ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת מכות · דף ב:
בגמרא ותיפוק ליה מלא תענה. הנה לכאורה יש לדקדק דכאשר אמר לעיל דכאשר זמם לא קאי על ב"ג בשום צד שבעולם א"כ מהיכי תיתי נימא דילקה מלא תענה כי מאי חזית דנאמן לזו כמובן כיון דזהו חידוש דילפינן מכאשר זמם וכשלא קאי כלל עלייהו א"כ מהיכ"ת נימא דילקו מל"ת. אכן לפ"מ שאמרנו לעיל ניחא שפיר דאם נאמר כך א"כ אף עתה דכתיב והי' אם בן הכות וכו' ג"כ אין מקום לקרותם רשעים ללקות כי מאן לימא לן שהם הרשעים. וע"כ מוכרחין לומר דאף שאינם בכלל דין הזמה מ"מ הם בכלל חידוש הזמה שהם הרשעים וכהנ"ל ושפיר מקשה הגמרא וק"ל:
בגמרא שם ואין משלמין את הכופר קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. ופירש"י ז"ל שלא הרג שורם את אדם. ויש לדקדק היאך שיהי' הלא היו מחייבין אותו בעדותן לשלם וצריכים לשלם לו כאשר זמם. וראיתי להרש"ש שהביא בשם הריטב"א ז"ל דכיון דכופרא כפרה אין ממשכנין אותו ומאליו לא הי' נותן כיון שיודע שהוא שקר ומשום הכי אין משלמים את הכופר עכ"ל. אבל עדיין אינו מובן מה שייך הלשון והני לאו בני כפרה נינהו שיהא טעם לזה שאין משלמין לו את הכופר הא באמת לא הרג שורו של נידון שום אדם רק הם זממו לחייבו בחנם ומן הדין הי' ראוי לקיים כאשר זמם שהם ישלמו לו מה שרצו לחייבו רק ע"כ העיקר הטעם כמ"ש הריטב"א ז"ל כאשר כופרא כפרה הוא אין ממשכנין אותו ומאליו לא הי' נותן כיון דיודע שהוא שקר א"כ זהו עיקר הטעם ול"ל להגמ' לומר והני לאו בני כפרה נינהו. וחוץ מזה כאשר עיקר הטעם הוא משום דאין ממשכנין על הכפרה א"כ מאי נ"מ דאף אם הם בני כפרה ג"כ אין לכופם לשלם ול"ל להגמ' לומר כהנ"ל.
ונראה ליישב דהנה צריכין להבין כאשר באמת אין ממשכנין על הכופר להכריחו לשלם אפי' למי שבאמת הרג שורו את אדם. א"כ למה חשב זה בין הד' דברים של עדים זוממין. רק מוכרחין לומר דזה האיש שהרג שורו את האדם אף שאין יכולין להכריחו לשלם מ"מ מונח עליו בב"ד דין תשלומי כופר. וכשהם באו להעיד עליו אף שאין בעדותם הפסד ממון לשלם אעפ"כ הניחו עליו בב"ד חיוב כפרה. וכשהוזמו הי' בדין לדונם כאשר זמם שיפסקו הב"ד עליהם ג"כ חיוב כפרה באותו אופן עצמו של הנידון. ועל זה מסיק הגמ' הטעם והני לאו בני כפרה נינהו שלא הרג שורם אדם והאיך שייך לפסוק עליהם דין כפרה מדיני שמים הלא על הנידון עצמו לא הניחו עליו ג"כ כפרה מדיני שמים כי בשמים הכל גלוי. ועתה יהי' הפירוש בברייתא ואין משלמין את הכופר דלא די שאין משלמין אלא אף דין תשלומי כפרה בב"ד ג"כ אין עליהם. ועל זה מסיק הגמ' הטעם קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. כי הטעם דכופרא כפרה הוא רק טעם שאין לכופם לשלם. ומלשון הברייתא מוכרח שאף אין עליהם דין תשלומין בב"ד. ומוכרח לסיים משום והני וכו' כמובן:
בגמרא שם מ"ט דאר"ק קסבר קנסא הוא וכו' אמר רבה תדע וכו' אמר ר"נ תדע וכו'. והנה לפי הנראה מובן דחולקין עליו רבנן וסברי דממונא הוא לא קנס וכן מפורש לקמן בגמ' דר"י לא ס"ל כרע"ק. ולכאורה יש להבין איך יהי' זאת מצד הדין א' מן התדע דאמרו רבה ור"נ. וב' הא אנו רואין בפירוש דזהו מצד חידוש דנהרגין על שזממו ולא על כאשר עשו על פיהם וזהו נגד השכל והיאך אנו יכולים לומר דדין הזמה הוא ממון מצד הדין. ואפשר לומר דרע"ק סובר דמה דחייבה תורה על הזמה הוא משום דזומם חשיב כעושה בידים. וזהו מצד חידוש כמו"ש תדע וכו' ומ"מ חייב דוקא על הזמה ולא כאשר עשה וע"כ הוא רק קנס. ורבנן סברי דמה דחייבה תורה על הזמה הוא משום רודף כי אנו רואין דרודף את חבירו לחייבו והדין הוא שניתן להצילו בנפשו של הרודף שלא לרדוף עוד ומשום הכי הוא דוקא בזמם ועדיין לא נהרג הנידון אז מחייבים אותם מצד רודף להציל נפשו של נרדף. אבל כשכבר נהרג אין שייך ניתן להצילו. אך זהו שייך דוקא בעדות רציחה אבל בעדות ממון אין שייך לומר כן. וע"כ מוכח מעדי ממון דגם שם אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה דהוא רק קנס בדרך חידוש. ובזה נבין מה דרבה אמר תדע מעדי רציחה וממון אבל ר"נ לא אמר רק מממון. ולהנ"ל ניחא כי מעדי רציחה נוכל לומר שהוא מצד הדין והעיקר תדע רק מעידי ממון דשם מוכרחין לומר שהוא קנם.
אבל עדיין צריכים להבין לשיטת רבנן דהניחא בעדי הריגה נוכל שפיר לומר כהנ"ל אבל בעדי ממון ע"כ מוכרחין לומר דהוא קנס. דאם נאמר שהוא ממון שנחשב זומם כמו עושה בידים א"כ מה נגרע אם כבר נעשה על ידיהם ולמה אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה. ואפשר לומר דאמת לשיטת רבנן אין חילוק בממון בין כאשר זמם לכאשר כבר היינו נעשה על פיהם. וממילא אין לומר שום תדע אפי' מעדי ממון. ולשיטת רע"ק בין בעידי רציחה ובין בעדי ממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ורבה ור"נ אומרים לשיטת רע"ק. ורבה אמר התדע משניהם כי לשיטת רע"ק נשמע משניהם. ור"נ אומר דעיקר הוכחה הוא מעדי ממון כהנ"ל אלא דזהו רק לרע"ק אבל לרבנן אין כאן שום הוכחה כהנ"ל.
ובזה יובן מה שבדברי רבה נזכר הלשון שהרי לא עשו מעשה. והוא רק הוכחה שהזומם נחשב כעושה בידים אבל החידוש דכאשר זמם ולא כאשר עשה אין הוכחה מעדי רציחה בהנ"ל. אבל ר"נ שאומר התדע רק מממון אומר התדע מזה שהחיוב הוא כאשר זמם ולא כ"ע ודו"ק:
והשתא צדקו דברי התוס' במה שאמרו דבממון אין חילוק בין כאשר זמם ובין כשכבר שילם בב"ד ע"פ עיי"ש. ולכאורה הוא נגד גמ' מפורשת דכאן. אך לפי הנ"ל דזהו לשיטת רע"ק אבל לשיטת רבנן הוא רק בעדי רציחה אבל לא בעדי ממון דשם אין חילוק בהנ"ל. אכן לפ"ז אינו מובן אצלי קושית הגמ' היינו דרבה הלא לפי הנ"ל יש חילוק בין דברי רבה לדר"נ כהנ"ל. וי"ל עפמ"ש רש"י ז"ל בדברי רבה שהרי לא הרגו אדם ולא נהרג אדם על פיהם. עכ"ל. זכר בלשונו השני הוכחות הללו ועל זה מקשה בגמ' דרבה דרבה זכר ג"כ זאת בלשונו והיאך שייך לומר אמר ר"נ דמשמע דבא לומר דבר חדש. רק אימא וכן אמר ר"נ, רק החילוק הוא דהוא זכר רק התדע מעדי ממון דעיקר ההוכחה הוא מזה וכהנ"ל ודו"ק: