ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
ירמיה
פרק א
[ה] בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' נביא לגוים נתתיך:
[ו] ואמר אהה ד' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי בער אנכי [ז] ויאמר ד' אלי אל תאמר נער אנכי כי על בל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר: [ח] אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך נאום ד':
[ט] וישלח ד' את ידו ויגע על פי ויאמר ד' אלי הנה נתתי דברי בפיך:
יש לדקדק א) דהנה לפי הענין מורה "לא ידעתי דבר" היינו שלא יוכל להנבא וכמו שת"י הא לית אנא ידע לאתנבאה, וא"כ אמאי שינה מלשונו של השי"ת שאמר לו נביא לגוים נתתיך הי' לו להשיב כנוסחו של הקב"ה הנה לא ידעתי להנבא? ב) ועוד דקאמר נביא לגוים משמע דרק לגוים הוא יהי' נביא ולא לישראל? והנה הת"י פי' נביא משקה כסא דלוט לעממיא וגם רש"י פי' כן בפי' שני ובלשון ראשון פי' בשם הספרי לבני ישראל שנוהגים מנהגי גוים, וצריכה עוד מלח ותבלין. ג) מהו זה נתינת טעם שלא יכול להנבא "כי נער אנכי" האם נער לא יוכל להיות נביא הא גם שמואל הרמתי הי' נער בתחילת נביאתו? והרד"ק הרגיש בזה ועי' מש"ש בזה. ד) הנה באמרו אל תאמר נער אנכי משמע דגם השי"ת הסכים עמו שבאשר הוא עוד רך בשנים לא יוכל לקבל נבואה רק בכאן לא יהי' שום ענין נבואה רק ענין שליחות, וא"כ יקשה מהו זה שאמר נביא לגוים נתתיך דמשמע דהוא יהי' נביא אשר ינבא בשם ד' ולא שליח? ה) באמרו אל תירא משמע מזה שהי' לו לירמי' איזה פחד ויראה שמנעו מהיות נביא לד' עד אשר הבטיחו השי"ת אל תירא, והיכן מצינו גבי ירמי' שמורא עלה על ראשו יראת בשר ודם? ו) הנה נתתי דברי בפיך מדוע לא אמר "נבואתי" כאשר אמר בראשית דבריו נביא לגוים נתתיך ומדוע הדר בכאן מלישנא דאמר לעיל?
ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מה שבארתי לעיל (ישעי' ו) ואשמע את קול ד' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו, ואומר הנני שלחני ויאמר לך ואמרת לעם הזה וגו' ובארנו דמצינו ב' מיני שליחות, הא' הוא השליח שיכול מעצמו לגמור השליחות, יען כי חננו ד' בדעת ותבונה להבין ולהשכיל כל ענין וענין על בוריו ולגמרו עצהיו"ט ולהביא ברכה ופרי רב למשלחו, הנה שליח כזה נוטל לפי ערך שבח השליחות, הב' שליח שאינו יכול לגמור בעצמו אלא המשלח שולחו ומסדר לו הדברים או ששולח עמו מכתב לבד, והשליח הזה אינו נוטל רק בעד טרחתו, וכמו דאמרינן בב"ק (דף צט) לימא דרב ששת פליגי אדר"א, א"ש ב"א בשלוחא דאגרתא ופירש"י דבההוא ליכא שבחא כו' עיי"ש, אך יש מעלה וחסרון בכאו"א דבשליחא דאגרתא יש מעלה שנוטל שכר בין שיוגמר העסק ובין שלא יוגמר, ולעומת זה יש חסרון שאינו נוטל רק שכר טרחא בעד הליכתו, ועסק גדול וקטן שוים בזה, אבל בשליח שמקבל עליו לעסוק ולהשתדל לגמור השליחות יש מעלה שנוטל ל ערך העסק וכל מה דהעסק גדול הוא נוטל שכר טרחא יותר אבל לעומת זה יש חסרון שאם אינו גומר אינו נוטל כלום ואף אם יגע ועמל הרבה בזה, והנה ישעי' הנביא שמע את קול ד' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו פי' את מי אשלח היינו אם אוכל להשיג נביא שיקבל עליו לגמור השליחות ולהחזירם למוטב אז בודאי טוב לפני, ואם לאו מי ילך לנו פי' להשיג לכל הפחות שליח לשלוח על ידו דברים מסודרים והוא ימסור להעם אם ישמעו ואם יחדלו, וע"ז אמר ישעי' הנביא הנני שלחני פי' שהוא רוצה להיות שליח לגמור השליחות וכמו דכתיב ד' אלקים נתן לי לשון למודים וגו' פתח לי אזן ואנכי לא מריתי וגו' (ישעי' נ) ובלשון הלמודים ובדעת וכשרונותיו הטובים שנתן לו השי"ת הי' לבו נכון ובטוח כי יוכל לגמור השליחות בשלימות ולהחזיר את ישראל למוטב ואז יקבל שכרו לפי ערך ושיווי השליחות, ועז"א הנביא "הנני שלחני" ועיי"ש באריכות בדברים ערבים ומתוקים, קחנו משם ותרוה רב עדן ונחת:
ועתה יבואר הכתובים הנ"ל והוא דיש למצוא עוד נפ"מ בין השני מיני שליחות, דהיינו אם א' שולח את חבירו לגמור העסק מה שיש לו עם חבירו אזי אם ידבר השליח עמו דברים קשים אז יש לו להתרעם על השליח ואומר לו וכי מפני שאתה רוצה לגמור השליחות תזלזל בכבודי, משא"כ אם אחד שולח מכתב לחבירו ע"י שליח בדברים מסודרים אזי אף שיש בהמכתב נאצות וגדופים ודברים קשים כגידים עכ"ז אין לו שום תרעומות על השליח כמו שבארנו בארוכה ג"כ בישעי' (א) עיי"ש:
וזהו דכתיב בטרם אצרך וגו' נביא לגוים נתתיך וגו' ואומר אהה ד' א' הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, כי כאשר אמר לו הקב"ה נביא לגוים נתתיך היינו על ישראל הנוהגים עצמם כגוים או על הגוים להשקותם כוס התרעלה להנבא עליהם פורעניות כמבואר בספרי ובת"י וברש"י וא"כ הלא מהצורך לדבר אליהם דברים קשים כגידים להכניע ערפם הקשה ולכן אמר לא ידעתי "דבר" כלומר אינני מסוגל בטבעי לדבר קשות (כמאמרם ז"ל מכות י"א דכל דיבור לשון קשה הוא) "כי נער אנכי" ולזה מסוגל ביותר איש בא בימים אשר הדרת הזקנה חופפת עליו ודבריו נשמעים ביותר, אבל אני רך בשנים לבד שלא ישמעו לי עוד יתרעמו עלי באמרם איך איש רך בשנים יהין להכות בשבט פיו זקנים וישישים ממנו, ונאספו עוד עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי, ואהיה מוכרח לערוב רעל נבואות קשות בתוך מיני מתיקה למען הצל נפשי ממות, וע"ז השיב לו השי"ת "אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך" פי' שאין ברצוני שתהיה בתורת שליח לגמור השליחות רק כמו שמוליך אחד מכתב לחבירו וזהו שלוחא דאגרתא ולכן "כל אשר אצוך תדבר" פי' שאז תוכל למסור להם כל הדבורים הקשים ולא יתרעמו עליך. וע"כ אל תירא מפניהם פן ימיתוך כי אף שיגעו בך ויכוך אבל למות לא אמסור אותך בידם, כי אתך אני להצילך (כמו שכ' לק' כשבאו להמיתו אותו ואת ברוך ויסתירם ד') ולכך ניחא מ"ש כי אתך אני להצילך, ומה שתחשוב בלבך לשנות הנוסח ולערבו במיני מתיקה. חלילה כי אימתי אהיה עמך ואימתי אצילך מידם כשתשמור להגיד לפניהם נאום ד' בלי שום שינוי כלל, ועז"א וישלח וגו' ויגע על פי ויאמר ד' אלי הנה נתתי דברי בפיך פי' הדיבורים הקשים שאני צריך לדבר אליהם המה הדברים אשר אני נותן בפיך וע"כ לא יהיה להם תרעומות עליך כמו שאין להתרעם על המביא מכתב לחבירו אף שהמכתב מלא על כל גדותיו בדברים מרים וקשים:
[יא] ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה ירמי' ואמר מקל שקד אני רואה:
[יב] ויאמר ד' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו.
יש לדקדק מהו זה דקאמר היטבת לראות, וכי בשביל ששוקד ד' למהר הרעה יונח ע"ז לשון הטבה אדרבה רעה הוא לגבייהו
ויתבאר עפ"י מה שבארתי לעיל (ישעי' ח) ויאמר ד' אלי קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי וגו' ובארתי שם ע"פ מה שביאר המהרש"א (בסנהדרין קיג) מ"ש אחאב השתא לווטותא דמשה לא מתקיים לווטותא דיהושע תלמידו מתקיים מיד ויאמר אליו וגו' כ"א יהיה השנים האלו טל ומטר כי אם לפי דברי, ומבאר עפ"י מה דאמרינן בגטין (ד' פח) דריש מרימר מאי דכתיב וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק הוא ד' אלקינו משום דצדיק ד' אלהינו וישקוד ד' על הרעה? אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקי' ועדיין גלות יכני' קיימת כו', עולא אמר שהקדים שני שנים לונושנתם (ופירש"י היינו צדקה שמיהר והביא הרעה לסוף שמונה מאות וחמשים דהיינו שתי שנים קודם ונושנתם כו') אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי, ואחאב הוא דטעה בזה, שהוא היה סובר דמהרה דכתיב בתורה הוא כלשון בני אדם ע"ז אמר לו אליהו חי ד' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, פי' לא כמו דכתיב בתורה ואבדתם מהרה דמהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי וא"כ אכתי לא מטי זמנא אלא שיהיה לפי דברי פי' לפי דבור ולשון בני אדם וכמו דאיתא בנדרים, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן בערכין (דף יט) דאורייתא עד הפרק ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובזה ניחא מה דאמר לו וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז, פי' בלשון בני אדם, ולא כמהרה דמארי עלמא וע"ז מסיים כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי ישא את חיל דמשק וגו' אלמא דמהרה דהכא הוי כלשון בני אדם:
ובזה יבואר הכתוב מקל שקד אני רואה והי' מתירא כיון דהראה לו באופן שקידה בודאי ימהר על הרעה לעשותו כמהרה דלשון בני אדם ולא כמהרה דמארי עלמא ע"ז אמר לו אל תירא ירמי' כי כאן השקידה הוא לטובה וכמאמרם ז"ל משום דצדיק ד' אלקינו ודורש טובתינו ע"כ הוא שוקד על הרעה לעשותו וכמו שפירש"י בגטין (שם) דאם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהם כי אבד תאבדון עכ"ל, הרי דהשקידה הוא לטובה וע"ז אמר לו היטבת לראות במה שאני שוקד על הרעה דלשון שקידה ג"כ לטובה כמ"ש בדניאל (ט') וישקוד על הרעה והיה לטובה כנ"ל כן אל תירא ג"כ מאופן שקידה שהראיתי לך במחזה שהוא לרעה חלילה כי גם כאן הוא לטובה והיטבת לראות במה שאני שוקד על דברי לעשותו כי גם זה לטובה:
פרק ב
[ב] הלך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:
[ג] קדש ישראל לד' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאום ד':
יש לדקדק א) הלא קריאה הוא בקול רם, ועל לחישה באזנים לא יונח לשון קריאה וא"כ מהו זה דקאמר לפי משפט הלשון תרתי דסתרי הלך וקראת (בקול רם) באזני ירושלים (לחישה באזנים)? ב) בתחילה המשילם לקדש ואח"כ לתרומה דראשית תבואתה הוא תרומה כדאי' בקדושין (דף נא) ג) מה שדקדק בזה הפר"ד מהו כונת הכתוב בכאן דאי נימא דכל המיצר לישראל שוב הקב"ה נפרע ממנו א"כ מה צריך להמשילו לקדש ולתרומה, דהן לו יהי' שאין להם דין קדש כ"א דרך חול מ"מ מלתא דפשיטא דיענש המיצר לו בכדי שלא יהא חוטא נשכר? ד) מלת כל הוא מיותר דהול"ל אוכליו יאשמו דמהיכא תיתי שיעלה על הדעת דמקצת אוכליו יאשמו ומקצת לא יאשמו? ה) איזה סמיכות הוא קדש ישראל ללכתך אחרי במדבר דלעיל מיניה?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מ"ש הפר"ד בהא דאמרינן בע"ז (דף נג) בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים וכו' עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר שנאמר ובאו בה פריצים וחללוהו, דהיינו כיון שנכנסו עכו"ם יצאו כל דבר שבקדושה לחולין ומשני התם לא אשתמש לגבוה (פי' מטבע) הכא כיון שאשתמש לגבוה (אבני מזבח) לאו אורח ארעא להשתמש בה להדיוט נמצא למדין מזה דדבר שנשתמש בהם לגבוה אף שבא ליד עכו"ם לא נפיק מקדושתי' ואסור להשתמש בו דומי' דאבני מזבח, והנה לכאורה יש לומר דנהי דישראל איקרי קודש והעובד והנהנה מהם ה"ז מועל בקודש, מ"מ היינו המועל הראשון אבל מאחר שכבר פעם אחת נשתעבדו ונהנו מהם, כבר יצאו לחולין והנהנה מהם אח"כ לא מיקרי מועל בקודש, ע"כ בא הכתוב להוציא הטעות הזה מלב המועלים בם ומשתעבדים בם ונהנים מהם ועז"א זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' נמצא שנשתמש בהם לגבוה מאחר שהלכו אחריו לכבודו ית"ש וע"כ קדש ישראל וגו' ולעולם בקדושתן הן עומדים וע"כ כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם מן המועל ראשון עד האחרון שבאחרונים כי לעולם לא פקעי קדושתן וכנ"ל עכ"ל הפר"ד בשינוי לשון קצת:
אך דבריו עוד צריכין מלח ותבלין והוספת ביאור אשר בזה יוסרו כל הדקדוקים הנ"ל בהקדם מה דאמרינן במגילה (ד' יב) והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה, פי' דקטרגו על שהשתמשו בבגדי כהונה, אך צריך להבין מדוע לא הזכירו על שנשתמשו בכלי שרת וכמש"ש והשקות בכלי זהב כו' ואמר רבא יצתה ב"ק ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונין בהם כו' ויבואר עפ"י מה דאמרינן במעילה (ד' יט) לדעת ת"ק דס"ל דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, וא"כ אף שנשתמש אחשורש בכלי שרת עכ"ז אין איהו מועל הראשון דהרי בלשאצר נמי השתמש בכלי שרת, אבל בבגדי כהונה לא הוי משתמש בלשאצר ורק אחשורש הי' מועל הראשון, וע"כ קטרגו על הא דאשתמש בבגדי כהונה ולא קטרגו על הא דאשתמש בכלי שרת:
והנה טעותו של אחשורש שרצה לאבד את ישראל הי' מהא דראה שיכול להשתמש בכלי שרת ולא נענש, אמר השתא ודאי תו לא מיפרקו והטעם כמו דאמרינן (שם דף יא) משום דבאו בה פריצים וחללוה וע"כ עלה על דעתו דכמו דכל ההקדשות נתחללו כמו כן נתחלל קדושת ישראל ג"כ וע"כ רצה לאבד את ישראל, אך באמת ז"א דכבר ביאר המהרי"ט (ח"א סי' נ"ג) דלא אמרינן דנתחלל אלא דוקא דבר שיש להם פדיון, אבל דבר שאין להם פדיון לא שייך לומר דאזלא הקדושה אף ביד עכו"ם, וע"כ לענין קדושת ישראל דכתיב בהו קדש ישראל לד' ראשית תבואתה, פי' שהם נמשלו לתרומה, ותרומה אין לה פדיון (עיי' רש"י סוכה ל"ה ע"ב ד"ה הרי יש בה היתר אכילה שכ' וז"ל אבל פדיון אין לה לאכילת ישראל והאומר כן רשע הוא עכ"ל) ע"כ לא דמי לקדושת כלי שרת דבכלים מהני פדיון אבל קדושת ישראל שנמשלו לתרומה אין בהם פדיון ועז"א "קדש ישראל לד' ראשית תבואתה" פי' שהם נמשלו לתרומה שאינם בפדיון, וכל היכא דליתא בפדיון לא נפיק לחולין ע"י מעילה כמ"ש, ולכן "כל אוכלי יאשמו" שאפי' מועל אחר מועל נמי חייב, מק"ו מכלי שרת דמה כ"ש שיש להם פדיון יש בהם מועל אחר מועל מכ"ש ישראל שהם בבחינת תרומה שאין להם פדיון בודאי דיש בהם דין מועל אחר מועל:
ועתה אתי שפיר מה שדקדקנו איזה סמיכות וקישור קדש ישראל לדלעיל מינה הלוך וקראת וגם מהו המליצה באזני ירושלים דהענין כן הוא, דלכאורה צריך להבין הלא המה היו שלוחי הבורא ית"ש להעניש על ידיהם את ישראל וגם יתברכו בלבבם לאמר שלום יהיה להם ואין להם שום עון בזה דכבר נתחלל קדושת ישראל וכמו דכתיב כל מוצאיהם אכלום וצריהם יאמרו לא נאשם, תחת שחטאו לד' וא"כ אמאי כל אוכליו יאשמו? אבל התירוץ הנכון לזה עפ"י הא דאמרינן במעילה (דף נא) נזכר בעה"ב ולא נזכר השליח, השליח מעל, [וע"ז אמרינן בחגיגה (דף י) האי שליח עניא מאי קא עביד] נזכרו שניהם חנוני מעל. ע"ז אמר הכתוב מקודם כה אמר ד' הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך וגו' לכתך אחרי וגו' פי' שנשתמשו לגבוה כנ"ל קדש ישראל וגו' ראשית תבואתו פי' דעדיין הם קדושים וקדושתן עוד כקדושת תרומה שאינו יוצא לחולין ויש להם ב' מעלות נקראו קדש, וקדושתם לעולם אך האומות אינם יודעים שכיון שנשתמשו לגבוה הם קדושים לעד וא"כ הוי כנזכר בע"ב כמ"ש זכרתי לך וגו' ולא נזכר שליח, דהשליח מעל. וע"כ "כל אוכליו יאשמו", וע"כ מנע מהם השי"ת הידיעה שהם עדיין קדש בכדי שיתחייבו כדין נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח, ולכן אמר הלך וקראת "באזני" ירושלים כדי שלא יודע לעכו"ם שהם קדושים, ודבר שהוא בסוד שייך ע"ז מליצת באזני ירושלים שבאם יתפרסם הדבר שעדיין בקדושתן הם עומדים אז יהיה הדין כנזכר בעה"ב ונזכר שליח דאז השליח לא מעל, אך עתה דסברי שנתחלל הקדושה הוי רק כנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דהשליח מעל ועז"א כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם וכמש"כ:
וביתר ביאור יבואר עפ"י מ"ד במדרש שמות (פ' לח) וזה הדבר אשר תעשה להם הה"ד לעולם ד' דברך נצב בשמים כו' א"ת בשמים אלא כשמים כשם שמתחילה גזר ונעשה שמים אף דבר שדברת לקדש את אהרן ואת בניו קיים לעולם שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי, והענין הוא שיש ב' מיני קדושות א) הנתקדש בקדושת פה ב) ע"י קדושת כלי, והנה אמרינן בסוטה (דף ו) היכא דנטמא מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי הוה ככל המנחות ותשרף, וא"כ הרי חזינן דמה שהוא קדוש בקדושת פה קיל טפי משקדשה בכלי וא"כ הו"א דאהרן שנתקדש בקדושת פה דיש לה הפסק, עז"א דיש חילוק בין מה שהוא קודש בקדושת פה דאדם דאינו חשוב וכמו דכתיב (ישעי' מ) "יבש חציר נבל ציץ וגו'" אבל מה שנתקדש בקדושת פה של הקב"ה אינה נפסקת וכמו דכתיב שם ודבר אלקינו יקום לעולם וע"ז אמר לעולם ד' דברך נצב בשמים א"ת בשמים אלא כשמים פי' כמו שיש בריאה גשמית היא השמים שאינה נפסקת, כך קדושתו אינה נפסקת, וזהו כונת הנביא שלנו (לקמן לג) אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה ולבלתי היות יומם ולילה בעתם גם בריתי תופר את דוד עבדי וגו' והוא כמש"כ אאמו"ר זצללה"ה שהמלוכה של דוד אינה בבחינת התנשאות אלא בבחינת קדושה כמו כהונה שאינה נפסקת, אך הא דמצינו שיש נפ"מ בין קדושת פה לקדושת כלי הוה רק בשאר קדשים, אבל תרומה אמרינן בפסחים (דף לד) דקדושת פה דידהו כקדושת הגוף דמי, עז"א "קודש ישראל לד'' פי' דנתקדש כביכול ע"י קדושת הפה דהקב"ה והוי כמו קדושת הגוף דאין לה הפסק, ועוד "ראשית תבואתה" דיש להם קדושה בבחינת תרומה דג"כ אין לזה הפסק, ומעתה אחרי שיש להם ב' מעלות קדושת עולם א) מפאת שהשי"ת קדשם כדכתיב קדש ישראל לד' דייקי ב) מפאת שיש להם קדושת תרומה דאין להם הפסק כדכתיב ראשית תבואתו דייקי כקדושת תרומה ע"כ לא הוי כמו שאומרים העכו"ם כמו דכתיב "וצריהם יאמרו לא נאשם רק נהפוך הוא כל אכלין יאשמו רעה תבא עליהם וכמש"כ. והענין נחמד ונעים מאד כפתור ופרח בעזהשי"ת:
פרק ד
[י] ואמר אהה ד' אלהים אכן השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמר שלום יהי' לכם ונגעה חרב עד הנפש:
יתבסם הכתוב הזה אשר נלאו בו המבארים לבארו לנכון, עפ"י מאמרם ז"ל (תענית דף כב) מפני מה נענש יאשיהו שהי' לו לימלך בירמי' כו' מאי דרש וחרב לא תעבור בארצכם, אי לימא חרב שאינה של שלום הרי כבר נאמר ונתתי שלום בארץ אלא אפי' של שלום כו' עיי"ש. וזהו שאמר אכן השא השאת וגו' לאמר שלום יהי' לכם פי' אפי' חרב של שלום ונגעה חרב עד הנפש שעי"ז נפל יאשיהו בחרב שהוא הי' נפש של האומה הישראלית:
פרק ז
[כ] הנה אפי וחמתי נתכת וגו' ועל הבהמה ועל עין השדה ועל פרי האדמה וגו' [כא] כה אמר ד' צבאות עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר:
[כב] כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח:
יש לדקדק א) היאך אמר עולותיכם ספו על זבחיכם, הלא עולות יותר רצוים לד' משלמים דעולות כלו כליל? ב) היאך מכחיש את הידוע שצוה השי"ת לישראל להקריב קרבנות כדכתיב, דבר אל ב"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו' תשמרו להקריב וגו'? ולמי צוה כל הקרבנות הכתובים בס' תו"כ אם לא לישראל היוצאים ממצרים? ג) איזה סמיכות וקישור של הנה אפי וחמתי לזה
ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י דאמרינן בחגיגה (דף ח) מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות, נכסים מרובים ואוכלים מועטים מביא עולות ושלמים מועטים כו' זה וזה מרובים ע"ז נאמר איש כמתנת ידו וכו' וא"כ מי שיש לו נכסים מועטים ואוכלים מרובים מביא שלמים מרובים ועולות מועטים, ומעתה יבואר הכתוב כמין חומר ואמר מקודם הנה אפי וחמתי וגו' פי' שיכלו הנכסים ולכן אמר הנה מעתה עפ"י דין עלתיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, וכי תימא הרי לכאורה עולה יקרה שכולה לגבוה ושלמים הם להדיוט, דז"א דהנה איתא בחגיגה (דף ו) בש"א הראי' שתי כסף והחגיגה מעה כסף שהראי' עולה כולה לגבוה משא"כ בחגיגה כו' ובה"א הראי' מעה כסף והחגיגה שתי כסף שהחגיגה ישנה לפני הדבור משא"כ בראייה, וזהו שאמר הכתוב עלתיכם ספו על זבחיכם פי' שהזבחים יהי' יותר שוין מעולת ראי' מפני מה ואכלו בשר כמש"כ, וכי תימא הא עולת ראי' היא כלה לגבוה עז"א כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח שיהי' דוקא שניהם היינו עול ראי' ג"כ וא"כ עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, פי' שהזבחים יהיו שוים יותר מעולת ראי', ועולה אינה יקרה כ"כ לפני, והוא נכון מאד:
פרק יג
[א] כה אמר ד' אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים ושמתו על מתניך ובמים לא תביאהו:
יש לדקדק א) למה דוקא אזור פשתים? ב) מה טעם במים לא תביאהו? וכ"כ הרד"ק וז"ל ובמים לא תביאהו לא אדע בו טעם עדיין עכ"ל:
ויתבאר בטוב טעם, דהנה לגבי חוה"מ באם שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו מטעם דאזורו מוכיח עליו כדאיתא בחולין (דף קז) וכ"פ בשו"ע א"ח (סי' תקלד) עוד מבואר (שם) דכלי פשתן מותר לכבסן, והכא אסרו בתכבוסת אפי' אין לו אלא חלוק אחד כמבואר בתענית (דף כט) וכ"פ בש"ע או"ח (סי' תקנא) מטעם דבטלי קצרי דבי רב עוד החמירו לאסור אף בכלי פשתן, ע"ז אומר קח לך אזור פשתים פי' אף דאזור מוכיח עליו ואף של פשתים בכ"ז במים לא תביאהו, וזהו סימן על אבלות דתשעה באב שהחמירו בו אף באזורו מוכיח עליו ואף בשל פשתים:
[טו] שמעו והאזינו אל תגבהו כי ד' דבר:
רש"י ז"ל לא פי' על פסוק זה מאומה והרד"ק פי' פירוש דחוק ע"כ אמרתי לענות חלקי בביאור הכתוב הזה בהקדם דרשת חז"ל במדרש (פ' ראה) שמעו והאזינו לדברי תורה ואל תגבהו אל תגביהו את הטובה מלבוא עליכם כי ד' דבר והיכן דיבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו:
והנה דברי המדרש הזה מחוסר הבנה ונחוץ לנו מקודם להבין את דבריו ואחרי אשר יצא כנגה צדקו וברור מללו אז יבוא עמו גם באור הכתוב בטוב טעם וכמין חומר, ונקדים בזה דברי הירושלמי (קדושין פ' האומר) ה"ג האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ור"מ אומר בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו. הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כו' עד ר' חגי בעי קומי רב אסי והא "אם" לאו כלאחר הוא (פי' אם יעברו ואם לא יעברו כדכתיב גבי תנאי בני גד ובני ראובן לא כלאחר דמי בתמי' ומכל מקום התנה משה רבינו עמם בתנאי כפול) שניא היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציא מידם ולהכי צריך תנאי כפול כו':
ולכאורה יש להקשות ע"ז א"כ מאי פריך בקדושין (דף סא) בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחוקתי תלכו, וכן אמרינן התם בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, הא הכא נמי אינו חל אלא לאחר כך והוי כמו דאמר שתהא מקודשת לאחר שירדו גשמים שאפי' לא כפל תנאו נמי אינה מקודשת, והא דבעינן תנאי כפול בתנאי ב"ג וב"ר מפני שהיא מוחזקת והוא בא להוציא מידם, אבל ז"א דהענין הוא דהקב"ה רצונו להטיב לברואיו והברכה חל מיד כל זמן שלא קלקל האדם במעשיו וכדאמרינן בשבת (דף נה) כל מדה טובה שיצא מפי הקב"ה אפי' על תנאי לא חזר בו וא"כ הטובה חלה מעכשיו והתנאי בא לעקור המעשה וע"כ בעינן תנאי כפול וזהו דכתיב ראה נתתי לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו דבברכה כתיב לשון אשר ובקללה כתיב לשון אם, והוא עפ"י מה שבארתי ד"אם" כלאחר הוא וכן אמרינן בגיטין (דף עב) אמר אביי אם משמע שתי לשונות משמע כלעכשיו ומשמע כלאחר מיתה אמר מהיום כמ"ד לה מעכשיו דמי לא אמר מהיום כמ"ד לאחר מיתה דמי אלמא משתמעין כלאחר הוא:
ובזה יתיישב הכתוב ראה נתתי לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו ופירש"י ע"מ שתשמעו וקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי פי' שהברכה חלה על ישראל מיד ואף שרק התחילו לילך בדרך הטוב והישר חלה עליהם הברכה מיד, והקללה אם לא תשמעו פי' שח"ו אם הולכים בדרך לא טוב אז אין הקללה חלה אלא אחר כל המעשים כלם שאם האדם מתחיל לילך בדרך הרע הקב"ה מחכה לו אולי ישוב, רק אם הולך בשרירות לבו הרע ואינו חוזר בתשובה, אז הקללה חלה, וזהו דאמרינן בע"ז (דף ה) ת"ר אם בחוקתי תלכו, אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לי וגו' כמעט אויביהם אכניע, ולכאורה צריך להבין דלמאי דריש אין אם אלא לשון תחנונים ולמה לא נפרש האי אם כשאר אם, אך הענין הוא דהוי קשי' לי' להגמרא דהא כתיב אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וא"כ משמע דהברכה אינו חלה רק לאחר הליכה בחוקתיו ולא מיד, וע"כ דריש בגמ' אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לי וגו' כמעט אויביהם אכניע פי' דמיד שישמעו אזי אויביהם אכניע ואין "אם" זה כשאר אם:
ועתה הנה יוצא כנגה צדקת דברי המדרש ויוצא כמין חומר כונת הכתוב שמעו והאזינו אל תגבהו את הטובה מלבוא עליכם, פי' אל תסלקו הטובה שהטובה חלה מיד ובמעשיכם הרעים אתם מסלקים הטובה מעליכם ועז"א כי ד' דיבר פי' בדבורו של הקב"ה הוא מעשה אם הוא לטובה כמו דאיתא בירושלמי כי לא איש אל ויכזב לטובה, ההוא אמר ולא יעשה היינו לרעה, וע"כ בעי תנאי כפול ועז"א והיכן דבר "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם וגו'" שהוא בתנאי כפול משום דהטובה חל מיד והוי כמו דאמרינן בירושלמי גבי עבר הירדן דכיון שמוחזקת בידם ע"כ באה תנאי כפול, והדברים נכונים וברורים:
[כג] היהפוך כושי עורו וגמר חברבורותיו גם אתם תוכלו להיטיב למודי הרע:
יתבשם ויתבסם הכתוב הזה עפ"י מה דאיתא בנדרים (דף סה) אמר שאינו נושא לפלונית שאביה רע, א"ל מת או שעשה תשובה כו' אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר, ור' יוחנן אמר כבר מת וכבר עשה תשובה, מתיב ר' אבא קונם שאני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה מותר לא מפני שכעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה אלא מפני שהנדר טעות בשלמא לר"ה דאמר נעשה כתולה נדרו בדבר, תנא תולה נדרו בדבר ותנא נדר טעות, וכתב הר"ן והא דלא אמרינן בסיפא גבי כעורה ונעשית נאה ה"ט משום דאדם רע עשוי לעשות תשובה ועשוי למות הלכך אמדינן דעתו דכי אמר שאביה רע כ"ז שאביה רע קאמר משא"כ באשה עכורה שאינה עשוי' להיות נאה הלכך לא הי' בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהי' נאה (הרשב"א ז"ל) עכ"ל וא"כ יש חילוק שהרע עשוי לעשות תשובה אבל הכעור אין עשוי להשתנות ולעשות נאה לכן ע"ז אמר היהפוך כושי עורו וגמר חברבורתיו גם אתם תוכלו להיטיב למודי הרע שהרע שלכם הוא כמו הכעור בטבע שאין עשוי להשתנות ולעשות נאה הכי נמי הרע שלכם אין עשוי להשתנות ולעשות תשובה כי כה נשתרשו בחטא והורגלו בזה שמרוב ההרגל נעשה אצלם טבע כטבע הכושי הכעור שאין יכול להיות נאה. ונכון מאד. (מאאמו"ר הגאון זצללה"ה בס' עמק יהושע):
פרק יד
[יא] ויאמר ד' אלי אל תתפלל בעד העם הזה לטובה:
[יב] בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם:
[יח] אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב וגו':
[יט] המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא וגו':
יש לדקדק א) הלא כבר אמר כי יכלה אותם בחרב וברעב, ולמה זה חזר ושנה לן פרקו כי בשדה יהיה חללי חרב ובעיר יהיה תחלואי רעב איזה חידוש ישמיענו בזה? ב) גם למאי נפ"מ כי בשדה יהי' חללי חרב ובעיר יהי' רעב או איפכא או שיהיו שניהם במקום אחד כי מאי איכפית להו לחללים? ג) מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא היתכן כי יהי' לחללי חרב מרפא והרד"ק כתב דואין לנו מרפא קאי על תחלואי רעב שאין להם מרפא כי אין מטר עכ"ל אבל דוחק לפרש דלצדדין קאמר?
ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מאמרם ז"ל בב"ק (דף ס) רעב בעיר פזר רגלך כו' דבר בעיר כנס רגלך שנאמר ואתם לא תצאו וגו' מחוץ תשכל חרב וגו', והנה דמחוץ תשכל חרב אעפי"כ מחדרים אימה אע"ג דאמרינן לגבי מלאך המות מה לי הכא מה לי התם (ב"מ לה) בכ"ז יעצו חז"ל דאיכא הצלה לכנס רגליו וסמכו על הקרא עיי"ש מכש"כ לענין החרב דמלחמה בודאי איכא הצלה דבעיר שיש בני אדם רבים אינו מתירא מפני החרב כ"כ, וע"ז אמר ירמי' אם יצאתי השדה פי' שאם אדם רוצה לילך השדה והנה חללי חרב, ואם באתי העיר פי' שרוצה לכנס רגליו והנה תחלואי רעב ואמרינן (שם) דרעב בעיר פזר רגלך, ועז"א המאוס מאסת את יהודה וגו' מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא כיון שהרפואות סותרות זו את זו כמו זבורא ועקרבא שלכנס רגלי' אינו יכול מפני הרעב ולילך החוצה אינו יכול מפני החרב הרי דהכיתנו באופן שאין כאן רפואה:
פרק טו
[א] ויאמר ד' אלי אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה ישלח מעל פני ויצאו:
[ב] והיה כי יאמרו אליך אנא נצא ואמרת אליהם כה אמר ד' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי. [ד] ונתתים לזועה לכל ממלכות הארץ וגו' [ה] כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך:
יש לדקדק א) הרי כללא בידינו דכ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה, וכ"מ שנאמר והיה אינו אלא שמחה כמבואר בגמרא ובמדרש וא"כ היאך אמר הכתוב בלשון והיה כי יאמר וגו' הלא אין לך צרה יותר גדולה מזו אשר ד' אמר שלח מעל פני ויצאו? ב) לו חפץ ד' להמיתם הי' באפשרו להמיתם במיתה אחת לכלם, ומדוע המיתם במיתות משונות זו מזו? ג) מ"ש כי מי יחמול עליך ירושלים צריך הבנה הלא לירושלים לא עשה השי"ת מאומה רק לעם הזה אשר שלחם מעל פניו והענישם עוד במיתות משונות ובענוים קשים ומרים כאלה? ד) גם מליצת אין נפשי אל העם הזה צריך הבנה יתירה?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאיתא בסנהדרין (דף קה) אמר להם נביא לישראל חזרו בתשובה, אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש להם זה על זה, והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב נבוכדנצר עבדי, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כן לפיכך הקדים הקב"ה וקראו עבדי, עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי, והעולה על רוחכם הי' לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים וכמשפחות הארצות וגו' אם לא ביד חזקה וגו' אמר רב נחמן ב"י כל כהאי ריתחא לרתח ולפרקינהו וזה מה דכתיב (יחזקאל כ) "וימרו בי הבנים בחוקתי לא הלכו ואת משפטי לא שמרו וגו' והעולה על רוחכם הי' לא תהי' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם וגו' והעברתי אתכם תחת השבט וגו' מארץ מגוריהם אוציא אותם" פי' ואל תדמי בנפשך לאמר כל כהאי ריתחא לרתח וליפרקינן כמ"ש וכדאמרינן (שם דף צח) אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו, ע"ז אומר מארץ מגוריהם אוציא אותם, ומסיים ואל אדמת ישראל לא יבוא:
והנה ירמי' הסתפק בשלשה דברים א) אולי תפלתו אינו מקובל לרצון לפני ד' ב) אם החרון אף הוא על העם כמו שאמר בסי' (יד) אבלה יהודה וגו' וע"ז אמר המאוס מאסת את יהודה ג) או החרון אף הוא על ציון כמ"ש אם בציון געלה נפשך וכמ"ש מקודם (שם) וצוחת ירושלים עלתה, ע"ז השיב לו הקב"ה תשובה מספקת על כל ספקותיו, א) אל ירך לבבך ירמי' ואל יפלו פניך מיראתך פן תפלתך אינו מקובל וזה אך זה הוא החסרון לא לא כי אף אם יעמוד משה ושמואל לפני בתפילה (וכדאמרינן בברכות דף כו אין עמידה אלא תפילה), גם כן לא יועיל, ב) מה שנסתפקת על מי יחרה אפי אני אומר לך כי אין נפשי אל העם הזה העם הזה דייקא ג) לכן מה שעלה על דעתך פן בציון געלה נפשי לא כן הוא כי לא אזון ממנה וכדאמרינן בברכות (דף סג) כל הרוקק בהה"ב בזמן הזה כאלו רוקק בבבת עינו שנאמר והיה עיני ולבי שם כל הימים וזהו דאמר שלח מעל פני ויצאו כלומר פני יהי' במקום הזה, אך העם הזה שלח תשלח, והוא דקדושת א"י לא בטלה וכמו דאמרינן (שם דף ל) הי' עומד בחו"ל יכוין לבו כנגד א"י שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם, וכמש"כ במק"א באריכות ומפרש דאל יפלא מהו החרון אף כ"כ, ואמר והיה כי יאמרו אליך אלא נצא פי' דאחרי שתאמר להם בשמי שאמרתי לשלחם מעל פני לא יתעצבו ולא יאמרו אין רצוננו להפרד מהשי"ת אלא ישמחו עוד בזה שיאמרו בלבם עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה אין להם זה על זה כלום וע"ז אמר "והי' כי יאמרו וגו''' אין והיה אלא לשון שמחה ע"ז תאמר להם כה אמר ד' אשר למות למות וגו', ויבואר עפ"י מה שראיתי בס' א"י דמבאר הא דכתיב (פ' ואתחנן) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ד' אלקיך והוא דיסורים מסוגלים לא' מב' דברים, א) פעם באים היסורים מכוונים מאתו ית"ש למרק עוונותינו כמו דאמרינן בברכות (דף ה) מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורים ממרקין עונתיהם של אדם, ב) פעם באים מכוונים מאתו ית"ש להכריח אותנו בזה להתפלל ולבקש רחמים להשיבנו לירשלים עיה"ק ולקבץ נדחנו מד' כנפות הארץ. והבחינה לזה יש אות ומופת לזה, אם הקב"ה מייסר אותנו בעונש אחד כמו רעב לבד או חרב לבד וכדומה מהצרות ר"ל נוכל לדון עליו שהכונה בזה הוא להצילנו עי"ז מדינה של גיהנם, לא כן אם צרות רבות סבבונו כמו רעב וחרב ודבר ר"ל ושארי צרות זהו אות ומופת שהקב"ה בא להעיר את לבבינו לבקש רחמים להשיבנו לירושלים למה הדבר דומה לאחד שרדף אחרי עבדו שברח ממנו, אם יבוא עליו כנגדו ויאבה לתפוס בו ולעכב לו הדרך, הכי בעבור כן ילך וישוב לביתו הלא חלקת השדה לפניו להטות על ימין או על שמאל, בלתי כאשר תבוא ותסבבהו מג' רוחותיו עד שלא יהי' לו דרך לנטות ימין ושמאל אז מההכרח לו שיחזור למקומו, כך הקב"ה כשרוצה להכריח אותנו לבקש ממנו שישיבנו אל מקומנו, הוא משלח עלינו צרות רבות ורעות המקיפות עלינו מכל עבר ופנה עד שאין דרך לנטות ימין או שמאל, וזהו דכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים פי' בעת שהקב"ה יצר לך מלנטות ימין ושמאל תדע כי אין כונת הבורא ית"ש כ"א ושבת עד ד' אלקיך כו' עכ"ל וזהו מ"ש השי"ת לירמי' דע וראה המצב הרע של ישראל כי אחרי שתגיד להם שיענשו במות, בחרב, ברעב, ובשבי, וא"כ צריכים הם לבקש רחמים לרחם עליהם להשיבם לארצם, ולעיר הקודש, בראותם כי הקפתים מכל ג' רוחות עד אשר אין להם דרך לנטות ימין ושמאל, מרוב הצרות אשר סבבום, עכ"ז המה מרוחקים ואינם משימים על לב חורבן ירושלים וא"י וע"ז אמר השי"ת הן כל כונתי הי' שיחזרו בתשובה ושיבקשו רחמים להשיבם על אדמתם ובית מקדשם, ועתה תראה אחרי כל המכונות שעשיתי לא לעזר ולא להועיל הי' להם כי לבם רחק ממני ומארצי וממקדשי, וממעון קדשי אתן קולי כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך כפתור ופרח:
נוסיף מיא ונוסיף קמחא בהבנת הכתוב אשר לחרב לחרב וגו', ואשר לשבי לשבי ואמרינן בב"ב דף ח' כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו כו' ושבי קשה מכלם דכלהו איתנהו בי' ופירש"י דבשבי איכא מיתה וחרב ורעב ודקדקנו לעיל דמאי הוא הגריעותא חד מחברי' ומהו הנ"מ אם ימות ע"י מיתה או ע"י חרב או ע"י רעב? ויבואר בהקדם מה דכתיב (תהלים עח) כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא תבכינה, והוא עפ"י מה דאמרינן ביבמות (דף קיד) דר"י ס"ל דאין אשה נאמנת לומר מת בעלי רק אם באת בוכה ובגדיה קרועים וא"כ לדברי ר"י אינה נאמנת רק אם היא בוכה, אבל כ"ז הוא אם שלום בעולם אבל אם מלחמה בעולם אינה מותרת להנשא אף אם באת בוכה כמבואר שם (ועיי' בערוך לנר עיי"ש) וע"ז אמר "כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא תבכינה" פי' דמהו הפעולה אף אם תבכה כיון דמ"מ לא מהימנא:
וביתר ביאור יבואר בהקדם מה דאמרינן בב"מ (דף לח) ר"א אומר ממשמע שנאמר (שמות כב) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מה ת"ל והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים מלמד שנשותיהן מבקשות להנשא ואין מניחין אותן ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם, ולכאורה צריך להבין מה זה שייכות לאם יהרגו בחרב ומה הוא זה דאמר מבקשות להנשא, אך הענין הוא דאמרינן ביבמות (דף קטו) דמשיאין את האשה ע"פ עד אחד, ואמרינן שם איבעי להו עד אחד במלחמה מהו. טעמא דעד אחד מהימן, משום מלתא דעבידי לגלויי לא משקרי ה"נ לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופה דייקי ומינסבא, והכא לא דייקי, ופסק בשו"ע (אבה"ע סי' י"ז ועיי' בב"ש סק"נ) דאין משיאין עפ"י ע"א אא"כ אומר מת וקברתיו אבל בלא"ה נוכל לומר שאומר בדדמי וכדאמרינן (שם דף קיד) דזמני דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת, ואיכא דעביד סמתרא וחי'. ע"ז אומר מלמד שנשותיהן מבקשות להנשא, פי' דיש לה עד אחד שאומר שמת בעלה וע"כ תרצה להנשא משום שמשיאין את האשה ע"פ עד אחד, אך זהו בעת ששלום בעולם אבל בעת מלחמה אף עד אחד אינו נאמן, וע"ז אמר וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ומפרש בגמרא לענין מה הוא חרון אף יותר בזה שיהרג ע"י חרב, הלא להמת אין שום נפ"מ ממה הוא מת אם ע"י חרב או ע"י דבר אחר ע"ז מפרש דיש נפ"מ גדולה להחיים אשר הם חיים עדנה היינו לנשותיהן דכיון דבעליהן נפלו בחרב דהיינו ע"י מלחמה אזי הן מבקשות להנשא ואין מניחין אותם וכנ"ל:
ועתה יובן מה דכתיב כהניו בחרב נפלו ואלמנותיו לא תבכינה דהנה מבואר ביו"ד (סי' שצז) בש"ך סק"א בשם הרמב"ן דכל עדות שמשיאין האשה על פיהם קרובים מתאבלין, וע"כ כיון דבחרב נפלו דהיינו ע"י מלחמה וכמ"ש וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ומפרש בגמ' דנשותיהן מבקשות להנשא ואין מניחין אותם, וע"כ אלמנותיו לא תבכינה פי' דכיון דאין משיאין ע"פ ע"א כך אין מתאבלין ע"פ עד אחד. ובזה יובן מה דכתיב (איוב כז) אם ירבו בניו למו חרב וצאצאיו לא ישבעו לחם שרידיו במות יקברו ואלמנותיו לא תבכינה, דהנה אמרינן ביבמות (שם) סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה ולא אמרה בדדמי הדר אמר רעבון הרי הוא כמלחמה דההיא דאתיא לקמי' דרבא אמרה לו מת בעלי ברעב אמר לה שפיר עבדית דשיזבך נפשיך, דבההוא פורתא דנפפית דשבקות לי' הוי חיי, אמרה לו מר נמי ידעי דבכה"ג לא חיי, הדר אמר רבא רעבון גרוע ממלחמה, דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי הוא דלא מהימנא, הא מת על מטתו מהימנא ואלו גבי רעבון, עד אמרה מת וקברתיו, וע"ז אומר "אם ירבו בניו למו חרב", היינו דימותו במלחמה, ואח"כ אמר וצאצאיו לא ישבעו לחם, היינו שנת רעבון, וע"כ אף שרידיו במות יקברו", דהיינו מיתה עצמית ולא ע"י מלחמה "ואלמנותיו לא תבכינה" וכמו שבארתי כיון דלא מהימנא אי אמרה מת בעלי ואף ע"י עד אחד ואין משיאין אותה אזי אינה מתאבלת נמי, וזהו דאמר אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ואמרינן עלה בגמרא דכל המאוחר בפסוק קשה מחבירו, ויובן היטב עפ"י מ"ש דבמיתה סתם אשה מהימנא לומר מת בעלי ובמלחמה אינה נאמנת עד שאמרה מת על מטתו, וברעבון אינה נאמנת עד דאמרה מת בעלי וקברתיו, אבל אם לא ידעה מקבורה לא תנשא, וזהו הענין מה דכתיב (לעיל ח) לכן אתן את נשיהם לאחרים ושדותיהם ליורשים. ואשר לחרב לחרב' זהו הענין מה דכתיב (שמות כב) והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות, ואמרינן עלה בגמרא מלמד נשותיהם מבקשות להנשא ואין מניחין אותן, "ואשר לרעב לרעב" זהו הענין דכתיב (איוב כז) וצאצאיו לא ישבעו לחם ושרידיו במות יקברו, ואעפי"כ ואלמנותיו לא תבכינה, וכמש"כ לעיל דאינה נשאת אף אם אמרה מת על מטתו וכמ"ש לעיל, ואשר לשבי לשבי' זהו הענין הקשה יותר דלא מציא למימר דהרי אינן יודעים היכן המה ועז"א (שם בב"מ) ובניהם רוצים לירד בנכסי אביהן ואין מניחין אותם ופירש"י שם דזהו על ידי שבי עיי"ש ועל זה אמרינן כל המאוחר בפסוק זה קשה יותר וכמו שבארתי, והדברים נכונים וברורים מאירים כספירים:
פרק טז
[ד] ממותי תחלואים ימתו לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו וגו':
יש לדקדק דכיון דאמר שיהיו לדמן ע"פ האדמה ידעינן ממילא שלא יקברו דהנקברים הם בתוך האדמה ולא ע"פ האדמה, וממילא הוי ידעי מאחר דהם כדמן ע"פ האדמה לא יעשו אחריהם הספדים, ולמה לי' למיכתב שלא יספדו?
ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מה דאמרינן בסנהדרין (דף מז) סימן יפה למת שלא נספד ולא נקבר, וכתבו התוס' שם ד"ה קבורה על הא דאיבעי להו קבורה משום בזיוני או משום כפרה, והקשו התוס' והא איכא כפרה טפי בשלא נקבר משנקבר כדאמרינן סימן יפה למת שלא נספד ולא נקבר ותירצו דלאו שלא יקבר כלל קאמר אלא כשלא יקבר לפי כבודו כו' עיי"ש ע"ז אמר לדמן ע"פ האדמה יהיו פי' שלא יקברו כלל ועוד הוא אומר לא יספדו ולא יקברו דאם אמר לא יספדו הוי אמרינן דאדרבה זהו סימן יפה למת והקב"ה עושה זאת שיתכפר לו ע"ז אמר ולא יקברו וא"כ אי הוי המכוון כדי שיתכפר הוי נקבר כדאמרינן קבורה משום כפרה, ואי הוי אמר ולא יקברו הוי אמינא לא שלא יקבר כלל כי אם שלא יקבר לפי כבודו, והמכוון גם כן משום כפרה וסימן יפה הוא לאדם בזה כמו שכתבו התוספות על זה אמר לדומן על פני האדמה וכנ"ל:
פרק יז
[יג] מקוה ישראל ד' כל עוביך יבשו וסורי בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים את ד':
יש לדקדק א) מהו זה מליצת וסורי בארץ יכתבו שנלאו רבים לבאר כראוי? ב) וגם היאך הוא דבר והפוכו עם מקוה ישראל ד' שלכאורה חסירה מלח חסירה תבלין:
ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מ"ש חז"ל בשבת פ"ז ע"פ ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה הקב"ה עליהם ההר כגיגית וא"ל אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, הרי שביום נתינת התורה פתח השי"ת שני ספרים ספרי חיים וספרי מתים וא"ל אם תקבלו את התורה הנמשלה למים, שהמים הם מקוה טהרה אז הלא אז תכתבו בספר החיים וכמש"כ ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ברוחניות תהיו קדושים וטהורים ע"י מים חיים מבועי התורה והחכמה האמתית וזהו את החיים ובגשמיות תקבלו הטוב ע"י הטוב מן הטוב ומטיב לכל, וזהו אם תקבלו את התורה "מוטב" ואם לאו יש לי דרך אחר לטהר אתכם היינו את המות ואת הרע, ושם תהא קבורתכם אשר הזריעה בארץ ג"כ מטהרת, והרי נכתבים אתם בספרי מתים שהקרקע תטהר אתכם אם לא תחפצו לטהר עצמכם במקוה טהרה היא התורה הקדושה מקור מים חיים, וכדאיתא בפסחים (דף לד) דאם נטמא דבר א' יכולים לטהר הדבר ע"י ב' טהרות או ע"י השקה במים, או ע"י זריעה בקרקע, וע"ז אומר מקוה ישראל ד' פי' שיכולים לטהר א"ע ע"י השקה במים היינו ע"י תורה שנמשלה למים כמש"כ הוי כל צמא לכו למים, כל עוזביך יבשו כל עוזבי הטהרה הזאת יבשו ויכלמו שהיה להם טהרה טובה מאד ולא נטהרו וצריכים להטהר באופן רע וגרוע מאד דהיינו ע"י זריעה בקרקע וזהו וסורי בארץ יכתבו פי' אלה הסרים מהטהר באופן הראשון ועזבו את ספר החיים כמ"ש כי עזבו מקור מים חיים לכן יכתבו בספר המות והרע להטהר ע"י זריעה בקרקע כמ"ש חז"ל שם תהא קבורתם וז"ש בארץ יכתבו:
פרק יח
[ז] רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוין ולהאביד:
[ח] ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו:
יש לדקדק א) מהו זה שאמר ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו הול"ל ושב מרעתו אשר עשה? ב) מהו זה שאמר ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו ואמאי לא אמר על הרעה אשר דברתי עליו כדכתיב ברישא דקרא רגע אדבר וגו'? ויתבאר בטוב טעם ודעת בעזה"ש בהקדם דברי הבל"ע על הא דאיתא בר"ה (דף יז) על הא דכתיב עיני ד' אלקיך בה עתים לטובה כו' כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים בר"ה לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן בזמנן כו' ופי' הבל"ע הנ"ל דכ"ז כשעושין תשובה מיראה כיון שע"י התשובה מיראה הזדונות נעשו כשגגות, ואין חילוק בין שוגג למזיד אלא המחשבה אבל המעשה נשאר קיים, כך הקב"ה אינו משנה בשביל התשובה זו מעשה הגזירה אלא המחשבה בלבד שהיה מתחילה לרעה שלא יועילו הגשמים מועטים ועכשיו מורידין בזמנן על הארץ הצריכה להם, אבל כשהם עושים תשובה מאהבה שאז הזדונות נעשו כזכיות ונתבטל החטא מכל וכל, כך הקב"ה מבטל הגזירה מכל וכל. ועפי"ז יתיישבו הכתובים על מכונן שזהו שאמר ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, פי' שהגוי ההוא יעשה תשובה לא מפני התעצבו מצד המעשים הרעים אלא מיראה מצד רעתו וצרתו אשר אני ידעתי לעשות לו דהיינו תשובה מיראה שהזדונות נעשה כשגגות שעדיין נשאר מעשה החטא קיים ולא נתקן כ"א המחשבה ע"כ לעומת זה ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו דהיינו המחשבה לבדה להפכה לטובה אבל לא על המעשה כמש"כ גבי גשמים מועטים שאין הגזירה מתבטלת בפועל אלא במחשבה משא"כ אם היו עושים תשובה מאהבה אז הי' מתבטל הגזירה מכל וכל. ועיי' בס' דרשת מוהר"ם (דף ט) מ"ש באריכות מה דלכאורה יש סתירה למ"ש דבתשובה מיראה אזי מעיקר שורש הדין אין הגזר דין נקרע לגמרי זולת המחשבה לבדה ובש"ס (שם) מבואר להיפוך שהדין נותן לקרוע הגזר דין לגמרי אלא מפני שאפשר בלא זה כמו דמשני שם עיי"ש:
פרק יט
[א] כה אמר ד' הלך וקנית בקבק יוצר חרש ומזקני העם ומזקני הכהנים:
יש לדקדק דבסי' י"ח אמר השי"ת לירמי' קום וירדת בית היוצר וגו' והנה עושה מלאכתו על האבנים, הרי דציוהו לילך אל בית היוצר בשעה שהוא עושה מלאכתו וכאן ציוהו לקנות בקבוק שכבר נגמרה מלאכתו הל דבר הוא?
ויתבאר בטוב טעם בהקדם מ"ש הרמב"ם (בסוף הל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל דברי הפורעניות שהנביא אומר כגון שאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו ואין אומרים הנה דבר ולא בא שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה או שתלה להם כחזקי' וכו' עיי"ש
ועתה יש לחקור בהא שבארתי שאם מתנבא לרעה אפשר שלא יתקיים זהו דוקא קודם גז"ד אבל לאחר גז"ד למאן דס"ל בפ"ק דר"ה (דף יח) דצעקו קודם גז"ד נענין לאחר גז"ד אין נענין וכמו דאמרינן התם הי' ר"מ אומר שנים שעלה למטה וחלים שוה וכן שנים שעלו לגרדום ודינן שוה מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל כו' זה התפלל תפילה שלימה כו' ר"א אומר כאן קודם גז"ד לאחר גז"ד וא"כ כיון שגז"ד אינו נקרע א"כ לפי"ז אם יתנבא הנביא שהראו לו במראה הנבואה שהגזירה הוא לאחר גז"ד בודאי לדעת ר"א הנבואה מוכרחת שתתקיים אפי' לרעה דהא גז"ד אינו נקרע, ובירושלמי פ"ב דיבמות אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת. א"ל עד שלא נחתם גז"ד רשום, משנחתם גז"ד אמת, פי' דקודם גז"ד הוא רשום שיכולים להעביר הגזירה ע"י תפילה משא"כ לאחר גז"ד, והשתא ניחא דתחילה הראה לירמי' שעושה על האבנים בטרם שנגמרה מלאכתו דהיינו קודם גז"ד שיכולים להעביר הגזירה ואח"כ הראה לו בקבוק יוצר חרש וגו' ושברתו וגו' שאם נשבר הבקבוק שוב אין לו תקנה, וה"נ לאחר גז"ד קשה לקרוע ורפואת תעלה שוב אין לה ומשול כחרס הנשבר והדברים אמתים:
פרק כג
[ז] הנה ימים באים נאום ד' לא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים:
[ח] כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות וגו':
יש לדקדק מדוע גבי ארץ מצרים לא אמר רק אשר העלה ולא אשר הביא וגבי ארץ צפונה ושאר ארצות אמר אשר העלה ואשר הביא ועיי' רש"א ברכות (דף יב) שהרגיש בזה ועיי"ש מה שתירץ בזה:
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מה דאמרינן בב"ב (דף קיט) והיינו דכתיב תביאמו ותטעמו תביאנו לא נאמר אלא תביאמו מלמד שמתנבאים ואינם יודעים מה הן מתנבאים וא"כ לא נאמרה עליהם בעצמם הבאה כיון שלא באו לא"י וע"ז נאמר הנה ימים באים וגו' לא יאמרו וגו' אשר העלה את ב"י מארץ מצרים דלאותם שיצאו ממצרים לא הי' להם רק העלאה לבד אבל הבאה לא"י לא נאמר בהם כי דור המדבר שיצאו ממצרים לא באו לארץ ישראל ולכך לא נאמר בהם תביאנו, אבל לע"ל בגאולה העתידה לבוא יאמרו חי ד' אשר העלה היינו העלאה ועוד אשר הביא פי' שאותן שהעלה יבאו לארץ ישראל, ולכן ניחא דבצאתם ממצרים כתיב רק לשון העלאה, ובגאולה העתידה לבוא בב"א כתיב אשר העלה ואשר הביא, והוא נכון מאד:
פרק כו
[יח] מיכה המורשתי הי' נבא בימי חזקי' וגו' ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהי' והר הבית לבמות יער:
[יט] ההמת המיתהו חזקי' מלך יהודה וגו' [כ] וגם איש הי' מתנבא בשם ד' אוריהו בן שמעיהו וגו' וינבא על העיר הזאת ככל דברי ירמיהו:
[כא] וישמע המלך יהויקים וגו' [כב] וישלח המלך יהויקים וגו' [כג] ויוציאו את אוריהו ממצרים וגו' ויכהו בחרב וישלך את נבלתו וגו':
יש לדקדק א) דהא כפי הנראה מהכתובים רצו מאד להצדיק את ירמיהו לבלתי המיתו, וא"כ היאך ספרו מעשה אורי' אשר בזה נתנו חרב ביד הרשעים להרגו כאשר עשו לאוריה? ב) והנה רש"י ז"ל הרגיש בזה וכ' וז"ל מי שאמר זו לא אמר זו עד כאן דברי צדיקים ועמדו רשעים שהיו שם ואמרו גם איש מתנבא וגו' כשם שאורי' נהרג יהרג ירמי' וכתב ע"ז שכן מפורש בספרי וכ"ה באמת ג"כ בתוספתא דסוטה (פ' ט) אבל זהו דוחק לומר דמי שאמר זו לא אמר זו?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מ"ש הרמב"ם (בהל' מלכים בפ"ד ה"ח) כל מי שהי' מורד כו' הי' כו' רשות להורגו כו' ולא הי' כו' רשות להורגו אלא בסייף בלבד כו' עיי"ש, והנה במאי דאמרינן בפ"ט דיבמות (דף עט) דהא כתיב לא יומתו אבות על בנים ומשני דמוטב תעקר אות אחת מן התורה ויתקיים כל התורה וכן פריך התם והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ ומשני ג"כ מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקיים כל התורה כולה. וברמב"ם (ספ"ג מהל' מלכים) משמע שעשה זה בדיני מלך, שהרמב"ם כתב כל ההורגים נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה. אפי' בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלוים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם עכ"ל ומשמע מזה שהרגו בדיני מלך:
ובזה יתיישבו הכתובים ויהי ככלות ירמי' לדבר את כל אשר צוה ד' לדבר אל כל העם ויתפשו אותו הכהנים והנביאים וכל העם לאמר מות תמות מדוע נבית בשם ד' לאמר נשיו יהי' הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב פי' שדנוהו למתנבא נביאות שקר וכמו דאמרינן בשלהי זבחים (דף קיט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ר"ש אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה ואומר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה ואומר כי בחר ד' בציון אוה למושב לו פי' בבחי' ישיבה כביכול שאין לה הפסק. וכמו שבארתי הא דכתיב אתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור וחשבו דכיון דמתקרי נחלה א"כ לא יחרב לעולם ולא כשילה שלא נקראת רק מנוחה לפי שעה ובאמת הא דמתקרי נחלה הוא כמו דאמרינן בסוף ברכות (דף סב) כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאלו רוקק בבבת עינו שנאמר והי' עיני ולבי שם כל הימים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות בית הבחירה ה' טז) וז"ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לע"ל כו' לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה והשכינה אינה בטילה והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם ואמרו חז"ל קדושתן אף כשהן שוממין וע"כ מקרי נחלה וכתיב פה אשב כי איתיה מפני שבקדושתה לא בטלה אעפ"י שתחרב מ"מ לא תבטל הקדושה:
ואפי' לדעת הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם וסובר דבטלה קדושת המקדש וירושלים נמי לא קשה מידי מה שנקראת נחלה, וכמו שכתבו התוס' בפ"ב דשבועות (דף ט) בד"ה קדושתן קדושת עולם ופי' בקונטרס שאין אחריו היתר במות והקשו התוס' דא"כ תפשוט מהכא דסבר ר' אליעזר דקדשה לעתיד לבוא כו' ותירצו התוס' דלפי שאינו ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי' לי' קדושת עולם ויותר נראה לפרש כפי' הקונטרס לענין היתר במות, שאין אחריה היתר במות, וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף י) ומ"ט קא הדר בי' כו' משום קושי' דרב מרי וכמש"כ התוס' שם דהא דפליגי אם קדושה ראשונה כו' אינו אלא אם מותר להקריב בזמן הזה במקומו של מזבח אבל כו"ע מודו דאסור להקריב בבמה, ועי' בסוגיא דזבחים (דף סא) ובתוס' שם משמע שהיא נקראת נחלה או מנוחה משום שאין אחריה היתר במות (ואין כאן מקום להאריך בזה) אבל לא נקרא נחלה לענין שלא יחרב, והם שפטו בעצמם דכיון דאיקרי נחלה לא הוי כמו שילה ולא יחרב וטעו בזה במה דאקרי נחלה וע"כ כתיב ויתפשו אותו וגו' לאמר מות תמות מדוע נבאת וגו' כשילה יהי' הבית הזה והעיר הזאת תחרב וגו' ואיך דימה את ירושלים לשילה וע"כ דנוהו לנביא שקר ורצו לדונו במיתה כמו דאיתא ברפ"ו דסנהדרין (דף פד) שאמרו משפט מות לאיש הזה וע"כ כתיב שם ויקומו אנשים וגו' מיכה המורשתי היה נבא וגו' לאמר כה אמר ד' צבאות ציון שדה תחרש וגו' ההמת המיתוהו חזקיה וגו' ואנחנו עושים רעה גדולה על נפשותינו לדונו כנביא שמתנבא לשקר מפני שאמר שהבית הזה תחרב, והא מיכה המורשתי נבא ג"כ בימי חזקי' אלמא שאפשר שהבית הזה תחרב ולא מיקרי נחלה אלא דלא תבטל הקדושה אבל אעפי"כ אפשר שיחרב:
וע"ז הביאו עוד ראי' ואמרו "וגם איש הי' מתנבא בשם ד' אורי' בן שמעי' וינבא על העיר וגו' ככל דברי ירמיהו, וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וגו', ויבקש המלך המיתו, פי' בדיני מלכות שדנוהו על שעבר על ציוויו והראי' ע"ז שלא דנוהו בדיני סנהדרין מפני שנתנבא נביאות על ירושלים שתחרב וירושלים איקרי נחלה ומתנבא לשקר אלא שידעו שהוא מתנבא אמת אך המלך דנהו כמורד במלכות, וע"כ ספרו איך שהיה המיתה ואמרו ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב ואי אמרת שהיו דנים אותו למתנבא לשקר הי' להם לדונו בחנק אלא ודאי משהמיתוהו בחרב מסתמא דנוהו כדין מורד במלכות שמיתתו בסייף כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים וכמו דאיתא בירושלמי (בפ"ז דסנהדרין) לרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד, ועוד ראי' דכתיב וישלך את נבלתו אל קברי בני העם ואם היו דנים אותו במיתת סנהדרין א"כ לא היו מקברים אותו בקברת אבותיו אלא לאחר עיכול בשר וכמש"כ הרמב"ם (בפ"א מהל' אבל) שהרוגי מלכות נקברין בקברת אבותיהם אבל הרוגי ב"ד אין נקברים עם אבותיהם אלא לאחר עיכול בשר ומדקברו את נבלתו בקבר אבותיו ולא המתינו עד שיעכל הבשר ש"מ מזה דלא דנוהו לנביא השקר אלא למורד במלכות וע"כ דנין אותו כדין מורד במלכות והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:
פרק כט
[ד] כה אמר ד' צבאות אלהי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה [ה] בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין:
[ו] קחו נשים והולידו בנים ובנות וגו' [ז] ודרשו את שלום העיר וגו' [י] כי כה אמר ד' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וגו':
יתבשם ויתבסם המקראות האלו וגם יונעם לנו היטב התחברותם עפ"י מה דאיתא בתענית (דף יב) עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ובשאילת שלום, וכן אחרי שגלו מירושלים היו רוצים להתענות באופן הנ"ל עד שיוחזר הבית למקומו ע"ז אמר בנו בתים ושבו ונטעו גנות וגו' שזהו על ענין בנין ונטיעה, ועל ענין אירוסין ונשואין אמר קחו נשים והולידו בנים ובנות ועל ענין שאילת שלום אמר דרשו את שלום העיר וגו' והוא שלא יועיל התענית שלכם כי כה אמר ד' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם אבל קודם זמן השלמת השבעים שנה לא יועיל שום דבר:
פרק לא
[טו] כה אמר ד' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו:
כה אמר ה' וגו':
יש לדקדק מהו מליצת כי איננו אשר לכאורה מחוסר הבנה?
ויתבאר בטוב טעם עפ"י מה דאמרינן במו"ק (דף כז) כל המקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה ההיא אתתא דהוי בשבוביתי' דרב הונא וכו' שלח לה אי צייתית מוטב ואי לאו תמוש זוודתא לאידך כו' לסוף א"ל תמוש זוודתא לנפשך ומתה והנה במדרש איתא שיצתה רחל מקברה והתחילה לבכות ולא רצתה להתנחם והנה לגבה ליכא הסברא תמוש זוודתא לנפשך דהא כבר מתה ומצד הבנים לא שייך תמוש זוודתא לאידך דהא כי איננו, ע"ז אמר לה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם ע"כ שפיר שייך לומר אם לא צייתית תמוש זוודתא לאידך כי הבנים ישובו לגבולם: