ברכת משה (שפירא)· רבי משה שפירא
דניאל
פרק א
[ח] וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וגו' [יא] ויאמר דניאל אל המלצר וגו' [יב] בם נא את עבדיך וגו' ויתנו לנו מן הזרועים ונאכלה ומים ונשתה [ופירש"י מן הזרועים מין קטניות תחת פת בג]:
[יז] והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה וגו':
יש לדקדק איזה שייכות הוא מה שהילדים היו מביני מדע בכל ספר וחכמה להא דנתנו להם מן הזרועים ויאכלו
ויתבאר היטב בטוב טעם ודעת בהקדם מ"ד בע"ז (דף לח) כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם כו' כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בישולי עכו"ם וע"ש בתוס' ד"ה איכא בינייהו דתרתי בעינן, ועיי"ש בשו"ע יו"ד (סי' קי"ג סק"ב) דקטניות אין בו משום בשולי עכו"ם וע"ז ביקש דניאל אשר לא יתגאל בפת בג המלך שזהו דבר שעולה על שלחן מלכים ויש בזה משום בישולי עכו"ם רק שיתנו לו מן הזרועים, דהיינו קטניות וכדומה דזהו דבר שאינו עולה על שלחן מלכים ומן המים ונשתה אף אם יבשלום משום דזהו מהנאכלים חיים:
אך הא אמרינן בע"ז (דף יט) דגזרו על תורמסין משום בישולי עכו"ם אע"ג דאינו עולה על שלחן מלכים, אבל ז"א דקאמר התם משום שאינם בני תורה ולכן אמר ע"ז והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה, כלומר דקאי על הא דקאמר ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים וא"כ ע"ז נמי גזרו משום בישולי עכו"ם אך כ"ז באינם בני תורה אבל הם היו בני תורה לכן עליהם לא גזרו:
פרק ב
[יז] אדין דניאל לביתה אזל ולחנניה משאל ועזרי' חברוהי מלתא הודע:
[יח] ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דינא די לא יחובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל:
יתבשמו הכתובים האלה עפ"י מ"ש התוס' בר"ה (דף טז) ד"ה כמאן וכו' וז"ל וההיא דשבת דר"י נמי כו' דדמיא לרבים דהוי מצלי בהדייהו על כל חולים, ע"ז חשש דניאל אולי הוא לאחר גז"ד וגז"ד דיחיד לא מיתקרע עז"א ולחנניה מו"ע חברוהי מלתא הודע ורחמין וגו' עם שאר חכימי בבל פי' שיהי' תפלה דרבים וגז"ד דרבים מתקרע:
פרק ג
[כה] ענה ואמר הא אנא חזי גוברין ארבעה שרין מהלכין בגוא נורא וחבל לא איתי בהון ורוח די רביעיא דמה לבר אלהין:
הענין הוא דמאד נתפעל מזה על רוה די רביעאה דדמי לבר אלהין ואם כן הרי זה מלאך והי' לו לעמוד לפניו והוא ראה שמהלכין בגו נורא ואין עומדין לפניו ועיי' מה שכתבתי בריש ביאורי על זכרי' (לעיל דף קז ע"ב) עיי"ש:
[לב] אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא עליא שפר קדמי להחויה:
[לג] אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר:
יש לדקדק כפילת הלשון מהו:
ויתבאר בטוב טעם ודעת בהקדם מ"ד בפסחים (קיח) בשעה שהפיל נבוכדנצר לחמו"ע לתוך הכבשן אמר יורקמי שר הברד לפני הקב"ה רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו א"ל גבריאל אין גדולתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש אלך ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס אמר הקב"ה רר כו' וא"כ הי' בזה ב' נסים א) שנצטנן מבפנים ב) שהקדיח מבחוץ וא"כ ממילא מובן דמה שצינן מבפנים הי' להציל לחנניה משו"ע, אבל הא דהקדיח מבחוץ זהו רק להגדיל הנס וא"כ מוכח מזה שמלך הגון הוא וראוי לעשות נס על ידו:
ע"ז אמר נבוכדנצר אתיא ותמהיא פי' זה האות גופי' יש בזה תמיה גדולה מה שהקדיח מבחוץ וזהו שפר קדמי להחויה, דאין לומר דהי' האות רק להציל הצדיקים דבזה הי' די בלא תמיה אלא מסתמא הוא מצד דנבוכדנצר ראוי לנס ע"ז אמר אתיא ותמהיא דעביד עמי אלהא עילאה מצד שהוכפל הנס על ידי שפר קדמי להחויא פי' שזהו גדלות אלי שראוי לשבח אותי דמזה מוכח דמלך הגון אני, ועז"א מלכותי' וגו' ושלטני' עם כל דר ודר אלא שאם אינו הגון אינו מראה הנס. ובזה יובן מ"ד בסנהדרין (דף צב) שאלמלא בא מלאך וסטרו על פיו הי' מגנה כל שירות ותשבחות שאמר דוד בס' תהלים, והקשה המהרש"א הא מלאך אינו מבין בלשון ארמי כדאי' בסוטה (דף כג) ותירוצו דחוק כמבואר (שם בסוטה) אך אפשר לומר שהמלאך הי' גבריאל דהא הוא הציל לחנניה משו"ע וגבריאל מבין בלשון ארמי כדאמרינן (שם בסוטה) דבא גבריאל ולמדו שבעים לשון, ע"ז בא מלאך וסטרו על פיו יען שמצדו התחיל להתפאר שהראה נס בתוך נס וזה לא היה נצרך להצלת חנניה משו"ע, וא"כ מזה מוכח שמלך הגן הוא שראוי שע"י יעשה נם גדול דהיינו נס בתוך נס, וע"כ כיון ששמע המלאך גבריאל שמצדו התפאר ואמר שירה ע"כ בא וסטרו על פיו:
פרק ו
[ח] אתיעטו כל מרכי מלכותא וגו' יומין תלתין להן מינך מלכא יתרמא לגוב אריותא:
יש לדקדק מהו דוקא יעצו עד תלתין יומין?
ויתבאר בטוב טעם בהקדם מ"ד בר"ה (דף לה) שאני רב יהודה כיון דמתלתין יומין עד תלתין יומין מצלי כפרקים דמי ופירש"י שהי' מחזר תלמודו כל תלתין יומין, וע"כ חשבו אולי דניאל מחזר תלמודו כל תלתין יומין וע"כ לא מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין וא"כ לא ימצאו עלילה עליו לכן יעצו ששלשים לא יצלו וע"כ בזה הפרק בודאי יתפלל דניאל ויעלילו עליו עד שלבסוף נעשה נס ונהרגו השרים והפילום לגוב האריות כדכתיב (שם) ואמר מלכא כו' די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריותא רמו אינון בניהון ונשיהון כו' עד דשליטו בהון אריותא כו' ואמרינן בתענית (דף כט) דכי גזרו גזרתא ומית חד מיניהו מבטלי גזרתא וע"כ בטלה הגזרה והיו מתפללים כל ישראל:
[יא] ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכוין פתיחין לה בעליתה בגד ירושלם וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודה קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא:
יש לדקדק הלא על כל תפלה מסר נפשי' כי אולי יראו שהוא מתפלל וא"כ הרי קיי"ל דתפלת ערבית רשות וא"כ לא הי' לו למסור נפשו? ועיי' בפירש"י שפירש על הא דאמר תלתא זמנין הוא תפלת ערבית שחרית ומנחה:
אבל יתורץ באר היטב כשנדקדק בדברי דניאל שכתוב בי' כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא מאי בעי בזה, אכן כשנדקדק בזה נמצא תירוץ מספיק למה שדקדקנו דהנה הרא"ש (בפ' תפלת השחר) הביא בשם ה"ג כיון דהתפלל בשאר לילות שוי' עליו חובה וזהו שאמר כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא כלומר דהרי שויא עליו חובה:
עוד אפשר לומר עפ"י מ"ד בשו"ע סי' ק"י דבשעת הדחק יוצא אדם בתפילת הביננו ועז"א די הוי מצלי מן קדמת דנא ומסר נפשו ע"ז:
פרק ט
[א] בשנת אחת לדריוש וגו' [ב] בשנת אחת למלכו אבי דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ד' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה:
[יט] ד' שמעת וגו' הקשיבה ועשה אל תאחר כי שמך נקרא על עירך ועל עמך:
ואמרינן במגילה (דף יג) אף דניאל טעה בחשבונו מדקאמר בינותי מכלל דטעה ופירש"י מה דאמר בינותי בספרים לשון ספירה וחשבון, והוא דחוק דהא קאמר בינותי בספרים, והא דנדחק רש"י משום הא דבינותי בספרים הוא בספר ירמי'. א"כ איך קאמר אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ד' אל ירמי' הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה, הא אדרבה מירמי' משמע שהיא לגלות בבל כמו דאמרינן (שם במגילה) מ"מ קשי' קראי אהדדי כתיב למלאות לבבל (ירמי' נט) וכתיב למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה אמר רבא לפקידה בעלמא א"כ משמע משמי' דלגלות בבל א"כ איך קאמר בינותי בספרים למספר השנים אשר הי' דבר ד' אל ירמי' הנביא היינו למלאות לחרבות ירושלים ע"כ פירש"י דהאי בינותי בספרים הוא לשון ספירה וחשבון והוא דחוק:
ע"כ נ"ל לבאר עפ"י מה שבארנו לעיל מה דכתיב (ירמי' לב) הדבר אשר היה אל ירמי' מאת ד' בשנה העשירית לצדקיהו מלך יהודה היא השנה שמונה עשרה שנה לנבוכדראצר ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים כו' ויאמר ירמי' היה דבר ד' אלי לאמר הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לומר קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות ויבוא אלי חנמאל בן דודי כדבר ד' אל חצר המטרה כו' ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי אשר בענתות ואשקלה לו את הכסף שבעה שקלים כו' ואכתוב בספר ואחתום ואעד עדים ואשקול הכסף במאזנים ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי כו'. כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה וגו' ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים כי כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת ואתפלל אל ד' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נריה לאמר כו' וצריך להבין דלמאי האריך כ"כ בנבואה זאת שאמר לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים והנה אמרינן בגטין (דף כג) ואמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא כדכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים וכו' ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות והכתיב למען יעמדו ימים רבים התם עצה טובה קמ"ל וכן אמרינן בב"ב (דף נט) לרבנן מאי אמר רב יוסף קרא כתיב שדות בכסף יקנו וכתיב בספר וחתום שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה, א"ל אביי דלמא התם עצה טובה קמל"ן דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין מאי קאמר אלא עצה טובה קמל"ן אף הכא עצה טובה קמל"ן תדע דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ופי' רש"י עצה טובה קמל"ן כלומר לעולם חזקה הוי' בשנה אחת ועצה טובה קמל"ן שיהא שטרו בידו מוכן לראי' ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו:
ולכאורה צריך להבין דאם מפני עצה טובה לא הי' להראות במראה הנבואה, ועוד קשה על הא דכתיב ואתפלל אל ד' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נרי' לאמר אהה אדני וגו' הנה הסוללות באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עלי' מפני החרב והרעב כו' ואתה אמרת אלי אדני קנה לך השדה בכסף והעד עדים, הא ירמי' מתנבא בעצמו (ירמי' כט) כי כה אמר ד' צבאות כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם. אך הענין יובן בדרך דרוש עפ"י מאי דאמרינן בכתובות (דף כ') תנן התם התלולות הקרובות בין לעיר ובין לדרך אחד חדשות וא' ישינות טמאות הרחוקות חדשות טהורות ישינות טמאות איזהו קרובה חמשים אמה ואיזהו ישינה ששים שנה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר קרובה שאין קרוב הימנה ישינה שאין אדם זוכרה כו' אמר רב חסדא ש"מ מר"מ האי סהדותא עד שתין שנין מידכר טפי לא מידכר, ולא היא התם הוא דלא רמי עלי' אבל הכא כיון דרמי' עלי' אפי' טובא נמי. א"כ לדברי ר"מ בסהדותא דלא רמי' עלי' עד ששים שנה מידכר. אבל בסהדותא דרמי' עליה אפי' טובא נמי, ופירש"י אבל הכא שעשאוהו עד בדבר אפי' טובא נמי סמכינן אסהדותא אי מסהיד, וא"כ בסהדותא דרמי' עליה דכיר אפי' יותר מששים שנה, וא"כ הכא בסהדותא דרמי' עלי' לא הי' צריך ליתן השטר בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים דהא ר' יוחנן אמר בגיטין (דף כב) דאפי' בשטרות כשר בעדי מסירה ג"כ אפי' על דבר שיכול להזדייף משום דהעדים ידעו התנאים, ואפי' בשטרות העומדים לראי' כמו שכתבו התוס' שם, וע"כ פריך והכתיב למען יעמדו ימים רבים ומשני התם עצה טובה קמל"ן וא"כ לא הי' צריך לתנהו בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים דהא היו הרבה עדים בדבר כמו דכתיב ואתן את ספר המקנה אל ברוך בן נרי' כו' לעיני חנמאל דודי ולעיני העדים הכותבים בספר המקנה לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה. אך לכאורה אפשר לומר שזה הקנין של השדה הי' שייך לו לאחר שבעים שנה דהא נבכדנצר צר על ירושלים כמו דכתיב הנה הסוללות באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים ואתה אמרת אלי קנה לך את השדה בכסף כו' וא"כ עיקר הקנין הי' על לאחר שבעים שנה:
וא"כ לדברי ר' מאיר העדים אינם זוכרים לאחר ששים שנה כמו דאמר ר"ח בכתובות (דף כו ישם) האי סהדותא עד שתין שנין מידכר טפי לא מידכר. אך בגמרא אמרינן ולא היא התם דלא רמי' עלי' אבל הכא דרמי' עלי' אפי' טובא נמי והכא הוי סהדותא דרמי' עלייהו אם היו מיוחדים לעדות. אך ה"מ אם היו מאמינים באמונה גמורה שלבסוף שבעים שנה יעלו לא"י, א"כ הוי סהדותא דרמי' עלייהו, אבל באמת חסרה האמונה מהם כמו שהי' כל מראה הנבואה שעוד יקנו שדות בא"י כמו דכתיב שם ונקנה השדה בארץ הזאת אשר אתם אומרים שממה היא מאין אדם ובהמה נתנה ביד הכשדים. וכמו דכתיב (ירמ' לג) ויהי דבר ד' אל ירמי' לאמר הלא ראית מה העם הזה דברו לאמר שתי המשפחות אשר בחר ד' בהם וימאסם ואת עמי ינאצון מהיות עוד גוי לפניהם, ופירש"י שתי המשפחות המלכות והכהונה. וא"כ לא האמינו בדברי ירמי' שעוד ישובו, וא"כ אעפ"י שהעמיד ירמי' עדים, אעפ"כ לא יהיו זוכרים לסוף ששים שנה, אע"ג דאמרינן דאם רמי' עלי' זוכרים אפי' יותר מששים. אך כיון שלא האמינו לדברי ירמי' ואמרו ששתי המשפחות אשר בחר ד' בהם וימאסם, ואמרינן במדרש סוף איכה אמר ר"ש בן לקיש אם מאיסה לית הוא סבר ואם קצפה אית סבר דכל מאן דכעיס סופו להתרצות. אך שלירחי' הושב מאיסה על שאמר המאוס מאסת את יהודה כו' כמו דכתיב כה אמר ד' אם ימדו השמים ממעל ויחקרו מוסדי הארץ גם אני אמאס בכל זרע ישראל, אבל ישראל אמרו שמאס ד' את שתי המשפחות ולא האמינו שיחזרו וישובו לא"י. וא"כ אעפ"י שהעמידם עדים, אעפ"כ לא יכנוס הדבר בלבם והוי כמו סהדותא דלא רמי' עלי' ואפשר דאפי' ר"י יודה בזה דהתם יודע שצריך להעיד לענין טומאה. ע"כ זוכרים העדות אפי' לאחר ששים שנה. אבל הכא כיון שלא האמינו שיחזרו א"כ לא יהיו זוכרים העדות ובפרט בשטר העומד לראי' שיש בו תנאים בודאי לא יהיו זוכרים לסוף ששים שנה. אעפ"י שנעשה בפרסום כמו דכתיב ואקח את כפר החתום ואת הגלוי וא"כ בודאי מצאו עדות אך כיון דלא רמיא עלי' ע"כ לא יהי' זוכרים העדות וע"כ נצטוה ירמי' לשימו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים ולא יסמוך על עדותם:
וע"כ כיון ששמע ירמי' ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים מפני שלא יזכרו העדות מצד שחסרה מהם האמונה. וע"כ חשב אולי הגאולה לסוף שבעים שנה היא מחמת האמונה וכמו דכתיב (שה"ש) תבואי תשורי מראש אמנה כמו שתהי' הגאולה העתידה ע"כ כיון שאינם מאמינים א"כ לא יזכו לגאולה, ע"ז השיב לו ד' הממני יפלא כל דבר:
היוצא לנו דמשו"ה נאמר לו ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים משום דלא היו מאמינים שיגאלו וע"כ הוי סהדותא דלא רמי' עלייהו ע"כ לא ימצאו עדים לאחר שבעים שנה וא"כ מוכח דהא דקאמר ירמי' לפי מלאת לבבל שבעים שנה הוא בודאי לחרבות ירושלים. דאי אמרינן לגלות יהוכין שהוא הי' בשמונה לנבוכדנצר א"כ כבר עברו עשרה שנים דהא הי' בשנת שמונה עשרה לנבוכדנצר כמו דכתיב (ירמי' לב) הדבר אשר הי' אל ירמי' מאת ד' בשנה העשירית לצדקי' מלך יהודה היא השנה שמונה עשרה לנבוכדנצר וא"כ היו זוכרים העדות דהא עד ששים שנה זוכרים עדות אעפ"י דלא רמי' עלייהו ובפרט לפי מה שכתב הראב"ע (דניאלט) בשם הגאונים כי דניאל החל לחשוב החורבן מעת שהוליך נבוכדנצר את יהויכין אל בבל כו' עיי"ש א"כ עברו הרבה שנים מהשבעים שנה א"כ היו זוכרים העדות אע"ג דלא רמי' עלייהו וא"כ מוכח מזה שהחשבון היה לחרבות ירושלים:
וע"ז אמר בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ד' אל ירמי' הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה, פי' שמוכח מהא דירמי' שהמספר הוא לחרבות ירושלים. ואפשר לומר הא דקאמר בינותי בספרים היינו מהנבואה שהי' שיתן הספרים לכלי חרס ימים רבים כמו דכתיב (ירמי' שם) כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל לקוח את הספרים האלה ואת ספר המקנה הזה ואת החתום ואת הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. וא"כ מוכח מזה שהחשבון של שבעים שנה הוא מחרבות ירושלים, וע"ז התפלל דניאל הקשיבה ועשה אל תאחר כי שמך נקרא על עירך ועל עמך. וא"כ כיון ששמך נקרא על עירך לזאת כיון שגלו ישראל נקרא חרבות ירושלים. כמו כן כיון ששמך נקרא על עמך ג"כ אזי צריך למנות מנין הגלות מכי גלו ישראל וצריך שיכלה הגלות מקודם, וע"ז ביקש ואמר ואל תאחר פי' שלא למנות המספר מהגלות מחורבות ירושלים ורק למנות מעת שגלו ישראל:
[ז] לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלים ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך:
וצריך להבין מהו דאמר כיום הזה. אך הענין הוא דאמרינן בסנהדרין (דף קי) עשרת השבטים אינם עתידים לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים ר"א אומר כיום הזה מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפלה להם כך עתידה להאיר להם וא"כ ע"כ לא פליגי רק לענין עשרת השבטים אבל בני יהודה בודאי עתידין לחזור. וא"כ אמר לך ד' הצדקה משום דעדיין לא נשלם השבעים שנה כמ"ש. ולנו בושת הפנים שאנו מתביישים מאוה"ע שאומרים דתו לא מפרקי וכמו דאמרינן (שם במגילה) דאחשורוש אמר השתא ודאי תו לא מפרקי ואומרים דכיום הזה קאי על איש יהודה ועל יושבי ירושלים ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם, וע"ז התפלל שימהר הקב"ה הגאולה ולמנות השבעים שנה מגלות יהויכין:
פרק י
[א] בשנת שלש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל אשר נקרא שמו בלטשאצר ואמת הדבר וצבא גדול ובין את הדבר ובינה לו במראה:
[ז] וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה וגו':
יש לדקדק א) דבלטשאצר נקרא לשון חכמה בלשון ארמי (כמ"ש רש"י לעילא) וקשה מדוע בכל פעם ופעם לא הזכירו בלשון בלטשאצר שהוא. לשון חכמה וכאן הזכירו בשם זה מה נשתנה המקום הזה מכל המקומות שהזכירו? ב) מדוע לא ראו האנשים אשר אתו את המראה הלא האנשים אשר אתו היו זכרי' ומלאכי שהיו נביאים ומדוע לא ראו בנבואה את המראה?
ויתבאר באר היטב ובטוב טעם ודעת בהקדם מ"ד במגילה (דף יט) ואמר רחב"א אר"י אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואלי' כמלא נקב מחט סידקית לא היו יכולין לעמוד מפני אורה. ועיי' במהרש"א בח"א שכ' וז"ל ולגבי משה מפורש שהסתירו הקב"ה שלא יראה כבוד ד' כמש"כ והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי וגו' אבל באליהו כתיב צא ועמדת בהר לפני ד' והנה ד' עובר וגו' ואינו מפורש בו שהסתירו הקב"ה ואפשר כיון שמפורש בו שהיה בנקרת הצור של משה כדכתיב ויבא שם אל המערה בה"א הידיעה היא המערה שהי' שם משה מסתמא שהסתירו ג"כ הקב"ה שם, ועוד דסמיך אקרא דכי לא יראני האדם וחי עכ"ל:
ולי נראה דשפיר ניחא וכמו דאמרינן בספ"ד דיבמות (דף מט) א"ל משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ד' יושב על כסא רם ונשא וגו' מ"מ קשו קראי אהדדי. ואראה את ד' כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלרי' המאירה ולפי"ז ניחא שפיר דכל הנביאים ראו מצד שהסתכלו באספקלריא שאינה מאירה וא"כ לא קשה מאליהו מפני מה לא הסתירו והוא מחמת שנבואתו וראיתו היה באספקלריא שאינה מאירה וע"כ ראה:
וכמו שכ' הרמב"ם (פ"ז מהל' יסודי התורה ה"ו) כל הנביאים ע"י מלאך לפיכך רואים מה שרואים במשל וחידה כו' הוא שהתורה העידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידות אלא במראה שרואה את הדבר על בוריה וא"כ פירש מראה הוא שרואה הדבר בעצם בלא התלבשות, ועיי' במהרש"א בח"א בסוכה (דף נא) דאמרינן התם א"ר ירמי' משום רשב"י ראיתי בני עלי' והן מועטין אם אלף הם כו' ואם כו' אני ובני הן ומי זוטר כולי האי והאמר רבא כו' ל"ק הא דמסתכלי באספקלרי' המאירה כו' ודמסתכלי כו' וכתב המהרש"א יש לדקדק דמסיק הכא דמסתכלי באספקלרי' המאירה לא הוי פחות מל"ו צדיקים ואנן אמרינן בפ' החולץ דמשה לחוד ראה באספקלרי' המאירה וכל הנביאים לא ראו באספקלרי' המאירה וי"ל דהתם בנביאים קאמר אבל הכא בצדיקים וחכמים כמו כו' וכדאמרינן דחכם עדיף מנביא עכ"ל וא"כ מסתכל בחכמתו אף באספקלרי' המאירה. אך בבחינת החכמה ולא בבחינת נבואה. ובזה יתבאר בשנת שלש לכורש וגו' דבר נגלה לדניאל אשר נקרא שמו בלטשאצר וגו' וראיתי אני דניאל לבדי וגו' והאנשים וגו' לא ראו וגו' הענין שאומר "ואמת הדבר וצבא גדול גו' ובינה לו במראה היינו שראה את הדבר בעצם בלא התלבשות ועז"א דהא שראה את הדבר ממש היינו דניאל אשר נקרא שמו בלטשאצאר פי' בלטשאצאר היינו לשון חכמה פי' שבחכמתו ראה את הענין ממש ועז"א ובינה לו במראה וכמו שפי' הרמב"ם על ענין במראה היינו בלא משל ובלא חידה ועז"א וראיתי אני דניאל לבדי את המראה אבל האנשים שהיו עמי לא ראו את המראה היינו הדבר כמו שהוא בלא חידות וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ו) איהו עדיף מינייהו דאיהו חזי ואינהו עדיפי מיני' דאינהו נביאי והיא הנותנת מחמת שהוא רואה בענין החכמה וע"כ יכול לראות יותר והם ראו בענין הנבואה וע"כ לא יכלו לראות וכמש"כ ודניאל השיג הכל עפ"י החכמה כדכתיב (יחזקאל כח) הנה חכם אתה מדניאל והדברים מאירים כספירים בעזהשי"ת:
פרק יא
[יז] וישם פניו לבוא בתקף כל מלכותו וגו' ובת הנשים יתן לו להשחיתה ולא תעמוד ולא לו תחי':
פירש"י בת הנשים זו כנסת ישראל היפה בנשים וצוה מלך הצפון לשר צבאו להשחיתה ולא תעמוד עצתו ולא לו תהי' שעמד מתתי' בן יוחנן ופרק עולו מעל ישראל עכ"ל וכמו דכתיב אח"כ (שם) ועמד על כנו מעביר ניגש ויתחזק על בסיסי' בהר המודעית מתחי' בן יוחנן המעביר נוגש מעל ישראל עכ"ל וזהו מה דאיתא בקדושין (דף סו) מעשה בינאי המלך כו' (ופירש"י שהוא מן הכהנים של חשמונאי) הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודעית כו' ופירש"י כרך של בית חשמונאים הי' וזה הי' המקום שנלחמו וזהו שפירש"י בהר המודעית:
והנה איתא בכתובות (דף ג) אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ביום רביעי תבעל לטפסר תחילה, ופריך האי סכנה אונס הוא ומשני משום דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא ולדרוש להו דאונס שרי איכא פריצות ואיכא כהנות ופירש"י שנאסרות על בעליהן אפי' באונס ואינהו מסרי נפשייהו למיתה כו':
וזהו דאמר שם וישם פניו לבוא בתוקף כל מלכותו ובת הנשים יתן לו להשחיתה פי' שנתנו בת הנשים להשחיתה שאמרו כל הנשאת ביום הרביעי תבעל לטפסר תחילה וכמש"כ רש"י (כאן) שנתן לפוליפוס שר צבאו, ועז"א ולא תעמוד ולא לו תחי' פי' שהודיע שכן הדבר שלא תעמוד ולא לו תהי' וכמו דפריך בכתובות (שם) ולעקרי' גזרה עבידא דבטלי ותקנתא דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן ע"כ הודיע שלא יעקרו התקנתא דרבנן שתהי' נשאת ביום ד' ולא תעמוד ולא לו תהי' (ובזה נוכל לפרש טעמא דהא מילתא מה דאיתא בשו"ע או"ח תר"ע סעי' א' ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ועיי"ש במג"א ובט"ז ולפ' ט"ש ניחא משום דהנשים הצנועות דמסרי נפשייהו לקטלא הי להם הצלת נפשות וע"כ אין עושין מלאכה כמש"כ הט"ז דמשו"ה אין עושין מלאכה בפורים משום דהי' להם הצלת נפשות) והוא נכון מאד בעזהשי"ת: