ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת נדרים · דף ב.
בר"ן ד"ה כל כנויי וכו' עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר ובין שלא התפיסו זה נדר האמור בתורה אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור כדאמרינן בפרק שבועות שתיים בתרא אמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כלומר שאע"פ שנדר חל בלא התפסה אם התפיסו צריך שיתפיסנו בנדור ולא בדבר האסור עכ"ל. ויש לדקדק בזה דהנה לפי הפשט הפשוט נראה כונתו ז"ל במה שאמר כדאמרינן וכו' להביא ראיה למה שאמר מקודם דבעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ואלו למה שמסיק ואמר כלומר וכו' משמע להיפך שבא לתרץ שלא יהא סתירה משם לכאן במה שאמר מקודם דאם אמר דבר זה אסור עלי אסור אף בלא התפסה ועל זה מתרץ ואומר כלומר וכו' ולכאורה הי' לו לומר בלשון קושיא והא דאמרינן אבל הלשון "כדאמרינן" אין שייך כאן.
ונראה לי דכונת הר"ן כך הוא דהנה לכאורה קשה להבין למה צריך הר"ן ז"ל להשמיענו דצריך שיתפיסנו בדבר הנדור ולהביא ראיה לזה כדאמרינן וכו' הלא גמרא מפורשת הוא כהנ"ל. אך יש לומר דהר"ן מחדש לנו דאם אומר דבר זה אסור עלי ולא מסיק שום התפסה ג"כ מועיל ואם אמר דבר זה אסור עלי ואח"כ מסיק בדבורו כבשר חזיר מגרע גרע וזהו חידוש גדול דאף במה שאמר בתחילה כבר הי' נגמר הנדר מ"מ השתא דמסיק ההתפסה בחזיר מגרע תחילת דבורו. ועל זה מביא ראיה משבועות דשם אמר לשון בעד משמע דוקא דאם נאמר דבדרך התפסה מגרע תמיד התפסת דבר האסור שפיר שייך לשון "עד" אבל אם נאמר דאף בדרך התפסה יש אופן דמהני הנדר היינו אם זכר מקודם לשון איסור א"כ מה זה לשון "עד" וע"כ מוכח כנ"ל דבדרך התפסה תמיד לא מהני אף אם זכר מקודם סתם איסור דחייל בלא התפסה מ"מ אם התפיס אח"כ מגרע גרע זהו כונת הר"ן ז"ל כנ"ל.
אולם עדיין קשה לי להבין (א) אם הנדר כבר נגמר במה שאמר דבר זה אסור עלי למה באמת יהא מגרע במה שאמר אח"כ כנ"ל, בשלמא במה דאמרינן לקמן במשנה סתם נדרים להחמיר ופרושם להקל ניחא משום דבתחילת דיבורו יש להיתר ויש לאיסור רק מחמת סתם הולכים לחומרא וממילא כשמפרש שכונתו להיתר בודאי טוב. אבל כאן לסברת הר"ן ז"ל מה שאומר אסור עלי הוא איסור גמור בלי שום פקפוק ונמצא דהדיבור שאח"כ הוא חזרה וכמובן צריך להיות ללא יועיל. (ב) אמאי לא אמרינן באמת דנדר לא הוי רק בהתפסת דבר דבר הנידר כפשיטות הלשון דגמרא עד שידור בדבר הנידר (ג) קשה להבין עיקר לשון הר"ן בתחילת דבריו אומר עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי. נראה מזה שרק באופן זה שזוכר בפירוש לשון איסור הוא עיקר הנדר ואח"כ מסיק להיפך ואומר הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי עלי כקרבן עיקר נדר הוא זה ולא אמר שהוא ג"כ עיקר נדר משמע מלשונו שרק בדרך התפסה הוא עיקר נדר ואם הי' כונת הר"ן באחד משני אופנים הי' לו בתחילה לומר עיקר הנדר הוא באחד משני אופנים או שם איסור בפירוש או ע"י התפסה בדבר הנדור. ובמס' שבועות כתב שם הר"ן בפירוש דעיקר דנדר הוא ע"י התפסה כפשטא דגמרא בלשון עד וכו'.
ויש לומר עפמ"ש הר"ן ז"ל לקמן [דף י' ע"ב] ד"ה לחולין וכו' וזה לשונו הלכך כי אמר לא דכי לא כשר אלא אסור קאמר וכי תימא אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר והוי לי' מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אמרינן סתם נדרים להחמיר ודעתו באיסור דבר הנדור. נראה מדבריו שבאם אמר בפירוש לשון אסור עלי לחוד נחשב נדר מצד התפסה שהוא מתפיס דבר זה באיסור ומחמת סתם נדרים להחמיר אמרינן דדעתו באיסור נדר. וכן כאן כונת הר"ן ג"כ באם אומר דבר זה אסור עלי בין שמסיק בפירוש התפסה ובין שלא מסיק בפירוש התפסה הוי עיקר נדר מצד התפסה. רק זהו דוקא בסתם אבל אם מפרש אח"כ דבר האסור הוי' בכלל ופרושם להקל. והר"ן ז"ל הכא ובמס' שבועות אחת הוא כי הכל הוא מצד התפסה ודו"ק:
שם באו"ד והכי נמי משמע בריש נזיר וכו', הנה להבין החילוק בין הכא לבין מס' נזיר מה דהכא מקשה בגמרא הניחא ושם לא מקשה כן. לפענ"ד י"ל כך דהתם מתרץ תנא כי פתח פתח בעיקר קרבן. הפירוש הוא דפתח בעיקר נזירות שמפורש בתורה החיוב קרבן כי בנזיר מדאורייתא מחויב להביא קרבן. והדר מפרש ידות שהוא רק מדרשא ולא מפורש בהדיא. וממילא אין שייך להקשות הניחא כי אף לר"ל כנויין מדאורייתא לחיוב קרבן. אבל כאן בנדרי איסור לא שייך חיוב קרבן רק דתנא פתח בדבר הפשוט אז שייך למיפרך הניחא כמפורש בהר"ן ז"ל וק"ל:
שם ד"ה ושבועות וכו' ותמהני עליו וכו' דאי לא אפילו מושבעת מפי אחרים לא הוי'. ולהבין כונת הר"ן ז"ל בזה נראה לי דהנה ידוע בדברי התוס' יו"ט שמושבע מפי אחרים צריך המושבע לחזור את הדברים של המשביע. והיינו למשל כשהוא אומר להסוטה אם לא זנית עם איש פלוני הנקרא ראובן צריכה היא להשיב כן הדבר לא זניתי עם איש פלוני ובאם לאו לא נחשבה מושבעת מפי אחרים, וא"כ ע"כ מוכרחין לומר דעניית אמן נחשבה מושבעת מפי עצמו וק"ל:
שם באו"ד ועוד הקשו עליו וכו'. והנה לכאורה הלשון עליו איני מובן דהלא קושיא זו יוכל להיות על הגמרא גופא בלי סברת ר"ת ז"ל דשם אמרינן בפירוש דילפינן מסוטה דשבועות עדות בעי שם וכאן מסיקין דבלשון שבועה בלחוד סגי ולמה תולה הר"ן ז"ל הקושיא זו בדברי ר"ת ז"ל דוקא. ונראה לי דכונתו ז"ל כך הוא דלהתירוץ ר"ת ז"ל דהכא עדיין נשאר לנו תמיהת הגמרא דהתם וע"כ מוכרחין לחפש תירוץ אחר שיהא מתורץ התם ג"כ כמו שמסיק הר"ן ז"ל עיקרן של דברים. וממילא אין צריכין לחלק בין מושבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים וק"ל:
שם ד"ה האומר לחבירו וכו' והוי ידות משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אמר איסורא בהדיא עכ"ל. ולכאורה הלשון אי נמי אינו מובן דבכל מקום הלשון אי נמי בא להוסיף דאף אם הי' מסיק דבוריה כקרבן חסרון אחר יש דלא אמר אסורא בהדיא שמחמת זאת נחשב רק לידות. וזהו אינו מובן דהלא מפורש בהר"ן גופא לעיל דבאם אומר ככר זה עלי כקרבן הוא עיקר נדר. ונראה דכונת הר"ן ז"ל הוא דמחמת זה נחשב לידות כי עיקר הנדר הוא באחד משני אופנים או שיאמר לשון איסור בפירוש או שיאמר התפסה בקרבן והוא לא אמר לשון איסור ולא התפסה בקרבן והפירוש אי נמי היינו שלא אמר אחד משני האופנים או זה או זה כמובן.
ומוכרחין לומר דהר"ן ז"ל מדבר כאן לפי הגירסא שאני בלא יו"ד והוי לשון נדר מיתסר חפצא וע"כ מיירא שלא הוזכר לא איסור ולא קרבן שמחמת זה הוי ידות. אבל לפי הגירסא השנית דגרס שאיני ביו"ד והוי לשון שבועה ע"כ מיירי שהוזכר קרבן והוי נדר שאמרו בלשון שבועה והוי יד לנדר כמפורש לקמן בהר"ן ז"ל אך כאן מדבר לפי הגירסא הראשונה הנ"ל וק"ל: