ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
יחזקאל · פרק כא
[ב] בן אדם וגו' והטף אל דרום והנכא אל יער השדה נגב:
[ג] ואמרת ליער הנגב וגו' הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עין לח וכל עין יבש לא תכבה וגו' [ד] וראו כל בשר כי אני ד' בערתיה לא תכבה:
[ח] והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע:
[ט] יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר וגו':
יש לדקדק א) במה יודע איפוא לכל בשר כי התבערה הוא בידי שמים ולא בידי אדם? ב) אל מי יקרא עץ לח ואל מי עץ יבש? ג) איזה נתינת טעם הוא דיען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי אל כל בשר?
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מ"ד ביומא (דף כא) ת"ר שש אשות הן יש אוכלת ואינה שותה ויש שותה ואינה אוכל ויש אוכלת ושותה יש אוכלת לחין כיבשין וכו'. יש אוכלת ואינה שותה הא דידן, שותה ואינה אוכלת דחולים, אוכלת ושותה דאליהו דכתיב ואת המים אשר בתעלה לחכה, אוכלת לחין כיבשין דמערכה, וכן אמרינן התם באש של מערכה רבוצה כארי וברה כחמה, ויש בה ממש. ואוכלת לחין כיבשין. ופי' המהרש"א בח"א כי הוא האש היסודי, משא"כ אש שלמטה שהוא מורכב מיסודות אחרים ולכך אין בו ממש ונכבה ע"י יסודות אחרים כמו אש שלנו שהמים מכבין אותו, וז"ש לעיל דמעולם לא כבו הגשמים אש של המערכה היינו נמי מפני שהי' בו אש שלמעלה היסודי כו' והא דכתיב בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא כבה היינו בדהדיוט דמצוה להביא מן ההדיוט כדלקמן:
ועתה מה יפה ומה נעים באור הכתובים בזה הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש. פי' עץ לח היינו הצדיקים שיש בהם לחות דהיינו תורה ומעשים טובים, וכל עץ יבש היינו אותן שאינם צדיקים ונצרבו כל פנים וגו' וראו כל בשר כי אני ד' בערתיה לא תכבה פי' אם יראו שהאש אוכלת לחין כיבשין יראו שאינו אש של הדיוט שאש הזאת אינה אוכלת לחין כיבשין, והאש הזאת אוכלת לחין כיבשין ובארזים נפלה שלהבת ארזי הלבנון מלאים תורה ומצות אז יבינו מכי אני ד' בערתיה לא תכבה" פי' שהיא אש מן השמים אש היסודי שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה כנ"ל ואוכלת לחין כיבשין כנ"ל, ועז"א יען אשר הכרתי ממך צדיק וגו' לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר. והוא עפ"י מאמרם במו"ק (דף כז) אבל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו מג' ועד ז' כאלו מונחת לו כנגדו בקרן זוית מכאן ואילך וכו' ובירושלמי דמו"ק (פ"ג) א"ל התפלל עלינו א"ל יסוג תורעתך שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה דא"ר יוחנן כו' כל שבעה החרב שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חודש חוזרת לתערה למה"ד דומה לכיפה של אבנים כיון שנתרועע א' מהן נתרועעו כלם, וא"כ בת"ח דאמרינן במו"ק (דף כה) חכם שמת הכל קרוביו א"כ החרב והדין מתוח על כל העולם עז"א יען אשר הכרתי ממך צדיק וגו' לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר ובזה סרו כל הדקדוקים:
ונוסיף מיא נוסיף קמחא לבאר ביתר ביאור הדקדוק הג' אשר דקדקנו עפ"י מה שהבאתי לעיל (ג) מאמרם בסנהדרין (דף כט) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דא"ר שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען כו' ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והבאתי קושית הש"ך (בחו"מ סי' לב) ע"ז שהקשה דאיזה טענה היא, דהא אמרינן בפ"ב דקדושין (דף מג) דאפי' למאי דקיי"ל דאין שליח לדבר עבירה אפי"ה מתחייב בד"ש ואמרינן התם דדינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו וא"כ הא הכא בד"ש הוא וא"כ איזה טענה היא זו דהא דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הוא בדיני אדם אבל בדיני שמים מיהא חייב:
והנה המל"מ כתב בה' רוצח לתרץ קושית הש"ך מהא דסנהדרין דמשמע דפטור אף בד"ש משום דהתם זה נהנה וזה מתחייב. וראיתי לס' המקנה שהשיג שם על המל"מ וכתב דאעפ"י דאמרינן בקדושין שם לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אפי"ה בד"ש מיהא חייב עיי"ש ותירץ שם המקנה דהא דאמרינן שילח ביד פיקח הפיקח חייב ומשמע דפטור המשלח אף בדיני שמים נמי, היינו לבתר דשילם הפיקח ע"כ פטור המשלח אף בד"ש וע"כ אין קושי' מההיא דהנחש דכיון דבקבלת אדם וחוה עונשן נפטר הנחש אם היה טוען דברי הרב וכו' עיי"ש:
והשתא לפי מ"ש המקנה שזה דמי לשילם הפיקח וא"כ השני נמי פטור, אעפ"כ היינו דוקא אם אדם קיבל העונש, א"כ אם היה טוען הנחש לאח"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היה פטור הנחש אף מד"ש נמי, אבל זה אין סברה לומר שלאח"כ שנענש הנחש פטור אדם מעונש דדמי לשיל הפיקח, דהא אינו, דהא עיקר החטא היה מה שחטא אדם וע"כ הסברה נותנת דכיון דנענש אדם אח"כ יפטר הנחש מן החטא כזה שאינו חייב רק בדיני שמים על שהסיתו לחטוא, אבל בהיפוך אין סברה לומר שכיון שנענש הנחש יפטר אדם דהא חטא אדם חמור יותר שהוא בעצמו חטא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
ובזה יתבאר הכתוב באר היטב והכרתי ממך צדיק ורשע יען הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר. הענין הוא שהצדיק נענש על חטא קל על שלא מיחה ברשעים, והרשעים נידונים על חטא שהם בעצמם חטאו וא"כ עונש הצדיקים קיל יותר כמש"כ התוס' ברפ"ו דשבועות (דף לט) דאין נענשים מעונש העבירה אלא משום דלא מיחו עיי"ש וא"כ אם הי' הרשע מת ונידון תחילה והיה מיתתו כפרה הי' אפשר שניצל הצדיק דדמי לשילם האחר דכיון שזה קבל עונשו ממילא נפטר הצדיק אבל כיון שהצדיק נידון תחילה וכמו דכתיב "והכרתי ממך צדיק" בתחילה "ורשע" ע"כ הרשע נידון לבסוף דמחמת עונש הצדיק על שלא מיחה לא נתכפר חטא החמור של הרשע שעשה העבירה (ומ"ד בב"ק דף ס' אין טיבותא הוא לגבייהו יתבאר במק"א) וע"כ כתיב "יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר" שהרשע לא יתכפר על חטאו במה שהצדיק נידון על חטאו הקל על שלא מיחה ועיי' לעיל (ג) שהארכתי עוד בזה קחנה משם ויונעם לך: