ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת נדרים · דף ב:
בהר"ן ד"ה מ"ש גבי נדרים וכו' כלומר ואלו במס' נזיר לא קתני וכו'. ולכאורה אינו מובן הלא דבר זה מפורש בגמרא ומה מוסיף לנו הר"ן ז"ל בזה. ויש לומר דהר"ן לא הי' לו הגירסא בגמרא רק מ"ש גבי נדרים ותו לא לכך מפרש כונת קושית הגמרא כמובן. ובאופן אחר י"ל דהר"ן ז"ל מפרש דאף שבגמרא הובא שני פעמים מ"ש מ"מ אין כונת המקשן כמו בכל הש"ס להקשות על שני הצדדים או ליתני בשניהם כך או כך כי באמת אין צריך התנא לדבר רק מה ששייך לזו המסכתא. וזהו שמפרש הר"ן ז"ל כי קושית המקשן הוא רק מ"ש השני על נדרים ומ"ש הראשון הוא רק הוכחה דמשם אנו רואין דדרך התנא רק לדבר מענייני מסכתא זו וקושיתו על הכא והתרצן נותן טעם לזה וק"ל:
שם ד"ה פתח בכנוין וכו' ותו ידות וכו' נ"ל דהכי פירושא ודאי תנא בכנויין פתח וכו'. ולכאורה אינו מובן כי הדברים הללו שייכים אח"כ כשתירץ חסורא מחסרא ואעפ"כ מקשה אח"כ ולפרוש כנויים ברישא אז שייכים לומר דברים אלו כי בלא זה אין שום קושיא. אבל קודם שאמר חסורי מחסרא אין שום מקו' לדברי' הללו דקושית הגמ' חזקה הוא מאוד דמדבר בכנויים ומפרש ידות. ויש לומר דהנה באמת מיד לשון הקושיא פתח בכנויין ומפרש ידות קשה להבין הא באמת לא נזכר במתניתין ידות והאיך שייך לפרש דבר שלא הוזכר מקודם ולא שייך להקשות פתח וכו' כי אין שום הבנה ללשון זה כאן רק להקשות ידות אינשי. וע"כ מוכרחין לפרש שתיכף הי' כונת המקשן על זה האופן דאף אם נאמר דידות ג"כ נשנו בביהמ"ד רק בעת שסידר רבי המשניות הי' חסר עדיין ג"כ יש להקשות ולפרוש כנויין ברישא. ועל זה בא הר"ן מיד בתחלת הקושיא ליתן הבנה לזה דאין אדם מחסר בראש דבריו:
שם ד"ה וכל היכא דפתח וכו' דאי ליכא קפידא במילתיה הו"ל לתנא למתניהו לכולהו בחדא גוונא וכו'. והקשה לי תלמידי אהרן ערינבערג יחי' הא הסברא הוא להיפך אם אין קפידא במילתא אז אין שייך להקשות קושיא זו. והשבתי לו דתיבת קפידא הוא לשון דוקא דהסודר בהמתניתין הוא מדיוק בכונת איזה טעם ולא מתוך תפיסת הלשון הרהיט לו בפיו. ותיבת "ליכא קפידא" הפי' שהסידור אינו מדיוק בשום כונת איזה טעם רק תפוס בלשונו בדרך תפיסה. ועתה דהתרצן תירץ כאן דמפרש במה דסליק ברישא יש ללמוד כונתו על שני אופנים. או דכונתו שהוא מדויק מקפידא מאיזה טעם. או באופן השני דליכא קפידא וא"כ צריכין להבין קושית הגמרא וכל היכא דפתח וכו' הא נוכל לומר דכונת התרצן הי' באופן השני שאינו מדיוק בקפידא. על זה נתן הר"ן ז"ל הבנה שאין סברא לומר דהסידר הלשון במתניתין יהא בלי שום טעם רק בדרך תפיסה לשון הרהיט לו דהא כתיב ותבחר לשון ערומים ומשום הכי תפס המקשן בכונת התרצן דבדוקא קאמרינן וק"ל: