אור ברסלב

ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן

מסכת נדרים

מסכת קדושין

דף ב.

בר"ן ד"ה כל כנויי וכו' עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר ובין שלא התפיסו זה נדר האמור בתורה אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור כדאמרינן בפרק שבועות שתיים בתרא אמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כלומר שאע"פ שנדר חל בלא התפסה אם התפיסו צריך שיתפיסנו בנדור ולא בדבר האסור עכ"ל. ויש לדקדק בזה דהנה לפי הפשט הפשוט נראה כונתו ז"ל במה שאמר כדאמרינן וכו' להביא ראיה למה שאמר מקודם דבעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ואלו למה שמסיק ואמר כלומר וכו' משמע להיפך שבא לתרץ שלא יהא סתירה משם לכאן במה שאמר מקודם דאם אמר דבר זה אסור עלי אסור אף בלא התפסה ועל זה מתרץ ואומר כלומר וכו' ולכאורה הי' לו לומר בלשון קושיא והא דאמרינן אבל הלשון "כדאמרינן" אין שייך כאן.

ונראה לי דכונת הר"ן כך הוא דהנה לכאורה קשה להבין למה צריך הר"ן ז"ל להשמיענו דצריך שיתפיסנו בדבר הנדור ולהביא ראיה לזה כדאמרינן וכו' הלא גמרא מפורשת הוא כהנ"ל. אך יש לומר דהר"ן מחדש לנו דאם אומר דבר זה אסור עלי ולא מסיק שום התפסה ג"כ מועיל ואם אמר דבר זה אסור עלי ואח"כ מסיק בדבורו כבשר חזיר מגרע גרע וזהו חידוש גדול דאף במה שאמר בתחילה כבר הי' נגמר הנדר מ"מ השתא דמסיק ההתפסה בחזיר מגרע תחילת דבורו. ועל זה מביא ראיה משבועות דשם אמר לשון בעד משמע דוקא דאם נאמר דבדרך התפסה מגרע תמיד התפסת דבר האסור שפיר שייך לשון "עד" אבל אם נאמר דאף בדרך התפסה יש אופן דמהני הנדר היינו אם זכר מקודם לשון איסור א"כ מה זה לשון "עד" וע"כ מוכח כנ"ל דבדרך התפסה תמיד לא מהני אף אם זכר מקודם סתם איסור דחייל בלא התפסה מ"מ אם התפיס אח"כ מגרע גרע זהו כונת הר"ן ז"ל כנ"ל.

אולם עדיין קשה לי להבין (א) אם הנדר כבר נגמר במה שאמר דבר זה אסור עלי למה באמת יהא מגרע במה שאמר אח"כ כנ"ל, בשלמא במה דאמרינן לקמן במשנה סתם נדרים להחמיר ופרושם להקל ניחא משום דבתחילת דיבורו יש להיתר ויש לאיסור רק מחמת סתם הולכים לחומרא וממילא כשמפרש שכונתו להיתר בודאי טוב. אבל כאן לסברת הר"ן ז"ל מה שאומר אסור עלי הוא איסור גמור בלי שום פקפוק ונמצא דהדיבור שאח"כ הוא חזרה וכמובן צריך להיות ללא יועיל. (ב) אמאי לא אמרינן באמת דנדר לא הוי רק בהתפסת דבר דבר הנידר כפשיטות הלשון דגמרא עד שידור בדבר הנידר (ג) קשה להבין עיקר לשון הר"ן בתחילת דבריו אומר עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי. נראה מזה שרק באופן זה שזוכר בפירוש לשון איסור הוא עיקר הנדר ואח"כ מסיק להיפך ואומר הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי עלי כקרבן עיקר נדר הוא זה ולא אמר שהוא ג"כ עיקר נדר משמע מלשונו שרק בדרך התפסה הוא עיקר נדר ואם הי' כונת הר"ן באחד משני אופנים הי' לו בתחילה לומר עיקר הנדר הוא באחד משני אופנים או שם איסור בפירוש או ע"י התפסה בדבר הנדור. ובמס' שבועות כתב שם הר"ן בפירוש דעיקר דנדר הוא ע"י התפסה כפשטא דגמרא בלשון עד וכו'.

ויש לומר עפמ"ש הר"ן ז"ל לקמן [דף י' ע"ב] ד"ה לחולין וכו' וזה לשונו הלכך כי אמר לא דכי לא כשר אלא אסור קאמר וכי תימא אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר והוי לי' מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אמרינן סתם נדרים להחמיר ודעתו באיסור דבר הנדור. נראה מדבריו שבאם אמר בפירוש לשון אסור עלי לחוד נחשב נדר מצד התפסה שהוא מתפיס דבר זה באיסור ומחמת סתם נדרים להחמיר אמרינן דדעתו באיסור נדר. וכן כאן כונת הר"ן ג"כ באם אומר דבר זה אסור עלי בין שמסיק בפירוש התפסה ובין שלא מסיק בפירוש התפסה הוי עיקר נדר מצד התפסה. רק זהו דוקא בסתם אבל אם מפרש אח"כ דבר האסור הוי' בכלל ופרושם להקל. והר"ן ז"ל הכא ובמס' שבועות אחת הוא כי הכל הוא מצד התפסה ודו"ק:

שם באו"ד והכי נמי משמע בריש נזיר וכו', הנה להבין החילוק בין הכא לבין מס' נזיר מה דהכא מקשה בגמרא הניחא ושם לא מקשה כן. לפענ"ד י"ל כך דהתם מתרץ תנא כי פתח פתח בעיקר קרבן. הפירוש הוא דפתח בעיקר נזירות שמפורש בתורה החיוב קרבן כי בנזיר מדאורייתא מחויב להביא קרבן. והדר מפרש ידות שהוא רק מדרשא ולא מפורש בהדיא. וממילא אין שייך להקשות הניחא כי אף לר"ל כנויין מדאורייתא לחיוב קרבן. אבל כאן בנדרי איסור לא שייך חיוב קרבן רק דתנא פתח בדבר הפשוט אז שייך למיפרך הניחא כמפורש בהר"ן ז"ל וק"ל:

שם ד"ה ושבועות וכו' ותמהני עליו וכו' דאי לא אפילו מושבעת מפי אחרים לא הוי'. ולהבין כונת הר"ן ז"ל בזה נראה לי דהנה ידוע בדברי התוס' יו"ט שמושבע מפי אחרים צריך המושבע לחזור את הדברים של המשביע. והיינו למשל כשהוא אומר להסוטה אם לא זנית עם איש פלוני הנקרא ראובן צריכה היא להשיב כן הדבר לא זניתי עם איש פלוני ובאם לאו לא נחשבה מושבעת מפי אחרים, וא"כ ע"כ מוכרחין לומר דעניית אמן נחשבה מושבעת מפי עצמו וק"ל:

שם באו"ד ועוד הקשו עליו וכו'. והנה לכאורה הלשון עליו איני מובן דהלא קושיא זו יוכל להיות על הגמרא גופא בלי סברת ר"ת ז"ל דשם אמרינן בפירוש דילפינן מסוטה דשבועות עדות בעי שם וכאן מסיקין דבלשון שבועה בלחוד סגי ולמה תולה הר"ן ז"ל הקושיא זו בדברי ר"ת ז"ל דוקא. ונראה לי דכונתו ז"ל כך הוא דלהתירוץ ר"ת ז"ל דהכא עדיין נשאר לנו תמיהת הגמרא דהתם וע"כ מוכרחין לחפש תירוץ אחר שיהא מתורץ התם ג"כ כמו שמסיק הר"ן ז"ל עיקרן של דברים. וממילא אין צריכין לחלק בין מושבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים וק"ל:

שם ד"ה האומר לחבירו וכו' והוי ידות משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אמר איסורא בהדיא עכ"ל. ולכאורה הלשון אי נמי אינו מובן דבכל מקום הלשון אי נמי בא להוסיף דאף אם הי' מסיק דבוריה כקרבן חסרון אחר יש דלא אמר אסורא בהדיא שמחמת זאת נחשב רק לידות. וזהו אינו מובן דהלא מפורש בהר"ן גופא לעיל דבאם אומר ככר זה עלי כקרבן הוא עיקר נדר. ונראה דכונת הר"ן ז"ל הוא דמחמת זה נחשב לידות כי עיקר הנדר הוא באחד משני אופנים או שיאמר לשון איסור בפירוש או שיאמר התפסה בקרבן והוא לא אמר לשון איסור ולא התפסה בקרבן והפירוש אי נמי היינו שלא אמר אחד משני האופנים או זה או זה כמובן.

ומוכרחין לומר דהר"ן ז"ל מדבר כאן לפי הגירסא שאני בלא יו"ד והוי לשון נדר מיתסר חפצא וע"כ מיירא שלא הוזכר לא איסור ולא קרבן שמחמת זה הוי ידות. אבל לפי הגירסא השנית דגרס שאיני ביו"ד והוי לשון שבועה ע"כ מיירי שהוזכר קרבן והוי נדר שאמרו בלשון שבועה והוי יד לנדר כמפורש לקמן בהר"ן ז"ל אך כאן מדבר לפי הגירסא הראשונה הנ"ל וק"ל:

דף ב:

בהר"ן ד"ה מ"ש גבי נדרים וכו' כלומר ואלו במס' נזיר לא קתני וכו'. ולכאורה אינו מובן הלא דבר זה מפורש בגמרא ומה מוסיף לנו הר"ן ז"ל בזה. ויש לומר דהר"ן לא הי' לו הגירסא בגמרא רק מ"ש גבי נדרים ותו לא לכך מפרש כונת קושית הגמרא כמובן. ובאופן אחר י"ל דהר"ן ז"ל מפרש דאף שבגמרא הובא שני פעמים מ"ש מ"מ אין כונת המקשן כמו בכל הש"ס להקשות על שני הצדדים או ליתני בשניהם כך או כך כי באמת אין צריך התנא לדבר רק מה ששייך לזו המסכתא. וזהו שמפרש הר"ן ז"ל כי קושית המקשן הוא רק מ"ש השני על נדרים ומ"ש הראשון הוא רק הוכחה דמשם אנו רואין דדרך התנא רק לדבר מענייני מסכתא זו וקושיתו על הכא והתרצן נותן טעם לזה וק"ל:

שם ד"ה פתח בכנוין וכו' ותו ידות וכו' נ"ל דהכי פירושא ודאי תנא בכנויין פתח וכו'. ולכאורה אינו מובן כי הדברים הללו שייכים אח"כ כשתירץ חסורא מחסרא ואעפ"כ מקשה אח"כ ולפרוש כנויים ברישא אז שייכים לומר דברים אלו כי בלא זה אין שום קושיא. אבל קודם שאמר חסורי מחסרא אין שום מקו' לדברי' הללו דקושית הגמ' חזקה הוא מאוד דמדבר בכנויים ומפרש ידות. ויש לומר דהנה באמת מיד לשון הקושיא פתח בכנויין ומפרש ידות קשה להבין הא באמת לא נזכר במתניתין ידות והאיך שייך לפרש דבר שלא הוזכר מקודם ולא שייך להקשות פתח וכו' כי אין שום הבנה ללשון זה כאן רק להקשות ידות אינשי. וע"כ מוכרחין לפרש שתיכף הי' כונת המקשן על זה האופן דאף אם נאמר דידות ג"כ נשנו בביהמ"ד רק בעת שסידר רבי המשניות הי' חסר עדיין ג"כ יש להקשות ולפרוש כנויין ברישא. ועל זה בא הר"ן מיד בתחלת הקושיא ליתן הבנה לזה דאין אדם מחסר בראש דבריו:

שם ד"ה וכל היכא דפתח וכו' דאי ליכא קפידא במילתיה הו"ל לתנא למתניהו לכולהו בחדא גוונא וכו'. והקשה לי תלמידי אהרן ערינבערג יחי' הא הסברא הוא להיפך אם אין קפידא במילתא אז אין שייך להקשות קושיא זו. והשבתי לו דתיבת קפידא הוא לשון דוקא דהסודר בהמתניתין הוא מדיוק בכונת איזה טעם ולא מתוך תפיסת הלשון הרהיט לו בפיו. ותיבת "ליכא קפידא" הפי' שהסידור אינו מדיוק בשום כונת איזה טעם רק תפוס בלשונו בדרך תפיסה. ועתה דהתרצן תירץ כאן דמפרש במה דסליק ברישא יש ללמוד כונתו על שני אופנים. או דכונתו שהוא מדויק מקפידא מאיזה טעם. או באופן השני דליכא קפידא וא"כ צריכין להבין קושית הגמרא וכל היכא דפתח וכו' הא נוכל לומר דכונת התרצן הי' באופן השני שאינו מדיוק בקפידא. על זה נתן הר"ן ז"ל הבנה שאין סברא לומר דהסידר הלשון במתניתין יהא בלי שום טעם רק בדרך תפיסה לשון הרהיט לו דהא כתיב ותבחר לשון ערומים ומשום הכי תפס המקשן בכונת התרצן דבדוקא קאמרינן וק"ל:

דף ג.

בר"ן ד"ה אקדים נמי ותני ידות ברישא וכו' דהאי ואיבע"א ה"ק וכו' וכנויין לא צריכי לפרושי וכו' עיי"ש. והנה כל דברי הר"ן ז"ל בכאן סתומין וחתימין. א' במה שכתב "השתא משום דוחקין" מה דוחק הוא הא אף שנדחה סברת ואיבע"א למ"ד לשון שבדו מ"מ מתורץ המשנה בתירוץ לאו דוקא שזאת הוא מוכרח לכל הדעות מכח מתניתא שהובא מקודם. וא"כ מה זה הדוחק שבשבילו הדרי ממה דנקט בפשיטתא בכולהו סוגיין דרישא דמילתא לא מיחסרא. ב' יש להבין כונתו במה דמסיק דהאי ואיבע"א ה"ק. ג' צריך הבנה. במה שכתב "למר מהיכא דסליק משום דאתיין מדרשא וכנויין לא צריכי לפרושי" וזה הוא לכאורה נגד פשט הגמרא שלמדנו עד עתה דאתיין מדרשא חביבין לי' לתנא ולדברי הר"ן ז"ל הללו נראה להיפך כמובן:

ונראה ליישב כל זה דהנה זאת הוא מוכרח דאף להתירוץ של ואיבע"א בכל מקום לאו דוקא וכבר מתניתין דידן מתורץ ולא דחיק לתרץ ואיבע"א מחמת שום קושיא במתני'. רק הסברא דחקו שכאן במתניתין בדוקא ראוי להקדים ולפרש ידות דסליק מני' משום דאתיין מדרשא. וסובר הגמרא דכונת ואיבע"א הוא מחמת חביבות וחשיבות אצל התנא להקדימן. ומקשה לפ"ז ליפתח בהן ברישא ומתרץ דאין כונת ואיבע"א מחמת חשיבות רק להיפך דמשום דאינם רק מדרשא הם צריכין לפרשם יותר מכנויין דהם פשוטין ואין צריכין כל כך לפרשן. ומיפתח פתח בהם משום דהם פשוטין יותר מידות. ולפרושי צריכין ידות יותר מכנויין כי דבר שאינו פשוט כל כך צריך יותר לפרושי. ועל זה מקשה הניחא למ"ד כנויין לשון נכרים הם פשוטין יותר מידות וניחא דבהם פתח ולפרושי ידות קודם אבל למ"ד לשון שבדו ידות פשוטין טפי וצריך להתחיל בהם ולפרושי יהי' כנויין ברישא. ומשני דהאמת הוא כך דסברת ואיבע"א הולך על שני אופנים, למ"ד לשון נכרים הסברא דאתיין מדרשא הוא טעם דצריכין לפרושי ידות מה דסליק. ולמ"ד לשון שבדו הסברא דאתיין מדרשא הוא לחשיבות ולפשיטות יותר מכנויין אשר ראוין להקדימן לכנויין. והוא טעם למאי דפתח. ואין כונת הר"ן במ"ש משום דוחקין מחמת שום קושיא דלעיל על המתניתין. רק הסברא דחקו שמחמת הטעם דאתיין מדרשא כאן במתניתין דוקא ונחלק לפי שיטת המ"ד הנ"ל ודו"ק.

בר"ן שם ד"ה ומה נדרים עובר בב"י וב"ת אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל וכו' עיי"ש. והנה לקמן בגמרא איתא להיפך בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום ב"י דברו. והקשה שם הגאון רעק"א ז"ל הא נדר לא משכחת לה בקום ועשה דכל נדר הוא מיתסר חפצא עליו עיי"ש. וכפי הנראה כונת הר"ן ז"ל ג"כ דאין יכול להיות הגירסא כך אלא בככר זה עלי. ונראה לי הוכחה מפורשת לזה דהנה הר"ן ז"ל מקשה שם כי היכא דמוקמא בל יחל האמור בנדרים גם אנזירות כמו כן נוקי נמי בל יאכל האמור בנזירות לנדרים ויהא שם ג"כ שני לאווין עיי"ש, ואם הי' הגירסא שם ככר זו אוכל היאך שייך כאן לא יאכל, אלא ע"כ מוכח דהי' לו ז"ל גירסא בגמרא ג"כ לאיסור אכילה ומובן לפ"ז בטוב טעם כל דברי הר"ן ז"ל.

והנה בהגהות פורת יוסף על הש"ס כתב להעמיד הגירסא בגמרא כמו שהוא רק הפירוש הוא דאמר קונם עלי ככר זה אם לא אוכל זה ואכל הראשון וצריך לאכול השני ולא אכל עובר על בל יחל מאכילת הראשון שאסר עליו עיי"ש:

אך עדיין אינו מובן אצלי למאי צריך הגמ' לדחוק בזה האופן התלוי בתנאי. הא יכול לומר פשוט דאמר ככר זו עלי קונם ואכלו עובר בל יחל דברו. ולכך נראה דהגירסא הוא כדברי הר"ן וכנ"ל.

דף ד.

בהר"ן ד"ה חטאת חלב אתיא לכפרה וכו' וקשה בעיני אכתי תיתי קרבן נזיר במה הצד וכו' ותירץ דהיקשא עדיפא וכו' עיי"ש. והקשה על זה הגאון רעק"א ז"ל הלא כאן עיקר הלימוד יוכל להיות מהקרא כי דרוש ידרשנו וחטאת נזיר ג"כ בכלל רק אנו רוצין לומר שלא יהי' בכלל מחמת שאינו מתפיסו בנדר על זה בא המה הצד מחטאת חלב ומאידך לדחות דאף שאינו מתפיסו בגדר מ"מ הם בכלל כל החטאות כמו כן חטאת נזיר ג"כ בכלל ומה תירץ הר"ן דהיקשא עדיף עיי"ש. ונראה לי דכונת הר"ן כך הוא כיון דבלא מה הצד אמרינן דלא נכלל בגופא דקרא וצריכין לסיוע הלימוד דמה הצד מחמת זה היקשא עדיף וק"ל:

דף ד:

בגמרא והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה משום בל תאחר וכו'. והקשה הגאון רעק"א ז"ל הא י"ל דזהו אחר שיש היקש בחטאת נזיר דעובר בבל תאחר אף שאין מתפיסה בנדר ולא אתיא לכפרה וכמו כן בחטאת יולדות כמובן. ולענ"ד נראה ליישב דאם נאמר כך אז אפי' אחר שידעינן חטאת נזיר מהיקש לא נוכל ללמוד על חטאת יולדות כי מה לחטאת נזיר דחמיר דנזיר מן חרצן הוי נזיר לכל והוי חידוש לחומרא. וע"כ מוכרחין לומר דהוא בכלל כל החטאות מהקרא דרוש ידרשנו אף דלא אתיא לכפרה ואינה מתפיסה בנדר וק"ל:

שם בגמרא אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך עיי"ש כל הסוגיא. ויש להבין למה בתחלת הסוגיא תפס הגמרא כונת דברי שמואל דמודרני לחוד אפי' יד לא הוי ומקשה מהברייתא ולבסוף בהמסקנא תופס הגמרא כונת דברי שמואל דהוי יד שאינו מוכיח ותלי בפלוגתא דר"י ורבנן והוא סובר כר"י. ונ"ל להבין זאת בטוב טעם דמתחלה סבר הגמ' דשמואל מחדש לנו שני דברים. א' הדין דמודרני לחוד לא מהני ומשום הכי מוכרח לפרש דחדא קתני אבל אם מודרני לחוד ג"כ הי' מהני הי' יכול לומר דמתניתין חדא חדא קתני אף דכולל בחד אסור כי משום שהם שוין בדינם כוללם בחד אסור. ומשום הכי לא היינו יכולים לפרש כונת שמואל דהוי יד שאינו מוכיח ותלוי בפלוגתא דר"י ורבנן. דאם תאמר כן אז יהא קשה קושית הגמרא אמאי דחיק שמואל לאוקמא מתניתין כר"י לוקמא כרבנן וחדא חדא קתני ולא יוכל לתרץ מתניתין קשיתי' דליתני שאני אוכל לחוד בלא לך. דהא בלא לך אפי' יד שאינו מוכיח לא הוי ומחמת זה מוכרחין לומר כונת דברי שמואל דמודרני לחוד אף יד שא"מ לא הוי. אבל בהמסקנא הולך הגמ' בשיטה אחרת דמתניתין על כל אופנים חדא קתני משום דקתני בחד אסור כשיטת הר"ן ז"ל שם בד"ה אלא הכי איתמר דריב"ח. ועתה נוכל לפרש דברי שמואל דהוי יד שאינו מוכיח ותלוי בפלוגתא דר"י ורבנן. ומה דדחיק שמואל לאוקמא מתניתין כר"י הוא משום דמתניתין קשיתיה כי בלא לך ג"כ הוי יד שאינו מוכיח. ע"ש בר"ן ד"ה אמר רבא מתניתין קשיתה ותבין בטוב טעם. והשתא לפ"ז הוסר קושית הר"ן ז"ל ד"ה הכי גרסינן אי הכי עיי"ש. כי אף דבעיקר דין לא שייך לשון עד. אבל דכשתפס מתחלה דמחדש דמתני' חדא קתני שפיר שייך לשון עד ודו"ק.

דף ו:

בר"ן ד"ה מגו מאי דסבירא לי' א"ל לאביי וכו' וא"ת ומאי קא מספקא לי' בקדושין מאי שנא מגיטין דלכ"ע יש יד וכו' י"ל דשאני גט כיון דאיכא מעשה דהיינו נתינת הגט לידה הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מקו"י וכו'. והקשה הגאון רעק"א ז"ל הא כאן בקדושין ג"כ יש נתינת המעות עיי"ש, ולענ"ד כונת הר"ן ז"ל כך הוא דהנה באמת צריכין להבין מאי מקשה הר"ן ז"ל מגיטין דלכ"ע יד מוכיח הוי יד'. הלא מאיזה מקום יש הוכחה זאת הא שם ליכא אופן שתהי' יד מוכיח דאם יכתוב ודין הוי גט גמור ובלא ודין הוא אינו מוכיח ופליגי בה ר"י ורבנן. ומוכח רק על ר"י דסובר דאף אינו מוכיח הוי יד אבל על רבנן אין שום הוכחה מפורש דיד מוכיח הוי יד כי שם לא נוכל לצייר המחלוקת ביד מוכיח ויוכל להיות דאף ביד מוכיח ג"כ סוברים בכל מקום דלא הוי יד ומאי מקשה הר"ן ז"ל משם. וע"כ מוכרחין לומר דכונת הר"ן ז"ל בקושיתו כך הוא כי לעיל הובא פלוגתא דאביי ורבא ביד שאינו מוכיח. והי' סבור הגמרא דהם פליגי בפלוגתא דר"י ורבנן ומסיק אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן אלא בגט דאין אדם מגרש אשת חבירו. ופי' הר"ן שם דאף דהלשון אינו מוכיח מ"מ הענין מוכיח. ואף דבעלמא סוברין דאין יד הכא הוי מוכיח והוי יד. וזהו קושית הר"ן ז"ל כאן מ"ש דגבי גט לכ"ע יד מוכיח הוי יד וכאן בקדושין הדבר בספק. ותירץ דשם מחמת נתינת הגט לחוד הוי מוכיח והענין מטעם דאין אדם מגרש אשת חבירו ג"כ מוכיח ונחשב לעיקר מוכיח שהוא קרוב לגט גמור. אבל כאן המעות לא נחשב רק למוכיח. וצדקו דברי הר"ן ז"ל בטוב טעם:

דף ז:

בגמרא אמר ר' אבא הוי קאימנא קמיה דרבה בר"ה שמע להך איתתא דאפקא הזכרת השם לבטלה שמתא ושרא לה לאלתר באפה הי' יכול להתירה לה מיד ואף ש"מ תלת ש"מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו וש"מ נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וש"מ אין בין נידוי להפרה ולא כלום עכ"ל הגמרא. והקשה הגאון רעק"א ז"ל אמאי לא אמר ש"מ ד' אם לא נידוהו היא עצמו יהא בנידוי עיי"ש. וכולם תמהין עליו מהיכן נשמע זאת. ולענ"ד נאמר כן דאם נאמר דכל זאת הוכיח ר' אבא מזה שראה אצל רבה בר"ה. יוקשה לנו איך יש הוכחה משם דההיתר צריך להיות דוקא בפניו. הא אפשר משום דאין בין נידוי להפרה ולא כלום אם לא היתה עומדת לפניו ג"כ הי' מתירה. ומוכרחים לומר דר' אבא לא אמר הוכחה זו רק סיפר מה שראה אצל רבה בר"ה. ומזה שסיפר ר"א המעשה הזו מפורש בשלשה פרטים שמתה, לאלתר. באפה. הוכיח סתם גמרא שכל פרט בא להורות הלכה. וממילא קשה קושית הר"ן ז"ל בשם התוס' לעיל מאי איריא כאן הא בכל מידי דאפקירותא מחיוב נידוי ומה בא הכא להשמיענו וצריכין לבוא לתירוץ הר"ן ז"ל לעיל דעיקר החידוש הוא כאן משום דחמיר כל כך עד באם לא נידוהו השומע עצמו מחויב נידוי והשתא מובן ממילא קושית הגאון הנ"ל דע"כ יש ד' כמובן.

אמנם יש לתרץ קושיתו מיני' וביה כיון שעיקר הכונה בזה הוא להורות רק על השומע שעליו מוטל החומר כל כך לנדותו עד שאם לא ינדה אותו הוא עצמו מחויב נידוי וא"כ ממילא אין כאן רק ש"מ תלת וק"ל:

תוכן העניינים

ברכת מרדכי (טרייסטמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה