ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
ישעיה · פרק מב
[כב] והוא עם בזוז ושסוי הפח בחורים כלם ובבתי כלאים החבאו היו לבז ואין מציל למשסה ואין אומר השב:
כג] מי בכם יאזין זאת יקשיב וישמע לאחור:
[כד] מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו:
יש לדקדק א) כפל לשון בזוי ושסוי למה? ב) כפל לשון מציל והשב מהו? ג) יקשיב וישמע לאחור תיבת לאחור אינו מובן ויונתן תרגם לאחור לסיפא וגם תרגומו צריך הבנה? ד) מדוע כפל כאן יעקב וישראל? ה) ולמה גבי יעקב כתב משיסה וגבי ישראל כתב בזיזה? ויתבאר באר היטב ובטוב טעם ודעת בעזהשי"ת בהקדם הביאור הא דאמרינן בגיטין (דף נח) מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול וכו' אמרו לו תינוק א' יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצתיו סדורות לו תלתלים כו' אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר לו הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם, והנה רובם ככולם מגדולי המפרשים נלאו להגיד פשר דבר ולבוא אל תכלית הענין הזה, האם בשביל שאמר מקרא כתוב בישעי' הי' בטוח בו ר' יהושע שיהי' מורה הוראה בישראל, הלא אנחנו רואים הרבה תינוקות הבקיאים בנביאים וכתובים בעל פה ובכל זה לא נוכל להבטיחם אם יצלחו ללימוד משנה וגמרא ובפרט ללימוד הפוסקים ובפרט להיות עוד מורה הוראה בישראל הלא דבר הוא?
ונקדים מה שביאר על זה המאמר אאמו"ר הגאון כו' בטוב טעם ודעת כדרכו בקדש בהקדם דברי התוס' (שם) דאי איכא סכנת נפשות פודין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפ' השולח (דף מד) גבי מוכר את עצמו ואת בניו כו' אי נמי משום דמופלג בחכמה הי', ואפשר לבאר זאת עפ"י הירושלמי שהביא הרא"ש בכתובות בפ"י שני דייני ריב"ל אומר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגלגלת רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב לתן לו חילי דרב מהכא (ב"ק קטז) הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה. ולא שמע דאמר ר' יוחנן קנס קנסו בגזלן, ארנון וגלגלת דינא דמלכותא היא כדאמרינן בב"ק (דף קיג) בר מתא אבר מתא מיעבט ורב אמר אפי' בכל דבר הנתפס על חבירו חייב ומייתי ראי' דנטלוה מסיקין מחמת הגזלן דאע"ג דקרקע אינה נגזלת, כיון שהיו סבורין האנסים שהיא של הגזלן ומחמת כן לקחוה חייב להעמיד לו שדה אחר ה"נ כיון שנתפס בעבורו חייב ליתן לו עכ"ל הרא"ש עיי"ש ואפי' ר' יוחנן דפוטר אפשר דמודה דחייב לצאת ידי שמים:
ואם כן יש לחקור א' שנתפס בעד חבירו שצריך לפדותו אליבא דרב מדינא או לר' יוחנן לצאת ידי שמים, אי צריך לפדותו אפי' יותר על כדי דמיו כמו שפודה את עצמו וכמש"כ הרא"ש בפ"ד דגיטין (דף מה) אהא דאמרינן התם אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם ואיבעיא לן התם אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליתו ולגרבו טפי, וכתבו ע"ז התוס' והרא"ש דהא דאמרינן בפ' נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשרה בדמיה פעם א' פודה כו' שאני אשתו דהוי כגופו יותר מבתו ועל עצמו לא תיקן רבנן עכ"ל וא"כ לפי"ז כיון דעל עצמו לא תקינו א"כ אם א' נתפס בעד חבירו לדברי רב דחייב לפדותו אין סברא לומר דאין יכול לפדותו יותר על כדי דמיו משום תקנת השבים, ובודאי דצריך לפדותו כמו שהי' פודה את עצמו כיון שעל עצמו לא תקינו וכל אשר לו יתן בעד נפשו, ואפי' גבי אשתו אפשר לומר דהא דכתב הרא"ש הטעם משום דאשתו כגופו ועל עצמו לא תקינו רבנן היינו דוקא להא דאמרינן (בפ"ד דכתובות דף נב) נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה, וכ' הרא"ש לגבי פעם שני דאין צריך לפדות מן הדין אלא אם רצה פודה וע"ז כתב הרא"ש הטעם משום דאשתו כגופו, אבל בפעם ראשונה דצריך לפדות מן הדין א"כ צריך לפדותה כמו שהי' הוא פודה את עצמו, וכיון דתקינו לה רבנן ממונא אית לה גבי' וא"כ ה"נ כיון דעפ"י דין צריך לפדותו אליבא דרב צריך לפדותו כמו שהי' הוא פודה את עצמו כיון דחייב מן הדין וממונא אית לי' גבי' ע"כ צריך לפדותו, כמו שהי' הוא פודה את עצמו, וכן לר' יוחנן דצריך לצאת ידי שמים ומחויב לפדותו, ויש להביא ראי' ע"ז דצריך לפדותו לצאת ידי שמים מהא דאמרינן בפ' חלק (דף צה) אמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהי' עון זה טמון בידך על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו, ואף שלא הי' דוד חייב בזה כלום מכש"כ שאם נתפס אחד בעד חבירו חייב לצאת ידי שמים לפדותו ובודאי דצריך לפדותו כמו שהי' פודה את עצמו דעל עצמו לא תקינו:
והנה מהצורך לבאר מה שדקדקנו בראש הענין מהו הכפל לשון מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, אך הענין הוא דיעקב נקראו הקטנים שבישראל ששם יעקב הי' לו מעת הלידה, והגדולים נקראו בשם ישראל, והנה בימי החורבן שנשבו הרבה תינוקות קטנים מישראל כמבואר בש"ס ובמדרש וע"ז אמר הכתוב מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים שבנים קטנים נקראו בשם "משיסה" שנגזלו מאביהם וישראל לבוזזים שעל בני ישראל הגדולים נפלו עליהם הבוזזים ובזזו מהם את יעקב היינו הילדים הקטנים ועל שניהם תסוב השאלה שעל הגדולים יפלו הבוזזים, והקטנים יהיו למשיסה, וזה תלוי מי שישיב את סוף הפסוק שאם הגדולים יאמרו הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכי הלוך אזי כך הוא פירושו של הכתוב "הלא ד' זו חטאנו לו" פי' חטא הקל שחטא נקרא שוגג, ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו פי' שהקטנים לא רצו להלוך בתורת ד', וא"כ הם נתפסים בעון עצמם שהגדולים לא היו רק שוגגים על שלא הוכיחו אותם וכמו שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וא"כ כיון דהקטנים עצמם היו הגורמים בעונותיהם אף שהגדולים הי' בהם חטא על שלא הוכיחו אותם אעפי"כ הם גרמו לזה ונתפסים בשביל עון עצמם ואין צריך לפדותם רק כמו שפודין את השבוים ולא יתר על כדי דמיהן, אבל אם התינוקות משיבין סוף הפסוק יהי' הפירוש כך הלא ד' זו חטאנו לו' שאנחנו חטאנו חטא קל מפני שאם היו מוכיחין אותנו היינו חוזרים מפני שהקטנים עדיין אינם בני דעת והקטנים נשמעים לגדולים וע"ז אומרים הלא ד' זו חטאנו לו' פי' חטא קל ובשוגג וכמו דאמרינן בספ"ד דב"מ (דף לג) מאי דכתיב והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות, והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשה להם כזדונות, ולכן להקטנים נחשב רק חטא אבל הגדולים לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו וכמו דאמרינן בשבת (דף קיט) לא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זא"ז שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל ראשו של זה כו' אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זא"ז וכן איתא במדרש איכה ויצא מבת ציון כל הדרה אלו התינוקות בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם דכתיב עולליה הלכו שבי וגו' ויצא מן בת ציון כל הדרה היו שריה כאילים מה האילים בשעת השרב הופכים פניהם אלו תחת אלו כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם, ע"כ אומרים הקטנים הלא ד' זו חטאנו לו, פי' בשוגג שלא הי' מי שיוכיח אותם, ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו פי' שהגדולים לא אבו בדרכיו הלוך להוכיח, והם על ששתקו ולא מיחו בם גרמו לזה וכיון שהגדולים לא הוכיחו ע"כ עיקר הדין הוא עליהם וא"כ צריך לפדות את הקטנים אפי' יתר על כדי דמיהן כיון שהם נתפשים בעון הגדולים כמו שאומרים הלא ד' זו חטאנו לו הוא חטא קל, ולא אבו בדרכיו הלוך פי' שהגדולים הם הפושעים בעון שלא הוכיחו, ועוד בעון שנאת חנם דאמרינן ההוא בנשיאי ישראל הוי, וכמו שבארתי שזו היה הגורם לחורבן בעוה"ר, והקטנים נתפסים בעון הגדולים שיש בהם קנאה ושנאה וכיון שהקטנים נתפסים בעון הגדולים ע"כ צריך לפדותן יתר על כדי דמיהן בזמן החורבן שידעו שכל החורבן הי' בעון הצבור:
ולכן כיון ששמע ר' יהושע בן חנניה מה שאמר אותו תינוק ומיהר לומר הלא ד' זו חטאנו לו כדי שיהא לשון החטא הקל מוסב על התינוקות, ולא אבו בדרכיו הלוך יהי' מוסב על הגדולים, וא"כ הקטנים נתפסים בעון הדור וכיון שנתפסים בעון הגדולים ע"כ מחויב לפדותו וע"כ אמר מובטחני שיהי' מורה הוראה בישראל על שהורה לו שצריך לפדותן יותר על כדי דמיהן ואיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם:
אך עכ"ז אינו מבואר מה דכתיב מקודם והוא עם בזוז ושסוי וגו' ע"כ נ"ל לבאר ביתר ביאור מה דלכאו' יש לדקדק בפסוק זה דמי הם המשיבים, הקטנים או הגדולים, ולכאורה יותר טוב לפרש דהגדולים משיבים התשובה שאומרים הלא ד' זו חטאנו ולא אבו בדרכיו הלוך וע"כ נענשים הגדולים על חטאם על שאינם משגיחים על בניהם אבל מ"מ הוא בבחינת חטא, אבל הקטנים נאמר בהם ולא אבו בדרכיו הלוך שהם פושעים, אבל אם נפרש שהקטנים משיבים התשובה א"כ איך ישיבו התשובה הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך וא"כ למה יהיו נענשים הקטנים על שהגדולים לא אבו בדרכיו הלוך, אבל ר' ישמעל ניחא לי' לפרש שהקטנים משיבים התשובה הלא ד' זו חטאנו לו, והא דקאמרי ולא אבו בדרכיו הלוך היינו הגדולים אעפ"י שקשה מה להם לקטנים להתפס בעון זה, אך הענין יתפרש באופן זה דלפדות הקטנים יהיו תלוי באיזה בחינה הם הגדולים, דאם הגדולים הולכים בתורת ד' א"כ מצוה רבה לפדות את הקטנים, וכמש"כ התוס' דאפי' יותר מכדי דמיהן דמופלג שאני, אבל אם אנו רואים שכשהם מתגדלים אזי עוזבים את תורת ד' וכמו דכתיב בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי ע"כ אין פודין אותם כשהן קטנים וכמו דכתיב (הושע ט) כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם וגו' תן להם וגו' מה תתן רחם משכיל ושדים צומקים וא"כ אינם רוצים לפדות אותם משום שנידון במשוייר וע"כ אמר התינוק הלא ד' זו חטאנו לו ואעפי"כ היו פודים אותם אך ולא אבו בדרכיו הלוך פי' שהגדולים אינם רוצים להלוך בדרכיו [וכמו דס"ל לר' ישמעל גופי' בב"ק (דף נט) כר' יוסי הגלילי דנידון במשויר שבו וכמיטב דלקמי' עש"ה] וע"כ כיון שאנו רואים שהגדולים לא אבו בדרכיו הלוך ויקו לעשות ענבים ויעש באושים ולכן אין מרחמין עליהם, וגם למעלה שולטת בהם מידת הדין משום שנידון במשויר:
ובזה יתבאר הכתוב והוא עם בזוי ושסוי הפח בחורים כלם ובבתי כלאים החבאו היו לבז ואין מציל למשיסה ואין אומר השב (פי' השבת גופו) שאין מציל ואין אומר השב שצריך לפדותם ולהצילם ע"ז אומר "מי בכם יאזין זאת יקשיב וישמע לאחור" ותרגם יהונתן לאחור לסיפא פי' שהיה צריך להבחין איך שהתינוקות יקרים וכשיגדלו יהי' בעלי תורה ומצות וא"כ צריך לשקול ההפסד איך שיהי' בסופם, ועז"א מי נתן למשיסה וגו' הלא ד' זו חטאנו לו, פי' שהתינוקות משיבים שע"כ אין מרחמים עלינו ואין מציל ואין אומר השב אף שאנחנו רק חטאנו בחטא קל והי' צריך לפדות אותנו, אבל ולא אבו בדרכיו הלוך דהיינו הגדולים אינם רוצים להלוך בדרכיו, ולא שמעו בתורתו, וע"כ אנו נדונים במשוייר, ובזה ניחא מה שהקטנים אומרים עון הגדולים באשר זה נוגע לפדיון שלהם שע"כ אין מציל ואין מידם השב:
וכן היה כונת התינוק על מה שאמר ר"י מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים דהיינו יעקב שהם הקטנים וישראל שהם הגדולים, וא"כ אם הי' מסיים ריב"ח הלא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך היה הפירוש שהקטנים לא אבו במזיד להלוך בדרכיו ולא חטא קל, לכן קדם התינוק והשיב הלא ד' זו חטאנו לו שאנחנו חטאנו בחטא קל, ולא אבו בדרכיו הלוך דהיינו שהגדולים אינם רוצים להלוך בדרכיו וע"כ אין מרחמין עלינו שהם אומרים דנדונים במשוייר, ואפי' למעלה מדת הדין מקטרגת שלא יפדו ולראות במשוייר אעפ"י דאמרינן בר"ה (טו) אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה אעפי"כ מדת הדין מקטרגת שיהיו נדונים במשוייר:
אי לזאת כיון ששמע ריב"ח שסיים התינוק סוף הפסוק ולא אבו בדרכיו הלוך הבין שכונתו שהם נדונים במשוייר ע"ז אמר מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל פי' דיוכל לפרש כונת הכתוב עפ"י הדין דנדון במשויר ועז"א שלא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל פי' אותה הוראה גופה (ואעפ"י שהוא דיני ממונית קרי לי' הוראה כדאשכחן בכתובות (עט) א"ר חנילאי כו' מורה הוראה אני אם יבוא שטר מברחת לידי אקרענו) דנידון במשוייר, כדאמרינן בב"ק (דף נט) דר' ישמעאל אומר כמיטב דלקמיה דסובר כר' יוסי הגלילי ועי' מ"ש אאמו"ר הגאון זצ"ל בספרו ש"ה דרוש י"ח והדברים נכונים וברורים מאירים כספירים בע"ה: