אור ברסלב

ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא

יחזקאל

ירמיה

פרק ב

[א] ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך וגו':

יש לדקדק דהנה רש"י ז"ל כתב שני טעמים על הא דקרא ליחזקאל בן אדם. א) מתוך שרואה המרכבה, הולך בין עלייה ומשתמש בה כמלאכים לומר אין כאן ילוד אשה אלא זה, ופי' זה הטעים איש א' לרש"י והנאהו, ב) כתב מדעתו וז"ל ולי נראה שלא קראו בן אדם אלא בשביל שלא תהא דעתו רחבה עליו מתוך שהי' גס לבו במראה המרכבה ובמלאכת עליונים עכ"ל, ולכן עפ"י מאמרם ז"ל בש"ס חגיגה דכל מה שראה יחזקאל ראה ג"כ ישעי' א"כ מדוע ולמה לא קרא גם לישעי' "בן אדם" בשלמא לטעם שני שברש"י מתוך שהי' גס לבו ניחא דהא בחגיגה (שם) אמרו למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך ולמה ישעי' דומה לבן כרך שראה את המלך ופירש"י שהי' בן מלכים וגדל בפלטין ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה, עכ"ל רש"י עיי"ש. ולכך ניחא שלא חש השי"ת לקרוא את ישעי' בן אדם שלא תהא דעתו רחבה עליו כי בן מלך הרגיל בזה אין דרכו להתפעל הרבה ולהיות דעתו רחבה מזה אבל לטעם הראשון הי' לו ג"כ לקרוא בן אדם?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י הא דאיתא בחגיגה (דף יג) שור וכו' דיחזקאל בקש עליו רחמים והפכו מפני שור לכרוב דהיינו פני אדם, ויען שהועיל בתפילתו להפוך משור לאדם ע"כ קראו השי"ת בשם בן אדם להיות לו לזכר עולם מה שפעל בתפילתו לעשות השתנות במרכבה העליונה. ואם תאמר מדוע לא קראו בשם אדם וקראו בן אדם? י"ל דהנה בחגיגה (שם) אמרים דלכן בקש יחזקאל רחמים והפכו משור לכרוב משום דאין קטיגור נעשה סניגור (והשור קטיגור הוא במעשה העגל) ופירש"י דאנו צריכין שיבקש מרכבותך עלינו רחמים ושם בש"ס מאי כרוב כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא ופריך שם הש"ס אלא מעתה דכתיב פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם וכו' היינו פני כרוב היינו פני אדם ומשני אפי רברבי ואפי זוטרא ופירש"י אחד פני גדול ואחד פני קטן, ולכאורה יש להבין למה התפלל שיהי' פני קטן דוקא, אך יובן זאת עפ"י שיש לכאורה להקשות עוד הא פני שור הוא השלישי הי' במרכבה כדכתיב פני אדם פני ארי' פני שור א"כ היה לו להיות הפני קטן בשלישית ולמה אחרי שנהפך משור לפני קטן העמידו השי"ת בראשונה כדכתיב אח"כ פני כרוב פני אדם פני ארי' וגו'? אבל חדא מתורצת בחבירתה שיחזקאל ביקש רחמים שיקובל תמיד תשובת ישראל עד שימחה שם חטא העגל לגמרי, והקב"ה קבל תפילתו ונטל לגמרי ממרכבתו המקטרג והעמיד תחתיו סניגור לאות כי שמע ד' תפילתו וקבל תשובת ישראל, והנה אמרו חז"ל במקום שבע"ת עומדים שם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, והטעם איתא במ"ר שה"ש ע"פ ע"כ עלמות אלו בעלי תשובה דהבע"ת הוא כקטן שנולד, ושע"ץ מורה פני קטן, יען שהוא קודם לפני אדם היינו צדיקים גמורים ולכן העמידו בראשונה, ומטעם זה קרא ליחזקאל בשם בן אדם היינו אפי זוטרי שפעל בתפילתו שיקובל תשובת ישראל ויהיו כינוקא, וזהו אות הכבוד שלו שהשיב לו השי"ת תחת תפלתו שיקרא בשם "בן אדם" והוא אפי זוטרי למזכרת נצח. וכל דברינו נוכל להעמיס בכונת רש"י ז"ל בטעם הראשון. דהנה חז"ל אמרו באבות כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והוא סניגור, והסניגור מתלבש בלבוש האדם שבראו, והנה אחרי שיחזקאל פעל בתפלתו לאפי זוטרי, אזי הסניגור הזה התלבש בו, וזהו כונת רש"י שהשתמש בו כמלאכים, ע"כ הודיע השי"ת למלאכיו דעו כי אין כאן ילוד אשה (ר"ל אפי זוטרא) אלא זה הוא יחזקאל שברא בתפילתו הסניגור הזה לכן הוא ראוי והגון לילך בין עלי' ולהשתמש בה כמלאכים, וילוד אשה אחר אין כאן שיהי' ראוי לזה, רק בן אדם הזה המלובש באפי זוטרי שברא בתפילתו. וד' הטוב יכפר בעד, כי לא כוננו לדרוש חלילה במופלא ממנו, רק לבאר דברי רבותינו ויהיו לרצון לפניו אמרי פינו וכונתנו יהי' ג"כ רצוי':

עוד יש לומר טעם אחר במה שקראו "בן אדם" בהקדם מה דאיתא במדרש ע"פ ואשמע אחרי קול רעש גדול מהו "אחרי" אחרי כל הקלוסין שהוא וחבריו מקלסין התחיל לשמוע הקילוסין של המלאכים, א"כ משמע מזה דהישראל עומדים במדריגה גבוה מהמלאכים, אך במדרש (פ' בשלח) לא משמע כן דז"ל המ"ר שם כיון שיצאו ישראל מהים באו המלאכים להקדים שירה לפני השי"ת אמר להם הקב"ה יקדמו בני תחילה כו' לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדימו הם תחילה אלא מפני שהם בשר ודם וע"כ יאמרו תחילה עד שלא ימות אחד מהם, אבל אתם שהנכם חיים וקימים כל זמן שאתם מבקשים תוכלו לומר, וא"כ לפי המדרש הזה הא דאמרו ישראל שירה תחילה לא מפני שהם גבוהים במעלה ממלאכים אלא מצד שיש בהם מיתה, ולכן ישעי' הנביא שהי' דומה לבן כרך וכו', וכתב רש"י בחגיגה י"ג ע"ב וז"ל ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר עכ"ל לכן אחרי שלא סיפר מהא דאשמע אחרי קול רעש גדול שיש לטעות מזה דהמלאכים הם עומדים במדריגה נמוכה מישראל לכן לא כנוהו בשם בן אדם אבל יחזקאל שסיפר את זה הי' נחוץ להוציא הטעות הזה מעולם השפל לכן קראו ד' בשם בן אדם, בכדי שיבין מזה שבאמת המלאכים עומדים במדריגה היותר גבוה מישראל והא דהם מקדימים השירה תחילה ממלאכים הוא מחמת שהוא בן אדם העומד למות וכמו דכתיב (תהלים פב) אני אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, וכמבואר בע"ז (דף ד), ולכן פן ימות הקדים השי"ת שירתו אבל המלאכים הם חיים וקימים לכן הם יוכלו לומר אח"כ, וכדברי המדרש הנ"ל, והוא לשיטת הרמב"ם דהמלאכים עומדים במעלה היותר גבוה מבני אדם, ואפשר נוכל לומר לכל השיטות אף להחולקים על הרמב"ם די"ל דרק על המלאכים אשר אחר שלשה פעמים קדוש יזכירו את השם ע"ז אמרו בש"ס שחביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, כי ישראל אומרים ה' אחר שני תיבות, אבל יחזקאל הא מיירי באותן המלאכים שאומרים ה' אחר ב' תיבות ואומרים ברוך כבוד ד' יש לומר שהם עומדים במדרגה יותר גבוה מישראל, והדברים נכונים וברורים:

[ט] ואראה והנה יד שלוחה אלי, והנה בו מגלת ספר:

[י] ויפרוש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי:

פרק ג

[ג] ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק:

[ד] ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת בדברי אליהם:

[ה] כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל:

יש לדקדק א) מה ישמיענו בזה במה שהיא כתובה פנים ואחור? ב) מליצת הנביא ויהי בפי כדבש למתוק צריך הבנה יתירה? ג) גם היתכן שמגלה הכתובה עלי' קינים והגה והי יערב ויומתק לחיכו? ד) מ"ש ודברת בדברי עליהם בדברי לאפוקי מאי, היתכן שידבר דברים אחרים ולא דברי ד'? ה) מה זה נתינת טעם כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח דמשמע מזה דאם הי' שולחו השי"ת לדבר דברי נבואה אל עם כבדי לשון הי' רשאי לדבר דברים אחרים את אשר לא דיבר ד', היתכן? ו) כפילת הדברים אתה שלוח אל בית ישראל למה זה הוא לו הלא כבר אמר לו לך בא אל בית ישראל?

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם דברי המדרש ויקרא (פ' לה) חשבתי ברכות חשבתי קללות, חשבתי ברכות מאלף עד תיו וקללות מן וא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות, א"ר אבין אם זכיתם הריני מהפך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את התורה עכ"ל המדרש, ופי' המת"כ שמנין הקללות מתחיל מן וא"ו דוהי' אם לא תשמעו וסוף הפרשה ביד משה זהו הה"א וזהו דוחק לומר שהפסוק אלה החוקים וגו' ביד משה יחשב למנין הקללות ובמס' (ב"ב דף פח) מחשב סוף הקללות הפסוק דואת חקותי געלה נפשם עיי"ש:

לכן נ"ל לבאר כונת המדרש באופן המתאים לדברי הגמ' בב"ב שם דהכי איתא התם אמר ר' לוי בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד שהקב"ה ברכן בעשרים ושתים וקללם בשמונה ברכן בכ"ב מואם בחוקותי תלכו ועד קוממיות וקללם בשמונה מואם בחקתי תמאסו עד ואת חוקתי געלה נפשם ואלו משה רבינו ברכן בשמונה וקללם בעשרים ושתים מוהי' אם לא תשמעו עד ואין קונה, ומעתה יונעם לנו מאד כונת המדרש וזהו פירושו "חשבתי ברכות מאלף ועד תיו", היינו הכ"ב ברכות שברכן הקב"ה, שמרובות במספרם נגד הקללות שהם רק שמונה מוא"ו ועד מ"ם, וחשבתי הקללות, מוא"ו ועד ה"א, פי' שחשבתי גם הקללות שבמשנה תורה מוא"ו דוהי' אם לא תשמעו עד ה"א דואין קונה, אף ששם הקללות מרובות בכ"ז מרובה מדה טובה מפני שהקללות יוכלו ליהפך לברכה כמ"ש ויהפוך ד' אלהיך לך את הקללה לברכה וזהו מה שאמר ולא עוד אלא שהן הפוכות, ירצה אל תתמה על חשבון הקללות מוא"ו ועד ה"א ששם הקללות מרובות, אל תשים לבך ע"ז כי הן הפוכות כלומר שלא קללם בעשרים ושתים כסדר הברכות שברכן הקב"ה מאלף עד תי"ו אלא שהפך הסדר לחשוב מוא"ו ועד ה"א לרמז שביד כל אדם להפוך את הקללות לברכות וזהו שאמר ר' אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את תורתי:

במה דברים אמורים שנשמע ממה שהן הפוכות שהקללות יוכלו להתהפך לברכות אם מבינים לשון הקודש שהקללות מתחילין מוא"ו דוהי' אם לא תשמעו ומסיים בה"א דאין קונה ורואה שהן הפוכות, וממילא נשמע הרמז להיפוך הקללות לברכות, אבל אלה שאין מבינים בלשון הקודש ומזדקקים להתרגום אין כאן הפוכות, שהתרגום ואין קונה, הוא ולית דקני, וא"כ מתחיל בוא"ו ומסיים ביו"ד והוי כסדרן וליכא שום רמז שהקללות נהפכין לברכות וכדאמרינן במס' מגילה (דף כה) ברכות וקללות נקרין ומתרגמין כו' מהו דתימא ניחוש דלמא פייגא דעתייהו קמ"ל פי' אם ישמעו בלשון תרגום שמסיים ביו"ד דולית דקני הוי כסדרן ולא הפוכות, וא"כ ליכא שום רמז שהקללות נהפכין לברכות, וא"כ מיבעי למיחש דלמא פייגי דעתייהו דצבורא שקורין בלשון תרגום שלא יבינו הענין בכונתו באלפא ביתא שבלשון הקודש מרמז בהיפוכן להפוך את הקללה לברכה:

ובזה מובן מ"ש (נחמי' ח) ויקראו בספר תורת אלקים מפורש ושום שכל וגו' כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה, ולכאורה צריך להבין טעם בכייתם, אבל לפי באורנו ניחא עפ"י דברי רז"ל במגילה (דף ג) שום שכל זה תרגום, וא"כ העם שאין מבינים לשון הקודש ושמעו בלשון תרגום את דברי התורה פג דעתייהו דצבורא לשמוע את הקללות בלשון תרגום שאינו מוכח שהקללות נהפכין לברכות וע"ז נאמר כי בוכים כל "העם" כלומר עמא דארעא שאינם מבינים בלשון הקודש בשמעם את דברי התורה בלשון תרגום שכלול במלות ושום שכל:

ומעתה יתבארו לנו הפסוקים כמין חומר והנה בו מגלת ספר והיא כתובה פנים ואחור פי' שהברכות כתובים בו כסדר שע"ז יונח שם "פנים" והקללות מהופכות שע"ז יונח שם "אחור" וכתוב אליה קינים והנה והי כדאיתא בעירובין (דף כא) קינים זה פורענותן של צדיקים בעוה"ז, והגה זו מתן שכרן של צדיקים לע"ל, והי זו פורענותן של רשעים לע"ל, כלומר הברכות והקללות נכתבים בהמגילה אבל באיזה אופן כתובים הברכות והקללות, פנים ואחור' כלומר כסדרן ושלא כסדרן, הברכות כסדר והקללות שלא כסדר אלא מהופכין. והבין הטעם שהן מהופכין, מפני שאפשר להפוך הקללות לברכות, וע"כ אמר ותהי בפי כדבש למתוק כלומר אף שמצינו גם קללות שבמשנה תורה שהם במספר עשרים ושתים כמנין הברכות בכ"ז מרובה מדה טובה ממדת פורעניות מפני שהן מהופכות שגם הקללות נהפכות לברכות, ולכן אמר ע"ז כדבש למתוק דוקא, כי יפה מאד דבר אשר המשילם לדבש דוקא עפ"י מה שהביא הרא"ש בפ"ו דברכות בשם הר"י (ועי' באו"ח סי' רט"ז במג"א סק"ב ובט"ז סי' תס"ז סק"ו) דדבש מהפך כל מה שנתערב ונבלל בתוכו לטעם דבש, וא"כ גם הקללות כשזוכין היינו כשישמרו את התורה יתהפך לברכות כטבע הדבש, ומעתה מה נעמו לחיכנו מליצת הנביא אשר אמר ויהי בפי כדבש למתוק, וזהו שאמר לו הקב"ה לך בא אל בית ישראל ודברת בדברי אליהם פי' בדברי דוקא היינו בלשון הקודש לאפוקי שלא יאמר בלשון תרגום שאז לא יהיו מהופכין ולא יבינו שהקללה נהפכת לברכה ואף שהקללות נאמרים ומתרגמים וליכא למיחש לפג דעתייהו דצבורא כדאי' במגילה (דף כה) בכ"ז מקפיד דוקא השי"ת שיאמר "בדברי" שהוא לשון הקודש ונותן טעם לשבח ע"ז כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח רק אל בית ישראל פי' לא באופן דנחמי' שקרא מפורש ושום שכל כלומר בלשון הקודש ובלשון תרגום שאז בכו "העם" כלומר עמא דארעא שלא היו מבינים לשון הקודש, והיכא דלא אפשר שאני ואמר להם בלשון תרגום אף שלא הבינו הכונה האמתית, יען שהתרגום אינו מרמז ע"ז וכנ"ל רק אתה שלוח אל בית ישראל פי' המבינים שיודעים לשון הקודש שהם נקראים בית ישראל ולא עם כעמא דארעא ואליהם קפדינן לומר דוקא בלשון הקודש בכדי שיבינו שהקללה נהפכת לברכה. והוא כפתור ופרח:

[יז] בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני:

[יח] באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיתו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש:

[יט] ואתה מי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת:

יש לדקדק דהנה בפסוק הראשון שלא הזהירו לשוב מדרכו הרע אף שיוכל להיות שאם הזהירו היה שב מדרכו הרעה בכ"ז קוראו רשע ובפסוק השני שהזהיר אותו מלכת בדרך הרע והוא לא שמע ובחר את הדרך הרע בזדון כתיב הוא בעונו ימות ולא כתיב הוא רשע בעונו ימות כדכתיב בפסוק הראשון הלא דבר הוא?

ומבאר אאמו"ר הגאון האמתי זצ"ל בספרו עמק יהושע חלק שני (דף ג) עפ"י מה דאיתא בסנהדרין (דף כט) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דא"ר שמלאי הרבה טענות היה לנחש לטעון ולא טען וכו' ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והקשה הש"ך (בחו"מ סי' לב) דאיזה טענה היא זו דהא אמרינן בקדושין (דף יג) דאפי' למ"ד דאין שליח לדבר עבירה אפי"ה מחויב בד"ש כו' וא"כ הא הכא בד"ש עסקינן ותירץ המקנה עפ"י מה דאמרינן בב"ק (דף נט) השולח את הבעירה ע"י פיקח הפיקח חייב ומשמע דפטור המשלח אפי' בדיני שמים היינו לבתר דשילם הפיקח ע"כ פטור המשלח אפי' בד"ש, וע"כ אין קושיא מנחש דכיון דבקבלת אדם וחוה חיוב עונשין נפטר הנחש אם הי' טוען דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ולכאורה קשה על דברי המקנה מהא דכתיב באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש אלמא אעפ"י שהרשע מת בעונו ונידון על חטאו דהוי דומיא דשילם הפיקח שפטור המשלח ואפי"ה כתיב ודמו מידך אבקש:

אך הענין הוא דאפי' אם נאמר כסברת המקנה דכיון שהחוטא קיבל ענשו על חטאו דמי להא דשילם הפיקח דזה נפטר, היינו לענין החטא אבל על ענין שהרשע מת בחטאו ואם הי' הצדיק מוכיחו לא היה בא לידי חטא ולא הי' מת הרשע וכדכתיב החפץ אחפוץ מות רשע א"כ הרי עונש הצדיק חמור יותר על שבסיבתו מת הרשע ונמצא שמאבד נפש מישראל וא"כ אף שהחטא נתקן אעפי"כ יש עונש על הצדיק שלא הוכיחו ובסיבתו נאבדה נפש ישראל מן העולם, וכי תימא כיון שהוא רשע אין מיתתו קשה כ"כ לפני הקב"ה, הא ליתא דהקב"ה מצטער אף על דמן של רשעים שנשפך כדאמרינן במס' סנהדרין (דף מו) ועז"א ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר וגו' באמרי לרשע מות תמות וגו' ולא דברת להזהיר וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש פי' אעפ"י שהוא רשע גמור וע"כ תאמר שכיון שהוא רשע גמור ע"כ לא אבקש דמו מידך לא כן הוא אלא אעפ"י שהוא רשע אעפ"כ דמו מידך אבקש, ואח"כ אמר ואתה כי הזהרת וגו' ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת, ולא כתיב הוא רשע בעונו ימות, אלא הוא בעונו סתם פי' אעפ"י שהוא אינו רשע רק שחטא באיזה עון, וא"כ הו"א שכיון שהוא אינו רשע ע"כ הוא מוכרח להוכיחו פעמים הרבה אעפ"י שאינו שומע לו עז"א ואתה כי הזהרת וגו' אתה את נפשך הצלת וכמש"כ התוס' בשבת (דף נה) דבספק אי מקבלי מיני' צריך להוכיח אבל היכא דודאי אין מקבלין מיני' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

פרק ד

[א] ואתה בן אדם קח לך לבנה ונתת אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלים:

[ב] ונתת עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה מללה ונתת עליה מחנות ושים עליה כרים סביב:

יש לדקדק אם הקב"ה רצה שיחזקאל יצייר צורת ירושלים בהריסותה ובחורבנה מדוע פקד עליו לצייר דוקא על לבינה ולא על לוח כדרך כל הארץ והנה גם הרד"ק הרגיש בזה וכתב וז"ל למה צוה לו לבינה ולא אמר לו שיציר על לוח כל הענין לפי שבונים הערים בלבנים או באבנים תהי' הלבנה משל בזה עכ"ל אבל הוא דחוק דכיון דלפירושו גם באבנים ניחא א"כ למה לא ציוה לו לחקוק על לוח אבן, כדכתיב לוחות אבן כתובים, ומחמת זה חזר וכתב הרד"ק דהלבינה נוחה לחקוק בה יותר מהאבן, והנה בתרגום יהונתן פי' לבנה אבנא, הנראה שהרגיש הת"י בזה שאין דרך לצייר ציורים על לבנה וע"כ פי' אבנא, אבל זהו ג"כ דחוק שיהי' הלבנה לנו לאבן

ומבאר אאמו"ר הגאון זצלל"ה בס' אבי הנחל בטוב טעם בהקדם מה דאיתא במדרש (קהלת) ר"א בשם ר' תחליפא רמי כתיב אשר נשבעתי באפי וגו' אמר הקב"ה למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת כו' ולכאורה קשה לפי מ"ש הרשב"א (בגיטין דף כ) דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם דאין זה כריתות הרי אכתי אפשר שיפול הבית בחייו והו"ל כריתות ותירץ דאעפ"י שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דהתם גבי שוכר אמרינן כיון דנפל אזדא לי' דלדירה שכרו ולא לראות בחורבנו, אבל גבי איסור אף בקרקע אסורה לכנוס דאפי' דריסת הרגל אסר עלי' בין שיהי' הבית כמו שהי' בשעת התנאי או שנפל לאחר מיכן לעולם אסורה בו, שכניסת קרקע אסר עלי'. והארץ לעולם עומדת עכ"ל וא"כ תקשה דמהו הפעולה של סתירת ביהמ"ק כיון דאפילו נפל הבית נמי אין לו לכנוס?

אמנם באמת זה אינו, והוא דצריך לומר דאפי' לדעת הרשב"א שהכריח מהא דגטין (שם) דאפי' נפל הבית נמי אסור לכנוס היינו דוקא בסתם בית מפני הא דכיון דנפל אזדא לי' אינו שייך רק במחיצות אבל לא בקרקע שהארץ לעולם עומדת. אבל בקדושת המקדש אי אמרינן שנסתלקה הקדושה וזר אינו חייב על הכניסה כמש"כ הראב"ד א"כ נעשה שינוי בקרקע והראי' שזר אינו נענש אם נכנס א"כ סתירת המחיצות שייך לקרקע נמי (ועיי' מ"ש אאמו"ר הגאון זצללה"ה בס' א"ה דף כד באריכות):

עוד אפשר לומר דהא דאמרינן דהארץ לעולם עומדת וא"כ אין השתנות בארץ זהו דוקא בסתם בית, אבל הביהמ"ק שהי' כל הקרקע עפ"י המדה כמה יהא הק"ק וכמה יהא ההיכל וכמה יהיו העזרות וכמו דכתיב הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל וכדאמרינן בפסחים (דף כו) שאני היכל דכתיב הכל בכתב וגו' וע"כ כשנחרב הבית ואח"כ נבנה הבית הוי השתנות אפי' לגבי הקרקע נמי, וכה"ג אמרינן בב"ק (דף צו) האי מאן דגזל עפרא מחברי' ועבדי' לבינתא לא קני לבינתא ועבדי עפרא קני מאי אמרת דילמא הדר ועביד לבינתא האי לבינתא אחריתא הוא ופנים חדשות באו לכאן ופירש"י לא זהו הלבינה הראשונה אלא זו לבינה אחרת כו' ומשונה היא מהראשונה דאי אפשר לצמצם או גדולה או קטנה, ובד"ה נסכא כו' פירש וז"ל והכא ליכא למימר פנים חדשות דאין אדם מקפיד על ריבועה ותיקונה אלא שתהא חתיכה בעלמא עכ"ל:

ומעתה יונח לנו מראה הנבואה שהראה לו לבינה כמראה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, יען שרצה השי"ת שהנביא יראה להם עין בעין שההריסה והחורבן הזה יהי' חורבן גמור ואף שאם ישובו ויבנו עוד לא יהי' עוד כבראשונה ופנים חדשות יבוא להם, ולכן אמר לו קח לך לבנה ונתת אותה לפניך וחקות וגו' ירושלים, ונתת עליה מצור וגו' פי' ציור הלבינה יהי' להם לאות שתחרב ירושלים והמקדש חורבן גמור כמו שיכתתו את הלבינה ואף אם יעשו אח"כ מהלבינה לבינה אחרת פנים חדשות באו לכאן ולא היינו הלבינה הראשונה:

אך לכאורה לא יתיישב עדיין לפי מה שפי' רש"י דהטעם דאמרינן גבי לבינה פנים חדשות באו לכאן היינו משום שאי אפשר לצמצם שתהא ממש כמדה הראשונה, וא"כ הא תינח בידי אדם אבל לגבי ירושלים שתהי' לעתיד יהיה בידי שמים וא"כ אפשר לצמצם, אך יתבאר עפ"י מה דכתיב (זכרי' ב) וארא והנה איש ובידו חבל מדה ואומר אנה אתה הולך ויאמר אלי למוד את ירושלים לראות כמה רחבה וכמה ארכה, והנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו, ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה ואמרינן בב"ב (דף עה) וא"ר חנינא בר פפא בקש הקב"ה לתת את ירושלים במדה שנאמר ואומר אנה אתה הולך ויאמר למוד את ירושלים וגו' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע הרבה כרכים בראת בעולמך כו' ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן, ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה אתה נותן בה מדה מיד ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה.

והנה אמרינן בעירובין (דף נח) תניא אמר ר' יהושע בן חנניה אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל, אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל מדה, ולכאורה קשה דלמאי אמר לי' למדוד בחבל מדה, אך הענין הוא דאם הי' מודד ירושלים בשלשלאות של ברזל היה המדה מצומצם כמו שהי' בתחילה דהא אפשר שהמלאך יצמצם כמו שהי' בתחילה ממש וכדאי' במדרש (הביאו רש"י בחומש פ' משפטים) הא דכתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וגו' וכתב רש"י מי חלקו מלאך בא וחלקו דבלא"ה אי אפשר לצמצם שיהי' מחצה ממש, וכה"ג אמרינן בבכורות (ד' יז) בידי אדם מאי (פי' אם אפשר לצמצם) ת"ש חוט של סקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים התחתונים לדמים העליונים ואי אמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם זמנין דקא יהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה ומשני דמרוח בה פורתא (ועיי' בזבחים דף לח לא מצינו דמים שחצי' למעלה וחציו למטה כו' הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים מאי לאו אפלגי' דמזבח ופירש"י כנגד חצי גובה ואי אפשר לצמצם שלא יהא מקצתם נה לה ומקצתם למטה ודו"ק ועיי' תוס' שם) ת"ש ממדת כלים וממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא לי' ופירש"י לעולם לא צמצמו יפה וע"כ אם הי' אומר למדוד בשלשלאות של ברזל שזו היא מדה מצומצמת שאינו מתכויץ ואינו מתפשט וא"כ הוי ממש כמדה הראשונה וא"כ לא הי' בבחינת התחדשות לגבי ביהמ"ק הראשון ע"כ אמר לו ובידו חבל מדה החבל פעמים שמתכויץ ופעמים שמתפשט ואין המדה מצומצמת וכמו שפי' רש"י לעיל גבי לבינה דכיון שאינה מצומצמת הו"ל פנים חדשות באו לכאן, וע"כ אמר ובידו חבל מדה וגו' בכדי שלא תהא כ"כ מצומצמת וכמו דאמרינן בבכורות (דף יז) שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא כו' עיי"ש, ומעתה מה טוב ומה יפה, מה שהראה השי"ת להנביא חורבן המקדש והעיר הקודש בציור לבינה, יען כי בזה הראה שהיא דוגמת לבינה שלא ישוב עוד כבראשונה, וחורבן הזה הוא חורבן גמור ואף אם יבנו שנית לא יהי' כבראשונה ופנים חדשות יבוא להם:

פרק ט

[ח] ויהי כהכותם ונאשאר אני ואפלה על פני ואזעק ואמר אהה ד' אלהים המשחית אתה את כל שארית ישראל בשפכך את חמתך על ירושלם:

יש לדקדק א) היאך הוא תלוי זה בזה דאם ישפוך את חמתו על ירושלים ישחית בזה את כל שארית ישראל? והנה הרד"ק ז"ל הרגיש בזה ופי' דהיא היתה שארית כל ישראל כי כל ישראל גלו וכבר מתו ברעב או בחרב או בגלות זולת ירושלים עכ"ל אבל לשון הכתוב אינו מוכיח כן רק משמע דהשחתת כל ישראל תלוי בשפיכת חמתו על ירושלים, ב) גם מ"ש ונשאר אני ואפלה על פני צריכה מלח ותבלין?

ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מה דאמרינן בתענית (דף כא) אמרו לי' לרב נחמן איכא מותא בארעא דישראל גזר תעניתא אמר אם גבירה לוקה, שפחה לא כל שכן, ולכן יפה אמר הנביא מאחר שתשפוך חמתך על ירושלים הגבירה, שארית כל ישראל שגלו והם תחת ממשלת השפחה לא כל שכן:

ומ"ש הנביא ונשאר אני ואפול על פני יתבאר עפ"י מה דאמרינן בתענית (דף יד) במגילה (דף כב) אין אדם חשוב רשאי לפול על פניו אא"כ נענה כיהושע בן נון ואיתא בשו"ע (סי' קלא בט"ז) דדוקא בציבור משום שלא יתחלל שם שמים כשיראו שלא נענה ולכן יפה אמר ויהי כהכותם ונשאר אני כשנשאר יחיד לכן ואפול על פני דאל"ה לא היה רשאי לפול על פניו בפני הצבור אא"כ נענה כיהושע בן נון:

פרק יב

[כב] בן אדם מה המשל הזה לכם וגו' לאמר יארכו הימים ואבד כל חזון:

[כה] כי אני ד' אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה לא תמשך עוד כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו וגו'

יש לדקדק א) היאך יסכלו ויבערו כה, ויתברכו בלבבם לאמר שלום יהי' להם אף אם לא ישובו בתשובה, כי ברבות הימים יאפסו כל דברי הנביא אשר דבר בשם ד', ומלתעות הזמן יאכלם היתכן? ההוא אמר ולא יעשה, ודבר ולא יקימנה? ב) כפילת הדברים לא תמשך עוד וגו' בימיכם וגו' אדבר דבר ועשיתיו צריך הבנה יתירה?

ויתבאר בטוב טעם ודעת עפ"י מ"ש (ישעי' ח) ע"פ ויאמר ד' אלי קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז וגו' כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי וגו' ועיי"ש מה שיש לדקדק בזה ובארתי עפ"י מ"ד בגטין (דף פח) ש"מ מהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא ועפי"ז כתב המהרש"א בח"א על הא דאמרינן בשלהי סנהדרין (דף קיג) דאחאב אמר לאליהו השתא לווטתא דמשה לא מתקיים דכתיב וסרתם ועבדתם וגו' ועצר את השמים ולא יהי' מטר לווטתא דיהושע תלמידי' מקיימא מיד ויאמר אליהו וגו' חי ד' אם יהי' השנים האלה טל ומטר וגו' וז"ל שע"כ ירד מטר משום דכתיב ואבדתם מהרה ומהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי ועיי' מ"ש רש"א בסנהדרין (דף לא) שיומו של הקב"ה אלף שנים וע"כ ירד מטר, ובזה בארתי במ"א הא דאמר אליהו חי ד' אם יהי' וגו' כי אם לפי דברי כונתו בזה דלא כמו שכתוב בתורה ואבדתם מהרה דמהרה דמארי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי וא"כ אכתי לא מטי זמני' אלא שיהי' "לפי דברי" פי' לפי דיבור ולשון של בני אדם וכמו דאיתא בנדרים דבנדרים הולך אחר לשון בני אדם וכן בערכין (דף יט) דאורייתא עד הפרק ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וע"ז אומר "חי ד' אם יהי' השנים האלה טל ומטר". ואל תחשוב כי יהי' כמהרה דהשי"ת, לא, כי אם לפי דברי כלשון בני אדם. ובזה יתבאר הכתוב הנ"ל וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז דאם לא הי' אומר בחרט אנוש היה אפשר לומר דהא דאמר למהר שלל הוי כמהרה דמארי עלמא דהוי תמני מאה וחמשין ותרתי לכן אמר לו "וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל" פי' בלשון בני אדם ולא בלשון תורה "כי בטרם ידע הנער וגו''' וא"כ הוי מיד:

ובזה יתבאר מה דאמר יחזקאל מה המשל הזה לכם לאמר יארכו הימים ואבד כל חזון פי' שהימים הם ארוכים מאד כמו דאמרינן יומו של הקב"ה אלף שנים ובאותו הזמן יאבד כל חזון כי מה לנו לדאוג מה שיהי' אחרי מהרה דמארי עלמא ואחרי יומו. שמהרה שלו הוא תתנ"ב שנים, ויומו הוא אלף שנים אחרי ששלום אמת יהי' בימינו ובשנותינו. ע"ז אומר כי אני אדבר וגו' אעפ"י שאני הנני המדבר, אבל בפעם הזאת ויעשה לא תמשך עוד תתנ"ב שנים כמהרה שלי כי בימיכם וגו' ולא כיומו שלי שהוא אלף שנים רק בימיכם כלשון בני אדם וא"כ יתקיים מיד:

וביתר ביאור יבואר עפ"י מ"ד בב"מ (דף עז) ואמר רבא האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזי זוזי פרעון הוי, אלא דאית לי' תרעומות גבי' דא"ל אפסדתינהו מנאי, וכתב הרא"ש ז"ל וקא משמע לן שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעות אלא בבת אחת והך מילתא שמעינן לה וכו' וכתב התוי"ט בפ"ח שם וז"ל וצ"ע למאי נפ"מ צריך לסיעי' לרבא מהברייתא עיי"ש ומיהו מצאתי במרדכי דמקשה אדרבה ע"ז מהא דבפ' לפני אידיהן (דף ד) משתבח לי' ר' אבוה כו' א"ל כתיב רק אתכם ידעתי וגו' מאן דאית לי' סימי ברחמי מסיק לי' וכו' אמשול לך משל למה"ד דומה לאדם שנושה משני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת, משמע שאינו יכול לפרוע לו בחד חד זוזא. ולאו ראי' היא דמצינן למימר כגון שהלוהו לזמן, מאוהבו מקבל קודם הזמן, אבל משונאו ממתין עד הזמן ואז נפרע ממנו בבת אחת, ובערכין (דף כא) איתא איכא דניחא לי' בבע"ח דמיקל בזוזי ואיכא דניחא לי' באשה דשקלי על יד על יד משמע אבל בע"ח לא שקיל על יד על יד עכ"ל המרדכי וע"כ כיון דבאוהבו נפרע ממנו תחילה מעט מעט קודם הזמן, ולשונאו ממתין עד הזמן ונפרע ממנו בבת אחת, ועז"א רק אתכם ידעתי וגו' ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם דהיינו שנפרע מעט מעט קודם הזמן ולכן אומר כאן שבית ישראל יתברכו בלבבם לאמר יארכו הימים ואבד כל חזון כלומר שזהו לימים רבים ולעתות רחוקות ואז הוא הזמן ובאוהבו נפרע ממנו מעט מעט קודם הזמן וא"כ ממילא אחרי שהפרעון יהי' מעט מעט יאבד החזון ולא תהי' הפורעניות גדולה כ"כ ועז"א כי אני ד' אדבר דבר ויעשה דהיינו שיתקיים ולא תמשך עוד פי' שהזמן הוא מיד וע"כ לא יפרע מהם מעט מעט כי בימיכם וגו' והענין כפתור ופרח בעזהי"ת:

פרק יד

[יג] בן אדם ארץ כי תחטא לי למעול מעל וגו' והכרתי ממנה אדם ובהמה:

[יד] והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם

יש לדקדק האם לא הי' צדיקים בעולם רק אלו שלשה ובאמת רש"י ז"ל האריך הרבה בזה לפרש מהו דוקא הני תלתא?

ויתבאר בטוב טעם עפ"י דאיתא בירושלמי פ"ב דמכות שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מהו עונשו אמרה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו אמר יעשה תשובה ויתודה הה"ד טוב וישר ד' ע"כ יורה חטאים בדרך, המורם מזה דמלבד עונש מיתה לפי דעת הנבואה יש ג' ענינים שהם קלים ממיתה ומכפרים את החטאים א) ע"י יסורים ב) ע"י קרבן ג) ע"י וידוי, ינצלו נפשם וגו':

והנה אצל נח מצינו שנתרצה לו הקב"ה ע"י שהקריב קרבן כמו דכתיב וירח ד' את ריח הניחוח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה, ואצל דניאל מצינו שנעתר לו ע"י וידו כמו דכתיב (דניאל ט) ואתנה את פני וגו' בצום ושק ואפר ואתפללה לד' ואתודה וגו' וע"ז כתיב (שם י) אל תירא דניאל כי מיום אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך וגו' ואיוב מצינו שנענש ביסורים, לכן אמר והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו וגו' פי' שלא יתרצה השי"ת שוב בהני שלשה דברים דהיינו ע"י קרבן כבימי נח או ע"י וידוי כמו לדניאל או ע"י יסורין כמו לאיוב, אלא כתשובת הנבואה שאמרה הנפש החוטאת היא תמות:

פרק כא

[ב] בן אדם וגו' והטף אל דרום והנכא אל יער השדה נגב:

[ג] ואמרת ליער הנגב וגו' הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עין לח וכל עין יבש לא תכבה וגו' [ד] וראו כל בשר כי אני ד' בערתיה לא תכבה:

[ח] והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע:

[ט] יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר וגו':

יש לדקדק א) במה יודע איפוא לכל בשר כי התבערה הוא בידי שמים ולא בידי אדם? ב) אל מי יקרא עץ לח ואל מי עץ יבש? ג) איזה נתינת טעם הוא דיען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי אל כל בשר?

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מ"ד ביומא (דף כא) ת"ר שש אשות הן יש אוכלת ואינה שותה ויש שותה ואינה אוכל ויש אוכלת ושותה יש אוכלת לחין כיבשין וכו'. יש אוכלת ואינה שותה הא דידן, שותה ואינה אוכלת דחולים, אוכלת ושותה דאליהו דכתיב ואת המים אשר בתעלה לחכה, אוכלת לחין כיבשין דמערכה, וכן אמרינן התם באש של מערכה רבוצה כארי וברה כחמה, ויש בה ממש. ואוכלת לחין כיבשין. ופי' המהרש"א בח"א כי הוא האש היסודי, משא"כ אש שלמטה שהוא מורכב מיסודות אחרים ולכך אין בו ממש ונכבה ע"י יסודות אחרים כמו אש שלנו שהמים מכבין אותו, וז"ש לעיל דמעולם לא כבו הגשמים אש של המערכה היינו נמי מפני שהי' בו אש שלמעלה היסודי כו' והא דכתיב בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא כבה היינו בדהדיוט דמצוה להביא מן ההדיוט כדלקמן:

ועתה מה יפה ומה נעים באור הכתובים בזה הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש. פי' עץ לח היינו הצדיקים שיש בהם לחות דהיינו תורה ומעשים טובים, וכל עץ יבש היינו אותן שאינם צדיקים ונצרבו כל פנים וגו' וראו כל בשר כי אני ד' בערתיה לא תכבה פי' אם יראו שהאש אוכלת לחין כיבשין יראו שאינו אש של הדיוט שאש הזאת אינה אוכלת לחין כיבשין, והאש הזאת אוכלת לחין כיבשין ובארזים נפלה שלהבת ארזי הלבנון מלאים תורה ומצות אז יבינו מכי אני ד' בערתיה לא תכבה" פי' שהיא אש מן השמים אש היסודי שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה כנ"ל ואוכלת לחין כיבשין כנ"ל, ועז"א יען אשר הכרתי ממך צדיק וגו' לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר. והוא עפ"י מאמרם במו"ק (דף כז) אבל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו מג' ועד ז' כאלו מונחת לו כנגדו בקרן זוית מכאן ואילך וכו' ובירושלמי דמו"ק (פ"ג) א"ל התפלל עלינו א"ל יסוג תורעתך שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה דא"ר יוחנן כו' כל שבעה החרב שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חודש חוזרת לתערה למה"ד דומה לכיפה של אבנים כיון שנתרועע א' מהן נתרועעו כלם, וא"כ בת"ח דאמרינן במו"ק (דף כה) חכם שמת הכל קרוביו א"כ החרב והדין מתוח על כל העולם עז"א יען אשר הכרתי ממך צדיק וגו' לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר ובזה סרו כל הדקדוקים:

ונוסיף מיא נוסיף קמחא לבאר ביתר ביאור הדקדוק הג' אשר דקדקנו עפ"י מה שהבאתי לעיל (ג) מאמרם בסנהדרין (דף כט) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דא"ר שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען כו' ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והבאתי קושית הש"ך (בחו"מ סי' לב) ע"ז שהקשה דאיזה טענה היא, דהא אמרינן בפ"ב דקדושין (דף מג) דאפי' למאי דקיי"ל דאין שליח לדבר עבירה אפי"ה מתחייב בד"ש ואמרינן התם דדינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו וא"כ הא הכא בד"ש הוא וא"כ איזה טענה היא זו דהא דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הוא בדיני אדם אבל בדיני שמים מיהא חייב:

והנה המל"מ כתב בה' רוצח לתרץ קושית הש"ך מהא דסנהדרין דמשמע דפטור אף בד"ש משום דהתם זה נהנה וזה מתחייב. וראיתי לס' המקנה שהשיג שם על המל"מ וכתב דאעפ"י דאמרינן בקדושין שם לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אפי"ה בד"ש מיהא חייב עיי"ש ותירץ שם המקנה דהא דאמרינן שילח ביד פיקח הפיקח חייב ומשמע דפטור המשלח אף בדיני שמים נמי, היינו לבתר דשילם הפיקח ע"כ פטור המשלח אף בד"ש וע"כ אין קושי' מההיא דהנחש דכיון דבקבלת אדם וחוה עונשן נפטר הנחש אם היה טוען דברי הרב וכו' עיי"ש:

והשתא לפי מ"ש המקנה שזה דמי לשילם הפיקח וא"כ השני נמי פטור, אעפ"כ היינו דוקא אם אדם קיבל העונש, א"כ אם היה טוען הנחש לאח"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היה פטור הנחש אף מד"ש נמי, אבל זה אין סברה לומר שלאח"כ שנענש הנחש פטור אדם מעונש דדמי לשיל הפיקח, דהא אינו, דהא עיקר החטא היה מה שחטא אדם וע"כ הסברה נותנת דכיון דנענש אדם אח"כ יפטר הנחש מן החטא כזה שאינו חייב רק בדיני שמים על שהסיתו לחטוא, אבל בהיפוך אין סברה לומר שכיון שנענש הנחש יפטר אדם דהא חטא אדם חמור יותר שהוא בעצמו חטא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

ובזה יתבאר הכתוב באר היטב והכרתי ממך צדיק ורשע יען הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר. הענין הוא שהצדיק נענש על חטא קל על שלא מיחה ברשעים, והרשעים נידונים על חטא שהם בעצמם חטאו וא"כ עונש הצדיקים קיל יותר כמש"כ התוס' ברפ"ו דשבועות (דף לט) דאין נענשים מעונש העבירה אלא משום דלא מיחו עיי"ש וא"כ אם הי' הרשע מת ונידון תחילה והיה מיתתו כפרה הי' אפשר שניצל הצדיק דדמי לשילם האחר דכיון שזה קבל עונשו ממילא נפטר הצדיק אבל כיון שהצדיק נידון תחילה וכמו דכתיב "והכרתי ממך צדיק" בתחילה "ורשע" ע"כ הרשע נידון לבסוף דמחמת עונש הצדיק על שלא מיחה לא נתכפר חטא החמור של הרשע שעשה העבירה (ומ"ד בב"ק דף ס' אין טיבותא הוא לגבייהו יתבאר במק"א) וע"כ כתיב "יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר" שהרשע לא יתכפר על חטאו במה שהצדיק נידון על חטאו הקל על שלא מיחה ועיי' לעיל (ג) שהארכתי עוד בזה קחנה משם ויונעם לך:

פרק לג

[ב] ארץ כי אביא עליה חרב ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם ונתנו אותו להם לצופה:

[ג] ותקע בשופר והזהיר את העם:

[ה] את קול השופר שמע וגו' דמו בו יהיה וגו' [ו] והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר וגו' ודמו מיד הצופה אדרוש:

[ז] ואתה בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני:

[ח] באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש:

[ט] ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת.

יש לדקדק א) מהו זה מליצת מקציהם? ב) ההשתוות והדמיון תוכחת הנביא לתקיעת שופר צריך הבנה יתירה ג) מדוע בפסוק ח' אשר לא דבר עוד להזהיר רשע מדרכו ואשר יוכל היות אם הזהירו הי' שב מדרכו ולא הי' עושה עוד בזדון, בכל זה קורא אותו רשע כמ"ש "הוא רשע בעונו ימות", ובפסוק ט' שהזהיר אותו מלכת בדרך הרע והוא לא שמע לו ובחר את הדרך הרע בזדון כתיב הוא בעונו ימות ולא כתיב הוא רשע בעונו כבפסוק ח'?

ויתבאר עפ"י הנהוג בין ממלכות ארץ כאשר יעריכו קרב אלה עם אלה אזי יעמידו צופים ואורבים בכל ארבע רוחות המערכה ובידיהם שופרות וחצוצרות התרועה תופים וצלצלי שמע, והי' בהרגישם אך צעדי הצרים הצוררים עליהם ממקום מחבואם אל אחת מפינות המערכה אז ישמיעו במרום קולם קול קרנות וקול תופים ושופרות, למען ישמעו שרי החיילים ושפעת קלגסים ויבואו עם כלי מלחמתם להציל את נפשם, ולהכות את האויב עורף, ואם לא ישמעו החיילים ושריהם לקולות הצופים והאורבים אז דמם בראשם, והצופים את נפשם הצילו, אבל אם הצופים והאורבים לא שמרו משמרת כהונתם, ולא השמיעו במרום קולם בהרגישם כי יבקיע צר ואויב בתוך המערכה ומפאת זה באו על המערכה בטח ויהרגו כל זכר אז משפט מות ישפטו את הצופים ודמם בראשם. והנה הנהוג ליקח לאורב וצופה מן הפחותים והגרועים שבחיילות אשר לא יוכלו לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה, ובכל זה היתכן אם אמור יאמר אפילו הגדולים שבשרי החיילים בעת שהצופה הפחות שפחותים יריע אף יצריח לומר קומו התעוררו, חדו מרטו צחצחו חרבותיכם, ועמדו על נפשותיכם, מי הוא זה ואיזה הוא הצופה הפחות שבפחותים אשר ישמיע במרום קולו להרגיז ולהפריע מנוחתנו, הלא אין לך סכל ובער יותר ממנו, יהי' הצופה מי שיהי', אבל אם לא נאבה ולא נשמע לקולו אז יהי' נפשנו לשלל, וכבודנו לכלימה, וע"ז אמר השי"ת ליחזקאל ראה נא מדרך הארץ אשר אביא עלי' חרב, הלא זה דרכם כי ולקחו איש אחד מקציהם מן הפחותים אשר לא יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, יען כי החיילים ובפרט גבורי החיל כלם נדרשים הם לעמוד בחרב שלופה במקום מערכת המלחמה, וכמ"ש רש"י ז"ל בבראשית (מ"ז פסוק ב) וז"ל ומקצה אחיו מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גבורים שאם יראה אותם גבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו עכ"ל ועיי' במס' ב"ק (דף צא) ודו"ק, ועז"א מקציהם כנ"ל ונתנו אותו להם לצופה, ומשמרת כהונתו הוא לעמוד על המצפה ולהשמיע במרום קולו בבוא צר ואויב בשער המחנה להריע בשופרות וחצוצרות התרועה, השומע ישמע, והחדל יחדל ודמו בראשו והצופה את נפשו הציל, לא כן אם יבגוד במשמרת כהונתו, ולא יחוש להקיצם ולעוררם אז משפט מות לאיש הזה ודמו בראשו – כן אתה יחזקאל נתתיך לצופה ולמוכיח את העם, אשר בראותך מעשיהם זר מעשיהם אזי נוטל עליך לקרוא בגרון ואל תחשוך וכשופר הרם קולך, וכלם מחויבים לשמוע בקול תוכחתך אף המלך והנשיא שבישראל, ולא יוכלו לומר מי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב לבו ליסרנו מוסר אכזרי בשבט פיו כי אף אם יחשבוך לפחות וגרוע מהם אזי תשיבם כי רק צופה אתה והצופה בוחרים העם מן הקצונים שבהם, כאשר מדרך כל עיר ועיר לבחור איש אחד מן הפחות שבפחותים שיקרא בקול גדול ברחובות קרי' שיבואו ויקבצו אל הרנה והתפילה, או להכות על כותלי בתיהם בהולם פעם בג' זמני תפילה, ואם יאמר אף הגדול שבגדולים מי הוא זה ואיזה הוא הקורא או המכה על הכותל לבוא לבית התפילה, הלא הוא פחות שבפחותים ואני גדול שבגדולים, הלא אין לך סכלות ובערית יותר מזה, וכאשר לא יוכל איש לומר מי הוא השופר אשר אשמע לו הלא הוא רק מקרן איל בלתי מדבר ומת, ואני חי מדבר, בכ"ז היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, כן מחויבים העם לשמוע בקול שופר שלך, מוסר תוכחתך, ואתה יחזקאל עליך מוטל לשמור משמרת כהונתך ואם לא תשמור ולא תדבר להזהיר רשע מדרכו הוא אף כי ישע הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש, אף כי גלוי וידוע לפני השי"ת שרבו פשעי הרשע וגזר דינו הי' למות בכ"ז אני אתבע ממך את דמו יען מה? יען וביען לא שמרת את משמרת כהונתך כי אם לפני גלוי לפניך מי גלוי כמאמרם בשבת (דף נה) אבל אתה כי הזהרת את הרשע לשוב ממנה ושמרת את משמרתך הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת:

נוסיף מיא נוסיף קמחא להבין באר היטב את הדקדוק הג' שדקדקנו אעתיק מה שכתבתי לעיל (ג) שהבאתי שם קושית הש"ך (בחו"מ סי' לב) על הא דאיתא בסנהדרין (דף כט) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען כו' ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והקשה דאיזה טענה היא זו דהא אמרינן בקדושין (דף יג) דאפי' למ"ד דאין שליח לדבר עבירה אפי"ה מחויב בדיני שמים וא"כ הא הכא בדיני שמים עסקינן, ותירץ המקנה עפ"י מ"ד (ב"ק דף נט) השולח את הבעירה ע"י פיקח הפיקח חייב ומשמע דפטור המשלח אפי' בד"ש, היינו לבתר דשילם הפיקח ע"כ פטור המשלח אפי' בדיני שמים וע"כ אין קושי' מנחש דכיון דבקבלת אדם וחוה חיוב עונשין נפטר הנחש אם הי' טוען דברי הרב וכו' ולכאורה קשה ע"ד המקנה מקרא מפורש דכתיב כאן באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש, אלמא אעפ"י שהרשע מת בעונו ונידון על חטאו דהוי דומיא דשילם הפיקח שפטור המשלח ואפי"ה כתיב ודמו מידך אבקש אלמא אעפ"י שהרשע מת בעונו ונידון על חטאו דהוי דומי' כשילם הפיקח שפטור המשלח ואפי"ה כתיב ודמו מידך אבקש, ובארנו דהענין הוא דאפי' אם נאמר כסברת המקנה דכיון דהחוטא קבל ענשו על חטאו דמי להא דשילם הפיקח דזה נמי נפטר היינו לענין החטא אפשר לומר כיון שזה נידון על חטאו נמצא שנתכפר החטא וע"כ י"ל כיון שהרשע מת בחטאו א"כ החטא נתכפר וניצל הצדיק, אך זהו דוקא לענין החטא. אבל על ענין שהרשע מת בחטאו ואם הי' הצדיק מוכיחו לא היה בא לידי חטא ולא היה מת הרשע וכדכתיב החפץ אחפוץ מות רשע א"כ הרי עונש הצדיק חמור יותר על שבסיבתו מת הרשע ונמצא שמאבד נפש מישראל, וא"כ אף שהחטא נתקן אעפי"כ יש עונש על הצדיק שלא הוכיחו ובסיבתו נאבדה נפש ישראל מן העולם, וכי תימא כיון שהוא רשע אין מיתתו קשה כ"כ לפני הקב"ה הא ליתא דהקב"ה מצטער אף על דמן של רשעים שנשפך כדאמרינן בסנהדרין (דף מו) ועז"א באמרי וגו' ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש פי' אעפ"י שהוא רשע גמור וע"כ תאמר שכיון שהוא רשע ע"כ לא אבקש דמו מידך לא כן הוא אלא אעפ"י שהוא רשע אעפי"כ דמו מידך אבקש ואח"כ אמר ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת ולא כתיב הוא רשע בעונו ימות אלא בעונו סתם פי' אעפ"י שהוא אינו רשע גמור רק שחטא באיזה עון וא"כ הו"א שכיון שהוא אינו רשע גמור ע"כ הוא מוכרח להוכיחו פעמים הרבה אעפ"י שאינו שומע לו, עז"א ואתה כי הזהרת וגו' ואתה נפשך הצלת שכיון שהוכחת אותו והוא אינו שומע לך אינך מוכרח להוכיחו ובתוכחה ראשונה את נפשך הצלת וכמ"ש התוס' בשבת (דף נה) דבספק אי מקבלין מיני' צריך להוכיח אבל היכא דבודאי לא יקבלו מיני' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

[כד] בן אדם יושבי החרבות האלה וגו' אחד הי' אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה:

[כה] לכן אמור אליהם וגו' על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו:

יש לדקדק א) מהו מליצת אחד הי' אברהם? ב) מהו זה נתינת טעם שכיון שהם רבים מגיע להם ירושה, ואם היו מעטים לא הי' מגיע להם ירושה, הכי ירושה בריבוי ומיעוט תלוי, הלא בתורה (במדבר כז) כתוב לאמר לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, אלמא דגם למיעוט מגיע נחלה וירושה (עיי' ב"ב דף קי"ז וקי"ח) הלא דבר הוא? ג) מה זה תשובה שהשיב הנביא על הדם תאכלו וגו' והארץ תירשו, וע"ז יפול קושית הש"ס (כתובות קח) מאן דעסיק בתורה הוא ירית ומאן דלא עסיק לא ירית, הלא אם יש לאיש א' שני בנים אחד צדיק ואחד רשע יורשים שניהם כאחד חלק כחלק בנחלת אבותם, ואחרי שירושה הוא לנו מאבינו אברהם אין שום חילוק בדין ירושה בין רשע לצדיק?

ומבאר אאמו"ר הגאון זצלה"ה בס' עמק יהושע. עפ"י מה דמקשו התוס' בכתובות (דף נט) על הא דאמר רבא (שם דף קח) מאן דעסיק בתורה הוא ירית ומאן דלא עסיק בתורה לא ירית הא בכאן אמרו מצוה לזון את הבנות וק"ו לבנים דעסקו בתורה אלמא דמי שעוסק בתורה הוא קודם ליטול, ואומר ר"ת דלא דמי דכאן גבי מצוה יש מצוה לזון הבנים יותר מהבנות אבל התם שמת האב וירושתו קא שקלי מן התורה ע"ז תמה רבא מאן דעסיק כו' ומאן דלא עסיק בתורה לא ירית כיון שמן הדין הוא היינו מדין ירושה אין נ"מ בין מאן דעסיק בתורה למאן דלא עסיק בתורה עכת"ד, וע"כ באו ישראל בטענה על מה שבאה הנבואה ע"י ירמיהו "היושב בעיר הזאת ימות ברוחב והיוצא אל הכשדים חי' יחיה" ואמרו כיון שנוטלין בירושה מאברהם, א"כ אף אם לא הטיבו מעשיהם ולא עסקו בתורה אעפי"כ מגיע להם א"י בירושה מאברהם וע"ז כתיב ויהי דבר ד' וגו' אחד הי' אברהם ויירש את הארץ וגו' לנו נתנה הארץ למורשה פי' שאנו יורשים מאברהם וכיון שהוא בדרך ירושה אין נפ"מ בין שהולכים בדרך הטובה או שאינם הולכים בדרך הטובה דמאן דעסיק בתורה הוא ירית וכו' וע"ז באה התשובה אל הנביא לכן אמור אליהם כה אמר ד' א' על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם וגו' והארץ תירשו ויובן עפ"י מה דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יח) ודילמא ישראל כו' שאני והוכיח מזה הרא"ש דישראל וכו' יורש את אביו דבר תורה דאע"ג שחטא ישראל הוא לקדש אשה ולגרש מ"מ אם אפשר טוב לתת וכו' דלא יהבינן לי' כו' כמו דאמרינן גבי קנס בפ"ק דכתובות (דף יח) ועיי' בהג"א ב"ב ד' קכ"ז סי' כ"א בשם רגמ"ה ומר רב צדוק גאון בפסקיו דאינו יורש את אביו וריב"א וראבי"ה חולקים, והראבי"ה סיים אבל יש כח ביד חכמים להפקיע ממונו כו' עיי"ש וע"כ באה התשובה אל הנביא דאעפ"י שבודאי יורשים הם מאברהם אעה"ש אבל אעפי"כ כיון דעל הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גלוליכם והארץ תירשו בתמי' דלא יהבינן להו דאזלי ואכלי כו' אך מה שהארץ הוא בירושה היינו אם נשוב לד' אז יחזיר ד' לנו את הירושה:

אך עדיין יש לדקדק מה שדקדקנו מהו זה מליצת אחד הי' אברהם? ויובן זה עפ"י מ"ש הרמב"ם (בפ"ו מהל' בית הבחירה) וז"ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין מעשרות וכיוצא בהם לא קדשה לע"ל לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה והשכינה אינה בטילה והרי אומר והשימותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אעפ"י ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מא"י וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני' הוא מקודש היום ואעפ"י שנלקחה הארץ חייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה עכ"ל ומבואר שכל מה שהי' בכבוש ע"כ כשנלקחה הארץ בטל הכיבוש, אבל מה שהי' בחזקה דהיינו קדושה שני' שציוה כורש מרצונו שילכו לא"י קדשה לשעתה וקדשה לע"ל דחזקה אינה בטילה, דענין כיבוש אינה אלא בשעה שישראל עליה אבל לאחר שגלו בטלה הקדושה אבל בקדושה שני' שהי' מכח חזקה זו אינה בטילה, וא"כ בירושה ראשונה שהיה בכיבוש, כיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכיבוש ובטל הקדושה, והנה ישראל חשבו שהטעם שאמר ירמי' בבלה יבאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם" היינו מפני שבטלה הקדושה, ולכן אמרו נהי דבטלה קדושה שקידש יהושע מפני שהי' הכיבוש של כל ישראל ביחד וע"כ כיון שנלקחה הארץ מהם בטל הכיבוש אבל אעפי"כ היא קדושה עדיין מפני קדושת אברהם וכמו שפי' הר"ח בספ"ח דיבמות (דף מב) על הא דאמר התם ירושה ראשונה ושני' יש להם דירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב ואברהם קנה את א"י בחזקה וכמו דאמרינן (ב"ב דף ק) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכה דברי ר"א וחכ"א אין הילוך מועיל בה כלום עד שיחזיק א"ר אלעזר מ"ט דר' אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ורבנן התם משום חביבותי' דאברהם הוא דקאמר לי' הכי כדי שתהא נוחה ליכבוש לפני בניו וא"כ כיון שאברהם קנה א"י והוא קנה א"י בחזקה דבכיבוש לא הי' יכול ליקח דהוי כיבוש יחיד כיון דאחד היה אברהם:

ובזה יתפרשו הכתובים כמין חומר והוא, בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר אחד הי' אברהם ויירש את הארץ פי' שיושבי החרבות שאינם רוצים לזוז מארץ ישראל אומרים לאמר אחד הי' אברהם וגו' וא"כ כיון שאחד הי' על כרחין קנה בחזקה כנ"ל וחזקה אינה בטילה ואנחנו רבים פי' אף שאנחנו רבים ולקחנו בכיבוש אעפי"כ אנחנו באים בירושת אברהם שזו אינה בטילה וא"כ מוחזקת בידינו ארץ ישראל מאברהם אהע"ש שנטלה בחזקה וזו לא בטלה ובכן טעננו כי לנו נתנה הארץ למורשה והדברים נכונים וברורים למבין בעזה"ש:

פרק לז

[א] היתה עלי יד ד' ויוציאני ברוח ד' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות:

[ב] והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד [ג] ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואמר וגו' אתה ידעת:

[ד] ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר ד':

יש לדקדק א) דהנה רש"י פי' דלכן העבירו סביב סביב ולא הכניסו לתוכה לפי שהי' כהן וקשה דהא אמר ויניחני בתוך הבקעה? ב) אם חשש לקדושת כהונתו א"כ מדוע צוהו להעביר תער על ראשו ועל זקנו?

ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מה דאמרינן בסנהדרין (דף צב) מאן נינהו מתים שהחי' יחזקאל אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחית המתים שנאמר ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו כו' ר' יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא וכבר בארתי במקו"א על הא דאמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו שהענין הוא כמו שפירש"י והעבירני עליהם סביב סביב ולא הכניסו לתוכה לפי שהי' כהן אך דקדקתי ע"ז דהא כתיב ויניחני בתוך הבקעה ועוד אי חשש לקדושת כהונתו איך צוהו להעביר תער על ראשו ועל זקנו ומצאתי ראיתי שגם הרד"ק הרגיש בזה ומחמת זה נטה מפירש"י וכתב שהכל היה במראה הנבואה עיי"ש, אך אי משום הא לא איריא דאפשר לומר כפירש"י שאעפ"י שהי' בתוך הבקעה אעפי"כ לא הלך על העצמות אלא מרחוק כדי שלא יגע אע"ג דאי אפשר להרחיק מטומאת אוהל דלכן אמר רב שהם בני אפרים שמנו לקץ וטעו דעצמות בני אפרים שקודם הדיבור לא מטמא באוהל וכדאי' בנזיר (דף נד) דקרא לרבות את הקבר שלפני הדיבור למגע מכלל דבאוהל לא מטמא וע"כ לא חשש לטומאת אוהל אבל מטומאת מגע אפשר ליזהר שלא ליגע ע"כ כתיב והעבירני עליהם סביב סביב ליזהר ממגע, אך האמוראים דסברי דהי' לאחר הדיבור וכן לר' יוחנן שאומר דאלו המתים שבבקעת דורא אפשר לומר כדאמרינן בחולין (ד' קכד) קוליות המת וקוליות כו' הנוגע בהן בין סתומין כו' טמא ואמרינן בגמ' נוגע אין אבל מאהיל לא ה"ד אי דאיכא כזית בשר באוהל נמי ליטמא, דליכא כזית בשר. ואי מות שבפנים מעלה ה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הוא באוהל נמי ליטמא כו' אביי אמר לעולם מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והב"ע בששפה כו' וא"כ עצם שיש בו מוח מטמא באוהל כיון שמוח שמבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ע"כ חשוב אבר ומטמא באוהל, וע"כ כיון שהיו עצמות יבשות פי' שאין בהם מוח ע"כ העביר את יחזקאל סביב דהיינו שהי' נזהר מטומאת מגע, אעפ"י שאין יכול ליזהר מטומאת אוהל, אעפי"כ כיון שהם עצמות יבשות ע"כ אינן מטמאין באוהל, ועוד אפשר לומר הא שאומר שיבשות הם כדאמרינן בחולין (ד' קלה) והב"ע בששפה וכדר"א דא"ר אלעזר קולית ששפה לאורכה טמאה (ופירש"י ואפי' אין בה לא בשר ולא מוח דמוח שהי' עתיד לבוא מבפנים מעלה ארוכה וכיון דכוותי' בבע"ח מעלה ארוכה השתא נמי אבר הוא ולא בעי שיעור) לרחבה טהורה (פירש"י לרחבה סביב סביב ואפי' במקום אחד) וסימנך דיקולא (פירש"י אם תטול ממנה רצועה סביב הוא מתייבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות) וע"כ הי' יכול לילך משום דאינם מטמאין באוהל, וזהו האות והסימן שהראה לו השי"ת שאעפ"י שכפרו בתחית המתים דאפי' בחיים ג"כ אינם מעלים ארוכה משום דאין לו חלק לעולם הבא דומי' דעצמות היבשות שבבע"ח כה"ג ג"כ אינם מעלים ארוכה וכנ"ל בכ"ז יחיו העצמות האלה (ועי' מה שפירש"י בסנהדרין דף צ"ב בד"ה העצמות כו' וסימן זה לכל ישראל שגם הם עתידים לחיות ולא מן הדין חיים דהא אמרינן דהכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא אלא משום סימן חיו) וע"כ אמר לו ד' התחיינה העצמות האלה פי' כיון דיחזקאל עבר עליהם א"כ מוכח דהם עצמות יבשות ואינם יכולים להעלות ארוכה שאין בהם מוח מבפנים ע"כ התחיינה העצמות האלה? וע"ז השיב לו ד' א' אתה ידעת וע"כ התחיל מעצמות שאמר ותקרב עצם אל עצם וכבר בארתי ע"ז במקו"א על מ"ש הרד"ק שנקשרים העצמות תחילה, אך הראה ליחזקאל שאעפ"י שאילו העצמות אין בהם מוח אעפי"כ יחיו ויעלו ארוכה להיות קרב עצם אל עצמו והי' זה למופת להם להראותם בזה שאעפ"י שאמרו יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו חיו כן יהי' בגאולה דלע"ל שאעפ"י שנתייאשו מן הגאולה אעפי"כ יגאלו והוא כפתור ופרח בעזהשי"ת:

תוכן העניינים

ברכת משה (שפירא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה