ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
דניאל · פרק ט
[א] בשנת אחת לדריוש וגו' [ב] בשנת אחת למלכו אבי דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ד' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה:
[יט] ד' שמעת וגו' הקשיבה ועשה אל תאחר כי שמך נקרא על עירך ועל עמך:
ואמרינן במגילה (דף יג) אף דניאל טעה בחשבונו מדקאמר בינותי מכלל דטעה ופירש"י מה דאמר בינותי בספרים לשון ספירה וחשבון, והוא דחוק דהא קאמר בינותי בספרים, והא דנדחק רש"י משום הא דבינותי בספרים הוא בספר ירמי'. א"כ איך קאמר אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ד' אל ירמי' הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה, הא אדרבה מירמי' משמע שהיא לגלות בבל כמו דאמרינן (שם במגילה) מ"מ קשי' קראי אהדדי כתיב למלאות לבבל (ירמי' נט) וכתיב למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה אמר רבא לפקידה בעלמא א"כ משמע משמי' דלגלות בבל א"כ איך קאמר בינותי בספרים למספר השנים אשר הי' דבר ד' אל ירמי' הנביא היינו למלאות לחרבות ירושלים ע"כ פירש"י דהאי בינותי בספרים הוא לשון ספירה וחשבון והוא דחוק:
ע"כ נ"ל לבאר עפ"י מה שבארנו לעיל מה דכתיב (ירמי' לב) הדבר אשר היה אל ירמי' מאת ד' בשנה העשירית לצדקיהו מלך יהודה היא השנה שמונה עשרה שנה לנבוכדראצר ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים כו' ויאמר ירמי' היה דבר ד' אלי לאמר הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לומר קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות ויבוא אלי חנמאל בן דודי כדבר ד' אל חצר המטרה כו' ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי אשר בענתות ואשקלה לו את הכסף שבעה שקלים כו' ואכתוב בספר ואחתום ואעד עדים ואשקול הכסף במאזנים ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי כו'. כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה וגו' ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים כי כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת ואתפלל אל ד' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נריה לאמר כו' וצריך להבין דלמאי האריך כ"כ בנבואה זאת שאמר לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים והנה אמרינן בגטין (דף כג) ואמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא כדכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים וכו' ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות והכתיב למען יעמדו ימים רבים התם עצה טובה קמ"ל וכן אמרינן בב"ב (דף נט) לרבנן מאי אמר רב יוסף קרא כתיב שדות בכסף יקנו וכתיב בספר וחתום שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה, א"ל אביי דלמא התם עצה טובה קמל"ן דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין מאי קאמר אלא עצה טובה קמל"ן אף הכא עצה טובה קמל"ן תדע דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ופי' רש"י עצה טובה קמל"ן כלומר לעולם חזקה הוי' בשנה אחת ועצה טובה קמל"ן שיהא שטרו בידו מוכן לראי' ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו:
ולכאורה צריך להבין דאם מפני עצה טובה לא הי' להראות במראה הנבואה, ועוד קשה על הא דכתיב ואתפלל אל ד' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נרי' לאמר אהה אדני וגו' הנה הסוללות באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עלי' מפני החרב והרעב כו' ואתה אמרת אלי אדני קנה לך השדה בכסף והעד עדים, הא ירמי' מתנבא בעצמו (ירמי' כט) כי כה אמר ד' צבאות כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם. אך הענין יובן בדרך דרוש עפ"י מאי דאמרינן בכתובות (דף כ') תנן התם התלולות הקרובות בין לעיר ובין לדרך אחד חדשות וא' ישינות טמאות הרחוקות חדשות טהורות ישינות טמאות איזהו קרובה חמשים אמה ואיזהו ישינה ששים שנה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר קרובה שאין קרוב הימנה ישינה שאין אדם זוכרה כו' אמר רב חסדא ש"מ מר"מ האי סהדותא עד שתין שנין מידכר טפי לא מידכר, ולא היא התם הוא דלא רמי עלי' אבל הכא כיון דרמי' עלי' אפי' טובא נמי. א"כ לדברי ר"מ בסהדותא דלא רמי' עלי' עד ששים שנה מידכר. אבל בסהדותא דרמי' עליה אפי' טובא נמי, ופירש"י אבל הכא שעשאוהו עד בדבר אפי' טובא נמי סמכינן אסהדותא אי מסהיד, וא"כ בסהדותא דרמי' עליה דכיר אפי' יותר מששים שנה, וא"כ הכא בסהדותא דרמי' עלי' לא הי' צריך ליתן השטר בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים דהא ר' יוחנן אמר בגיטין (דף כב) דאפי' בשטרות כשר בעדי מסירה ג"כ אפי' על דבר שיכול להזדייף משום דהעדים ידעו התנאים, ואפי' בשטרות העומדים לראי' כמו שכתבו התוס' שם, וע"כ פריך והכתיב למען יעמדו ימים רבים ומשני התם עצה טובה קמל"ן וא"כ לא הי' צריך לתנהו בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים דהא היו הרבה עדים בדבר כמו דכתיב ואתן את ספר המקנה אל ברוך בן נרי' כו' לעיני חנמאל דודי ולעיני העדים הכותבים בספר המקנה לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה. אך לכאורה אפשר לומר שזה הקנין של השדה הי' שייך לו לאחר שבעים שנה דהא נבכדנצר צר על ירושלים כמו דכתיב הנה הסוללות באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים ואתה אמרת אלי קנה לך את השדה בכסף כו' וא"כ עיקר הקנין הי' על לאחר שבעים שנה:
וא"כ לדברי ר' מאיר העדים אינם זוכרים לאחר ששים שנה כמו דאמר ר"ח בכתובות (דף כו ישם) האי סהדותא עד שתין שנין מידכר טפי לא מידכר. אך בגמרא אמרינן ולא היא התם דלא רמי' עלי' אבל הכא דרמי' עלי' אפי' טובא נמי והכא הוי סהדותא דרמי' עלייהו אם היו מיוחדים לעדות. אך ה"מ אם היו מאמינים באמונה גמורה שלבסוף שבעים שנה יעלו לא"י, א"כ הוי סהדותא דרמי' עלייהו, אבל באמת חסרה האמונה מהם כמו שהי' כל מראה הנבואה שעוד יקנו שדות בא"י כמו דכתיב שם ונקנה השדה בארץ הזאת אשר אתם אומרים שממה היא מאין אדם ובהמה נתנה ביד הכשדים. וכמו דכתיב (ירמ' לג) ויהי דבר ד' אל ירמי' לאמר הלא ראית מה העם הזה דברו לאמר שתי המשפחות אשר בחר ד' בהם וימאסם ואת עמי ינאצון מהיות עוד גוי לפניהם, ופירש"י שתי המשפחות המלכות והכהונה. וא"כ לא האמינו בדברי ירמי' שעוד ישובו, וא"כ אעפ"י שהעמיד ירמי' עדים, אעפ"כ לא יהיו זוכרים לסוף ששים שנה, אע"ג דאמרינן דאם רמי' עלי' זוכרים אפי' יותר מששים. אך כיון שלא האמינו לדברי ירמי' ואמרו ששתי המשפחות אשר בחר ד' בהם וימאסם, ואמרינן במדרש סוף איכה אמר ר"ש בן לקיש אם מאיסה לית הוא סבר ואם קצפה אית סבר דכל מאן דכעיס סופו להתרצות. אך שלירחי' הושב מאיסה על שאמר המאוס מאסת את יהודה כו' כמו דכתיב כה אמר ד' אם ימדו השמים ממעל ויחקרו מוסדי הארץ גם אני אמאס בכל זרע ישראל, אבל ישראל אמרו שמאס ד' את שתי המשפחות ולא האמינו שיחזרו וישובו לא"י. וא"כ אעפ"י שהעמידם עדים, אעפ"כ לא יכנוס הדבר בלבם והוי כמו סהדותא דלא רמי' עלי' ואפשר דאפי' ר"י יודה בזה דהתם יודע שצריך להעיד לענין טומאה. ע"כ זוכרים העדות אפי' לאחר ששים שנה. אבל הכא כיון שלא האמינו שיחזרו א"כ לא יהיו זוכרים העדות ובפרט בשטר העומד לראי' שיש בו תנאים בודאי לא יהיו זוכרים לסוף ששים שנה. אעפ"י שנעשה בפרסום כמו דכתיב ואקח את כפר החתום ואת הגלוי וא"כ בודאי מצאו עדות אך כיון דלא רמיא עלי' ע"כ לא יהי' זוכרים העדות וע"כ נצטוה ירמי' לשימו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים ולא יסמוך על עדותם:
וע"כ כיון ששמע ירמי' ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים מפני שלא יזכרו העדות מצד שחסרה מהם האמונה. וע"כ חשב אולי הגאולה לסוף שבעים שנה היא מחמת האמונה וכמו דכתיב (שה"ש) תבואי תשורי מראש אמנה כמו שתהי' הגאולה העתידה ע"כ כיון שאינם מאמינים א"כ לא יזכו לגאולה, ע"ז השיב לו ד' הממני יפלא כל דבר:
היוצא לנו דמשו"ה נאמר לו ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים משום דלא היו מאמינים שיגאלו וע"כ הוי סהדותא דלא רמי' עלייהו ע"כ לא ימצאו עדים לאחר שבעים שנה וא"כ מוכח דהא דקאמר ירמי' לפי מלאת לבבל שבעים שנה הוא בודאי לחרבות ירושלים. דאי אמרינן לגלות יהוכין שהוא הי' בשמונה לנבוכדנצר א"כ כבר עברו עשרה שנים דהא הי' בשנת שמונה עשרה לנבוכדנצר כמו דכתיב (ירמי' לב) הדבר אשר הי' אל ירמי' מאת ד' בשנה העשירית לצדקי' מלך יהודה היא השנה שמונה עשרה לנבוכדנצר וא"כ היו זוכרים העדות דהא עד ששים שנה זוכרים עדות אעפ"י דלא רמי' עלייהו ובפרט לפי מה שכתב הראב"ע (דניאלט) בשם הגאונים כי דניאל החל לחשוב החורבן מעת שהוליך נבוכדנצר את יהויכין אל בבל כו' עיי"ש א"כ עברו הרבה שנים מהשבעים שנה א"כ היו זוכרים העדות אע"ג דלא רמי' עלייהו וא"כ מוכח מזה שהחשבון היה לחרבות ירושלים:
וע"ז אמר בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ד' אל ירמי' הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה, פי' שמוכח מהא דירמי' שהמספר הוא לחרבות ירושלים. ואפשר לומר הא דקאמר בינותי בספרים היינו מהנבואה שהי' שיתן הספרים לכלי חרס ימים רבים כמו דכתיב (ירמי' שם) כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל לקוח את הספרים האלה ואת ספר המקנה הזה ואת החתום ואת הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. וא"כ מוכח מזה שהחשבון של שבעים שנה הוא מחרבות ירושלים, וע"ז התפלל דניאל הקשיבה ועשה אל תאחר כי שמך נקרא על עירך ועל עמך. וא"כ כיון ששמך נקרא על עירך לזאת כיון שגלו ישראל נקרא חרבות ירושלים. כמו כן כיון ששמך נקרא על עמך ג"כ אזי צריך למנות מנין הגלות מכי גלו ישראל וצריך שיכלה הגלות מקודם, וע"ז ביקש ואמר ואל תאחר פי' שלא למנות המספר מהגלות מחורבות ירושלים ורק למנות מעת שגלו ישראל:
[ז] לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלים ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך:
וצריך להבין מהו דאמר כיום הזה. אך הענין הוא דאמרינן בסנהדרין (דף קי) עשרת השבטים אינם עתידים לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים ר"א אומר כיום הזה מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפלה להם כך עתידה להאיר להם וא"כ ע"כ לא פליגי רק לענין עשרת השבטים אבל בני יהודה בודאי עתידין לחזור. וא"כ אמר לך ד' הצדקה משום דעדיין לא נשלם השבעים שנה כמ"ש. ולנו בושת הפנים שאנו מתביישים מאוה"ע שאומרים דתו לא מפרקי וכמו דאמרינן (שם במגילה) דאחשורוש אמר השתא ודאי תו לא מפרקי ואומרים דכיום הזה קאי על איש יהודה ועל יושבי ירושלים ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם, וע"ז התפלל שימהר הקב"ה הגאולה ולמנות השבעים שנה מגלות יהויכין: