ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
ירמיה · פרק טו
[א] ויאמר ד' אלי אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה ישלח מעל פני ויצאו:
[ב] והיה כי יאמרו אליך אנא נצא ואמרת אליהם כה אמר ד' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי. [ד] ונתתים לזועה לכל ממלכות הארץ וגו' [ה] כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך:
יש לדקדק א) הרי כללא בידינו דכ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה, וכ"מ שנאמר והיה אינו אלא שמחה כמבואר בגמרא ובמדרש וא"כ היאך אמר הכתוב בלשון והיה כי יאמר וגו' הלא אין לך צרה יותר גדולה מזו אשר ד' אמר שלח מעל פני ויצאו? ב) לו חפץ ד' להמיתם הי' באפשרו להמיתם במיתה אחת לכלם, ומדוע המיתם במיתות משונות זו מזו? ג) מ"ש כי מי יחמול עליך ירושלים צריך הבנה הלא לירושלים לא עשה השי"ת מאומה רק לעם הזה אשר שלחם מעל פניו והענישם עוד במיתות משונות ובענוים קשים ומרים כאלה? ד) גם מליצת אין נפשי אל העם הזה צריך הבנה יתירה?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאיתא בסנהדרין (דף קה) אמר להם נביא לישראל חזרו בתשובה, אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש להם זה על זה, והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב נבוכדנצר עבדי, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כן לפיכך הקדים הקב"ה וקראו עבדי, עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי, והעולה על רוחכם הי' לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים וכמשפחות הארצות וגו' אם לא ביד חזקה וגו' אמר רב נחמן ב"י כל כהאי ריתחא לרתח ולפרקינהו וזה מה דכתיב (יחזקאל כ) "וימרו בי הבנים בחוקתי לא הלכו ואת משפטי לא שמרו וגו' והעולה על רוחכם הי' לא תהי' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם וגו' והעברתי אתכם תחת השבט וגו' מארץ מגוריהם אוציא אותם" פי' ואל תדמי בנפשך לאמר כל כהאי ריתחא לרתח וליפרקינן כמ"ש וכדאמרינן (שם דף צח) אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו, ע"ז אומר מארץ מגוריהם אוציא אותם, ומסיים ואל אדמת ישראל לא יבוא:
והנה ירמי' הסתפק בשלשה דברים א) אולי תפלתו אינו מקובל לרצון לפני ד' ב) אם החרון אף הוא על העם כמו שאמר בסי' (יד) אבלה יהודה וגו' וע"ז אמר המאוס מאסת את יהודה ג) או החרון אף הוא על ציון כמ"ש אם בציון געלה נפשך וכמ"ש מקודם (שם) וצוחת ירושלים עלתה, ע"ז השיב לו הקב"ה תשובה מספקת על כל ספקותיו, א) אל ירך לבבך ירמי' ואל יפלו פניך מיראתך פן תפלתך אינו מקובל וזה אך זה הוא החסרון לא לא כי אף אם יעמוד משה ושמואל לפני בתפילה (וכדאמרינן בברכות דף כו אין עמידה אלא תפילה), גם כן לא יועיל, ב) מה שנסתפקת על מי יחרה אפי אני אומר לך כי אין נפשי אל העם הזה העם הזה דייקא ג) לכן מה שעלה על דעתך פן בציון געלה נפשי לא כן הוא כי לא אזון ממנה וכדאמרינן בברכות (דף סג) כל הרוקק בהה"ב בזמן הזה כאלו רוקק בבבת עינו שנאמר והיה עיני ולבי שם כל הימים וזהו דאמר שלח מעל פני ויצאו כלומר פני יהי' במקום הזה, אך העם הזה שלח תשלח, והוא דקדושת א"י לא בטלה וכמו דאמרינן (שם דף ל) הי' עומד בחו"ל יכוין לבו כנגד א"י שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם, וכמש"כ במק"א באריכות ומפרש דאל יפלא מהו החרון אף כ"כ, ואמר והיה כי יאמרו אליך אלא נצא פי' דאחרי שתאמר להם בשמי שאמרתי לשלחם מעל פני לא יתעצבו ולא יאמרו אין רצוננו להפרד מהשי"ת אלא ישמחו עוד בזה שיאמרו בלבם עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה אין להם זה על זה כלום וע"ז אמר "והי' כי יאמרו וגו''' אין והיה אלא לשון שמחה ע"ז תאמר להם כה אמר ד' אשר למות למות וגו', ויבואר עפ"י מה שראיתי בס' א"י דמבאר הא דכתיב (פ' ואתחנן) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ד' אלקיך והוא דיסורים מסוגלים לא' מב' דברים, א) פעם באים היסורים מכוונים מאתו ית"ש למרק עוונותינו כמו דאמרינן בברכות (דף ה) מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורים ממרקין עונתיהם של אדם, ב) פעם באים מכוונים מאתו ית"ש להכריח אותנו בזה להתפלל ולבקש רחמים להשיבנו לירשלים עיה"ק ולקבץ נדחנו מד' כנפות הארץ. והבחינה לזה יש אות ומופת לזה, אם הקב"ה מייסר אותנו בעונש אחד כמו רעב לבד או חרב לבד וכדומה מהצרות ר"ל נוכל לדון עליו שהכונה בזה הוא להצילנו עי"ז מדינה של גיהנם, לא כן אם צרות רבות סבבונו כמו רעב וחרב ודבר ר"ל ושארי צרות זהו אות ומופת שהקב"ה בא להעיר את לבבינו לבקש רחמים להשיבנו לירושלים למה הדבר דומה לאחד שרדף אחרי עבדו שברח ממנו, אם יבוא עליו כנגדו ויאבה לתפוס בו ולעכב לו הדרך, הכי בעבור כן ילך וישוב לביתו הלא חלקת השדה לפניו להטות על ימין או על שמאל, בלתי כאשר תבוא ותסבבהו מג' רוחותיו עד שלא יהי' לו דרך לנטות ימין ושמאל אז מההכרח לו שיחזור למקומו, כך הקב"ה כשרוצה להכריח אותנו לבקש ממנו שישיבנו אל מקומנו, הוא משלח עלינו צרות רבות ורעות המקיפות עלינו מכל עבר ופנה עד שאין דרך לנטות ימין או שמאל, וזהו דכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים פי' בעת שהקב"ה יצר לך מלנטות ימין ושמאל תדע כי אין כונת הבורא ית"ש כ"א ושבת עד ד' אלקיך כו' עכ"ל וזהו מ"ש השי"ת לירמי' דע וראה המצב הרע של ישראל כי אחרי שתגיד להם שיענשו במות, בחרב, ברעב, ובשבי, וא"כ צריכים הם לבקש רחמים לרחם עליהם להשיבם לארצם, ולעיר הקודש, בראותם כי הקפתים מכל ג' רוחות עד אשר אין להם דרך לנטות ימין ושמאל, מרוב הצרות אשר סבבום, עכ"ז המה מרוחקים ואינם משימים על לב חורבן ירושלים וא"י וע"ז אמר השי"ת הן כל כונתי הי' שיחזרו בתשובה ושיבקשו רחמים להשיבם על אדמתם ובית מקדשם, ועתה תראה אחרי כל המכונות שעשיתי לא לעזר ולא להועיל הי' להם כי לבם רחק ממני ומארצי וממקדשי, וממעון קדשי אתן קולי כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך כפתור ופרח:
נוסיף מיא ונוסיף קמחא בהבנת הכתוב אשר לחרב לחרב וגו', ואשר לשבי לשבי ואמרינן בב"ב דף ח' כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו כו' ושבי קשה מכלם דכלהו איתנהו בי' ופירש"י דבשבי איכא מיתה וחרב ורעב ודקדקנו לעיל דמאי הוא הגריעותא חד מחברי' ומהו הנ"מ אם ימות ע"י מיתה או ע"י חרב או ע"י רעב? ויבואר בהקדם מה דכתיב (תהלים עח) כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא תבכינה, והוא עפ"י מה דאמרינן ביבמות (דף קיד) דר"י ס"ל דאין אשה נאמנת לומר מת בעלי רק אם באת בוכה ובגדיה קרועים וא"כ לדברי ר"י אינה נאמנת רק אם היא בוכה, אבל כ"ז הוא אם שלום בעולם אבל אם מלחמה בעולם אינה מותרת להנשא אף אם באת בוכה כמבואר שם (ועיי' בערוך לנר עיי"ש) וע"ז אמר "כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא תבכינה" פי' דמהו הפעולה אף אם תבכה כיון דמ"מ לא מהימנא:
וביתר ביאור יבואר בהקדם מה דאמרינן בב"מ (דף לח) ר"א אומר ממשמע שנאמר (שמות כב) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מה ת"ל והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים מלמד שנשותיהן מבקשות להנשא ואין מניחין אותן ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם, ולכאורה צריך להבין מה זה שייכות לאם יהרגו בחרב ומה הוא זה דאמר מבקשות להנשא, אך הענין הוא דאמרינן ביבמות (דף קטו) דמשיאין את האשה ע"פ עד אחד, ואמרינן שם איבעי להו עד אחד במלחמה מהו. טעמא דעד אחד מהימן, משום מלתא דעבידי לגלויי לא משקרי ה"נ לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופה דייקי ומינסבא, והכא לא דייקי, ופסק בשו"ע (אבה"ע סי' י"ז ועיי' בב"ש סק"נ) דאין משיאין עפ"י ע"א אא"כ אומר מת וקברתיו אבל בלא"ה נוכל לומר שאומר בדדמי וכדאמרינן (שם דף קיד) דזמני דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת, ואיכא דעביד סמתרא וחי'. ע"ז אומר מלמד שנשותיהן מבקשות להנשא, פי' דיש לה עד אחד שאומר שמת בעלה וע"כ תרצה להנשא משום שמשיאין את האשה ע"פ עד אחד, אך זהו בעת ששלום בעולם אבל בעת מלחמה אף עד אחד אינו נאמן, וע"ז אמר וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ומפרש בגמרא לענין מה הוא חרון אף יותר בזה שיהרג ע"י חרב, הלא להמת אין שום נפ"מ ממה הוא מת אם ע"י חרב או ע"י דבר אחר ע"ז מפרש דיש נפ"מ גדולה להחיים אשר הם חיים עדנה היינו לנשותיהן דכיון דבעליהן נפלו בחרב דהיינו ע"י מלחמה אזי הן מבקשות להנשא ואין מניחין אותם וכנ"ל:
ועתה יובן מה דכתיב כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא תבכינה דהנה מבואר ביו"ד (סי' שצז) בש"ך סק"א בשם הרמב"ן דכל עדות שמשיאין האשה על פיהם קרובים מתאבלין, וע"כ כיון דבחרב נפלו דהיינו ע"י מלחמה וכמ"ש וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ומפרש בגמ' דנשותיהן מבקשות להנשא ואין מניחין אותם, וע"כ אלמנותיו לא תבכינה פי' דכיון דאין משיאין ע"פ ע"א כך אין מתאבלין ע"פ עד אחד. ובזה יובן מה דכתיב (איוב כז) אם ירבו בניו למו חרב וצאצאיו לא ישבעו לחם שרידיו במות יקברו ואלמנותיו לא תבכינה, דהנה אמרינן ביבמות (שם) סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה ולא אמרה בדדמי הדר אמר רעבון הרי הוא כמלחמה דההיא דאתיא לקמי' דרבא אמרה לו מת בעלי ברעב אמר לה שפיר עבדית דשיזבך נפשיך, דבההוא פורתא דנפפית דשבקות לי' הוי חיי, אמרה לו מר נמי ידעי דבכה"ג לא חיי, הדר אמר רבא רעבון גרוע ממלחמה, דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי הוא דלא מהימנא, הא מת על מטתו מהימנא ואלו גבי רעבון, עד אמרה מת וקברתיו, וע"ז אומר "אם ירבו בניו למו חרב", היינו דימותו במלחמה, ואח"כ אמר וצאצאיו לא ישבעו לחם, היינו שנת רעבון, וע"כ אף שרידיו במות יקברו", דהיינו מיתה עצמית ולא ע"י מלחמה "ואלמנותיו לא תבכינה" וכמו שבארתי כיון דלא מהימנא אי אמרה מת בעלי ואף ע"י עד אחד ואין משיאין אותה אזי אינה מתאבלת נמי, וזהו דאמר אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ואמרינן עלה בגמרא דכל המאוחר בפסוק קשה מחבירו, ויובן היטב עפ"י מ"ש דבמיתה סתם אשה מהימנא לומר מת בעלי ובמלחמה אינה נאמנת עד שאמרה מת על מטתו, וברעבון אינה נאמנת עד דאמרה מת בעלי וקברתיו, אבל אם לא ידעה מקבורה לא תנשא, וזהו הענין מה דכתיב (לעיל ח) לכן אתן את נשיהם לאחרים ושדותיהם ליורשים. ואשר לחרב לחרב' זהו הענין מה דכתיב (שמות כב) והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות, ואמרינן עלה בגמרא מלמד נשותיהם מבקשות להנשא ואין מניחין אותן, "ואשר לרעב לרעב" זהו הענין דכתיב (איוב כז) וצאצאיו לא ישבעו לחם ושרידיו במות יקברו, ואעפי"כ ואלמנותיו לא תבכינה, וכמש"כ לעיל דאינה נשאת אף אם אמרה מת על מטתו וכמ"ש לעיל, ואשר לשבי לשבי' זהו הענין הקשה יותר דלא מציא למימר דהרי אינן יודעים היכן המה ועז"א (שם בב"מ) ובניהם רוצים לירד בנכסי אביהן ואין מניחין אותם ופירש"י שם דזהו על ידי שבי עיי"ש ועל זה אמרינן כל המאוחר בפסוק זה קשה יותר וכמו שבארתי, והדברים נכונים וברורים מאירים כספירים: