אור ברסלב

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת שבת

מסכת ברכות

דף יב:

תנא דבי ר' ישמעאל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה ולא גזרינן שמא ישכח ויצא ויבוא לידי איסור הוצאה מ"ט כדרבה בר רב הונא דאמר חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בה אזכרות הרבה עאכו"כ שלא יסיח דעתו ומדכר דכיר עכלה"ג. והקשו המפרשים הלא ידוע דהיכא דבשבת גופה יש איסור דאורייתא על הוצאה גזרינן ערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויבוא לידי איסור דאורייתא אבל היכא דבשבת גופה ליכא רק איסור דרבנן אז לא גזרינן ע"ש עם חשכה דהוי גזירה לגזירה. ולקמן (דף ס"א) איתא מפורש בגמרא דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין אם עבר ויצא אינו חייב חטאת משום דהוי דרך לבישה וחיוב חטאת אינו רק דרך משאוי. וא"כ למה צריכין כאן לדרבה בר רב הונא כיון שאין כאן בשבת גופי איסור דאורייתא א"כ ממילא לא שייך לגזור על זה ערב שבת עם חשכה ע"כ קושיות המפרשים. והוספתי בו נופך משלי דהנה שם במשנה דלא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה הקשו בתוס' הא רק מלאכת מחשבת אמרה תורה בשבת וא"כ גם אם ישכח כאן ג"כ לא יבוא לידי איסור דאורייתא וגזירה לגזירה לא גזרינן ותירצו דחיישינן שמא ישכח שהוא שבת ויזכור ההוצאה עיי"ש. וא"כ לפ"ז מה יועיל כאן הטעם דרבה בר רב הונא הלא עדיין יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת כמובן.

ונראה לי ליישב דהנה ידוע הפלוגתא בגמ' מנחות דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא בפרשת קדש לי כל בכור דכתיב שם ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה וסובר ריה"ג שם דהחוקה קאי על תפילין דכתיבי שם בפרשה זו ודריש ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבת ויו"ט דלאו זמן תפילין הם. ור' עקיבא סובר לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד הכתוב ג"כ בפרשה זו וליכא שום מועט על לילה ואמרינן לילה זמן תפילין ועל שבת ויו"ט יש מעוט אחר דכתיב והי' לך לאות ימים שהם צריכים לאות פרט לשבת ויו"ט שהם גופן אות עיי"ש. והנה לפי הנראה משם יש חילוק ביניהם בשלשה דברים (א) דהלילה אנו רואין מפורש דלריה"ג לאו זמן תפילין ולרע"ק זמן תפילין ב) שבת ויו"ט אף דשניהם סוברים דלאו זמן תפילין הם מכל מקום יש נ"מ ביניהם דריה"ג דדריש ושמרת וכו' על תפילין. וידוע דכ"מ שנאמר השמר פן ואל הוא לא תעשה א"כ ממילא יש איסור לאו להניח תפילין בשבת. אבל לרע"ק דדרש מהי' לך לאות נמצא דרק מצוה אין כאן להניח תפילין בשבת ויו"ט אבל איסור ג"כ אין כאן בהנחתן בשבת ויו"ט. (ג) ממילא לפ"ז יצא לן עוד נ"מ שלישית ביניהם דהנה ידיעה דהיכא שיש איסור בלבישה אז האיסור משוי עליו למשאוי וחייב חטאת על הוצאתה נמצא דלריה"ג יוכל לבוא לידי חיוב חטאת אם ישכח ויצא ולרע"ק כיון שאין עליו איסור א"כ הוי דרך לבישה ולא יכול לעולם לבוא לידי חייב חטאת כמובן:

ובזה נבוא אל הישוב דיש לומר דלקמן (דף ס"א) אזיל הגמרא אליבא דהלכתא בשיטת רע"ק דהלכה כמותו נגד חבירו ריה"ג והוי דרך לבישה וליכא חיוב חטאת. אבל לשיטת ריה"ג דיש איסור בלבישת תפילין בשבת והוי כמשאוי א"כ יש חיוב חטאת על הוצאתן ויכולין לגזור ע"ש ע"ח ע"כ מוכרחין לבוא לטעם דרבה בר רב הונא כדי שיהא ניחא הדין דתנא דבר"י אפי' לשיטת ריה"ג. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשתי לעיל דניחוש שמא ישכח שהוא שבת. והשתא ניחא כי אפי' ישכח שהוא שבת מ"מ אי אפשר במציאות שישכח שהוא לילה עתה ויחלצן מחמת איסור לילה לשיטת ריה"ג. ואם באת לחוש שמא ישכח שהולך בתפילין על זה יועיל הטעם דרבה בר רב הונא. נמצא מזה שלפי שיטת רע"ק אין אנו צריכין כלל להטעם דמדכר דכיר כי בשבת גופה אינו רק איסור דרבנן ממילא לא שייך כלל לגזור ע"ש מ"ח דהוי גזירה לגזירה רק סוגית הגמ' מחפש טעם שיעמוד דין דהתדבר"י גם לשיטת ריה"ג כהנ"ל. אולם עדיין יוקשה למה לנו הטעם דרבה בר"ה דאף אם ישכח שהולך בתפילין ג"כ לא יבוא לידי חיוב חטאת דבשבת רק מלאכת מחשבת אסרה תורה. על זה יש לומר מחשבה צריכים רק לאיסור מלאכת שבת אבל לאיסור לבישת התפילין מחמת שבת או מחמת לילה אין צריכים כלל מחשבה ויכול לבוא לידי איסור דאורייתא וס"ד דלגזור ע"ש ע"ח אטו חשכה. ועל זה צריכין לבוא לטעם דרבה בר"ה דמדכר דכיר ואתי שפיר.

אולם עדיין קשה להבין דהנה ידוע והלכה מפורסמת היא בכל הש"ס דהלכה כרע"ק מחבירו ולפ"ז אף שבלילה הוא מחלוקת הרבים כי רבים סוברים דליל לאו זמן תפילין אבל בשבת רע"ק ג"כ סובר דלאו זמן תפילין ואינו מחולק עם ריה"ג רק מאיזה פסוק אנו למדים זאת והוי בזה רק מחלוקת רע"ק עם יחיד היינו עם ריה"ג והדרין לכללא הלכה כרע"ק נגד חבירו. וא"כ קשה עדיין כיון דהדין של התנא דבר"י ניחא בפשיטות אליבא דהלכתא היינו לשיטת רע"ק למה צריכים לחפש טעמים על התדבר"י שיוצדק גם לפי שיטת ריה"ג שהוא שלא אליבא דהלכתא והדרא קושית המפרשים לדוכתי' למה לנו לבוא לטעמי' דרבה בר"ה. ויש ליישב ולומר דיש להגמרא הוכחה דהתנא דבר"י אזיל בשיטת ריה"ג. ואפשר לומר דהוכחה הוא כך כי אף שלא נמצא בשבת שום מחלוקת נגד רע"ק רק ריה"ג בלחוד מ"מ מוכרחין לומר שיש בזה מחלוקת הרבים נגד רע"ק. כי שם בברייתא דמס' מנחות הנ"ל הובא שם בלשון זה רע"ק אומר לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד. משמע מלשון זה שכל עיקר מחלוקתו נגד ריה"ג הוא רק מטעם זה אבל אם הוי קאי החוקה על תפילין הי' ג"כ סובר כריה"ג מכל וכל. נמצא לפי זה שכל התנאים דסוברים לילה לאו זמן תפילין סוברים בהכרח דחוקה קאי על תפילין וממילא סוברים ג"כ דושמרת וכו' בא למעט שבת ויו"ט כריה"ג. ואף שלא הוזכר זאת בדבריהם בפירוש מכל מקום מוכרחים לומר כך כהנ"ל שתלוי זה בזה. וא"כ ממילא בשבת ויו"ט ג"כ מחלוקת הרבים נגד רע"ק ואין הלכה כרע"ק מחבריו. ומשום הכי אתי שפיר שמחפש הגמ' לתקן התחנדבר"י גם לפי שיטת ריה"ג וצריכים לבוא לטעם דרבר"ה כמובן.

אכן מה נעשה לשיטת הרמב"ם ז"ל. דהנה הרמב"ם ז"ל פוסק דשבת ולילה לא זמן תפילין ועל לילה מביא הפסוק ושמרת וכו' כריה"ג ועל שבת מביא הפסוק והי' לך לאות. והקשו עליו המפרשים ממ"נ אם הוא סובר כריה"ג דחוקה קאי על תפילין יכול ללמוד מזה גם על שבת ויו"ט ולמה צריך להביא עוד הפסוק דרע"ק. ותירץ שם הכסף משנה ז"ל דבלילה הרבה סוברים לאו זמן תפילין ורע"ק יחיד הוא דסובר לילה זמן תפילין ואין הלכה כרע"ק מחבריו ומשום הכי הביא הפסוק דריה"ג. אבל בשבת ויו"ט סובר רע"ק ג"כ דלאו זמן תפילין הם רק הוא מחולק נגד ריה"ג מאיזה פסוק למעטם ואין בזה שום מחלוקת הרבים והלכה כרע"ק מחבירו ומשום הכי הביא הפסוק דרע"ק עכ"ד הכס"מ ז"ל. נמצא דלשיטת הרמב"ם ז"ל לא תלי זה בזה רק בשבת ויו"ט הוא מחלוקת יחיד וא"כ הדרא קושיתן הנ"ל לדוכתי' מה מקשה בגמרא על התדרב"י מאי טעמא ומביא מרבה בר"ה איזה הוכחה הי' להגמ' דהתדבר"י אזיל בשיטת ריה"ג. וחוץ מזה אם נאמר כמו שאמרנו לתלות זה בזה ובשבת ויו"ט ג"כ מחלוקת הרבים הוא ואין הלכה כרע"ק רק כריה"ג דאיסור יש בלבישת תפילין בשבת והאיסור משוה עליו כמשאוי א"כ למה לקמן (דף ס"א) סובר הגמ' דאף למ"ד שבת לאו זמן תפילין ליכא חיוב חטאת דהוי דרך לבישה. ומוכח משם כשיטת הרמב"ם ז"ל דלא תלוי זה בזה רק בשבת ויו"ט הוא מחלוקת יחיד והלכה כרע"ק מחבירו ולפ"ז יהי' הגמרות האלו סתרי אהדדי:

ונראה לי ליישב דהוכחת הגמרא כך הוא דהנה בתוס' שם הקשו על הלשון של תנא דבר"י דאמר יוצא אדם עם תפילין ע"ש עם חשכה משמע אבל ספק חשכה חולץ הא הלכה מפורסמת בגמ' ספק חשכה ספק אין חשכה אין חולצין. ורוצים לחלק שם בין חצר לר"ה דבר"ה איכא טפי למגזר אכן זאת הוא תימא דהלא מפורש במקומו שם בגמ' כל שאסרו בר"ה אסרו בחצר ג"כ. ונראה לענ"ד לתרץ קושית התוס' די"ל דזה יהי' תלוי במחלוקת ריה"ג ורע"ק דלרע"ק דאין איסור בלבישת תפילין בשבת והוי דרך מלבוש ואין בו חיוב חטאת לכך ספק חשכה אינו חולץ. והתנא דבר"י אזיל בשיטת ריה"ג דיש איסור בלבישת תפילין בשבת אף בבית והוי כמשאוי וא"כ בספק חשכה יש ספק חיוב חטאת ובשביל זה אמר בלשונו ע"ש עם חשכה אבל ספק חשכה חולץ. וזהו הוכחת הגמרא דהתנא דבי ר' ישמעאל אזיל בשיטת ר"י הגלילי ולכך מקשה מאי טעמא וצריכים לבוא לטעם דרבה בר רב הונא כהנ"ל. אך עדיין יוקשה עלינו שיטת הרמב"ם ז"ל כי כאשר הוכחנו מוכרח התדבר"י לילך בשיטת ריה"ג דתלוי זה בזה וא"כ מאיזה טעם הולך הרמב"ם ז"ל נגד התדבר"י וסובר דלא תלוי זה בזה כפירוש הכסף משנה. אמנם י"ל כמו שאמרנו דיש הוכחה מפורשת בסתם גמרא (לקמן דף ס"א) דהוי דרך מלבוש כשיטת רע"ק ותופס הסתם גמרא דשם דבשבת הוא מחלוקת יחיד כנגד רע"ק והלכה כמותו ומזה לקח הרמב"ם ז"ל שיטתו הנ"ל ודו"ק.

אולם עדיין לא יונח לנו שיטת הרמב"ם ז"ל. דהנה בזה שאמרו בגמ' כל שאסרו בר"ה אסרו גם בחצר יש בזה מחלוקת הראשונים. הרמב"ן ז"ל סובר דאין חילוק בין חצר מעורבת לשאינה מעורבת. אכן הרמב"ם ז"ל סובר דאסרו רק בחצר שאינו מעורבת הדומה לר"ה אבל חצר המעורבת לא אסרי וא"כ לפי שיטתו הזאת שוב אין הכרח לומר דהתנא דבר"י אזיל בשיטת ריה"ג דוקא כי יש לנו לתרץ קושית התוס' כפי תירוצים שם שיש חילוק בין ר"ה לחצר ומה שאמרו כל שאסרו בר"ה אסרו גם בחצר הוא דוקא בחצר שאינו מעורבת אבל חצר מעורבת לא. ולפ"ז סר קושית התוס' מספק חשכה וגם אין שום הוכחה דהתנא דבר"י אזיל בשיטת ריה"ג והדרי קושיתן לדוכתי' מה מקשה בגמרא מאי טעמא. אך יש ליישב באם נאמר שהתנא דבר"י אזיל בשיטת רע"ק ומחמת זה לא גזור ערב שבת עם חשכה א"כ לפ"ז יסבור אף ספק חשכה אינו חולץ כסברת הגמ' לקמן וע"כ ממילא מוכח מזה דהוא אזיל בשיטת ריה"ג ושפיר מקשה בגמ' מ"ט כו' ודו"ק.

עוד י"ל הוכחת בגמרא באופן זה. דאם נאמר דהדין של התדבר"י תלוי במחלוקת רע"ק וריה"ג והוא אזיל בשיטת רע"ק דאין איסור בלבישתן בשבת דהוא דרך לבישה ואין חיוב חטאת על הוצאתן ומשום הכי לא גזר ע"ש ע"ח. נמצא מזה שעיקר דינו תלוי באיסור שבת וא"כ מה לו להזכיר בלשונו הדין של ערב שבת. מעיקר דינו של שבת הי' לו להזכיר והדין של ערב שבת ממילא הוה ידעינן אלא על כרחך מוכח שהתרר"י מחדש לנו אף באם יש איסור לבישה בשבת ויכול. לבוא לידי איסור הוצאה בשבת אעפ"כ לא גזרו ע"ש עם חשכה ושפיר מקשו בגמרא מאי טעמא ומתרץ כדרבה בר רב הונא כו' כמובן.

ואכתי פש לן לברורי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ט מהלכות שבת דין דהתנא דבי ר' ישמעאל דיוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשכה וכתב ג"כ הטעם שחייב אדם למשמש בתפילין עיי"ש. ולפי הנ"ל יצא לנו דעיקר הטעם צריכין רק לשיטת ריה"ג אבל לשיטת רע"ק דאין איסור בלבישתן וליכא חיוב חטאת אין צריכין כלל לטעם דרבה בר"ה וכבר הזכרנו לעיל דבשבת וא"כ לפ"ז למה צריך הרמב"ם ז"ל להיבא הטעם דרבה בר"ה. אך יש למו' דזה דוקא בשבת ביום אבל בלילה כבר פסק הרמב"ם ז"ל כריה"ג דיש איסור ואיסור לילה משוה עליו כמשאוי ושפיר צריך הטעם דרבה בר"ה ואתי שפיר הכל ודו"ק:

סוגיא דכבתה

דף כא.

אמר ר"ה פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין פוסק הרמב"ם ז"ל כרע"ק מוהיה לך לאות מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בין בשבת ובין בחול אמר רבא מ"ט דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ופירש"י ז"ל כבתה זקוק לה וחיישינן דלמא פשע ולא מתקן לה עכ"ל. והמפרשים מתמיהין בזה אטו ברשיעי עסקינן אם הוא רשע ח"ו לעבור על דברי חכמים מה יועיל נגדו תקנת חכמים. רק כן הי' לו לרש"י ז"ל לומר שמא ישכח ולא יתקן. ויותר קשה על רש"י ז"ל דהרי בפסחים (דף ז') אמרינן דלמא פשע ולא יבטל ופירש שם רש"י ז"ל שמא ישכח ויבוא לידי פשע עיי"ש. הרי אנו רואין בפירוש שרש"י ז"ל בעצמו הרגיש בזה דאין שייך לומר שיפשע במזיד כנ"ל ומשום הכי דחק עצמו לפרש שמא ישכח ויבוא לידי פשע וא"כ קשה למה תפס כאן רש"י ז"ל בעצמו הלשון שמא פשע אטו ברשיעי עסקינן בתמי'.

ויש ליישב דהנה בלשון "זקוק" לה יש לומר שני משמעות (א) באם לא תיקן אבד המצוה ובזה לא שייך לומר שמא יפשע כי אטו ברשיעי עסקינן ונהיה מוכרחין לומר שמא ישכח וממילא יהי' זאת טעם גדול על שבת יותר מעל חול כי בשבת לא יוכל לתקן ויאבד המצוה. (ב) נוכל לומר דבאמת אם ישכח ולא יתקן או באופן שאין בידו לתקן לא אבד עי"ז המצוה כי כבר קיימה בהדלקתו רק אם הוא זוכר וביכולתו לתקן אז המצוה מן המובחר לתקן. אבל אם שכח או בשבת שהוא אונס אין בכך כלום ולא הי' פוסלין השמן הזה וממילא אין יכול להיות זאת טעם על שבת רק על חול בלחוד משום שמא יפשע ולא יתקן ואין בזה שום רשעות בעיקר המצוה אבל עתה שפסלו חכמים לחלוטין להדליק בשמנים אלו למצות חנוכה וזאת שבעיקר מצותו לא יעבור על דברי חכמים לכן שפיר כתב רש"י ז"ל בלשונו שמא יפשע ובשביל זה צריך טעם אחר על שבת. אבל שיטת התוס' הוא כפירוש הראשון שאמרנו שאם לא יתקן אבד המצוה וחיישינן שמא ישכח ויאבד המצוה וממילא הוא יותר טעם על שבת מעל חול ולכך מקשה תוס' מנ"ל לרבא הא עיי"ש:

אך עדיין יש להבין מה מקשה התוס' מנא לי' הא וכו' הלא יותר הי' להם להקשות למה צריך עוד לטעם זה הא הטעם דכבתה זקוק לה יותר טוב על שבת מעל חול ומה יועיל לנו הטעם דמותר להשתמש לאורה יותר מהטעם דכבתה זקוק לה. אכן לענ"ד יש נ"מ גדולה בזה כי להטעם דכבתה זקוק לה הוא רק באם יש לו שמן אחר טוב אבל אם אין לו שמן אחר טוב מוטב עכ"פ להדליק בשמנים אלו משלא להדליק כלום. אבל להטעם דמותר להשתמש לאורה ושמא יטה אז אף אם אין לו שום שמן אחר טוב מ"מ אסור להדליק בשמנים אלו הפסולים ובשביל זה עצמו מוסיף רבא עוד טעם זה. אך מקשים מנא לי' הא דלמא סובר באמת אסור להשתמש לאורה רק הטעם דשבת כמו בחול. ותירצו שם דאם יהי' שבת וחול אסור מטעם אחד הוי לי' למימר סתם

והקשו בתוס' ישנים שם אפשר אם הי' אומר סתם אין מדליקין הי' ההוה עיי"ש. אמינא לומר דוקא בשבת משום מותר להשתמש לאורה ושמא יטה אבל בחול מותר ומשום הכי צריך לפרש בין בחול ובין בשבת אבל לעולם שניהם מטעם אחד דכבתה זקוק לה. ותירצו שם דעל כרחין הי' מוכרחין לומר דקאי גם על חול כי אם דוקא על שבת משום מותר להשתמש לאורה לא הי' צריך לומר אין מדליקין רק לומר דנר חנוכה מותר להשתמש לאורה וממילא ידעינן דאסור כמו בכל שבתות השנה עיי"ש. אולם עדיין קשה להבין דלמא אם הי' אומר סתם אין מדליקין אף דהי' ידעינן דהטעם הוא משום כבתה זקוק לה אעפ"כ י"ל דקאי דוקא על שבת שאינו יכול לתקן אבל בחול שיכול לתקן לא חיישינן שמא ישכח ומשו"ה הוצרך לפרש בין בחול ובין בשבת והטעם דכבתה יהי' על שניהם והדרא קושית התוס' מנא לי' וכו'. וכן קשה להבין במה שכתבו התוס' שם שמשום זה לא אמר רב סתם מדליקין כי הי' הוה אמינא לומר דוקא בחול אבל לא בשבת משום דמסתמא לא הייתי אומר אסור להשתמש לאורה אלא מותר וכו' עיי"ש. ולכאורה אין צורך לכל זה כי אף אם אסור להשתמש לאורה וליכא למיחש לשמא יטה יוכל להיות הוה אמינא דוקא בחול מותר שיכול לתקן ולא חיישינן שמא ישכח אבל בשבת אסור דלא יכול לתקן ויפסיד המצוה לפי שיטת תוס' הנ"ל. אמנם כפי שאמרנו לעיל דלשיטת התוס' דאם לא יתקן יפסיד המצוה מיירי ע"כ דיש לו שמן אחר טוב. ומהיכי תיתי לא ניחוש באמת גם בחול שמא ישכח ולא יקיים המצוה וע"כ הי' בהכרח לומר דקאי גם על חול ולמה צריך לפרש בין בחול ובין בשבת אלא ע"כ יש על שבת טעם אחר ודברי התוס' מובנים היטיב וק"ל.

אמנם אחר העיון אמרתי לתרץ באופן אחר. דהנה ידוע קושית המפרשים במה דאמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת וכו' הלא יש בתוכם גם שמן שרפה ואין שייך שיהי' פסול לנר חנוכה. ויש לומר דהנה הקשו עוד גם על רב דאמר ג"כ בלשונו פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה וכו' הרי בתוכם יש ג"כ שמן שריפה וכל העומד לישרף כשרוף דמי ונר חנוכה בעי שיעור והיאך מותר לנר חנוכה הא כתותי מיכתת שיעוריה. ותירצו דכתותי מיכתת שיעוריה הוא פסול רק בדבר שבדיעבד ג"כ מעכב השיעור לפסול כגון אתרוג ולולב. אבל כאן דסובר רב כבתה אין זקוק לה לתקן ויוצא בהדלקה והשיעור אינו מעכב בדיעבד אין שייך כאן הפסול דכתותי מיכתת שיעוריה. וממילא ניחא ג"כ דברי רב הונא דהוא סובר כבתה זקוק לה ולפי שיטת התוס' דאם לא יתקן יפסיד המצוה ממילא שמן שריפה פסול מטעם כתותי מיכתת שיעוריה. והשתא שפיר מתורץ מה שהקשתי לעיל על התוס' בדברי רב הונא. כי לא היינו יכולים לומר דרק בשבת אסור משום כבתה זקוק לה ולא יכול לתקן אבל בחול מותר ולא חיישינן שמא ישכח. זה אינו כיון שהוא כולל בדבריו כל השמנים וסובר זקוק לה לפסול אפי' בדיעבד כפירוש התוס' ממילא פסול שמן שריפה אף בחול משום כתותי מיכתת שיעוריה ועל כרחך הי' קאי בין על חול ובין על שבת. ובזה ג"כ מתורץ קושיתי על התוס' בדברי רב כי אם נאמר דקאי רק על חול אבל בשבת אסור מחמת כבתה זקוק לה ולא יכול לתקן א"כ הדרא הקושיא משמן שרפה היאך מותר בחול ומשום הכי מוכרח התוס' לומר דהוי אמרינן דסובר רב כבתה אין זקוק לה ומותר בחול ובשבת אסור משום מותר להשתמש לאורה כי מסתמא לא הייתי אומר אסור כמ"ש המהרש"א ז"ל בכונת התוס' דלא הוי אמרינן אסור יותר ממותר רק שניהם עומדים על משקל אחד ורב הונא ורב חסדא חששו שלא נטעה שאסור ורב חשש שלא נטעה לומר מותר.

אכן עדיין צריכין להבין לשיטת רש"י ז"ל שאמרנו לעיל שזקוק לה הוא רק למצוה מן המובחר אבל אם שכח לתקן או אם נאנס ולא תיקן אז לא אבד המצוה וממילא אין ליפסל שמן שריפה משום כתותי מכתית שיעוריה והדרא קושית המפרשים על ר"ה לדוכתיה. אך יש לתרץ מיניה וביה דכאשר אנו רואין אף שבאמת אם לא יתקן ג"כ לא יפסיד המצוה והתיקון הוא רק למצוה מן המובחר וראו החכמים שמזה שלא יפסיד המצוה עי"ז יוכל לבוא לידי פשיעה ולא יתקן אף שהוא אינו רשע חלילה. ומשום הכי בעצמו פסלו השמנים הללו לעיקר המצוה כדי להרחיקו שלא יעבור כי באדם ישר ומדקדק לקיים עיקר המצוה אנו מיירים. לפ"ז אנו רואים שמשום חשש שמא לא ידקדק שידלק שיעור אף שבאמת אינו מעכב מ"מ פסול השמן לעיקר מצוה מכש"כ בשמן שריפה שעומד לשרוף שתיכף בתחלתו אין בו שיעור ודאי צריכין לפוסלו ודו"ק:

דף כא:

שם בגמרא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה בין בחול ובין בשבת אמר ר' ירמי' מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוהו רבנן קמי דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה הדר אמרוהו משמי' דר' יוחנן וקבלה אמר אי זכאי הוה גמירתי לשמעתיה מעיקרא והא גמר נ"מ לגירסי דינקותא עכ"ל הגמרא. והנה תמהו כולם בזה להבין הטעם למה לא רצה אביי לקבל הטעם בדברי רב תיכף כששמע משמי' דר' ירמי' ופליאה נשגבה הוא וצריך ישוב. ונראה לי ליישב דהנה אצל ר"ח נאמר הלשון ורב חסדא אמר בוי"ו נוסף משמע דקאי לחלוק על רב הונא ואצל דברי רב נאמר בלשון דאין משמעו שבא לחלוק על ר"ה ור"ת רק דבור בפני עצמו. ומהיכי תיתי נאמר דהוא חולק על שניהם וסובר אסור להשתמש לאורה יותר טוב לומר דהוא סובר ג"כ מותר להשתמש לאורה רק מיירי באופן שדולק עוד נר יפה אשר אין לחוש עוד לשמא יטה כידוע ורק בא לאשמעינן דכבתה אין זקוק לה, והשתא ניחא דמתחילה לא רצה לקבלה עד ששמע משמי' דר' יוחנן וקיבלה, אבל זה אינו דאם נאמר דרב סובר מותר להשתמש לאורה רק מיירי באופן שאין לחוש לשמא יטה יהא הדרא קושית התוס' הנ"ל לדוכתיה דהוי לי' למימר סתם מדליקין ולא שייך שוב תירוץ התוס' דהוי אמרינן דיהי' קאי דוקא על חול אבל בשבת יהא אסור משום דמותר להשתמש לאורה. זה אינו דהא רב סובר כך באמת לפי הנ"ל. וגם לא נוכל לטעות דסובר כבתה זקוק לה ובשבת אסור משום שאינו יכול לתקן ובחול מותר דלא חייש שמא ישכח. זה אינו דא"כ הדרי קושית המפרשים משמן שרפה לדוכתי' כמ"ש למעלה וע"כ קאי בין על שבת ובין על חול דכבתה אין זקוק לה וא"כ הי' די באומר מדליקין סתם. וכשהוא צריך לפרש בין בחול ובין בשבת כדי שלא נטעה דקאי רק על חול מובן שסובר באמת אסור להשתמש לאורה ולא הי' יכול לומר סתם כתירוץ התוס'. וא"כ דברי ר' ירמי' נכונים בטעמם של דברי להבין והדרא הקושיא לדוכתיה אמאי לא קיבלה אביי תיכף.

ונראה לי ליישב דהנה לפי הנראה הפלוגתא דכבתה זקוק לה אי לא זקוק לה תלוי בפלוגתא אי הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. ואם נאמר דרב סובר כבתה אין זקוק לה יסבור דהדלקה עושה מצוה. ולקמן אמרינן דאי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר. והנה רב סובר לקמן בפירוש אין מדליקין מנר לנר ע"כ סובר הנחה עושה מצוה ואין שום מצוה בההדלקה והוי ביזוי מצוה כפירוש רש"י ז"ל שם. ובעל כרחין צריכים לדחוק דהוא סובר באמת הדלקה עושה מצוה ושם מיירי ע"י קיסם ואז הוא ביזוי מצוה או משום כחושי מצוה. אולם זאת הי' לדוחק בעיני אביי ולא הי' ר' ירמי' חשוב בעיניו כ"כ שיקבל דעתו מה שהי' לדוחק בעיניו ע"ד ששמע זאת משמי' דר' יוחנן והוא הי' חשיב בעיניו לקבל דבריו ע"כ סבר וקיבל אשר בודאי סובר רב כך ורב מיירי לקמן ע"י קיסם ולכך אמר אי זכאי הוי גמירנא לשמעתי' מעיקרא ופריך הגמ' והא גמר היינו איזה קלקול יצא מזה שלא גמר מעיקרא ומתרץ נ"מ לגירסא דינקותא

אמנם עדיין קשה להבין למה לא קיבל אביי תיכף מר' ירמי' הטעם בדברי רב. הלא הטעם הזה מוכרח בדברי רב ואין אופן לאמר טעם אחר בדבריו כהנ"ל. אך י"ל דכפי הנראה שם בדברי התוס' משמע שאביי קיבלה מר' יוחנן לעיקר הדין לפסוק להלכה דאסור להשתמש לאורה ולאו דוקא להבין הטעם בדברי רב רק קיבל להלכה. דכאשר שמע מר' יוחנן שאמר טעם זה הבין אביי דר' יוחנן בעצמו סובר כן להלכה כי כן דרך הש"ס דאם אמורא מפרש דברי אמורא אחר מסתמא גם הוא סובר כך. ולפ"ז ניחא ונאמר שמה שלא קיבל מר' ירמי' אין הכונה שלא קיבל טעמו בדברי רב זה אינו דהרי הטעם בדברי רב מוכרח להיות כך כהנ"ל רק הפירוש הוא כי מדברי ר' ירמי' מוכח שהוא בעצמו סובר ג"כ כך להלכה אבל לא הי' חשוב בעיני אביי לקבל דבריו להלכה אך כאשר שמע מר' יוחנן והוא הי' חשוב בעיניו לקבל ממנו להלכה.

אבל עדיין קשה להבין דא"כ לפ"ז מה מקשה בגמרא והא גמר הלא לפי דברינו הי' סובר עד עתה מותר להשתמש לאורה כהנ"ל ויש לומר דאין כוונת הגמרא במ"ש ולא קבלה דהי' סובר מותר להשתמש לאורה רק הכוונה שלא קיבל זאת לודאי שאסור להשתמש לאורה לבוא מזה להקל שיהי' מותר להדליק בשמנים הללו כי אפשר דהדין הוא מותר להשתמש לאורה ואסור להדליק בהם ותפס הכל לחומרא עד שקבלה מר' יוחנן ושפיר מקשה בגמ' והא גמר ולא יצא מזה שום קלקול ודו"ק:

שם בגמרא ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין וכו' והנה שיטת הרמב"ם ז"ל דהם עושין ג"כ הידור הראשון ולכך נקראים מהדרין מן המהדרין שעושין שני הידורין. אבל שיטת התוס' דב"ש וב"ה קאי אנר איש וביתו ומה שנקראים מהדרין מן המהדרין משום שזה הידור יותר מההידור הראשון ומקשו שם בתוס' ברמז דהרי הידור לא הוי רק היכא דניכר שעושה לשם זה אבל כאן הרואה ביום ב' דולק שני נירות יסבור ששני בני אדם יש בבית ועושים רק ההידור ראשון. ומסקו שם דאיכא הכירא כשמוסיף או מחסר נר אחד שהוא נגד הימים דהיינו דכאשר דולק ביום א' נר אחד וביום ב' ב' נרות וכן בכל יום מוסיף נר אחד למה לנו לחשוב על תוספת אנשים בבית יותר נראה לעין כל שהוא נגד הימים אבל אם נאמר שהם עושין הידור הראשון אז כאשר נראה בלילה הראשונה דולק ב' נרות עבור ב' אנשים כבר אנו רואים בפירוש שהוא דולק כפי מספר האנשים אז כאשר נראה ביום ב' ד' נרות לא יהי' ניכר הידור השני כי נראה יותר לומר שעושה כך לפי חשבון אנשים שניתוסף אצלו היום כדרך שעשה ביום א' ומשום הכי סוברים התוס' דקאי אנר איש וביתו כך הבנתי בדקדוק לשון התוס' ומתורץ בזה קושית העולם על התוס' ודו"ק:

שם ברש"י ד"ה ואסור להשתמש לאורה, שיהי' היכר שהוא נר מצוה עכ"ל, ולא רצה רש"י ז"ל לפרש משום ביזוי מצוה. י"ל כי ביזוי מצוה הוא רק שימוש של חול אבל שימוש של מצוה מותר ויש לחוש שמא יטה. לכן מוכרח לפרש משום שיהי' היכר ואז אף תשמיש של מצוה אסור וממילא ליכא למיחש שמא יטה וק"ל:

שם בגמרא ת"ר נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מחוץ וכו'. ופירש"י ז"ל לא בר"ה אלא בחצירו שבתיהן הי' פתוחין לחצר וצריך להניח על פתח ביתו הפתוח לחצר. אבל שיטת התוס' שם דאם הבית וע"כ מיירי הכא לב' בתים. פתוח לחצר מ"מ צריך להניח על פתח החצר הפתוח לר"ה והביאו ב' ראיות לזה (א) מלקמן (דף כ"ג) מחצר שיש לה שני פתחים וכו' אולם עיי"ש ברש"י שהרגיש מזה ומפרש דלא קאי הפתחים על החצר רק לבית יש ב' פתחים הפתוחים לחצר דצריכין נר לכל פתח, וראי' ב' מלקמן דאמרינן נר שיש לה שני פיות עולה לב' בני אדם משמע לשני בתים כי לבית אחד די נר אחד לכולם לשיטת התוס' לעיל דב"ש וב"ה קאי אנר איש וביתו ולפ"ז יש ליישב שיטת רש"י ז"ל די"ל דסובר כהרמב"ם ז"ל דנקראין מהדרין מן המהדרין משום שעושין ג"כ הידור הראשון נר לכאו"א ולפ"ז י"ל דמיירי שם בבית אחד לשני בנ"א ודו"ק:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה