמר לכן שמע דבר ד' ראיתי את ד' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו:

[כ] ויאמר ד' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמות גלעד וגו':

[כב] ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן:

[כז] שימו את זה בית הכלא והאכילהו לחם לחץ ומים לחץ עד בואי בשלום:

[כח] ויאמר מיכיהו אם שוב תשוב בשלום לא דבר ד' בי וגו':

יש לדקדק א) מה זה שאמר שלא יתנבא עלי טוב כי אם רע האם הנביא מתנבא רע מדעת עצמו ומחפצו ורצונו, הלא רוח ד' דבר בו ומי לא ינבא? ב) במה שאמר לכן שמע דבר ד' ראיתי את ד' יושב על כסאו וגו' איזה תשובה נצחת היא עד שהכריח בדבר הזה והראה לדעת עין בעין שנבואתו אמתית ושלא יאמרו עליו עוד שאינו מתנבא טוב רק רע? ג) מדוע אמר צא ועשה ולא אמר עשה כן? ובדחז"ל דרשו צא ממחיצתי, וחסירה עוד מלח ותבלין. ד) איזה הוכחות הי' למלך שהנביא לא ידבר אמת ובשם ד' עד אשר הוצרך להשביעו כמה פעמים שידבר אמת ובשם ד':

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דכתיב (ירמי' כ) פתיתני ד' ואפת חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום, כלו לועג לי, כי מדי אדבר אזעק חמס ושוד אקרא, ולכאורה צריך להבין מהו זה שאמר שהיה לשחוק, אדרבא כיון שיזעק חמס ושוד ומתנבא על פורעניות ר"ל הלא מזה עוד יתעוררו לבות ישראל לתשובה, ולא עת שחוק הוא להם. אבל הענין יובן עפ"י מ"ש הרמב"ם (בסוף הל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל דברי הפורעניות שהנביא אומר כגון שאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו, אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה או שתלה להם כחזקיהו, אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר שכל דבר טובה שיגזור האל אפי' על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחורבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במסכת שבת הא למדת שבדבר טובה בלבד יבחן הנביא, הוא שירמיהו אמר לחנניה בן עזור כשהיה ירמי' מתנבא לרעה וחנניה מתנבא לטובה אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר שנאמר אך שמע נא הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ד' באמת עכ"ל:

ועתה מיושב מה שאמר ירמי' "פתיתני ד' ואפת חזקתני ותוכל הייתי לשחוק כל היום כולו לועג לי" וכמש"כ הרמב"ם שאי אפשר שיבחן הנביא אלא על דבר טוב, שאם מתנבא לרעה אין ראי' שאפי' לא יתקיים הנבואה אעפי"כ אפשר לומר שחזרו בתשובה וע"כ לא באה הרעה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דתענית) ר' שמואל בר נחמן אומר אמר הקב"ה לעשות טובה לא איש אל ויכזב, אמר לעשות רעה ההוא אמר ולא יעשה, אבל אם מתנבא לטוב, מזה הוא ראי' ברורה על אמיתת נבואתו דהא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו, וע"ז אמר ירמי' הייתי לשחוק שמשחקים עלי ואומרים שמתנבא אני לשקר ע"כ מתנבא תמיד לרעה כדי שלא יבחן נבואתו, וכמו שאמרו בב"ב (דף יד) דירמי' כולו חורבנא וע"ז אמר הייתי לשחוק כל היום כולו לועג לי כי מדי אדבר אזעק חמס ושוד אקרא, וע"כ אי אפשר שתבחן נבואתו וכמ"ש (שם דף יד) דיחזקאל רישא חורבנא וסיפא נחמתא וישעי' כלו נחמתא ומפאת זאת ילעגו עלי הרשעים באמרם מדוע לא יתרחיש שיאמר פעמים לטובה כמו שאר הנביאים ועל כרחין דמתיירא שאולי לא יתקיים הטוב ההוא, וא"כ יהיה בחינה על נבואתו, וע"ז אמר פתיתני ד' ואפת חזקתני ותוכל גו':

ועל פי הדברים האלה יתיישב כל הפרשה שהבאתי תחילה דכתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא עוד וגו' ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ד' מאותו ואני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע ומדוע לא יתרמי שיתנבא עלי לטובה אלא ודאי דמתיירא שאולי לא תתקיים נבואתו וע"כ מתנבא עלי תמיד לרעה שבזה אין בחינה על נבואתו, וע"ז אמר "ואני שנאתיו" פי' שאני אינו מחזיקו לנביא אמת, ולכן אמר לו המלך כמה פעמים אני משביעך וגו' רק אמת בשם ד' הרי שחשדו שהוא נביא שקר באשר הוא מתנבא רק רע ולא טוב בכדי שלא יבחן נבואתו, וכשאמר להם הנביא מיכיהו הדברים האלה "ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה, ויאמר ד' לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום" אז אמר המלך אל יהושפט "הלא אמרתי אליך לא יתנבא עלי טוב כי אם רע", וא"כ אין לחוש כלל לנבואתו כי נביא שקר הוא ולא ידבר בשם ד' ולא יחוש לשבועתי אשר השבעתיו שידבר רק בשם ד', אז ענה ואמר מיכיהו שמע דבר ד' ראיתי את ד' יושב על כסאו וגו' בכדי לאמת אצל כי פי ד' דבר, ולא נביא שקר הוא, ורק את אשר ישים ד' בפיו אותו ישמור לדבר:

ודע דהא שכתבתי בשם הירושלמי והרמב"ם דאם מתנבא לרעה אפשר שלא יתקיים זהו דוקא קודם גזר דין. אבל לאחר גזר דין, למאן דס"ל בפ"ק דר"ה (דף יח) דצעקו קודם גז"ד נענין, לאחר גז"ד אין נענין, וכמו דאמרינן התם היה ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחלים שוה וכן שעלו לגרדום ודינן שוה מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצול וזה לא ניצול זה התפלל תפלה שלמה כו' ר"א אומר כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד. וא"כ כיון דגז"ד אינו נקרע א"כ לפי"ז אם יתנבא הנביא שהראו לו במראה הנבואה שהגזירה הוא לאחר גז"ד בודאי לדעת ר"א הנבואה מוכרחת שתתקיים אפי' לרעה דהא גז"ד אינו נקרע, ובירושלמי פי"ב דיבמות איתא ע"פ אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת א"ל עד שלא נחתם גז"ד רשום משנחתם גז"ד אמת, פי' דקודם גז"ד הוא רשום שיכולים להעביר הגזירה ע"י תפלה משא"כ לאחר גז"ד:

והנה אמרינן ברפ"ד דשבועות (דף ל) מחלוקת בשעת מו"מ אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דהא עדים כגמ"ד דמי וכתיב ועמדו שני האנשים, אלמא דגמ"ד הוא בישיבה, לכן כתיב ויאמר וגו' ראיתי את ד' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו, פי' ד' יושב הוא בחינת גמר דין, וכל צבא השמים עומד וגו' ואמרינן בש"ס וכי יש ימין ושמאל לפני הקב"ה אלא אלו מיימינים עליו ואלו משמאילים עליו. פי' מיימינים שמלמדים זכות, ומשמאילים מלמדים חובה, והיינו העדות שמעידים עליו וכיון שהוא בבחינת ישיבה הוא גמר דין. וכתיב ויאמר ד' מי יפתה את אחאב וגו' תפתה וגם תוכל צא ועשה כן, ואמרינן בפ"ק דב"מ (דף יז) אמר לו צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנים לו, חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי כו' וכן בב"ק (דף סח) צא תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקא למילתי' הו"ל גזלן, חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מ"ט כיון דלא פסקי' למילתי' כו' וכ"כ התוס' בפ"ק דב"מ (דף יז) דחייב אתה ליתן לו לא הוי פסק דין גמור כ"א צא תן לו וכן משמע במרובה אלמא דגמר דין לא הוי אלא באומר צא תן לו וע"כ כתיב תפתה וגם תוכל צא ועשה כן וע"כ כיון שאמר בלשון צא הוי גמר דין, וע"כ כיון שסיפר מראה הנבואה שהי' באופן גמ"ד, וכבר בארתי שהנביא שמתנבא פורעניות בבחינת גמ"ד אפי' גזירה רעה אינה חוזרת, כיון דגז"ד אינו נקרע ע"כ אמר מיכיהו אם שוב תשוב בשלום לא דבר ד' בי פי' שאמר לו שכל מה שאחאב אומר עלין שלכן הוא מתנבא לרעה כדי שלא יבחן נבואתו משום שהנביא שמתנבא לרעה אפי' אם לא נתקיימה הנבואה אעפי"כ אין מזה בחינה שאולי שב ד' מרעתו אשר דבר כי נתקבלה התשובה, אבל כ"ז הוא אם מתנבא שלא בבחי' גז"ד אבל אם מתנבא בבחי' גז"ד אז ההכרח שתתקיים וע"כ אמר לו לאחר שסיפר מראה הנבואה אם שוב תשוב וגו' לא דבר ד' בי, משום שראה בבחי' גז"ד שאינו מועיל שום תשובה, ומעתה יכירו וידעו אותי לנביא אמת כי ה' דבר בי: :

(מספר עמק יהושע דף ה' לאאמו"ר הגאון זצללה"ה):

תוכן העניינים

ברכת משה (שפירא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה