ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
יחזקאל · פרק לג
[ב] ארץ כי אביא עליה חרב ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם ונתנו אותו להם לצופה:
[ג] ותקע בשופר והזהיר את העם:
[ה] את קול השופר שמע וגו' דמו בו יהיה וגו' [ו] והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר וגו' ודמו מיד הצופה אדרוש:
[ז] ואתה בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני:
[ח] באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש:
[ט] ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת.
יש לדקדק א) מהו זה מליצת מקציהם? ב) ההשתוות והדמיון תוכחת הנביא לתקיעת שופר צריך הבנה יתירה ג) מדוע בפסוק ח' אשר לא דבר עוד להזהיר רשע מדרכו ואשר יוכל היות אם הזהירו הי' שב מדרכו ולא הי' עושה עוד בזדון, בכל זה קורא אותו רשע כמ"ש "הוא רשע בעונו ימות", ובפסוק ט' שהזהיר אותו מלכת בדרך הרע והוא לא שמע לו ובחר את הדרך הרע בזדון כתיב הוא בעונו ימות ולא כתיב הוא רשע בעונו כבפסוק ח'?
ויתבאר עפ"י הנהוג בין ממלכות ארץ כאשר יעריכו קרב אלה עם אלה אזי יעמידו צופים ואורבים בכל ארבע רוחות המערכה ובידיהם שופרות וחצוצרות התרועה תופים וצלצלי שמע, והי' בהרגישם אך צעדי הצרים הצוררים עליהם ממקום מחבואם אל אחת מפינות המערכה אז ישמיעו במרום קולם קול קרנות וקול תופים ושופרות, למען ישמעו שרי החיילים ושפעת קלגסים ויבואו עם כלי מלחמתם להציל את נפשם, ולהכות את האויב עורף, ואם לא ישמעו החיילים ושריהם לקולות הצופים והאורבים אז דמם בראשם, והצופים את נפשם הצילו, אבל אם הצופים והאורבים לא שמרו משמרת כהונתם, ולא השמיעו במרום קולם בהרגישם כי יבקיע צר ואויב בתוך המערכה ומפאת זה באו על המערכה בטח ויהרגו כל זכר אז משפט מות ישפטו את הצופים ודמם בראשם. והנה הנהוג ליקח לאורב וצופה מן הפחותים והגרועים שבחיילות אשר לא יוכלו לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה, ובכל זה היתכן אם אמור יאמר אפילו הגדולים שבשרי החיילים בעת שהצופה הפחות שפחותים יריע אף יצריח לומר קומו התעוררו, חדו מרטו צחצחו חרבותיכם, ועמדו על נפשותיכם, מי הוא זה ואיזה הוא הצופה הפחות שבפחותים אשר ישמיע במרום קולו להרגיז ולהפריע מנוחתנו, הלא אין לך סכל ובער יותר ממנו, יהי' הצופה מי שיהי', אבל אם לא נאבה ולא נשמע לקולו אז יהי' נפשנו לשלל, וכבודנו לכלימה, וע"ז אמר השי"ת ליחזקאל ראה נא מדרך הארץ אשר אביא עלי' חרב, הלא זה דרכם כי ולקחו איש אחד מקציהם מן הפחותים אשר לא יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, יען כי החיילים ובפרט גבורי החיל כלם נדרשים הם לעמוד בחרב שלופה במקום מערכת המלחמה, וכמ"ש רש"י ז"ל בבראשית (מ"ז פסוק ב) וז"ל ומקצה אחיו מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גבורים שאם יראה אותם גבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו עכ"ל ועיי' במס' ב"ק (דף צא) ודו"ק, ועז"א מקציהם כנ"ל ונתנו אותו להם לצופה, ומשמרת כהונתו הוא לעמוד על המצפה ולהשמיע במרום קולו בבוא צר ואויב בשער המחנה להריע בשופרות וחצוצרות התרועה, השומע ישמע, והחדל יחדל ודמו בראשו והצופה את נפשו הציל, לא כן אם יבגוד במשמרת כהונתו, ולא יחוש להקיצם ולעוררם אז משפט מות לאיש הזה ודמו בראשו – כן אתה יחזקאל נתתיך לצופה ולמוכיח את העם, אשר בראותך מעשיהם זר מעשיהם אזי נוטל עליך לקרוא בגרון ואל תחשוך וכשופר הרם קולך, וכלם מחויבים לשמוע בקול תוכחתך אף המלך והנשיא שבישראל, ולא יוכלו לומר מי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב לבו ליסרנו מוסר אכזרי בשבט פיו כי אף אם יחשבוך לפחות וגרוע מהם אזי תשיבם כי רק צופה אתה והצופה בוחרים העם מן הקצונים שבהם, כאשר מדרך כל עיר ועיר לבחור איש אחד מן הפחות שבפחותים שיקרא בקול גדול ברחובות קרי' שיבואו ויקבצו אל הרנה והתפילה, או להכות על כותלי בתיהם בהולם פעם בג' זמני תפילה, ואם יאמר אף הגדול שבגדולים מי הוא זה ואיזה הוא הקורא או המכה על הכותל לבוא לבית התפילה, הלא הוא פחות שבפחותים ואני גדול שבגדולים, הלא אין לך סכלות ובערית יותר מזה, וכאשר לא יוכל איש לומר מי הוא השופר אשר אשמע לו הלא הוא רק מקרן איל בלתי מדבר ומת, ואני חי מדבר, בכ"ז היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, כן מחויבים העם לשמוע בקול שופר שלך, מוסר תוכחתך, ואתה יחזקאל עליך מוטל לשמור משמרת כהונתך ואם לא תשמור ולא תדבר להזהיר רשע מדרכו הוא אף כי ישע הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש, אף כי גלוי וידוע לפני השי"ת שרבו פשעי הרשע וגזר דינו הי' למות בכ"ז אני אתבע ממך את דמו יען מה? יען וביען לא שמרת את משמרת כהונתך כי אם לפני גלוי לפניך מי גלוי כמאמרם בשבת (דף נה) אבל אתה כי הזהרת את הרשע לשוב ממנה ושמרת את משמרתך הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת:
נוסיף מיא נוסיף קמחא להבין באר היטב את הדקדוק הג' שדקדקנו אעתיק מה שכתבתי לעיל (ג) שהבאתי שם קושית הש"ך (בחו"מ סי' לב) על הא דאיתא בסנהדרין (דף כט) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען כו' ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והקשה דאיזה טענה היא זו דהא אמרינן בקדושין (דף יג) דאפי' למ"ד דאין שליח לדבר עבירה אפי"ה מחויב בדיני שמים וא"כ הא הכא בדיני שמים עסקינן, ותירץ המקנה עפ"י מ"ד (ב"ק דף נט) השולח את הבעירה ע"י פיקח הפיקח חייב ומשמע דפטור המשלח אפי' בד"ש, היינו לבתר דשילם הפיקח ע"כ פטור המשלח אפי' בדיני שמים וע"כ אין קושי' מנחש דכיון דבקבלת אדם וחוה חיוב עונשין נפטר הנחש אם הי' טוען דברי הרב וכו' ולכאורה קשה ע"ד המקנה מקרא מפורש דכתיב כאן באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש, אלמא אעפ"י שהרשע מת בעונו ונידון על חטאו דהוי דומיא דשילם הפיקח שפטור המשלח ואפי"ה כתיב ודמו מידך אבקש אלמא אעפ"י שהרשע מת בעונו ונידון על חטאו דהוי דומי' כשילם הפיקח שפטור המשלח ואפי"ה כתיב ודמו מידך אבקש, ובארנו דהענין הוא דאפי' אם נאמר כסברת המקנה דכיון דהחוטא קבל ענשו על חטאו דמי להא דשילם הפיקח דזה נמי נפטר היינו לענין החטא אפשר לומר כיון שזה נידון על חטאו נמצא שנתכפר החטא וע"כ י"ל כיון שהרשע מת בחטאו א"כ החטא נתכפר וניצל הצדיק, אך זהו דוקא לענין החטא. אבל על ענין שהרשע מת בחטאו ואם הי' הצדיק מוכיחו לא היה בא לידי חטא ולא היה מת הרשע וכדכתיב החפץ אחפוץ מות רשע א"כ הרי עונש הצדיק חמור יותר על שבסיבתו מת הרשע ונמצא שמאבד נפש מישראל, וא"כ אף שהחטא נתקן אעפי"כ יש עונש על הצדיק שלא הוכיחו ובסיבתו נאבדה נפש ישראל מן העולם, וכי תימא כיון שהוא רשע אין מיתתו קשה כ"כ לפני הקב"ה הא ליתא דהקב"ה מצטער אף על דמן של רשעים שנשפך כדאמרינן בסנהדרין (דף מו) ועז"א באמרי וגו' ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש פי' אעפ"י שהוא רשע גמור וע"כ תאמר שכיון שהוא רשע ע"כ לא אבקש דמו מידך לא כן הוא אלא אעפ"י שהוא רשע אעפי"כ דמו מידך אבקש ואח"כ אמר ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת ולא כתיב הוא רשע בעונו ימות אלא בעונו סתם פי' אעפ"י שהוא אינו רשע גמור רק שחטא באיזה עון וא"כ הו"א שכיון שהוא אינו רשע גמור ע"כ הוא מוכרח להוכיחו פעמים הרבה אעפ"י שאינו שומע לו, עז"א ואתה כי הזהרת וגו' ואתה נפשך הצלת שכיון שהוכחת אותו והוא אינו שומע לך אינך מוכרח להוכיחו ובתוכחה ראשונה את נפשך הצלת וכמ"ש התוס' בשבת (דף נה) דבספק אי מקבלין מיני' צריך להוכיח אבל היכא דבודאי לא יקבלו מיני' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:
[כד] בן אדם יושבי החרבות האלה וגו' אחד הי' אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה:
[כה] לכן אמור אליהם וגו' על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו:
יש לדקדק א) מהו מליצת אחד הי' אברהם? ב) מהו זה נתינת טעם שכיון שהם רבים מגיע להם ירושה, ואם היו מעטים לא הי' מגיע להם ירושה, הכי ירושה בריבוי ומיעוט תלוי, הלא בתורה (במדבר כז) כתוב לאמר לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, אלמא דגם למיעוט מגיע נחלה וירושה (עיי' ב"ב דף קי"ז וקי"ח) הלא דבר הוא? ג) מה זה תשובה שהשיב הנביא על הדם תאכלו וגו' והארץ תירשו, וע"ז יפול קושית הש"ס (כתובות קח) מאן דעסיק בתורה הוא ירית ומאן דלא עסיק לא ירית, הלא אם יש לאיש א' שני בנים אחד צדיק ואחד רשע יורשים שניהם כאחד חלק כחלק בנחלת אבותם, ואחרי שירושה הוא לנו מאבינו אברהם אין שום חילוק בדין ירושה בין רשע לצדיק?
ומבאר אאמו"ר הגאון זצלה"ה בס' עמק יהושע. עפ"י מה דמקשו התוס' בכתובות (דף נט) על הא דאמר רבא (שם דף קח) מאן דעסיק בתורה הוא ירית ומאן דלא עסיק בתורה לא ירית הא בכאן אמרו מצוה לזון את הבנות וק"ו לבנים דעסקו בתורה אלמא דמי שעוסק בתורה הוא קודם ליטול, ואומר ר"ת דלא דמי דכאן גבי מצוה יש מצוה לזון הבנים יותר מהבנות אבל התם שמת האב וירושתו קא שקלי מן התורה ע"ז תמה רבא מאן דעסיק כו' ומאן דלא עסיק בתורה לא ירית כיון שמן הדין הוא היינו מדין ירושה אין נ"מ בין מאן דעסיק בתורה למאן דלא עסיק בתורה עכת"ד, וע"כ באו ישראל בטענה על מה שבאה הנבואה ע"י ירמיהו "היושב בעיר הזאת ימות ברוחב והיוצא אל הכשדים חי' יחיה" ואמרו כיון שנוטלין בירושה מאברהם, א"כ אף אם לא הטיבו מעשיהם ולא עסקו בתורה אעפי"כ מגיע להם א"י בירושה מאברהם וע"ז כתיב ויהי דבר ד' וגו' אחד הי' אברהם ויירש את הארץ וגו' לנו נתנה הארץ למורשה פי' שאנו יורשים מאברהם וכיון שהוא בדרך ירושה אין נפ"מ בין שהולכים בדרך הטובה או שאינם הולכים בדרך הטובה דמאן דעסיק בתורה הוא ירית וכו' וע"ז באה התשובה אל הנביא לכן אמור אליהם כה אמר ד' א' על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם וגו' והארץ תירשו ויובן עפ"י מה דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יח) ודילמא ישראל כו' שאני והוכיח מזה הרא"ש דישראל וכו' יורש את אביו דבר תורה דאע"ג שחטא ישראל הוא לקדש אשה ולגרש מ"מ אם אפשר טוב לתת וכו' דלא יהבינן לי' כו' כמו דאמרינן גבי קנס בפ"ק דכתובות (דף יח) ועיי' בהג"א ב"ב ד' קכ"ז סי' כ"א בשם רגמ"ה ומר רב צדוק גאון בפסקיו דאינו יורש את אביו וריב"א וראבי"ה חולקים, והראבי"ה סיים אבל יש כח ביד חכמים להפקיע ממונו כו' עיי"ש וע"כ באה התשובה אל הנביא דאעפ"י שבודאי יורשים הם מאברהם אעה"ש אבל אעפי"כ כיון דעל הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם והארץ תירשו בתמי' דלא יהבינן להו דאזלי ואכלי כו' אך מה שהארץ הוא בירושה היינו אם נשוב לד' אז יחזיר ד' לנו את הירושה:
אך עדיין יש לדקדק מה שדקדקנו מהו זה מליצת אחד הי' אברהם? ויובן זה עפ"י מ"ש הרמב"ם (בפ"ו מהל' בית הבחירה) וז"ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין מעשרות וכיוצא בהם לא קדשה לע"ל לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה והשכינה אינה בטילה והרי אומר והשימותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אעפ"י ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מא"י וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני' הוא מקודש היום ואעפ"י שנלקחה הארץ חייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה עכ"ל ומבואר שכל מה שהי' בכבוש ע"כ כשנלקחה הארץ בטל הכיבוש, אבל מה שהי' בחזקה דהיינו קדושה שני' שציוה כורש מרצונו שילכו לא"י קדשה לשעתה וקדשה לע"ל דחזקה אינה בטילה, דענין כיבוש אינה אלא בשעה שישראל עליה אבל לאחר שגלו בטלה הקדושה אבל בקדושה שני' שהי' מכח חזקה זו אינה בטילה, וא"כ בירושה ראשונה שהיה בכיבוש, כיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכיבוש ובטל הקדושה, והנה ישראל חשבו שהטעם שאמר ירמי' בבלה יבאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם" היינו מפני שבטלה הקדושה, ולכן אמרו נהי דבטלה קדושה שקידש יהושע מפני שהי' הכיבוש של כל ישראל ביחד וע"כ כיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכיבוש אבל אעפי"כ היא קדושה עדיין מפני קדושת אברהם וכמו שפי' הר"ח בספ"ח דיבמות (דף מב) על הא דאמר התם ירושה ראשונה ושני' יש להם דירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב ואברהם קנה את א"י בחזקה וכמו דאמרינן (ב"ב דף ק) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכה דברי ר"א וחכ"א אין הילוך מועיל בה כלום עד שיחזיק א"ר אלעזר מ"ט דר' אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ורבנן התם משום חביבותי' דאברהם הוא דקאמר לי' הכי כדי שתהא נוחה ליכבוש לפני בניו וא"כ כיון שאברהם קנה א"י והוא קנה א"י בחזקה דבכיבוש לא הי' יכול ליקח דהוי כיבוש יחיד כיון דאחד היה אברהם:
ובזה יתפרשו הכתובים כמין חומר והוא, בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר אחד הי' אברהם ויירש את הארץ פי' שיושבי החרבות שאינם רוצים לזוז מארץ ישראל אומרים לאמר אחד הי' אברהם וגו' וא"כ כיון שאחד הי' על כרחין קנה בחזקה כנ"ל וחזקה אינה בטילה ואנחנו רבים פי' אף שאנחנו רבים ולקחנו בכיבוש אעפי"כ אנחנו באים בירושת אברהם שזו אינה בטילה וא"כ מוחזקת בידינו ארץ ישראל מאברהם אהע"ש שנטלה בחזקה וזו לא בטלה ובכן טעננו כי לנו נתנה הארץ למורשה והדברים נכונים וברורים למבין בעזה"ש: