ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת נדרים · דף ג.
בר"ן ד"ה אקדים נמי ותני ידות ברישא וכו' דהאי ואיבע"א ה"ק וכו' וכנויין לא צריכי לפרושי וכו' עיי"ש. והנה כל דברי הר"ן ז"ל בכאן סתומין וחתימין. א' במה שכתב "השתא משום דוחקין" מה דוחק הוא הא אף שנדחה סברת ואיבע"א למ"ד לשון שבדו מ"מ מתורץ המשנה בתירוץ לאו דוקא שזאת הוא מוכרח לכל הדעות מכח מתניתא שהובא מקודם. וא"כ מה זה הדוחק שבשבילו הדרי ממה דנקט בפשיטתא בכולהו סוגיין דרישא דמילתא לא מיחסרא. ב' יש להבין כונתו במה דמסיק דהאי ואיבע"א ה"ק. ג' צריך הבנה. במה שכתב "למר מהיכא דסליק משום דאתיין מדרשא וכנויין לא צריכי לפרושי" וזה הוא לכאורה נגד פשט הגמרא שלמדנו עד עתה דאתיין מדרשא חביבין לי' לתנא ולדברי הר"ן ז"ל הללו נראה להיפך כמובן:
ונראה ליישב כל זה דהנה זאת הוא מוכרח דאף להתירוץ של ואיבע"א בכל מקום לאו דוקא וכבר מתניתין דידן מתורץ ולא דחיק לתרץ ואיבע"א מחמת שום קושיא במתני'. רק הסברא דחקו שכאן במתניתין בדוקא ראוי להקדים ולפרש ידות דסליק מני' משום דאתיין מדרשא. וסובר הגמרא דכונת ואיבע"א הוא מחמת חביבות וחשיבות אצל התנא להקדימן. ומקשה לפ"ז ליפתח בהן ברישא ומתרץ דאין כונת ואיבע"א מחמת חשיבות רק להיפך דמשום דאינם רק מדרשא הם צריכין לפרשם יותר מכנויין דהם פשוטין ואין צריכין כל כך לפרשן. ומיפתח פתח בהם משום דהם פשוטין יותר מידות. ולפרושי צריכין ידות יותר מכנויין כי דבר שאינו פשוט כל כך צריך יותר לפרושי. ועל זה מקשה הניחא למ"ד כנויין לשון נכרים הם פשוטין יותר מידות וניחא דבהם פתח ולפרושי ידות קודם אבל למ"ד לשון שבדו ידות פשוטין טפי וצריך להתחיל בהם ולפרושי יהי' כנויין ברישא. ומשני דהאמת הוא כך דסברת ואיבע"א הולך על שני אופנים, למ"ד לשון נכרים הסברא דאתיין מדרשא הוא טעם דצריכין לפרושי ידות מה דסליק. ולמ"ד לשון שבדו הסברא דאתיין מדרשא הוא לחשיבות ולפשיטות יותר מכנויין אשר ראוין להקדימן לכנויין. והוא טעם למאי דפתח. ואין כונת הר"ן במ"ש משום דוחקין מחמת שום קושיא דלעיל על המתניתין. רק הסברא דחקו שמחמת הטעם דאתיין מדרשא כאן במתניתין דוקא ונחלק לפי שיטת המ"ד הנ"ל ודו"ק.
בר"ן שם ד"ה ומה נדרים עובר בב"י וב"ת אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל וכו' עיי"ש. והנה לקמן בגמרא איתא להיפך בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום ב"י דברו. והקשה שם הגאון רעק"א ז"ל הא נדר לא משכחת לה בקום ועשה דכל נדר הוא מיתסר חפצא עליו עיי"ש. וכפי הנראה כונת הר"ן ז"ל ג"כ דאין יכול להיות הגירסא כך אלא בככר זה עלי. ונראה לי הוכחה מפורשת לזה דהנה הר"ן ז"ל מקשה שם כי היכא דמוקמא בל יחל האמור בנדרים גם אנזירות כמו כן נוקי נמי בל יאכל האמור בנזירות לנדרים ויהא שם ג"כ שני לאווין עיי"ש, ואם הי' הגירסא שם ככר זו אוכל היאך שייך כאן לא יאכל, אלא ע"כ מוכח דהי' לו ז"ל גירסא בגמרא ג"כ לאיסור אכילה ומובן לפ"ז בטוב טעם כל דברי הר"ן ז"ל.
והנה בהגהות פורת יוסף על הש"ס כתב להעמיד הגירסא בגמרא כמו שהוא רק הפירוש הוא דאמר קונם עלי ככר זה אם לא אוכל זה ואכל הראשון וצריך לאכול השני ולא אכל עובר על בל יחל מאכילת הראשון שאסר עליו עיי"ש:
אך עדיין אינו מובן אצלי למאי צריך הגמ' לדחוק בזה האופן התלוי בתנאי. הא יכול לומר פשוט דאמר ככר זו עלי קונם ואכלו עובר בל יחל דברו. ולכך נראה דהגירסא הוא כדברי הר"ן וכנ"ל.