ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
ישעיה · פרק נב
[יב] כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ד' ומאסיפכם אלקי ישראל:
יש לדקדק איזה נתינת טעם שלא יצאו בחפזון ובמנוסה יען כי ילך לפניהם ד', הלא במצרים הלך ג"כ לפניהם ד', והוא בעצמו ובכבודו הוציא אותם משם כמ"ש ועברתי בארץ מצרים וכדרשת חז"ל אני ולא מלאך וכו' ויוציאנו ד' ממצרים ומדוע זה שם היה חפזון ומנוסה, וכאן כי ילך לפניהם ד' ויאספם לא יהי' עוד חפזון ומנוסה הלא דבר הוא?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בס' אבי הנחל באר היטב בהקדם מה דאיתא במדרש (פ' בא) כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון שנאמר וככה תאכלו אותו וגו' ואכלתם אותו בחפזון, כי בחפזון יצאתם מארץ מצרים, אבל לעתיד לבוא כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון למה הדבר דומה לסוחר שנכנס לשרות בפונדק ועמד שם כל היום בלילה עמד ונטל כל אשר לו והלך לדרכו עמדה הפונדקית בבקר והתחילה צוחת ראו הפרגמטוטוס עמד בלילה ולקח כל אשר לי ויצא שמע אותו הפרגמטוטום ואמר מי גרם לי לשמוע כך אלא מפני שיצאתי בלילה לפיכך אני נשבע שלא אצא בלילה כך התקינו ישראל עצמן בלילה לצאת בהשכמה עמדו המצרים אחר שהלכו משם ואמרו נרדוף אחריהם וכו' אמר להם הקב"ה מי גרם לכם כל אלו שיצאתם משם בחפזון מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאי, לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר וד' הולך לפניהם אבל לעתיד לבוא אני לבדי שנאמר כי הולך לפניכם ד' ומאספכם אלקי ישראל, וצריך להבין מה שאמר המדרש מי גרם לכם כל אלו שיצאתם בחפזון כו' ומסיים שלעבר אני וב"ד וכו' אבל לעתיד לבוא אני לבדי כו' למאי נפ"מ אם הולך הוא ובית דינו או אם ילך הוא לבדו, ויבואר עפ"י מה דאמרינן בע"ז (דף מח) א"ל ר"ש לשמעי' כי מטית להתם ארהיטני ופריך ה"ד אי דליכא דרכא אחריני ל"ל ארהיטני משרי שרי ואי דאיכא דרכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי ומשני דליכא דרכא אחרינא ואדם חשוב שאני וע"כ אמר ר"ש לשמעי' כי מטית להתם ארהיטני ופרש"י משכני במרוצה, ועל כן ישראל כ"ז שנגזר עליהם השעבוד להיות במצרים היו במצרים, אבל כיון שבאה עת הגאולה והיו צריכים לצאת מן הטומאה היו צריכין לצאת בחפזון שלא ישהו בהליכתם במקום ע"ז וכי תימא הא נתבטלה הע"ז וכיון שבטלה שוב אינה מטמאה כמו דאמרינן (שם דף נב) וא"כ כיון דהוכרחו המצריים לשלח את ישראל וראו ששחטו את פסחיהן א"כ נתבטלה הע"ז שלהם ושוב אינה מטמאת, אך אמרינן שם (דף נג) עכו"ם שהניחוה עובדי' בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה משום דלא הוי ביטול גמור, וכן ה"נ ביציאת מצרים שהי' ע"י אותות ומופתים לא בטלום לגמרי, והראי' שרדפו אחריהם וא"כ מוכח דהביטול שלהם לא הי' ביטול גמור ואמרו על ישראל שיצאו בלילה כדרך הבורח שנתייראו לשהות במצרים אולי יחזרו המצריים, ויתחזקו עוד בכח הע"ז שלהם, וא"כ לא הי' ביטול גמור, וע"כ כיון דלא הי' ביטול גמור הוכרחו לילך בחפזון, וע"ז אמר הקב"ה שלעתיד לבוא לא ילכו בחפזון כו' כי יהיה ביטול גמור לע"ז, וע"ז אמר המדרש שביציאת מצרים היתה הגאולה ע"י מכות ואותות ומופתים וכמו דכתיב וד' הולך לפניהם וכ"מ שנאמר וד' הוא ובית דינו אבל לע"ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון והטעם שיהי' ביטול גמור לע"ז ויכירו כלם כבוד ד' וע"כ כיון שיהי' ביטול גמור ע"כ לא בחפזון תצאו והטעם כי הולך לפניכם ד' לבדו ולא הוא ובית דינו וא"כ יהי' הדין כמו שהניחוה עובדי' בשעת שלום דהוי ביטול גמור והוא נכון מאד: