ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת ברכות
דף ב.
גמרא תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מ"ש דקתני ערבית ברישא ליתני שחרית ברישא ומתרץ תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול תרומתן ואבע"א יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי ביקר יום אחד עכלה"ג. ומאוד קשה להבין (א) כי בכל הש"ס כשמקשה בגמ' ב' קשיות בלשון ועוד הוא באחד משני האופנים. אופן אחד הוא ששני הקושיות יכולין להיות בדרך אחד. אופן השני הוא באם שנתרץ קושיא הראשונה בדרך אחד אז יהי' קשה קושיא השני'. וכאן אם נאמר אופן הא' שאין שום מקום כלל לחובת הקריאה בודאי אין שייך עוד להקשות לתני של שחרית ברישא רק להקשות קושיא אחת לשניהם הן על ערבית והן על שחרית תנא היכא קאי וכו'. ואם נאמר באופן הב' היינו באם שיש מקום לחובת הקריאה ויהי' מתורץ קושיא הראשונה על זה מקשה ועוד הא אם יש מקום לחובת הקריאה ויהי' מוכח מהקרא דבשכבך ובקומך אז ממילא מתורץ גם קושיא הב'. (ב) צריכין להבין כונת המקשן וכי לא ידע מהקרא הזה. (ג) יש להבין למה מסיים הלשון והכי קתני וכו' דכבר מתורץ ב' הקושיות במאי דאמר תנא אקרא קאי כמובן. (ד) קשה להבין הלא בכל הש"ס כשאמר ואבע"א הפירוש הוא כי יש עוד תירוץ אחר שאין צריכין לתירץ הא' אבל כאן עדיין צריכין לתירוץ הראשון לתרץ קושיא הראשונה וממילא מתורץ ג"כ קושיא שני' ולמה צריכין עוד לואבע"א. (ה) יש להבין מה זה שהמקשן תפיס בדעתו לילך דוקא אחר לשון הכתוב גבי תמיד ולא אחר לשון הכתוב גבי בריאת העולם עיי"ש בתוס' והתרצן תפיס דוקא לילך אחר לה"כ בבריאת העולם ובאמת מה שייכות זאת לתמיד כי יוכל היות שהקרבן תמיד נקרב בפעם הראשון ביום תחלה כי הציווי הי' ג"כ ביום ומשום הכי כתוב ג"כ בוקר תחלה אבל כאן התנא מדבר על זמן החיוב שכבר כתוב בתורה חיוב לילה קודם כי הקושיא הב' מוכרח להיות על אופן הב' הנ"ל וממילא חיוב לילה קדמה וצריך להזכיר לילה תחלה ולפ"ז קושיתו אינו מובן כלל לכאורה:
ונראה לענ"ד לתרץ דהנה לקמן בגמ' יש פלוגתא אם ק"ש דאורייתא ודברת בם קאי על ק"ש או ק"ש דרבנן ודברת בם קאי על דברי תורה וסובר המקשן באם נאמר שהתנא סובר דק"ש דאורייתא והזמן כתוב בתורה בשכבך ובקומך ואינו תלוי בזמן לילה ויום רק בשכיבה וקימה א"כ מה זה שהתנא שואל על ערבית ושחרית אלא ע"כ סובר התנא דק"ש רק מדרבנן שתקנו לקרות בבוקר ובערב וכאן הוא עיקר ההתחלה מחיוב ק"ש והוא כמו תפלה שתקנו כנגד תמידין. ועל זה מקשה ב' קושיות. אחד אם כאן הוא עיקר התחלת החיוב צריך לאמר מקודם עיקר החיוב ואח"כ לשאול על הזמן. ועוד אף אם נאמר שבזה ששואל על הזמן ממילא הורה לנו החיוב ג"כ אבל אם עיקר חיובה רק מדרבנן כמו תפלה שכנגד תמידין הי' צריך להזכיר שחרית תחלה כמו גבי תמידין, ועל זה מתרץ תנא אקרא קאי דסובר ק"ש דאורייתא וג"כ ס"ל דהפירוש דבשכבך וכו' לא קאי על שכיבה וקימה רק על זמנו שכיבה וקימה ותלי המצוה בערבית ושחרית ושואל התנא אימתי הוא הזמן שכיבה זו שמחדש לנו התרצן בתירוצו. על זה אמר והכי קתני אימתי הוא הזמן קריאה דשכיבה. ואח"כ אמר ואבע"א אף אם נאמר דק"ש דרבנן וכאן הוא התחלת עיקר חיובה והתנא לא רצה להאריך כאן רק בזה ששואל על הזמן ממילא הורה לנו חיוב ק"ש. אמנם לא תקנו זאת נגד תמידין כמו תפלה כי אין שום שייכות ק"ש לתמידין רק תקנו לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבוקר ובערב ויליף מברייתו של עולם שכתיב ג"כ ערב קודם ודו"ק:
שם ברש"י ד"ה עד וכו' פסק דק"ש שעל מטתו הוא העיקר ובפרשה ראשונה יצא יד"ח עיי"ש והוקשו בתוס' שם ד' קושיות (א') כל הג' פרשיות הי' לו לקרות (ב') הי' צריך לברך שתים לפני' וב' לאחריה (ג') דלקמן אמירן בגמ' דק"ש שעל מטתו אינו אלא מפני המזיקין דאמרינן התם ואם ת"ח הוא אינו צריך (ד') דא"כ פסקינן כריב"ל דתפלות באמצע תקנום ואנן קיי"ל כר"י דצריכין לסמוך גאולה לתפלה אפי' בערבית ומחמת אלו הקושיות מפרש ר"ת שק"ש של ביהכ"נ הוא עיקר וק"ש שעל מטתו הוא רק בשביל המזיקין. ולהבין ולתרץ דברי רבינו הנשר הגדול רש"י ז"ל נראה לענ"ד דאם נעיין בדברי רש"י ז"ל נראה דכוונתו דבק"ש שקורא מבעוד יום לא יצא ידי חובתו רק בק"ש שקורא על מטתו מפני המזיקין יוצא ג"כ ידי חובת ק"ש. וזאת דוקא הוא רק אם התפלל כבר מבעוד יום ועדיין לא יצא יד"ח צריך לצאת בק"ש שקורא על מטתו מפני המזיקין. אבל אם התפלל אחר צאת הכוכבים שיוצא ידי חובתו אז הק"ש שעל מטתו רק להגן מפני המזיקין לחוד. וזהו פירוש הגמרא לקמן (דף ה') אם אדם קרא ק"ש בבהכ"נ אף באופן שיוצא יד"ח מכל מקום צריך לחזור ולקרות על מטתו מפני המזיקין. ואם ת"ח הוא אינו צריך ולקמן (דף ס') הנכנס לישן על מטתו די בפרשה אחת מיירי ג"כ באופן שכבר יצא ידי חובתו ורק מפני המזיקין לחוד בודאי די בפרשה אחת:
ובאמת נוכל לומר אף באופן שעדיין לא יצא ידי חובתו היינו שהתפלל קודם צה"כ מכל מקום כבר יצא ידי ברכות וידי ב' פרשיות כיון שכבר אמר ק"ש על הסדר עם ברכותי'. כי באמת עיקר ק"ש היא פרשה ראשונה והברכות רק רבנן תקנו וקבעום על סדר קריאת ק"ש וזאת יוצא אף שקרא קודם הזמן וכן יוצא בשני הפרשיות ועיקר ק"ש היינו הפרשה הראשונה שצריך להיות בזמנה יוצא ידי חובתה במה שקוראה על מטתו מפני המזיקין. וממילא ניחא ג"כ מה שהקשו התוס' דקיי"ל כר"י דצריכין לסמוך גאולה לתפלה של ערבית ג"כ. ולהנ"ל אתי שפיר דאם התפלל ערבית אחר צה"כ בודאי ניחא. ואף אם התפלל קודם צה"כ ונקרא ק"ש עם התפלה אף שידי חובת ק"ש של לילה עדיין לא יצא מכל מקום כבר סמיך גאולה לתפלה של ערבית וא"ש פסקו של רש"י ז"ל וק"ל:
דף ד.
בגמרא וחכמים אומרים עד חצות חכמים כמאן סבירי להו אי כר' אליעזר סביר' להו לימר כר' אליעזר (ופירש"י ז"ל דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן) ואי כר' גמליאל סבירי להו לימרו כר"ג ומתרץ לעולם כר"ג ס"ל והא דקאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סיג לדבריהם וכו' וכל העובר על דברי חכמים וכו'. ומאוד קשה להבין קושית המקשן הלא זאת מפורש במתניתין בדברי ר"ג דמה שאמרו חכמים עד חצות הוא רק סיג. וכן קשה על התרצן למה צריך לסיים כדתניא הלא מפורש במתניתין בפירוש בדברי ר"ג כנ"ל ומה חידש לנו בתירוצו שצריך להביא סמך לדבריו מברייתא. ועיקר קשה להבין דלקמן (דף ט) מקשה בגמרא ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג ומתרצי הכי קאמרי' ליה רבנן פליגי עלך. ופירש"י ז"ל שם דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה שאדם שוכב אלא כל זמן שדרך בני אדם לילך לישכב ובהא פליגי אר' אליעזר דר"א סובר דזמן עסק שכיבה אינו רק עד אשמורה ראשונה ולרבנן עסק שכיבה עד חצות עיי"ש. א"כ אנו רואין בפירוש אשר בזה יוכל להיות ג"כ מחלוקת וכאן בקושית הגמ' כפי פירש"י ז"ל תופס אשר אין שייך בזה שום מחלוקת רק כל שדעתו לישן כבר שכב. ועוד צריכין להבין שיטת רבינו יונה ז"ל שמפרש בדברי חכמים אף שהוא רק מחמת הסיג מכ"מ אף בדיעבד הפסיד מצות ק"ש אם לא קרא קודם חצות. והוא נגד סוגית הגמ' (דף ט) דאמר להם ר"ג רבנן כוותי סבירי להו וחייבים אתם לקרות הרי אנו רואין בפירוש אשר בדיעבד אם עבר הסיג לא הפסיד עדיין מצות ק"ש. ומהכ"ת נימא שלדברי חכמים הפסיד מצות קריאת שמע כי באם נאמר שר"ג ורבנן מחולקין בהסיג כשיטת רבינו יונה ז"ל א"כ קשה הלא כבר אמרו לו בניו לר"ג שהלכה כרבים ומה השיב להם חייבים אתם לקרות הלא יחיד ורבים הלכה כרבים שאינם מחויבים לקרות כמובן וחוץ מזה גם הסברא הפשוטה נותנות אשר אף אם עבר הסיג בדיעבד עדיין מוטל עליו חובת ק"ש שהוא מחוייב מדאורייתא ומי יכריח לנו לאמר שלדברי חכמים יפסיד מצות ק"ש וכן קשים לי דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שפירש על מעשה שבאו בניו מבית המשתה בית משתה היין והביא דבר זה לסייע בו לר"ג ושהוא הורה כדבריו ע"ש. נראה מדבריו ג"כ אשר ר"ג הורה כדבריו אבל לפי דברי חכמים כבר איבד מצות ק"ש וקשה מהיכן הי' להם הוכחה הזאת.
ולענ"ד יש הוכחה לזה מהגמ' כי באמת צריכים להבין מאיזה טעם נפל לבני ר"ג הספק בדברי חכמים שהם אומרים רק מחמת סיג הא לפי רהיטת הלשון יותר שייך לומר כונתם שהוא מצד הדין כמו בדברי ר"א ור"ג. ואם נאמר שהוקשה להם ג"כ קושיות הגמ' אי ס"ל כר"א לימרו להו כר"א אי כר"ג סבירי להו לימרו כר"ג ותפסי ג"כ שאין שייך בזה שום מחלוקת כי כל שדעתו לישן כבר שכב. בודאי הי' להם לידע שהחכמים סוברים כר"ג אביהם ואומרים כן רק מחמת סיג ומה הי' להם לישאול ולספק בזה. ואם נאמר דזאת ידעו ג"כ דהם אומרים רק מחמת סיג רק דהי' להם הספק אם החכמים פליגי בזה על אביהם ר"ג דהם סוברים אם עבר על הסיג כבר הפסיד מצות ק"ש והלכה כרבים או הם סוברים כר"ג דעדיין מוטל עליו חובת ק"ש והסיג הוא רק על לכתחלה והשיב להם ר"ג שהם כוותי' סבירי להו וחייבים לקרות. א"כ הדרן קושיתן מהיכי תיתי נפל בדעתם ספק זה על דברי חכמים שמחמת הסיג יפסיד מצות ק"ש. ולפ"ז מוכרחן לאמר שהספק שלהם הי' אם אפשר לאמר שזמן עסק שכיבה יוכל להיות עד חצות וממילא יותר טוב ללמוד בכונת דברי חכמים שהוא מצד הדין תורה כמו בדברי ר"א ור"ג שהם ג"כ אומרים מצד הדין. וממילא הווין חכמים ור"א בשיטה אחת נגד ר"ג דהפירוש של בשכבך הוא זמן עסק שכיבה ויחיד ורבים הלכה כרבים. ואין כונתם מחמת שהחכמים הם הרבים כי כמ"פ מצינו בש"ס מאן חכמים ר"מ וכדומה רק כונתם הוא מחמת חכמים ור"א שחולקין על ר"ג בפירוש בשכבך. או נלך אחר הסברא שכל שדעתו לישן כבר שכב ולא שייך בזה שום מחלוקת וע"כ מוכרחין לומר שהם סוברים כר"ג אביהם בפירוש של בשכבך ואומרים רק מחמת סיג. ועל זה השיב להם שמוכרח להיות כונת דברי חכמים רק בתורת סיג כי אין באפשרות שתהי' עסק זמן שכיבה ארוך כ"כ עד חצות. ונתודע מדברי ר"ג אביהם שדברי חכמים הס רק מצד סיג מחמת סברא הנ"ל.
וזהו שמקשה כאן הגמ' לפי האמת אי כר"א סבירי להו לימרו כר"א כפי פירש"י ז"ל דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב ואי כר"ג סבירי להו שהזמן כל הלילה כל זמן שבני אדם שוכבין מה זה שהזכירו רק הסיג ולא אמרו הזמן שהוא מצד הדין כי תחלת השאלה הי' על צד הדין ור"א ור"ג השיבו ג"כ מצד הדין וכשהם באים לחלוק על ר"א צריכן ג"כ לאמר מצד הדין ולמה זכרו בדבריהם רק מצד הסיג. ועל זה השיב התרצן כי מהסיג זה נעשה ג"כ דין שאח"כ אבד מצות ק"ש אף שמן התורה עדיין החיוב עליו אך מחמת הסיג עשו בזה לעקור דברי תורה כסברת רבינו יונה והרמב"ם ז"ל ועל זה צריך להביא כדתניא שזו התקנה עשו בחזוק גדול יותר מכל דוכתי. וזאת הוא מפורש רק בהברייתא אבל במתניתין אף שידע שהוא רק מחמת סיג מכ"מ לא נשמע שמחמת זה הסיג נעשה דין גמור שיאבד מצות ק"ש, וזהו שהכריח לרבינו יונה והרמב"ם ז"ל כי הי' קשה להם כונת המקשן והתרצן מה צריך להביא כדתניא ומוכרחין לומר כהנ"ל. היוצא מזה שבפירוש בשכבך סוברים החכמים ג"כ כר"ג רק פליגי בהסיג היינו שהם סוברים שמחמת הסיג נעשה דין גמור. ואין שום רבים מחולקין על ר"ג ואדרבא נגד ר"א יש רבים היינו ר"ג והחכמים. אבל החכמים גופי מאן נימא לן שהם רבים הלא מצינו בכ"מ מכנה על יחיד שם חכמים כמ"ש לעיל. רק בני ר"ג שאמרו יחיד ורבים כונתם על חכמים ור"א והשיב להם אביהם ר"ג אדרבא חכמים כוותי ס"ל נגד ר"א רק מחולקין אתי בענין סיג וצריכים אתם לקרות כדברי הרמב"ם ז"ל שהורה כדבריו כנ"ל ודו"ק:
אמנם עתה שנתודע לנו שבאמת סוברים החכמים כר"ג רק באים נגדו רק לקצר הזמן מחמת הסיג א"כ יש להבין למה נכתב דבריהם קודם דברי ר"ג כי אף שמצד הדין הם נגד ר"א. אמנם כפי שאמרנו עיקר כונתם לאמר נגד ר"ג בהסיג א"כ יותר שייך לכתוב דבריהם אחר דברי ר"ג אכן יש לומר דבאמת בעת שנלמדה המשנה בבית המדרש נזכר מקודם דברי ר"ג ואח"ז דברי חכמים אבל כאשר סידר רבי המשנה סידר מקודם דברי חכמים לפי סדר הלילה כמובן. ועוד י"ל דהנה מדברי ר"ג נשמע שזהו דבר פשוט וידוע שבכל מקום שהוזכר בלשונם עד חצות הכונה שהמצוה עד שיעלה עמוד השחר ומ"ש עד חצות הוא בדרך סיג. ונמצא לפ"ז שבזה שאומרים עד חצות הוא מפורש כמו שאמרו עד שיעלה ע"ה וזהו נגד ר"א כי באו להרחיב הזמן ולחלוק עליו בפירוש בשכבך וא"כ שפיר שייך דבריהם יותר אחר דברי ר"א וק"ל:
דף ב.
בגמרא אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן מכדי כהנים אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכו' עיי"ש. והנה יש לדקדק בזה דמוכח מזה מפורש דזהו דבר פשוט דזמן אכילתן הוא משעת צאת הכוכבים. וא"כ קשה מה דמסיק הגמרא אח"ז אגב אורחי' קמ"ל כהנים אימת קאכלי תרומה משעת צאת הכוכבים. חזינן מזה שאינו דבר פשוט כ"כ שהוצרך הגמ' לומר על זה בלשון קמ"ל. ואין לומר שדבר פשוט הוא רק על טמא שלא הוצרך לקרבן ומה שצריך להשמיענו הוא על טמא שהוא מחוסר כפורים דאין כפרתו מעכבת מלאכול בתרומה. זה אינו דהניחא אם נאמר פירוש הפסוק ובא השמש ביאת השמש וטהר יומא וקרבנות אינן מעכבין. אבל אם נאמר הפירוש ובא השמש ביאת אורו וקרבנות מעכבין א"כ ממילא אין שום פסוק על אכילת תרומה משעת צה"כ כשאינו מחוסר כפורים. ולפ"ז אינו דבר פשוט כלל כי הדבר תלוי בפירושא דקרא הנ"ל, וכיון שאמר אגב אורחא קמ"ל וכו' וקמ"ל דפירושא דקרא ובא השמש ביאת השמש וממילא ש"מ דמחוסר כפורים כפרתו לא מעכב וא"כ למה הוצרך שוב עוד הפעם לומר והא קמ"ל. ועיקר צריכין להבין בזה דהנה לפי הנראה בא התנא דמתניתין לאשמעינן שאף המחוסר כפורים כפרתו לא מעכבת. ושוב מביא ברייתא מפורשת שאין כפרתו מעכבת מלאכול בתרומה ואח"כ שואל הגמרא ממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דלמא ביאת אורו וטהר גברא ופשט לה מברייתא אחרת עיי"ש. ולמה לא הקשה הגמ' כאן ג"כ וממאי וכו' ומאי אולמא הך ברייתא מברייתא דלעיל ובפרט ממתניתין דהכא ודפרק הערל שהובא בתוס'.
ונראה ליישב דהנה בתוס' שם הקשו על שיטת רש"י ז"ל דהיאך יכול להיות שום הוה אמינא דהאי ובא השמש הפירוש זריחת השמש א"כ הוה מצי למיכתב וזרח השמש וטהר עיי"ש. ויש לתרץ שיטת רש"י ז"ל באופן זה דבאם אנו אומרים הפירוש ובא השמש ביאת השמש אז יכולין לומר כמ"ש בברייתא דוקא ביאת שמשו מעכבו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבו מלאכול נמצא שגם מחוסר כפורים זמנו משעת צאת הכוכבים. אבל אם נאמר הפירוש ובא השמש זריחת השמש וטהר גברא אז יהא נשמע מדלא כתיב וזרח השמש וכתוב בלשון ובא השמש שיש בו ב' משמעות ביאת השמש וזריחת השמש והורה לנו הכתוב שמחוסר כפורים צריך להמתין על זריחת השמש וכפרתו מעכבת מלאכול בתרומה אבל שאינו מחוסר כפורים זמן אכילתו בביאת השמש. ועל כל אופן ידעינן זמן אכילת תרומה לשאינו מחוסר כפורים בביאת השמש רק הספק יוכל להיות רק נגד מחוסר כפורים כהנ"ל:
ועתה יהא הכל ניחא. דבתחלה תפס הגמ' בפשיטות בלי שום ספק דבא השמש הוא ביאת השמש ולכן מקשה בפשיטות מכדי כהנים וכו'. ואחר שמתרצן הא קמ"ל דכל כהנים אף מחוסרי כפרה אוכלין בצה"כ שלא נאמר הפירוש ובא השמש על זריחת השמש רק הפירוש ביאת השמש. וזהו שמביא כדתניא דהתנא בא לאשמעינן זאת ונמצא מזה שיש שום הוה אמינא לפרש על זריחת השמש ולכך מקשה ממאי דלמא באמת הפירוש זריחת השמש וכפרתו מעכבת. וקושיא זו סובב רק על הברייתא שמביא כדתניא אבל על המשנה דהכא ודפרק הערל אין שום קושיא כי יכולין לומר דמיירי באינו מחוסר כפורים לאשמעינן דזמן אכילתו בצאה"כ וזהו רבותא גדולה דמעצמנו לא הוי ידעינן זאת כמו"ש למעלה וכל הקושיא הוא רק על הברייתא. ועל זה תירץ רב"ש א"כ לימא קרא ויטהר וכו'. ובמערבא לא שמיע להו הא דרבה ב"ש ובעי לה מבעיא ופשטי לה מברייתא אחרת ולא הקשו שוב ממאי כנ"ל ויש לומר דסתמא גמרא לעיל אף שידע מהברייתא דלעיל וגם מברייתא זו דסוברין הפירוש ובא השמש ביאת השמש אעפ"כ הקשו על הברייתא גופי ממאי וכו' אבל רב"ש מספקא לי' באמת היאך לומר הפירוש בקרא הנ"ל וממתניתין דהכא ודפרק הערל אין שום ראי' כמו שאמרנו למעלה ומברייתא דלעיל לא ידע [כידוע בספרי הכללים שהאמוראים לא הי' מוכרחים לידע כל הברייתות רק השס"מ]. לכך פשט לה מזו הברייתא לפרש ובא השמש ביאת השמש ובודאי כונת התנא דברייתא אף על מחוסר כפורים כי על שאינו מחוסר כפורים כבר אשמעינן במתניתין דהכא ודפרק הערל ומיושב בזה כל קושיות התוס' ודו"ק:
דף ג.
בגמרא ת"ר מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד ומפני המפולת ומפני המזיקין:
ומקשה בגמ' מפני חשד ותיפוק לי' משום מפולת ומתרץ בחדתי ומקשה עוד ותיפוק לי' משום מזיקין ומתרץ בתרי אי בתרי חשד נמי ליכא בתרי ופריצי ואח"כ מקשה עוד מפני המפולת ותיפוק לי' משום חשד ומזיקין ומתרץ בתרי וכשרי ושוב מקשה מפני המזיקין ותיפוק לי' משום חשד ומפולת ומתרץ בחורבה חדתי ובתרי וכשירי אי בתרי מזיקין נמי ליכא במקומן חיישינן עכ"ל הגמרא. ולכאורה קשה להבין תיכף בתחלת קושיות הגמרא כפירש"י ז"ל שכוונתו להקשות למה לנו ג' טעמים לדבר אחד דדי באחת מהן וא"כ מה זה הוא שהתחיל להקשות על טעם דחשד שמיותר הוא מחמת שדי בטעם דמפולת הנזכר אחר זה אדרבא יותר הי' שייך להקשות על טעם השני למה לי הלא די בטעם הראשון דחשד לחוד כמובן:
אמנם כאשר למדתי בחומש בפ' אמור אל הכהנים בני אהרן והקשה שם רש"י ז"ל בתחלה אם נאמר בני אהרן למה כתיב הכהנים ואח"כ מקשה למה כתיב בני אהרן. וגם עמדתי בתמי' זו דהי' לו להקשות מקודם בני אהרן ל"ל דמוקדם בקרא. ואמרתי לישב דזאת שייך דוקא במקום שיש מקשן ותרצן אחד מקשה והשני מתרץ אז צריך המקשן להקשות בתחלה מהמוקדם בקראי אבל כאן אין מקשן בפ"ע ואין תרצן בפ"ע רק רש"י ז"ל בעצמו שעיקר דרכו וכונתו לפרש ולבאר כל תיבה ותיבה. וזהו כונתו כאן שמחמת שכתב אח"כ בני אהרן מוכרח מקודם לפרש ביאור תיבת הכהנים מה שבא להורות ואח"כ בא לפרש ביאור תיבו' בני אהרן דמחמת שכבר כתיב הכהני' מוכרחין לבאר מה בא להורות תיבות בני אהרן. ואם הי' מקדים להקשות על בני אהרן ולבאר, הי' פירושו שלא כסדר הכתוב. וזהו נ"ל כאן ג"כ דאם נאמר דיש כאן מקשן בפ"ע ותרצן בפ"ע שאחד מקשה והשני מתרץ הי' צריך רש"י ז"ל לכתוב בלשונו למה לך' ג' טעמים לדבר אחד דדי באחת מהן. אבל כאשר כתב רש"י ז"ל למה שלנו' ג' טעמים וכו' נשמע שאין כאן מקשן בפ"ע ותרצן בפ"ע רק סתם גמרא בא לפרש כונת התנא כסדר הנזכר בברייתא דהטעם דהחשד נצרך באופן שלא שייך מפולת ומזיקין וכן כולם כדי שלא יוקשה "לנו" דייקא ג' טעמים למה. וזהו לפי דעתי כונת רש"י ז"ל במה שדקדק לכתוב כאן תיבת "כלומר" שבא להורות זאת שאינו מקשן בפני עצמו רק הסתם גמ' מפרש כונת התנא על סדר דבריו וכמו שאמרנו כנ"ל ומובן.
אכן אכתי יש לדקדק בגמרא זו. דמעיקרא על טעם דחשד מקשה תיפוק לי' משום מפולת לחוד ומתרץ והדר מקשי ותיפוק לי' משום מזיקין לחוד ומתרץ. ואח"כ כשמקשה על מפולת מקשה ותיפוק לי' משום חשד ומזיקין ביחד וכן כשמקשה אח"כ על מזיקין מקשה ג"כ מחשד ומפולת ביחד. וצריך להבין שינוי לשונות הקושיות למה מעיקרא מקשה רק מדבר אחד ואח"כ מתחיל להקשות מב' דברים ביחד. ונראה לי דכל זמן שיש הו"א שיהי' די להקשות מאחת מהן לא שייך להקשות ותיפוק לי' משנים כי די באחת. אכן כאשר כבר נתודע לנו שאין די באחת מתחיל להקשות ותיפוק לי' משנים. והיינו כפי שאמרנו לעיל שכאן אינו בדרך מקשן ומתרצן רק הסתם גמרא מפרש דברי התנא דטעם דחשד הוא בחדתי דאין שייך בזה טעם דמפולת ובתרי דאין בה טעם דמזיקין. ממילא אין שום שייכות לדבר משניהם ביחד כי על מפולת תשובה לחוד ועל מזיקין תשובה לחוד. אבל אח"כ על הטעם מפני המפולת שלא יהי' הטעם חשד ומזיקין תשובה אחת על שניהם. כי אף על שלא יהי' הטעם חשד לחודי' מוכרחין ג"כ לתרי וכשרי ממילא הוא תשובה ג"כ על מזיקין. ואגב גררא תפס הלשון ותיפוק לי' משניהם ביחד גם על הטעם מפני המזיקין אף דלטעם חשד תשובה לחוד ולטעם מפולת תשובה לחוד ודו"ק:
דף ד:
תוס' ד"ה אמר ר"י עיי"ש ומסיק בתוס' שם ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכבינו נראה הואיל דתקינו רבנן הוי לי' כגאולה אריכתא ומסיק דהלכה כר"י דברייתא מסייע לי' וא"כ יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לתפלה ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה דערבית לתפלה לאשמעינן דלא בעינן למסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ומסיק שם בתוס' ולא נהירא דא"כ ר' יוחנן סובר דתפלת ערבית חובה וחולק על רב דסובר רשות ורב ור' יוחנן הלכה כר"י ונכון להחמיר מלספר בנתיים ואיתימא קשיא הלכתא אהילכתא דקיי"ל תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כר' יוחנן וצריך לומר דאפי' אי סובר ר"י תפלת ערבית רשות מכ"מ חייב לסמוך עכ"ל התוס'. והנה דבריהם האלו צריכים הבנה שנראה מדבריהם ז"ל שמקשים ב' קושיות על רב עמרם ולכאורה הוא רק קושיא אחת וכבר הרגיש בזה המהרש"א ז"ל ופירש שתיכף מתחלה הי' עיקר כונת התוס' להקשות רק הקושיא של הלכתא אהלכתא עיי"ש. ובטח הי' להמהרש"א ז"ל גירסא אחרת בדברי התוס' ופירש לפי גירסתו אולם לפי הגירסא שלנו צריכים להבין כונת דברי התוס' במה שמסיימו בדבריהם עוד הפעם ואי תימא וכו' וגם מה שהפסיקו בין שני הקשיות במה שכתבו ונכון להחמיר וכו'.
אמנם לענ"ד נראה דמ"ש ואי תימא וכו' אינו קושיא על דברי רב עמרם. רק זאת מסיק התוס' לפי שיטתם כאשר יתבאר בדברינו בס"ד. דהנה באמת צריכים להבין דברי רב עמרם וכי לא ידע דבר זה שהוא הלכה מפורסמת רב ור' יוחנן הלכה כר"י ומה זה שתירץ על המנהג שאנו מפסיקין כשהוא נגד ר' יוחנן דתניא כוותיה ומה יועיל בתירוצו שאנחנו מפסיקין להורות דתפלת ערבית רשות אם ר' יוחנן סובר חובה והלכה כמותו נגד רב ואדרבא הדרא הקושיא על המנהג. לכן מוכרחין אנחנו לתרץ סברת רב עמרם באופן זה דהנה הקשה בספר מעדני יו"ט על הרא"ש ז"ל דפוסק כאן הלכה כר"י לנגד רב הלא דבר זה הוא פלוגתא (לקמן דף כ"ז) דאביי ורבא ושם פסק רבא תפלת ערבית רשות ובכל מקום בש"ס ידוע שהלכה כרבא לנגד אביי ואף שרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מ"מ אנן צריכין לפסוק הלכה כבתראי היינו כרבא. ותירץ שם דהכלל הזה דפסקינן כרבא נגד אביי הוא דוקא כשחולקין בסברא. אבל כשחולקין בפסק הלכה דתנאים זה פוסק הלכה כר"י וזה כר"ג בזה אין אומרים הכלל הנ"ל דהלכתא כרבא ואפשר להיות הלכה כאביי הואיל דר"י פליג בזה עם רב והלכה כמותו נגד רב עיי"ש.
ולפ"ז יבוא הכל על נכון דיש לומר דבזה מחולקים רב עמרם והתוס'. דרב עמרם הי' קשה לו על המנהג שהוא נגד הלכה דר' יוחנן דתניא כוותי' דצריכים למסמך גאולה לתפלה של ערבית. ומתרץ רב עמרם דהדין דר"י תלוי בזה שסובר תפלת ערבית חובה ואנן פסקינן כבתראי ובכל מקום הלכה כרבא נגד אביי ומשום הכי המנהג שלנו להפסיק כדי להורות דתפלת ערבית רשות ונמצא דהמנהג שלנו נכון מאוד. וגם אין שום קושיא הלכתא אהלכתא כי אף שבכאן אמרינן תניא כוותיה דר"י אבל אח"כ להלכה פסקינן כבתראי. אולם התוס' סוברים כסברות המעדני יו"ט שבהאי גוונא אין אומרים הכלל הזה לפסוק כרבא נגד אביי רק צריכין לפסוק כר"י נגד רב ומחמת זה הקשו אף אם אתה אומר דהדין דר"י תלוי בזה דסובר תפלת ערבית חובה עדיין יהי' קשה על המנהג דהא בזה ג"כ צריכין לפסוק כר"י ומשום הכי הוכיחו כדבריהם לעיל שזה לא חשיב הפסק משום דכתפלה אריכתא דמיא וממילא נכון להחמיר שלא לדבר דברים אחרים. ואח"כ מסיק התוס' ואי תימא לפי שיטתינו שבזה אין אומרים הכלל דכל הש"ס לפסוק כרבא כי צריכין לפסוק כר"י א"כ יהי' קשיא הלכתא אהילכתא דהכא אמרינן תניא כוותי' דר"י ולקמן פסקינן תפלת ערבית רשות. ותירצו שלפי שיטתינו אין אנו מוכרחים כלל לומר דהדין דר"י תלוי בתפלת ערבית חובה כי רק רב עמרם אמר כן לפי שיטתו כדי לתרץ המנהג. אולם לפי שיטתינו לא יועיל לנו כלום בזה לתרץ המנהג וע"כ מוכרחין אנן לומר תירוץ אחר היינו שזה לא חשיב הפסק כלל וממילא אין אנו מוכרחין כלל לומר דהדין דר"י תלוי בת"ע חובה דאפי' אם יסבור רשות ג"כ צריכין לסמוך גאולה לתפלה של ערבית:
אולם לכאורה אינו מובן עדיין אם כל עיקר התפלה יהי' תלוי ברצונו וברשותו א"כ היאך שייך לומר שהסמוכה הוא חוב. אך י"ל שהתוס' לשיטתם דסוברים דאף מי שאומר תפלת ערבית רשות אין כונתו דתלוי ברצונו וברשותו שלא להתפלל רק דאינו דוחה מצוה אחרת נגדה אבל באמת חייב להתפלל ומחמת זה שייך ג"כ לומר חייב לסמוך גאולה לתפלת ערבית. אכן המהרש"א ז"ל לפי הנראה לא היה בגירסתו לא תיבות "ואי תימא" ולא תיבות "ונכון להחמיר" ומשום הכי פירש בכונת התוס' דמקשים רק קושיא אחת ודו"ק:
דף ה.
בגמרא פליגי בה רבי יעקב בר אידי ור' אחא ב"ח חד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו ד' ומתורתך תלמדנו וחד אמר כל שאין בהם ביטול תפלה שנאמר ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתו וחסדו מאתי עכלה"ג. ויש לדקדק דהנה עיקר החילוק שביניהם נראה דמר קפיד על ביטול תורה דוקא אם יש עבור יסורים ביטול תורה אף שאין על ידיהם ביטול תפלה אינם יסורים של אהבה. ומר קפיד דוקא על ביטול תפלה אף שאין לו ביטול תורה אינם יסורים של אהבה, וא"כ קשה להבין מ"ש ר"י אח"כ אלו ואלו יסורין של אהבה הלא הי' צריך לפרש את דבריו ולומר אלו ואלו הן שיש ע"י ביטול תורה והן שיש ע"י ביטול תפלה לא הוי יסורין של אהבה רק באם שאין על ידיהם ביטול לשניה' שביכולתו ללמוד ולהתפלל אז הוי יסורין של אהבה. אבל מקוצר דבריו משמע שכונתו במ"ש אלו ואלו שדי באחד מהם. או שלא יהיה על דם ביטול תורה אבל ביטול תפלה לית לן בה או להיפך. וכי תימא שאין הכי נמי שר"י סובר כן א"כ קשה עליו מה מקשה אלא מה ת"ל ומתורתך תלמדנו הלא זה צריך ללימוד על שאין על ידיהם ביטול תורה לחוד. ועל שאין בהם ביטול תפלה הלימוד הוא ממה שנאמר ברוך אלקים וגו'.
ע"כ נ"ל דהכי פירושא חד אמר כל שאין בהם ביטול תורה כונתו שדי אם אין בהם ביטול תורה לחוד אף שיש בהם ביטול תפלה מכל מקום הוי יסורין של אהבה. וחד אמר להיפך שדי אם אין בהם ביטול תפלה לחוד אף שיש בהם ביטול תורה. ועל זה בא ר"י ואמר אלו ואלו הוי יסורין של אהבה היינו שליסורין של אהבה צריכים שלא יהי' ביטול משניהם. והשתא מקשה שפיר כשצריכים לשניהם אם כן מה תלמוד לומר מתורתך תלמדנו למה תלי דוקא בלימוד התורה. ומתרץ דזה לא קאי כלל על יסורין של אהבה רק על יסורין ממרקין וכו' ודו"ק: