ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת שבת · דף כא:
שם בגמרא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה בין בחול ובין בשבת אמר ר' ירמי' מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוהו רבנן קמי דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה הדר אמרוהו משמי' דר' יוחנן וקבלה אמר אי זכאי הוה גמירתי לשמעתיה מעיקרא והא גמר נ"מ לגירסי דינקותא עכ"ל הגמרא. והנה תמהו כולם בזה להבין הטעם למה לא רצה אביי לקבל הטעם בדברי רב תיכף כששמע משמי' דר' ירמי' ופליאה נשגבה הוא וצריך ישוב. ונראה לי ליישב דהנה אצל ר"ח נאמר הלשון ורב חסדא אמר בוי"ו נוסף משמע דקאי לחלוק על רב הונא ואצל דברי רב נאמר בלשון דאין משמעו שבא לחלוק על ר"ה ור"ת רק דבור בפני עצמו. ומהיכי תיתי נאמר דהוא חולק על שניהם וסובר אסור להשתמש לאורה יותר טוב לומר דהוא סובר ג"כ מותר להשתמש לאורה רק מיירי באופן שדולק עוד נר יפה אשר אין לחוש עוד לשמא יטה כידוע ורק בא לאשמעינן דכבתה אין זקוק לה, והשתא ניחא דמתחילה לא רצה לקבלה עד ששמע משמי' דר' יוחנן וקיבלה, אבל זה אינו דאם נאמר דרב סובר מותר להשתמש לאורה רק מיירי באופן שאין לחוש לשמא יטה יהא הדרא קושית התוס' הנ"ל לדוכתיה דהוי לי' למימר סתם מדליקין ולא שייך שוב תירוץ התוס' דהוי אמרינן דיהי' קאי דוקא על חול אבל בשבת יהא אסור משום דמותר להשתמש לאורה. זה אינו דהא רב סובר כך באמת לפי הנ"ל. וגם לא נוכל לטעות דסובר כבתה זקוק לה ובשבת אסור משום שאינו יכול לתקן ובחול מותר דלא חייש שמא ישכח. זה אינו דא"כ הדרי קושית המפרשים משמן שרפה לדוכתי' כמ"ש למעלה וע"כ קאי בין על שבת ובין על חול דכבתה אין זקוק לה וא"כ הי' די באומר מדליקין סתם. וכשהוא צריך לפרש בין בחול ובין בשבת כדי שלא נטעה דקאי רק על חול מובן שסובר באמת אסור להשתמש לאורה ולא הי' יכול לומר סתם כתירוץ התוס'. וא"כ דברי ר' ירמי' נכונים בטעמם של דברי להבין והדרא הקושיא לדוכתיה אמאי לא קיבלה אביי תיכף.
ונראה לי ליישב דהנה לפי הנראה הפלוגתא דכבתה זקוק לה אי לא זקוק לה תלוי בפלוגתא אי הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. ואם נאמר דרב סובר כבתה אין זקוק לה יסבור דהדלקה עושה מצוה. ולקמן אמרינן דאי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר. והנה רב סובר לקמן בפירוש אין מדליקין מנר לנר ע"כ סובר הנחה עושה מצוה ואין שום מצוה בההדלקה והוי ביזוי מצוה כפירוש רש"י ז"ל שם. ובעל כרחין צריכים לדחוק דהוא סובר באמת הדלקה עושה מצוה ושם מיירי ע"י קיסם ואז הוא ביזוי מצוה או משום כחושי מצוה. אולם זאת הי' לדוחק בעיני אביי ולא הי' ר' ירמי' חשוב בעיניו כ"כ שיקבל דעתו מה שהי' לדוחק בעיניו ע"ד ששמע זאת משמי' דר' יוחנן והוא הי' חשיב בעיניו לקבל דבריו ע"כ סבר וקיבל אשר בודאי סובר רב כך ורב מיירי לקמן ע"י קיסם ולכך אמר אי זכאי הוי גמירנא לשמעתי' מעיקרא ופריך הגמ' והא גמר היינו איזה קלקול יצא מזה שלא גמר מעיקרא ומתרץ נ"מ לגירסא דינקותא
אמנם עדיין קשה להבין למה לא קיבל אביי תיכף מר' ירמי' הטעם בדברי רב. הלא הטעם הזה מוכרח בדברי רב ואין אופן לאמר טעם אחר בדבריו כהנ"ל. אך י"ל דכפי הנראה שם בדברי התוס' משמע שאביי קיבלה מר' יוחנן לעיקר הדין לפסוק להלכה דאסור להשתמש לאורה ולאו דוקא להבין הטעם בדברי רב רק קיבל להלכה. דכאשר שמע מר' יוחנן שאמר טעם זה הבין אביי דר' יוחנן בעצמו סובר כן להלכה כי כן דרך הש"ס דאם אמורא מפרש דברי אמורא אחר מסתמא גם הוא סובר כך. ולפ"ז ניחא ונאמר שמה שלא קיבל מר' ירמי' אין הכונה שלא קיבל טעמו בדברי רב זה אינו דהרי הטעם בדברי רב מוכרח להיות כך כהנ"ל רק הפירוש הוא כי מדברי ר' ירמי' מוכח שהוא בעצמו סובר ג"כ כך להלכה אבל לא הי' חשוב בעיני אביי לקבל דבריו להלכה אך כאשר שמע מר' יוחנן והוא הי' חשוב בעיניו לקבל ממנו להלכה.
אבל עדיין קשה להבין דא"כ לפ"ז מה מקשה בגמרא והא גמר הלא לפי דברינו הי' סובר עד עתה מותר להשתמש לאורה כהנ"ל ויש לומר דאין כוונת הגמרא במ"ש ולא קבלה דהי' סובר מותר להשתמש לאורה רק הכוונה שלא קיבל זאת לודאי שאסור להשתמש לאורה לבוא מזה להקל שיהי' מותר להדליק בשמנים הללו כי אפשר דהדין הוא מותר להשתמש לאורה ואסור להדליק בהם ותפס הכל לחומרא עד שקבלה מר' יוחנן ושפיר מקשה בגמ' והא גמר ולא יצא מזה שום קלקול ודו"ק:
שם בגמרא ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין וכו' והנה שיטת הרמב"ם ז"ל דהם עושין ג"כ הידור הראשון ולכך נקראים מהדרין מן המהדרין שעושין שני הידורין. אבל שיטת התוס' דב"ש וב"ה קאי אנר איש וביתו ומה שנקראים מהדרין מן המהדרין משום שזה הידור יותר מההידור הראשון ומקשו שם בתוס' ברמז דהרי הידור לא הוי רק היכא דניכר שעושה לשם זה אבל כאן הרואה ביום ב' דולק שני נירות יסבור ששני בני אדם יש בבית ועושים רק ההידור ראשון. ומסקו שם דאיכא הכירא כשמוסיף או מחסר נר אחד שהוא נגד הימים דהיינו דכאשר דולק ביום א' נר אחד וביום ב' ב' נרות וכן בכל יום מוסיף נר אחד למה לנו לחשוב על תוספת אנשים בבית יותר נראה לעין כל שהוא נגד הימים אבל אם נאמר שהם עושין הידור הראשון אז כאשר נראה בלילה הראשונה דולק ב' נרות עבור ב' אנשים כבר אנו רואים בפירוש שהוא דולק כפי מספר האנשים אז כאשר נראה ביום ב' ד' נרות לא יהי' ניכר הידור השני כי נראה יותר לומר שעושה כך לפי חשבון אנשים שניתוסף אצלו היום כדרך שעשה ביום א' ומשום הכי סוברים התוס' דקאי אנר איש וביתו כך הבנתי בדקדוק לשון התוס' ומתורץ בזה קושית העולם על התוס' ודו"ק:
שם ברש"י ד"ה ואסור להשתמש לאורה, שיהי' היכר שהוא נר מצוה עכ"ל, ולא רצה רש"י ז"ל לפרש משום ביזוי מצוה. י"ל כי ביזוי מצוה הוא רק שימוש של חול אבל שימוש של מצוה מותר ויש לחוש שמא יטה. לכן מוכרח לפרש משום שיהי' היכר ואז אף תשמיש של מצוה אסור וממילא ליכא למיחש שמא יטה וק"ל:
שם בגמרא ת"ר נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מחוץ וכו'. ופירש"י ז"ל לא בר"ה אלא בחצירו שבתיהן הי' פתוחין לחצר וצריך להניח על פתח ביתו הפתוח לחצר. אבל שיטת התוס' שם דאם הבית וע"כ מיירי הכא לב' בתים. פתוח לחצר מ"מ צריך להניח על פתח החצר הפתוח לר"ה והביאו ב' ראיות לזה (א) מלקמן (דף כ"ג) מחצר שיש לה שני פתחים וכו' אולם עיי"ש ברש"י שהרגיש מזה ומפרש דלא קאי הפתחים על החצר רק לבית יש ב' פתחים הפתוחים לחצר דצריכין נר לכל פתח, וראי' ב' מלקמן דאמרינן נר שיש לה שני פיות עולה לב' בני אדם משמע לשני בתים כי לבית אחד די נר אחד לכולם לשיטת התוס' לעיל דב"ש וב"ה קאי אנר איש וביתו ולפ"ז יש ליישב שיטת רש"י ז"ל די"ל דסובר כהרמב"ם ז"ל דנקראין מהדרין מן המהדרין משום שעושין ג"כ הידור הראשון נר לכאו"א ולפ"ז י"ל דמיירי שם בבית אחד לשני בנ"א ודו"ק: