ברכת מרדכי (טרייסטמן)· רבי ברוך מרדכי טרייסטמן
מסכת מכות
דף ב.
ברש"י ד"ה שהוא בן גרושה בפנינו נתגרש' אמו קודם שנולד. ונראה מזה שכבר היתה מעוברת קודם שגירשה. אבל אינו מובן מפני מה הוא חלל. עי' תויו"ט כלומר קודם שהולידו אביו דהיינו שעת הריון ונתעברה עמו מכהן אחר הגט:
בגמרא שם הא כיצד אין נעשין מיבעיא לי' ועוד דקתני לקמן. עי' פירש"י ז"ל ובתוס' שם ד"ה ועוד שמביאים פירוש הקונטרוס וכו' ועוד יש לפרש תיבת ועוד כלו' וכו' עיי"ש. והנה לפי הנראה למדו התוס' בכונת רש"י ז"ל דהוא קושיא אחריתי דאף אם הי' נאמר במשנה דמקיים דין הזמה ג"כ אין שייך כאן לישאל כיצד דהא קתני לקמן כיצד דין הזוממין. ולפי פירוש התוס' הקושיא ראשונה הוא דהנה כאן לא מסיק המשנה לשון הזמה דעמנו הייתם וע"כ השאלה דכיצד הוא על דין הזמה א"כ מיבעי לי' למיתני כיצד אין העדים וכו'. ועוד אף אם נאמר דבביהמ"ד הי' נשנה הלשון דהזמה עמנו הייתם רק כשסידר רבי אז חיסר זאת מלשונות כמו שנמצא בכ"מ שבש"ס חסורי מחסרא. מ"מ אין יכולים ג"כ ללמוד השאלה דכיצד על לשון הזמה כי לשון הזמה קתני לקמן וע"כ קאי השאלה על דין הזמה א"כ נתחזק הקושיא קמייתא כך פירשו התוס'.
ולהבין סברת מחלוקתם דבין רש"י ותוס' נראה דהנה מלשון המשנה כיצד עדים נעשים זוממין נשמע דהשאלה היא על הלשון. אך ממה שלא מסיק הלשון הזמה עמנו הייתם נשמע להיפך דהשאלה כיצד הוא על דיו הזמה. ובזה מחולקים רש"י ותוס' דרש"י ז"ל תפיס זה לעיקר דלא יוכל להיות שום הוה אמינא דקאי על לשון הזמה ומשום הכי מפרש דקושית ועוד הוא קושיא אחריתי. והתוס' תפסו להיפך דמן תיבות נעשים זוממין נשמע דקאי על לשון הזמה ומה דלא מסיק המשנה הלשון עמנו הייתם הוא חסורי מחסרא כדרך הש"ס. ומשום הכי למדו דקושית ועוד הוא לחזק קושיא ראשונה כמובן:
בגמרא שם מנא התם קאי וכו' ויש עדים זוממין אחרים שאין מקיימין בהם דין הזמה כל עיקר אלא מלקות ארבעים כיצד וכו'. הנה לפי הנראה עיקר התירוץ הוא דהתנא שואל כיצד הוא אופן הזמה שאין מקיימין בהם דין הזמה כל עיקר כמפורש ברש"י ז"ל ועלה מפרש וכו'. אבל לכאורה אינו מובן כי כשאנו מפרשים כונת התנא דמחפש אופן שלא יקיימו בהם דין הזמה כל עיקר אז ממילא סר קושית הגמ' לעיל ולמה צריכין לומר דתנא התם קאי כמובן. ונראה ליישב דאם נאמר דהתנא אקרא קאי דמקיימין דין הזמה וברצון התנא לחפש אופן שלא יקיימו אז שייך לשאול כיצד אין העדים נעשים זוממין כי עד עכשיו דיבר במי שמקיימין בהם דין הזמה ועכשיו בא לחפש דבר חדש שהוא להיפך. אך עתה דמסנהדרין סליק דשם מיירי שאין מקיימין במקצת דין הזמה ונדבר אז בביהמ"ד שיש עוד זוממין אחרים שאין מקיימין בהם דין הזמה כלל. על זה אין שייך לחזור הדברים עוד הפעם ולשאול כיצד אין העדים וכו'. רק שייך לשאול כיצד הוא האופן הזה שאתה מדבר ממנו מעידין אנו באיש פלוני וכו' וכשתעיין במ"ש רש"י ז"ל וקאמר הכא וכו' ועלה מפרש כיצד תראה דהפירוש הוא כהנ"ל:
ברש"י שם ר"ה שחייב גלות שהרג את הנפש בשוגג. והעולם מתמיהין בזה דמה בא רש"י ז"ל ללמדנו בזה ומי לא ידע דהחיוב גלות הוא על שוגג. ונ"ל ליישב דהנה אנו רואין דברישא זכר בלשונם המעשה שבפנינו נתגרשה אמו והדין נפסק על פיהם שהוא חלל אבל הם בלשונם לא זכרו שהוא חלל. והכא בהסיפא הוא להיפך דזוכרים בלשונם הדין שחייב גלות וצריך שיזכירו רק המעשה ועל פיהם יהא נפסק הדין דגלות. ובפרט דבאמת אינם יכולין להזכיר בלשונם שהוא חייב גלות כקושית התוס' שמא יאמר מזיד הייתי והחיוב הוא רק אם יהא שותק כתירוצם הב' והיאך שייך שיזכירו תיכף בלשונם החיוב גלות. על זה פירש"י ז"ל דגם כאן הפירוש הוא כך דהם אומרים בלשונם רק המעשה דלפי ראות עיניהם הרג בשוגג או כפירוש התוס' שיש רגלים לדבר והדין נפסק על פיהם גלות כגון דשתק או שיש רגלים לדבר כתירוץ הראשון של התוס' כאשר נפרש לקמן בעזהי"ת בהתוס' ד"ה מעידין אנו וכו' שהוא חייב גלות עיי"ש:
בתוס' שם דזה מעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג וב"ח וכו' תימא כיון דאם הוזמו אין נעשין ב"ג וב"ח א"כ גם בשלא הוזמו היאך נעשה על פיהם ב"ג וב"ח וכו' הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות. והנה לכאורה יש לדקדק אפשר דהאמת הוא כך וזה בעצמו בא התנא למדינו דאין בזה דין הזמה וממילא כשלא הוזמו אינם נעשה על פיהם ב"ג וב"ח ואין שום מקום לקושיא זו. ואפשר דקושיתם כך הוא דהנה ידוע בהר"ן ז"ל דאם אין עדותן מתקבלת כשלא הוזמו אז אין שייך בזה מלקות על עדותן אף כשהוזמו. וזהו דמקשים התוס' הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות ולא שייך בזה המלקות על עדותן. אבל לפ"ז יהא קשה להבין תירוצם ז"ל דתירצו דכיון דלוקין הוי שפיר כאשר זמם. הלא זה הי' עיקר קושיתם דלא ילקו. ועוד קשה מה דמסקו התוס' בעדי נערה המאורסה והא מ"מ לוקין. וזה אינו מובן דמי יאמר לנו דלוקין כשהוזמו הא לא נתקבל עדותן כשלא הוזמו כהנ"ל. ועוד יש להבין לפ"מ דתפסו בתירוצם דאף שאין מקיימין בהם כאשר זמם מ"מ לוקין על לא תענה ומשום הכי נחשב אתה יכול להזימה. א"כ למה בכל מקום אתה חושב זאת לאין אתה יכול להזימה הלא בכ"מ ג"כ לוקין על לא תענה אף אם אינם מקיימין בהם דין הזמה. גם אינו מובן למאי צריך התוס' להקשות מנערה המאורסה דוקא הלא בכ"מ כך הוא לפי שיטתם דתפסו דאף שאין מקיימין בהם דין הזמה מ"מ לוקין על הלאו דל"ת. ועוד קשה להבין דברי התוס' בתירוצם הב' דהתם זממו להרוג את הנפש וכו'. ומהיכי תיתי נאמר כך דאפשר דהי' באמת כונתם רק לאוסרה על בעלה ולא להרוג ויכולין לקיים כאשר זמם במלקות:
ואמרתי ליישב דמיד בתירוץ הראשון של התוס' הי' כונתם כך. דבשלמא בעלמא היכא דבאין לחייבו מיתה אינו מקוים כאשר זמם במלקות דלא תענה והוי עדות שאין אי"ל ולא הוי עדות אף בלא הוזמו וממילא אין כאן מלקות אם הוזמו על הלאו דל"ת כי לא נתקבל עדותן בלא הוזמו כהנ"ל. אבל כאן שלא באו רק לעשותו ב"ג שהוא בלאו בעלמא מקוים שפיר כאשר זמם במלקות ואינם משום הלאו דלא תענה רק משום כאשר זמם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה ומתקבל עדותם בלא הוזמו. זאת הי' מיד כונתם בתירוצם הא' וממילא אין שום שייכות מכאן לשום מקום. אך מקשים מנערה המאורסה דהתם לא מקטלה משום דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ויוכל להיות דהאמת הוא כך דלא חשבו להורגה כלל רק לאוסרה באיסור לאו. וממילא יכולין לקיים כאשר זמם במלקות ולא יהיו משום הלאו דל"ת רק משום כאשר זמם והוי ג"כ עדות שאי"ל כמו הכא. ובתירוצם השני מחדשי כך דבשלמא הכא כשהוזמו ומקוים אצלם כאשר זמם במלקות ויצא מזה דכי לא הוזמו מתקבל עדותן לעשות על פיהם ב"ג וב"ח דאינו ג"כ רק לאו והוי שפיר משפט הנדון כשלא הוזמו כמו העדות כשהוזמו. אבל התם אם אתה אומר דהם לא אקטלי משום דלא בעי רק לאוסרה על בעלה ומקוים כאשר זמם במלקות וברצונך לומר דהוי עדות שאתה יכול להזימה ויצא מזה דאם לא הוזמו קטלינן לה והעונש שלה גדול משלהם והאיך אתה יכול לחשוב דבזה מקוים כאשר זמם שיהא נחשב עדות שאי"ל למקטלה כשלא הוזמו ויצא מזה דהיא מקטולה והם לא מקטלו וא"כ ממילא לא הוי יכול להזימה כמובן:
ובאופן אחר יש ליישב דבתירוצם הא' כונתם כך הוא דהנה ידועה דבדין הזמה יש ג' חדושים. א' בעיקר מה שהאמין התורה להזימין כי מאי חזית וכו' כמו"ש בגמרא. ב' דעל המחשבה שזמם חייב כמו על מעשה בידים. ג' כאשר זמם ולא כאשר עשה. והנה ידוע לקמן בגמרא דאף דעונש הזמה מכאשר זמם לא קאי על עדות ב"ג וב"ח. מ"מ חידוש הזמה במה שהאמין התורה להמזימין לחשוב העדות הראשונים לשקרנים ללקות על הלאו דל"ת זהו קאי ג"כ על עדות ב"ג וב"ח. כי אם נאמר דאף החידוש הזה דהזמה ג"כ לא קאי על ב"ג א"כ מהיכא תיתי נאמר שיהי' לוקין על ל"ת דמנא ידעינן דהם השקרנים. וע"כ מוכרחין לומר דרק דין עונש הזמה לא קאי עלייהו אבל החידוש דהזמה קאי עלייהו ג"כ להאמין להמזימין ולחשוב הראשונים לרשעים ללקות מוהיה אם בין הכות הרשע או משום הלאו דלא תענה. ונמצא לפ"ז דכל עיקר המלקות בעדות ב"ג וב"ח נצמח ג"כ מהפסוק כאשר זמם. וזהו כונתם בתירוצם דכאן הגם דהמלקות באין על לאו דלא תענה מ"מ העיקר הוא משום החידוש דכאשר זמם ושפיר מקוים הכאשר זמם בהמלקות. אבל לא כן הוא במקום אחר כי במקום אחר קאי עליהם הדין ועונש דכאשר זמם וצריך להיות שאתה יכול לקיים דין עונש הזמה דכאשר זמם, והקשו התוס' מעדות נערה המאורסה דשם אף שאין בהם עונש דין הזמה מ"מ נחשבים לשקרנים מהחידוש דכאשר דכאשר זמם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה. ועל זה מחדשי בתירוצם השני דהכא המלקות חוץ ממה שהם בחידוש הזמה הם ג"כ בעונש הזמה בגדר שזממו כי האיסור בן גרושה הוא רק בלאו. אבל בנערה המאורסה אף דהמלקות באים באמת מחידוש הזמה אבל אינם בגדר עונש דין הזמה אשר זממו ולא הוי עדות שאי"ל:
ובתירוצם הג' מחדשי דהאמת הוא כך דעדות שאתה יכול להזימה לא נחשב רק אם מקוים בל הדין דכאשר זמם. וכאן שאין מקוים העונש מדין הזמה לא נחשב אתה יכול להזימה רק התירץ כך הוא משום דכל עיקר דצריכין אתה יכול להזימה הוא משום דילפינן מכאשר זמם דהיכא דיכולין לעונשן כשהוזמו הוי עדות כשלא הוזמו והיכא דאין יכול לעונשן כשהוזמו בעונש הזמה לא הוי עדות. וזהו רק בשאר עדות שעליהם כתיב העונש דכאשר זמם. אבל בעדות ב"ג וב"ח לא קאי עליהם העונש דכאשר זמם. בשום צד שבעולם. וממילא לא חיישינין בזה להקפיד באתה יכול להזימה והוי עדות כשלא הוזמו אף דאח"כ אין בזה דין הזמה:
ולהבין היטיב תירוץ הג' י"ל כי אף שאמת הוא דהחידוש הזמה שהאמין התורה להמזימים קאי גם על עדות ב"ג וממילא הפסוק דכאשר זמם קאי במקצת גם עליהם מ"מ כיון דלא קאי בכולה עליהם האיך שייך לומר דהתורה הקפיד בעדות ב"ג דוקא היכא דיכולין אח"כ לקרות בהם כאשר זמם. הא אתה רואה דהתורה לא הקפיד כאן בעיקר קיום כאשר זמם ואף לא קאי עלי' בשום צד. אבל בעלמא דקאי עליהם הפסוק דכאשר זמם מכל וכל יכולין שפיר לומר דהקפיד הכתוב בקבלת העדות שיהי' רק באופן שיוכל להיות אח"כ בהם דין הזמה:
אבל עדיין נשאר לנו להבין למה הקשו התוס' על ב"ג ולא על עדי גלות. וגם תירוץ השני' של התוס' לא שייך רק בעידי ב"ג ולא על עדי גלות. ואפשר לומר דהנה בבן גרושה הטעם שאין מקיימין בהם באשר זמם משום שאין יכול להיות העונש בגדר שזמם. אבל אם הי' יכול להיות בגדר שזמם אז בודאי הי' עונשן אותן והחסרון הוא דבעינן כאשר זמם וליכא ועל זה שייך לומר החסרון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כי במקום קבלת העדות כתיב כאשר זמם והוי עדות רק במקום שיכולין לקרות אח"כ כאשר זמם ועדות כזה שאינו יכול לקרות אח"כ כאשר זמם אינו עדות. אבל בעדי גלות יכולין לקרות אח"כ כאשר זמם רק החסרון הוא מצד אחר דכתיב הוא ינוס ולא זוממין. זהו אינו בגדר אין אתה יכול להזימה ודו"ק:
בתוס' ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. וא"ת האיך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי וכו'. והנה נראה מלשונם דאין נמצא שום אופן שיחייבו אותו גלות. אבל מאוד תמוה לי לכאורה דהן אמת הוא דאם הוא טוען כנגדם לא הרגתיו יכול הוא לתרץ דכונתו הוא שלא הרג שוגג אלא מזיד. ואף אם הוא לא יתרץ בעצמו אז אנו מתרצים את דבריו דלא הרג שוגג אלא מזיד. אבל אם הוא שותק אז ודאי נחשב כהודאה לחייבו גלות כהתירוץ השני של התוס' וצריכין להבין כונת קושיתם בזה. וכן צריכין להבין מאי דמקשה המהרש"א ז"ל דהא אין אדם משים עצמו רשע. ואם יתרץ דכונתו הי' לא הרגתי שוגג אלא מזיד אינו נאמן. וממילא אם הוא בעצמו לא יתרץ אז גם אנו אפי' ביודעין אין יכולם לתרץ דבריו שלא הרג שוגג אלא מזיד ולעשות אותו לרשע. וכן צריכין להבין תירוצם ז"ל שתירצו דראו רגלים לדבר ואיכא למימר דלא נתכוין עיי"ש. אבל קשה וכי בכח זה של רגלים לדבר שיכולין לומר שהרג בשוגג יועיל נגד מה שהוא יתרץ בבירור גמור שלא הי' שוגג אלא מזיד. ואפי' אם הוא בעצמו לא יתרץ דבריו ג"כ אין סברא לחייבו בכח רגלים לדבר לפי שאנו יכולין לתרץ כונתו שיהא פטור וא"כ במה מתורץ עדיין קושית התוס'.
ונראה לענ"ד לתרץ ולומר דכונת התוס' כך הוא. דבאמת מה שהוא יטעון דלא הרג שוגג אלא מזיד בודאי דאינו נאמן כקושית המהרש"א ז"ל. רק קושיתם כך הם דהיאך הם נחשבין לעדות לחייבו גלות הא אם הוא יטעון כנגדם שלא הרג שוגג אלא מזיד הם אינם יכולין להכחישו. הן אמת שהוא אינו נאמן בדבריו אם יתרץ עצמו אבל מ"מ שאיזה כח הם באין להעיד לחייבו. וקושיא זו לאו דוקא אם הוא מתרץ את דבריו. רק מקשה על כל אופנים דהיאך יכולים לחייבו בדבר שהם עצמם אינם יודעין להכחישו אם יטעון כנגדם. והשתא לפ"ז מתורץ שפיר קושית המהרש"א ז"ל כי אין כונת התוס' שהוא נאמן בטענה זו. רק כהנ"ל דהיאך הם נחשבין לעדות שיוכלו לחייבו גלות ועל זה מתרצו דהם באין בכח רגלים לדבר שראו שנשמט הברזל מקתו דלפי דעתם בודאי הי' שוגג. וגם הוא אינו נאמן בזה להכחישם שהי' מזיד כי אין אדם משים עצמו רשע ובכח זה הם באין כי עדותם נשאר בלא הכחשה. ושוב הקשו ממה דשונא אינו גולה ותירצו דשם גבי שונא מוכח טפי דבמזיד הכהו ויש רגלים לדבר להיפך כמובן:
באו"ד שם. ועוד י"ל כגון דשתק ובודאי אם אמר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד הי' יכול לתרץ דבריו וכו' עיי"ש. והנה תירוץ זה אינו מובן כלל לפי קושית המהרש"א ז"ל הנ"ל אכן לפי הנ"ל ניחא די"ל דכונת התוס' כך הוא דבאמת הוא אינו נאמן בזה רק עכ"פ עושה זאת לבטל עדותן כיון דלפי התירוץ הזה מיירי באין רגלים לדבר והוא ג"כ אומר שלא הי' שוגג ממילא הוסר עדותם כמו"ש לעיל דבאמת גרוע עדותם לחייב במה שהם בעצמם אינם יודעים בבירור להכחישו. רק באופן שבאין ברגלים לדבר שהי' שוגג והוא ג"כ אינו נאמן לומר מזיד הייתי. אבל הכא מיירי באין רגלים לדבר כהנ"ל. וזהו כונתם דודאי אם אמר לא הרגתיו יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד והורע עדותם. אך הכא מיירי דשתק והוי כהודאה ולפ"ז נתחדש לנו עתה דבר חדש דאף שאין להם עדות ברורה ואם הוא יכחישם אף דלא יהא נאמן אעפ"כ יבטל עדותם, מ"מ אם שתק מחייבין לו בעדותם ונתחזק עדותם מחמת שתיקתו ונחשב לעדות גמורה. וזהו דבר חדש כי לפי השכל הפשוט צריך להיות שידעו העדים מעצמם בבירור להכחיש את הנידון אם יעמוד כנגדם אבל לא שיתחזק עדותם משום שתיקתו אמנם אחר העיון נראה לומר כונת התוס' באופן אחר כפי מה שפירשתי לעיל בפירש"י ז"ל במתניתין. מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות ופירש"י ז"ל שהרג את הנפש בשוגג. ואמרנו דהי' קשה לו לשון המשנה דמשמע דהעדות אומרים בלשון זה לפני ב"ד והיאך יכולים לומר כן הלא אפשר דהוא יתרץ דבריו ויאמר דהרג במזיד ולא יתחייב כלל גלות. ומשו"ה פירש"י דזהו רק לשון המשנה והם רק אומרים דלפי ראות עיניהם הרג נפש בשוגג רק המשנה תפס הלשון מה שמגיע להנידון ע"פ דבריהם עיי"ש באורך. וזהו י"ל ג"כ בכונת התוס' דהכא והכי מקשים על המשנה דהיאך יכולים הם לומר בודאי שחייב גלות וכהנ"ל. ותירצו שיש להם רגלים לדבר ושוב הקשו משונא ותירצו בתירוץ הראשון דגם כשיש רגלים לדבר ג"כ יש חילוק בין אוהב לשונא. ועוד תירצו דשם מיירי בלא רגלים לדבר ומה דמחלק שם בין אוהב לשונא הוא באופן דשתק ואין כונתם כאן דמיירי בלא רגלים לדבר רק דשם מיירי בלא רגל"ד והחילוק הוא באופן דשתק אבל במתני' דכאן ע"כ מיירי דבאים ברגלים לדבר לחייבו גלות. וזהו החילוק בין התירוץ הראשון להשני היינו דבאמת הכא אין שום נ"מ בין התירוצים רק עיקר הנ"מ הוא שם דמחלק בין אוהב לשונא אז להתירוץ הראשון מיירי שם ג"כ ביש רגלים לדבר ולהתירוץ השני מיירי שם בלא רגלים לדבר ודו"ק:
בגמרא שם בר פדא אומר ק"ו מה המחלל אינו מתחלל וכו' מתקיף לה רבינא וכו' והנה באמת צריכין להבין כונת בר פדא בהק"ו שלו וכי לא ידע הדרש דכאשר זמם ולא כאשר עשה דזה מורה להיפך מסברת הק"ו כי הדין דהזמה כולו חידוש הוא ואין שייך לומר בו שום ק"ו. ונראה לענ"ד לפרש דהנה כבר דברנו מזה דבדין הזמה יש ג' חדושים. א' מה שהאמין התורה להמזימים יותר מן הראשונים. ב' מה דמחויב על הזמה כמו שעשה מעשה בידים כמו"ש לקמן אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין כמו העושה מעשה והורג בידים. ג' הדרש דדרשינן דכאשר זמם ולא כאשר עשה דהיינו אם נהרג הנידון בב"ד קודם ההזמה ואח"כ הוזמו אינם נהרגין. והשתא יובין דברי בר פדא כי החידוש השני הנ"ל שייך רק בדבר שאם הי' עושה בידים כמו רציחה או הפסד ממון הי' מתחייב אז מחדש לנו התורה דבזה חייב על המחשבה שזמם לעשות כמו שעשה בידים. אבל לחדש חידוש גדול כ"כ שיהא חייב על המחשבה יותר ממעשה בידים דהיינו בחילול שכהן נשא גרושה שהוא מחלל את בניו במעשה והוא אינו מתחלל וכשזמם לעשות חלל בלא מעשה ולא חילל יהא מתחלל זהו אין יכול להיות אף בגדר חידוש. ונמצא דכונת בר פדא מה המחלל אינו כמו מה הסוקל דאומר רבינא דשם מיירי דנסקל ע"י ב"ד ולא על ידיהם. וכאן הפירוש דהמחלל עשה בעצמו כהנ"ל. ואף דיש חידוש בדין הזמה שחייב על הזמה כמו על המעשה. מ"מ היכא שאם עושה בידים פטור אז שיהא חייב על זממו בודאי אינו אף בגדר חידוש. אבל ברציחה או בהפסד ממון מחדש לנו שפיר התורה שחייב על זממו כמו על מעשה בידים. ואף שהתורה אמרה כאשר זמם ולא כאשר עשה זהו גזירת הכתוב דכל זמן שלא נהרג בב"ד חייב על זממו כמו על מעשה בידים. אבל אחר שנהרג הנידון בב"ד הם פטורים מגזירת הכתוב. אכן הכא בחילול אין שום הוה אמינא להטיל עליו שום חיוב על זממו אף בגדר חידוש וממילא אין שום דמיון ק"ו דבר פדא להק"ו דרבינא בשום צד:
אולם השתא צריכין להבין קושית רבינא דמה מקשה על בר פדא והאיך מדמה זה לעדות רציחה כמובן. אמנם לפי שיטת התוס' בפירושם ניחא מאוד דגבי רציחה ג"כ נידון הק"ו זה כמו בחילול כי ההורג לאיש בשריפה הוא בסייף והזוממים יהי' בשריפה. אכן לשיטת רש"י ז"ל בפירושו בדברי רבינא קשה להבין כנ"ל. ואפשר לומר דרבינא מקשה לו דאתה רוצה לילך בהזמה מצד סברא דהזומם אין צריך להיות גרוע מהבעל המעשה. הא אנו רואין דבכאן הדבר בגזה"כ ולא מצד סברא כי איך מסתבר לומר דכל זמן שלא נהרג הנדון בב"ד יחייבו התורה על זממו כמו על מעשה בידים ואחר שנהרג בב"ד על ידו לא יתחייב הרוצח עצמו וזהו ג"כ נגד הסברא. ואנו רואין בפירוש דבכאן בטל הסברא. ויש לומר ג"כ בחילול דאף שהמחלל עצמו פטור מ"מ חייב על זממו מגזה"כ. ואין כונתו דבכל הזוממין יש הק"ו עצמו כמו בחילול כי באמת אין שום דמיון. רק כונת רבינא דאף בזוממים אחרים הוא נגד הסברא והוא רק חידוש בגזה"כ וכמו כן יוכל להיות בחילול הדין הזמה ביותר חידוש.
ובזה יובן כונת רש"י ז"ל בפירושו מה המחלל כהן שנשה גרושה וכו'. ולמה לא מפרש כמו אצל רבינא ומה הסוקל וכו' אמנם לפי הנ"ל מוכרחין לפרש כן דזה הק"ו אין שום דמיון להק"ו דרבינא. ובזה יהא מובן גם דברי התוס' ד"ה ומה הסוקל וכו' דהם לכאורה סתומין הן בקושיא הראשונה והן בהשניה דרוצים לחלק בין זוממים אחרים לעידי חלל ולכאורה אינו מובן דהא להנראה כונת בר פדא הוא דבלאו הק"ו אז עדי חילול ג"כ בכלל שאר דיני הזמה רק משום הק"ו יצא מכלל דיני הזמה ועל זה נוקשה לו רבינא דהא יש חידוש בכל הזוממין דבהם יש ג"כ ק"ו זה. ורק דהדין הוא בתורת חידוש ומה חזית להוציא עדי חילול מהכלל ולפ"ד אין שום מקום לקושית התוס' אבל להנ"ל ניחא דדברי בר פדא הם בטוב טעם לחלק משאר דיני הזמה דדי במה שחידשה התורה דעדים זוממין נחשבים כמו מעשה בידים להתחייב אבל להתחייב על הזמה יותר מן מעשה בידים אינו מן הראוי להיות אפ' בגדר חידוש. אף דבכל הזמה הוא נגד הסברא מצד אחר מ"מ עדי חילול רחוק מזה הרבה כנ"ל. ועכשיו יהא מובן שפיר קושית התוס' על רבינא לשיטת רש"י ז"ל דהא שם הק"ו הוא מהזמה גופה דגלי לנו הקרא בפירוש להיפך ומה לנו לעשות. אבל בעדי חילול הק"ו הוא ממקום אחר דאף אם הם עצמם עשו בידים אינו מתחלל מהיכי תיתי נימא לחדש כ"כ הא לא גלי קרא בשום מקום שיהא בזה ג"כ החידוש. ועוד הקשו דשם ודאי מוכרחין לבטל הק"ו דא"כ בטלת תורת עדים זוממין בכ"מ. אבל לענין עדי חילול אף אם נאמר שם הק"ו השייך שם עדיין לא בטלת תורת עדים זוממין במקום אחר כי הק"ו של חילול לא שייך במקום אחר דבכל מקום חייב על המעשה שלו. ועל זה פירש ר"ת דהק"ו דרבינא הוא ג"כ כמו הק"ו דחילול וכונת מה הסוקל הוא כמו מה המחלל דבר פדא ודו"ק:
אולם עדיין נשאר לנו לבאר ולהבין למאי בא בר פדא להוסיף הק"ו ומה חסר לנו הדרש דריב"ל מלו ולא לזרעו. ונראה ליישב דהנה מקודם צריכין להבין דברי ריב"ל במאי דאמר כתיב לו ולא לזרעו. נמצא דזהו דוקא אחר דכתיב לו למעט זרעו אבל בלאו הכי הוי אמרינן לפסול גם זרעו מכאשר זמם ויהי' חמור הזוממים מן העושה בידים. כי ההורג איש עם בניו הוא עצמו נהרג ולא בניו וכשזמם להרוג אחד עם בניו אז הוא נהרג עם בניו יחד כאשר זמם לעשות לאחיו. רק משום דכתיב ועשיתם לו נמעט בניו ולפ"ז יש להבין מה נעשה עתה במה דכתיב כאשר זמם. לכך למד ריב"ל דפירוש כאשר זמם פשוט הוא שצריכין לעשות לו כאשר זמם לעשות לאחיו מדה במדה אף אם יהא חמור מהעושה בידים. וממילא אין יכולים לומר דהכאשר זמם קאי גם על עדי ב"ג כי הם זממו גם על בניו והם אין יכולים לפסול את בניהם דרחמנא מיעט לו ולא לזרעו. ונמצא לפ"ז דפירוש כאשר זמם לעשות עומד על מקומו גם בלא תיבת לו דאנו צריכים לעשות לו מדה במדה כאשר זמם לעשות לאחיו עם בניו יותר מעושה בידים שאין החיוב רק עליו בלבד. ועדי חילול זממו עליו ועל בניו ובניהם אין אנו יכולין לפסול משום המועט לו ולא לזרעו ולא יהי' כאשר זמם לעשות. ומשום הכי אמר ריב"ל דלא קאי על זה הפסוק דכאשר זמם. אבל בר פדא תפס להיפך דאחר דכתיב המועט לו ולא לזרעו אנו למדין דהפירוש דכאשר זמם בא להורות דעל זממו חייב כמו על מעשה בידים שעושה לחבירו החיוב רק עליו ולא על בניו כן הוא על זממו. והחידוש הוא שחייב על זממו כמו על מעשה בידים ועתה יכולים לומר דקאי הכאשר זמם גם על עדי חילול. ועל זה צריך לדרוש הק"ו דלא קאי הפסוק עלייהו כי לפי סברתו החידוש דכאשר זמם בא להורות דעל זממו ג"כ חייב כמו על מעשה אבל לא יותר. וממילא יש כאן הק"ו דמה המחלל וכו'. אבל לפי סברת ריב"ל דתפס דפירוש כאשר זמם בא להורות לעשות לו מדה במדה אף שיהא חמור מעונש העושה בידים ממילא הוסר הק"ו וזהו הסברות החלוקות בין ריב"ל ובין בר פדא איך ללמוד פירוש דכאשר זמם אחר שיש מיעוט דלו ולא לזרעו ולפ"ז קושית רבינא כך הוא דאינו בא להקשות כיון דדרשית ק"ו זה בטלת וכו', זה אינו דהא כבר אמרינן לעיל דאין שום דמיון זה לזה עיי"ש ובפרט כקושית התוס'. אך כוונתו הוא א"כ כשאתה אומר דפירוש כאשר זמם בא להורות לחייב על זממו כמו על מעשה אבל לא יותר כהנ"ל הלא אנו רואין בפירוש דפירוש כאשר זמם הוא כסברת ריב"ל. והשתא מתורץ קושית התוס' על רש"י ז"ל. ודו"ק בכל זה:
בתוס' ד"ה זוממי בת כהן ובועלה וכו'. הקשה ל"ל דרשה דלאחיו ולא לאחותו ת"ל מהיא כמו דנפקא לן במס' סנהדרין וכו'. ותירצו הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה לא יבוא מיעוטא דהיא אל בבועלה. ושוב מקשו כיון דכתיב אחיו למאי איצטריך שם למעוטי זוממין מהיא. ותירצו דאי מאחיו ה"א ה"מ כשהבועל הי' נידון קרינן ביה לאחיו וכו' קמ"ל היא ולא זוממין למעוטי זוממין בכל ענין אף שהנידון הוא קטן ולא הי' נידון ע"פ עדותן עיי"ש. ולכאורה יש לדקדק דמהיכי תיתי נאמר כך ואמאי לא אמרינן באמת דהדרש דלאחיו בא למעוטי רק באופן שהי' נידון והדרש דהיא אינו מיותר ובא להורות הוא ולא בועלה. ונראה לתרץ דהנה באמת מתיבת היא נשמ למעט הכל בין בועלה ובין הזוממין דכן הוא משמעות תיבת "היא" רק בתירץ הראשון כתבו התוס' דהסברא נותנת שלא למעט משום דזוממיה באו לחייבה שריפה צריכין לקיים בהם כאשר זמם ותיבת היא כי אם אינה מיותר דצריכה למעט היא ולא בועלה וצריכין לילך בסברא פשוטה. וזהו דוקא אם לא הי' הדרש מלאחיו אבל כשגילה לנו התורה הדרש מלאחיו ולא לאחותה אז ממילא נדחה הסברא פשוטה הנ"ל וצריכין לומר עתה בפשיטות כפי משמעות תיבת "היא" דממעטת הכל גם זוממיה ואינם חייבים שריפה אלא חנק. וע"כ אף שהבועל לא הי' נידון ואין מקיימין בהם כלל כאשר זמם מ"מ חשבינן כאלו הי' נידון דהוי בחנק עיי"ש במהרש"ל ז"ל. וכן יש להבין מ"ש התוס' דמתחלה הי' ר"י מסופק בהאי מילתא ושוב פשטה מפרק נגמר הדין. וצריכין להבין אמאי לא פשטה ממה דדרשינן היא ולא זוממיה וע"כ קאי אף היכא דליכא דין מיתה בבועל כמו"ש לעיל ועי' במהרש"ל:
בתוס' שם ד"ה בעינן כאשר זמם וליכא. קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפוסלו א"כ נפסול עיי"ש. והקשה המהרש"א ז"א אימא דקושטא הכי היא דאיפסל ונשאר בקושיא עיי"ש. ולענ"ד נראה דהנה צריכין להבין למה לא הקשו התוס' זאת על בר פדא דהק"ו שלי לא שייך כאן בעדי מצרי. וע"כ מוכרחין לומר דיהא שייך הק"ו באופן זה אם ישראל ישא מצרית דפוסל את בניו והוא לא נפסל. כי לשיטת ר"י ביבמות אף מצרי שני אינו פוסל את אשתו מכש"כ מצרית בודאי אינה פוסלת את בעלה הישראל. הבא לפסול ולא פסול אינו דין שלא יפסול. ונמצא דלשיטת בר פדא אינו מקוים בזה דין הזמה כמו בעדי חילול משום הק"ו. וזהו קושית התוס' דלפי שיטת ריב"ל נראה דבזה מקיימין דין הזמה ויש חילוק גדול ביניהם בדין עדי מצרי. ובגמ' משמע דאין שום חילוק ביניהם רק דזה למד מכאשר זמם וזה למד מהק"ו כמו"ש לעיל. אבל לענין דינא אין חילוק ביניהם. וכן משמע הלשון אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. ולפי הנ"ל יש חילוק ונ"מ גדולה ביניהם בדין עדי מצרי שני. וטל זה משני התו' דגם לריב"ל אין בזה דין הזמה וק"ל:
שם באו"ד וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת וכו'. והקשה הגאון רעק"א ז"ל לשיטת ר"י ביבמות דס"ח דמצרי שני אינו פוסל את אשתו עדיין קשה עיי"ש. ונ"ל לתרץ דהנה בחדושי הרד"ל ז"ל מקשה על קושית התוס' ממצרי שני הלא אכתי איכא למעוטי מלו ולא לאביו. ותירץ דקושית התוס' הוא כגון שהי' מוחזק אביו למצרי שני וא"כ הוא שלישי וכשר ובאו הם ואמרו שאביו מצרי ראשון והוא שני וא"כ לענין אביו לא נ"מ מידי דב"כ וב"כ הוא פסול ובניו ב"כ וב"כ כשרים עיי"ש. ולפ"ז מתורץ שפיר קושית רעק"א ז"ל הנ"ל דאין כונת התוס' על אשת בנו שעשוהו למצרי שני. רק כוונתם דאמת הוא דלענין אביו אין שום נ"מ אבל מ"מ יש נ"מ נגד אשתו כשהוא באמת מצרי שני אינו פוסל את אשתו לשיטת ר"י ביבמות. וכשהם אמרו על אביו שהוא מצרי ראשון ופסל את אשתו וכתיב ועשיתם לו ולא לאשתו והוא זמם לפסול את אשת אביו. ואף שבלשון התוס' משמע דקאי על אשת בנו שאמרו עליו שהוא מצרי שני דלא כשיטת ר"י. מ"מ עכ"פ מתורץ ג"כ לשיטת ר"י ביבמות ודו"ק:
דף ב:
בגמרא ותיפוק ליה מלא תענה. הנה לכאורה יש לדקדק דכאשר אמר לעיל דכאשר זמם לא קאי על ב"ג בשום צד שבעולם א"כ מהיכי תיתי נימא דילקה מלא תענה כי מאי חזית דנאמן לזו כמובן כיון דזהו חידוש דילפינן מכאשר זמם וכשלא קאי כלל עלייהו א"כ מהיכ"ת נימא דילקו מל"ת. אכן לפ"מ שאמרנו לעיל ניחא שפיר דאם נאמר כך א"כ אף עתה דכתיב והי' אם בן הכות וכו' ג"כ אין מקום לקרותם רשעים ללקות כי מאן לימא לן שהם הרשעים. וע"כ מוכרחין לומר דאף שאינם בכלל דין הזמה מ"מ הם בכלל חידוש הזמה שהם הרשעים וכהנ"ל ושפיר מקשה הגמרא וק"ל:
בגמרא שם ואין משלמין את הכופר קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. ופירש"י ז"ל שלא הרג שורם את אדם. ויש לדקדק היאך שיהי' הלא היו מחייבין אותו בעדותן לשלם וצריכים לשלם לו כאשר זמם. וראיתי להרש"ש שהביא בשם הריטב"א ז"ל דכיון דכופרא כפרה אין ממשכנין אותו ומאליו לא הי' נותן כיון שיודע שהוא שקר ומשום הכי אין משלמים את הכופר עכ"ל. אבל עדיין אינו מובן מה שייך הלשון והני לאו בני כפרה נינהו שיהא טעם לזה שאין משלמין לו את הכופר הא באמת לא הרג שורו של נידון שום אדם רק הם זממו לחייבו בחנם ומן הדין הי' ראוי לקיים כאשר זמם שהם ישלמו לו מה שרצו לחייבו רק ע"כ העיקר הטעם כמ"ש הריטב"א ז"ל כאשר כופרא כפרה הוא אין ממשכנין אותו ומאליו לא הי' נותן כיון דיודע שהוא שקר א"כ זהו עיקר הטעם ול"ל להגמ' לומר והני לאו בני כפרה נינהו. וחוץ מזה כאשר עיקר הטעם הוא משום דאין ממשכנין על הכפרה א"כ מאי נ"מ דאף אם הם בני כפרה ג"כ אין לכופם לשלם ול"ל להגמ' לומר כהנ"ל.
ונראה ליישב דהנה צריכין להבין כאשר באמת אין ממשכנין על הכופר להכריחו לשלם אפי' למי שבאמת הרג שורו את אדם. א"כ למה חשב זה בין הד' דברים של עדים זוממין. רק מוכרחין לומר דזה האיש שהרג שורו את האדם אף שאין יכולין להכריחו לשלם מ"מ מונח עליו בב"ד דין תשלומי כופר. וכשהם באו להעיד עליו אף שאין בעדותם הפסד ממון לשלם אעפ"כ הניחו עליו בב"ד חיוב כפרה. וכשהוזמו הי' בדין לדונם כאשר זמם שיפסקו הב"ד עליהם ג"כ חיוב כפרה באותו אופן עצמו של הנידון. ועל זה מסיק הגמ' הטעם והני לאו בני כפרה נינהו שלא הרג שורם אדם והאיך שייך לפסוק עליהם דין כפרה מדיני שמים הלא על הנידון עצמו לא הניחו עליו ג"כ כפרה מדיני שמים כי בשמים הכל גלוי. ועתה יהי' הפירוש בברייתא ואין משלמין את הכופר דלא די שאין משלמין אלא אף דין תשלומי כפרה בב"ד ג"כ אין עליהם. ועל זה מסיק הגמ' הטעם קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. כי הטעם דכופרא כפרה הוא רק טעם שאין לכופם לשלם. ומלשון הברייתא מוכרח שאף אין עליהם דין תשלומין בב"ד. ומוכרח לסיים משום והני וכו' כמובן:
בגמרא שם מ"ט דאר"ק קסבר קנסא הוא וכו' אמר רבה תדע וכו' אמר ר"נ תדע וכו'. והנה לפי הנראה מובן דחולקין עליו רבנן וסברי דממונא הוא לא קנס וכן מפורש לקמן בגמ' דר"י לא ס"ל כרע"ק. ולכאורה יש להבין איך יהי' זאת מצד הדין א' מן התדע דאמרו רבה ור"נ. וב' הא אנו רואין בפירוש דזהו מצד חידוש דנהרגין על שזממו ולא על כאשר עשו על פיהם וזהו נגד השכל והיאך אנו יכולים לומר דדין הזמה הוא ממון מצד הדין. ואפשר לומר דרע"ק סובר דמה דחייבה תורה על הזמה הוא משום דזומם חשיב כעושה בידים. וזהו מצד חידוש כמו"ש תדע וכו' ומ"מ חייב דוקא על הזמה ולא כאשר עשה וע"כ הוא רק קנס. ורבנן סברי דמה דחייבה תורה על הזמה הוא משום רודף כי אנו רואין דרודף את חבירו לחייבו והדין הוא שניתן להצילו בנפשו של הרודף שלא לרדוף עוד ומשום הכי הוא דוקא בזמם ועדיין לא נהרג הנידון אז מחייבים אותם מצד רודף להציל נפשו של נרדף. אבל כשכבר נהרג אין שייך ניתן להצילו. אך זהו שייך דוקא בעדות רציחה אבל בעדות ממון אין שייך לומר כן. וע"כ מוכח מעדי ממון דגם שם אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה דהוא רק קנס בדרך חידוש. ובזה נבין מה דרבה אמר תדע מעדי רציחה וממון אבל ר"נ לא אמר רק מממון. ולהנ"ל ניחא כי מעדי רציחה נוכל לומר שהוא מצד הדין והעיקר תדע רק מעידי ממון דשם מוכרחין לומר שהוא קנם.
אבל עדיין צריכים להבין לשיטת רבנן דהניחא בעדי הריגה נוכל שפיר לומר כהנ"ל אבל בעדי ממון ע"כ מוכרחין לומר דהוא קנס. דאם נאמר שהוא ממון שנחשב זומם כמו עושה בידים א"כ מה נגרע אם כבר נעשה על ידיהם ולמה אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה. ואפשר לומר דאמת לשיטת רבנן אין חילוק בממון בין כאשר זמם לכאשר כבר היינו נעשה על פיהם. וממילא אין לומר שום תדע אפי' מעדי ממון. ולשיטת רע"ק בין בעידי רציחה ובין בעדי ממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ורבה ור"נ אומרים לשיטת רע"ק. ורבה אמר התדע משניהם כי לשיטת רע"ק נשמע משניהם. ור"נ אומר דעיקר הוכחה הוא מעדי ממון כהנ"ל אלא דזהו רק לרע"ק אבל לרבנן אין כאן שום הוכחה כהנ"ל.
ובזה יובן מה שבדברי רבה נזכר הלשון שהרי לא עשו מעשה. והוא רק הוכחה שהזומם נחשב כעושה בידים אבל החידוש דכאשר זמם ולא כאשר עשה אין הוכחה מעדי רציחה בהנ"ל. אבל ר"נ שאומר התדע רק מממון אומר התדע מזה שהחיוב הוא כאשר זמם ולא כ"ע ודו"ק:
והשתא צדקו דברי התוס' במה שאמרו דבממון אין חילוק בין כאשר זמם ובין כשכבר שילם בב"ד ע"פ עיי"ש. ולכאורה הוא נגד גמ' מפורשת דכאן. אך לפי הנ"ל דזהו לשיטת רע"ק אבל לשיטת רבנן הוא רק בעדי רציחה אבל לא בעדי ממון דשם אין חילוק בהנ"ל. אכן לפ"ז אינו מובן אצלי קושית הגמ' היינו דרבה הלא לפי הנ"ל יש חילוק בין דברי רבה לדר"נ כהנ"ל. וי"ל עפמ"ש רש"י ז"ל בדברי רבה שהרי לא הרגו אדם ולא נהרג אדם על פיהם. עכ"ל. זכר בלשונו השני הוכחות הללו ועל זה מקשה בגמ' דרבה דרבה זכר ג"כ זאת בלשונו והיאך שייך לומר אמר ר"נ דמשמע דבא לומר דבר חדש. רק אימא וכן אמר ר"נ, רק החילוק הוא דהוא זכר רק התדע מעדי ממון דעיקר ההוכחה הוא מזה וכהנ"ל ודו"ק:
דף ג.
בתוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי. ושוב הוזם וכו'. עיי"ש במהרש"א ז"ל שהביא מסקנת הקושיא כל כמינה וכו'. וצריכים להבין כונתו בזה. ונראה לפרש דלפי דברי התוס' מחדש לנו רב דבזה ג"כ יש דין הזמה דהוא אומר בעצמו שביקש להפסיד את חבירו בעדותו אף דהזמה מצד העדים שהזימו אותו אינו כלום כי צריך שיזומו את שניהם מ"מ החיוב מצד עצמו שאומר שזמם להפסיד ממון חבירו וצריך לשלם חלקו ומאי הקשה כל כמינה כיון שהגיד וכו' הלא עתה בודאי הפסיד את חבירו בעדותו דחבירו מחויב לשלם ומחויב מטעם גורם ומה הקשה הגמ'. על זה מסיק המהרש"א ז"ל דכונת הקושיא הוא דאמת דהוא חייב מטעם גורם אבל מצד דין הזמה אינו חייב דהא הוי כאשר עשה דהזמה מצד העדים לא נחשב הזמה והביטל ג"כ לא מהני ומוכרח לשלם ורב אומר דהדין הוא לשלם מצד הזמה. זהו ביאור המהרש"א ז"ל בכונת התוס' מה שאמרו ושוב הוזם. היינו זה האומר עכשיו עדות שקר העדתי ואח"כ שוב הוזם על דבריו ואף דהזמה אינה כלום מ"מ חייב מחמת עצמו כהנ"ל. ועל זה מסקי התוס' ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם ממון בדין הזמה אלא בעמנו הייתם. לכך מפרשי התוס' דשוב הוזמו שניהם והחיוב הוא על השני עיי"ש. ועי' במהר"ם ז"ל שם שכתב ויש לדקדק דלמה נקט רב במילתי' הזמה הא החיוב אינו מצד הזמה וי"ל דלרבותא נקטיה ג י"ש. והוא פליאה לכאורה דאינו יודע מה מתוקן עתה בתירוצו עיי"ש וצע"ג:
בתוס' שם ד"ה כיצד שמין עיי"ש. והנה באמת תוכן פירוש התוס' הוא כפירש"י. רק דבשאלת כיצד שמין פירש"י ז"ל דקאי על אומדין דמתניתין אם קאי על זכותו או על זכותה עיי"ש, ותוס' מפרשי דהשאלה דכיצד שמין קאי על השני זכותים שיש לבעל במה שהיא תחתיו בשני דרכים או למכור את זכותו וליקח חמשים זוז או שיקנה זכותה בארבעים זוז ויעלה זכותו ששים זוז והם בעדותם הפסידו אותו זאת ועל זה שואל איזה זכות ישלמו עיי"ש בתוס'. אכן בעיקר הדין עולים שניהם בקנה אחד וק"ל:
בתוס' שם מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו וכו' ועוד י"ל שאומרת גרשתני ואע"ג דהאשה שאומרת גרשתני נאמנת וכו' ה"מ היכא דליכא עדים וכו' עיי"ש. והנה נראה דמה דמקשו התוס' ואע"ג וכו' כונתם כיון דהיא בעצמה נאמנת נמצם שהם לא היה מחייבין אותו כלום בעדותם ולא נגמר הדין על ידיהם רק ע"י עצמה. ועל זה מתרצי דהיכי דאיכא עדים לא מהמנא. אבל לכאורה עדיין אינו מתורץ קושיתם דהא בלא הם היא מהמנא בעצמה והי' ג"כ מחויב לשלם. וי"ל דכונתם הוא דמה שהיא אומרת הוא רק מחמת העדים ואם לא הי' העדים לא היתה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני:
אכן עיקר קושיתם אינו מובן לכאורה דסברי שהיא ג"כ מכחשה לומר לא גרשתני א"כ היאך נגמר הדין ע"י לשלם הכתובה כיון שהיא בעצמה מודית ואומרת שהוא אינו מחייב לה וכשלא נגמר הדין על ידה לא שייך דין הזמה לשלם. אך י"ל דאף שאומרת לא גרשתני מ"מ נגמר הדין ע"י לשלם הכתובה שמה שהיא אומרת לא גרשתני אפשר דברצונה יותר לשאר כסות וכשהוא אומר לא גרשתני אנו רואין שרצונו יותר בזכות הכתובה. וכשהוזמו צריכים לשלם לו ההפסד שנחשב אצלו לפי דעתו. דאף שלפי עדותם הוא אינו צריך ליתן שאר כסות מ"מ צריכין לשלם לו הפסד זכות שיש לו בכתובה כי אנו רואין שרצונו יותר בזכות הכתובה ונחשב אצלו להפסד. ועל זה הקשה התוס' אמאי לא ישלמו להאשה מה שנחשב אצלה להפסד דאנו רואין שחפיצה יותר בשאר כסות במה שטוענת לא גרשתני. ותירצו דמיירי דמעשה ידי' שווין כשאר כסות ואין שום הפסד אצלה בעדותן רק לו הוא ההפסד כמובן:
ברש"י שם ד"ה אומדין וכו' עיי"ש. והנה רש"י ז"ל מפרש כפי משמעות לשון המתניתין דאומדין זכות ספיקה וממילא הפירוש הוא דאותו לא ישלמו וכל השאר ישלמו. וא"כ צריך להבין מה שמסיק רש"י ז"ל בלשונו בגמ' מפרש מאי קא מחייב להו תנא וקשה דאם הפירוש של אומדין הוא על זכות ספיקה הלא אנו יודעין דקא מחייב להו התנא המותר של זכות ספיקה. ועיקר שאלת הגמ' הוא על תיבת אומדין אם קאי על זכות פסיקו ואותו ישלמו או קאי על זכות ספיקה ואותה לא ישלמו. וכאשר רש"י מפרש תיכף במתני' הפירוש דאומדין על זכות ספיקה א"כ שוב לא שייך לומר ובגמרא מפרש מאי קא מחייב תנא. וזהו הי' שייך לומר תיכף בתחלת הדבור על תיבת אומדין כמובן. ואפשר לומר דזהו לפי הפירוש וכך שמעתי שמביא רש"י ז"ל אח"כ עיי"ש. דלפי פירוש זה אין בזה שום שאלה רק קאי על זכות ספיקה ואותו ישלמו והשאלה הוא אם שמין בנכסי הבעל או בקרקע המיוחד לכתובה. אך עדיין אינו מכוון הלשון מאי קא מחייב התנא ליתן וצ"ע:
דף ד.
בגמרא הא מיבעיא בעי לי' ר"פ וכו' לר"פ מיבעיא לי' לרבא פשיטא לי' ולכאורה יש לדקדק בזה טובא דמאי מקשה הגמ' והא מיבעיא וכו' וכי לא ידע זאת דאף שלר"פ מיבעיא לי' יוכל להיות דלרבא פשיטא לי' וע"כ מוכרחין לומר דקושית הגמרא הוא דבאמת מהיכן פשיטא לי' זאת יותר מלרב פפא. ולפ"ז עדיין אינו מתורץ בהתירוץ הזה קושיא זו. ועוד יש להבין דשם תיכף מביא הגמרא דרב יוסף למד לתלמידו בפשטות להיפך דרב לא תני חסר קורטוב. ולפ"ז צריכים להבין מה זה דלר"פ מיבעיא לי' ולרבא פשיטא לי' דרב תני חסר קורטוב ולרב יוסף פשיטא לי' להיפך דרב לא תני חסר קורטוב. ונראה ליישב דהנה באמת צריכין להבין דה אין מקום כלל להאיבעיא זו דלפי הנראה כתיב ברישא חסר קורטוב ולמה נפל בדעתם לומר דרב לא תני חסר קורטוב דמהיכי תיתי נאמר כך אך לענ"ד י"ל דהנה כשתנא גבי חלב מראהו כמראה מים לא פסלוהו משום חסרון שיעור כן הוי מצי למיתני ברישא ג"כ ומראהו כמראה מים אעפ"כ לא פסלוהו משום חסרון קורטוב וכמו שמקשה רש"י ז"ל ומוכרח מזה דברישא לא תני חסר קורטוב והפסול הוא משום המראה ובסיפא הפסול משום השיעור. או נוכל לומר דגם ברישא תני חסר קורטוב ובמכוון תני מראה כמראה יין לידוק מיני' דאם הי' שיעור ג' לוגין אף שהם כמראה יין פסלוהו ומזה נובע מקור הספק. אבל רבא למד בפשיטות דמחמת זה תני מראהו כמראה יין כדי לידוק מיני' בהנ"ל ואין צריך להגיה המתני' רק כמו שכתוב ברישא חסר קורטוב. ורב יוסף תפיס בפשיטות להיפך דמזה דתני ברישא מראהו כמראה יין נשמע דלא פני מסר קורטוב ברישא.
אבל עדיין לכאורה אינו מובן כונת רש"י ז"ל שם בד"ה לרבא פשיטא לי' וכו' ורב דקפיד נמי אחזותא כר"י ב"נ אמרה למילתיה עיי"ש. ונשמע מתיבת "נמי" דרב מקפיד על שניהם וא"כ לא יהי' לא כרבנן ולא כריב"נ. דהא בדברי ריב"נ פירש"י ז"ל בד"ה הכל הולך אחר המראה דסובר ריב"נ דאף אם חסר קורטוב אם המראה כמראה מים פסלוהו דמן מ"ש הכל הולך אחר מראה נשמע דבכל אופנים הולכין אחר המראה וחולק על הרבנן בשניהם. ומהיכי תיתי נאמר דרב יהא סובר דמקפידין על שניהם ויהי' לא כרבנן ולא כריב"נ. ועוד יש לדקדק עמ"ש רש"י ז"ל דרב כריב"נ אמרה למילתי' הלא אם קפיד על שניהם אינו סובר כלל כריב"נ. אך כמדומה לי דרש"י ז"ל בלשונו הק' נזהר מזה ולא אמר דרב סובר כריב"נ כמו שאמר לעיל רק כריב"נ אמרה למילתיה והפירוש הוא דלא סבר כריב"נ מכל וכל רק זה הדין דלא פסלוהו באין מראה מים הוא כריב"נ. ולעיל ברש"י ד"ה הכל הולך אחר המראה ג"כ מדייק בלשונו דמפסיק בדברי ריב"נ בין יין לחלב ואחר הדין דיין אומר דרב סובר כריב"נ. ואח"כ מסיק הדין דחלב לריב"נ כי בזה אין סובר רב כותי'. אולם עדיין אינו מתורץ אצלי דמהיכי תיתי נאמר כן דרב אינו סובר כשניהם ואמאי לא נאמר דסובר בכולו כריב"נ. אך י"ל דהנה בדברי רב הוזכר רק אופן אחר דאם אין חסר קורטוב והי' שיעור מים ומראה אינו כמים לא פסלוהו משום חסרון מראה אבל אופן השני דמראהו כמראה מים וחסר השיעור לא נזכר בדבריו מה דינו. ואם נאמר דרבי לא תני חסר קורטוב ברישא ור"י פליג רק על הסיפא. י"ל דרב זכר רק מה שאינו תלוי בפלוגתא ומוסכם לד"ה ולא הכניס עצמו למה שתלי בפלוגתא. ואין להקשות דבר שאין בפלוגתא למה צריך לאשמעינן. י"ל דזה בעצמו קמ"ל דלא תני חסר קורטוב ברישא והדין מוסכם משניהם. אבל אם נאמר דרב תני חסר קורטוב ברישא וריב"נ פליג בין ברישא ובין בסיפא דרבנן לא קפדי אחזיתא רק אשיעור ורב כריב"נ בכוליה א"כ אמאי לא זכר בדבריו האופן השני דאם לא הי' שיעור מים רק מראה מים פסלוהו. ובזה לא הי' שום ספק שסובר כרבנן. וע"כ מוכח דאם תני חסר קורטוב וריב"נ פליג בשניהם דרבנן קפדי רק אשיעור ורב"נ קפיד רק על חזותא ואתי רב ומכריע ומקפיד על שניהם. וזה האופן שזכר בדבריו כריב"נ אמרה למילתי' ואופן השני כרבנן רק לא הוצרך להזכירו כהנ"ל. והשתא לפ"ז יובן יותר בטוב טעם דהספק של ר"פ הי' בדברי רב אם תני ברישא חסר קורטוב אם לאו משום שלא הוזכר בדבריו רק אופן אחד כהנ"ל. והשתא מדויק בדברי רש"י ז"ל כל הנ"ל בטוב טעם ודו"ק. ברש"י שם ד"ה לא עלתה לו טבילה. שמא כל מים וכו' ושמא בא ראשו ורובו וכו'. ולכאורה אינו מובן דבגמרא הוזכר חיישינן לג' לוגין. ועי' במהרש"א ומהר"ם ז"ל. ועיקר כונתם בזה כי הדין דג' לוגין לפסול לא שייך בים הגדול רק במקוה ומשום הכי פירש"י ז"ל שמא יהא כ"כ במקום אחד שאפשר שיבוא בו ראשו ורובו והיינו דקאמר ג' לוגין במקום אחד. ומאד נכון לפ"ז הלשון חבית מלאה מים כי לענין לפסול אח המקוה די אם נפלה ג' לוגין מים ואין נ"מ אם הם במקום אחד או לאו. אבל אצל ים הגדול לא שייך הפסול של ג' לוגין רק החשש שמא ג' לוגין עומדין במקום אחד ויבוא בו ראשו ורובו. וזה שייך דוקא באם נפל הרבה מים שמא נשאר ג' לוגין עומד במקום אחד. אבל אם לא נפל רק ג' לוגין בודאי אין שייך לחוש לזה שיהא כולו עומד במקום אחד וק"ל:
בגמרא שם מאי וכן וכו' קמ"ל. והנה באמת קשה להבין מהיכ"ת נאמר כן שיהי' שווין הא זאת עומדת בספק אי קאי היין בדוכתיה או לא ולמה לא נאמר אוקי גברא אחזקיה ולא תטהרנו מספק. והכי אוקי תרומה אחזקיה ולא נטמאנה מספק. ולענ"ד נראה דאם הי' נפלה התרומה בשעת שהטמא עומד שם אז ממילא החזקות הם זו כנגד זו דהחזקה שלו נותנת להחזיק שהיין עומד במקומו והחזקה שלה נותנת להיפך לטהר וצריכין להעמיד כל אחד על חזקתו מקודם. אבל כאן מיירי שהתרומה נפלה אחר שטבל זה ועלה ובעת שעמד שם הטמא לא הי' שום חזקה כנגדו וממילא נתחזק הדבר מתוך חזקתו לחוש שהיין עומד במקומו כי עדיין לא הי' שום כנגד ונשאר החשש אח"כ גם על התרומה. ולפ"ז יובן בטוב טעם דברי רש"י ז"ל ד"ה וכן כבר וכו' שמפרש אחר שטבל זה ועלה כי בהכרח הוא כך כמובן:
במשנה שם מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז וכו'. הנה ברישא דמתני' המחלוקת בין ר"מ לרבנן לענין מלקות ותשלומין תלי בזה דר"מ ס"ל כרע"ק דעדים זוממין קנסא וגמרינן ממוציא ש"ר דלוקין ומשלם. וע"כ הפסוק דכדי רשעתו הוא רק למיתה ותשלומין. ורבנן ס"ל דעדים זוממין ממון ולא גמרינן ממוציא ש"ר ומשום הכי סברי דהכדי רשעתו קאי אף על מלקות ותשלומין. ובסיפא המחלוקת שלהם בשני פעמים מלקות דשם אין שייך הטעם דכדי רשעתו כי ב' רשעות מקרי רק מיתה ותשלומין או מלקות ותשלומין אבל כאן הכל עונש אחד דמלקות. תלוי המחלוקת בזה דמלקות הוא עונש הגוף וצריך התראה מקודם ואין אנו יכולין ללקות המלקות דכאשר זמם רק באזהרה דלא תענה וכיון דכבר לקי משום ל"ת שוב אין אנו יכולין להלקותו מחמת פ"ש. ור"מ ס"ל דיש אזהרה אחרת על עדים זוממין ואין אנו צריכין אותו להלקות משום כאשר זמם כמפורש לקמן בגמרא. ונמצא דהמחלוקת דרישא וסיפא אינם בסוג אחד ומשו"ה שונה המחלוקת שלהם בשני בבות:
ובפירוש דברי ר"מ דאמר שלא השם וכו' פליגי בה רש"י ותוס' דלשיטת רש"י ז"ל הוא נתינת טעם לענוש בשתי רשעות הכא יותר מבמקום אחר. אף דבאמת אמרינן בגמ' דהטעם זה אינו מספיק עדיין נגד הדרש דכדי רשעתו כי בפשטות צריכין לדרשו גם על מלקות וממון בכל אופנים אף שבאים משני פסוקים ועיקר הטעם הוא דילפינן בגז"ש ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם וממילא אף אם בא מפסוק אחר ג"כ לוקה ומשלם ולמה צריך הטעם שלא השם וכו'. יש לומר דזה אמר רק לרבנן דאין להם הגז"ש ממוציא ש"ר ומ"מ צ"ל לוקה ומשלם מחמת זה הטעם. אבל באמת לשיטתו דיליף הגז"ש ממוש"ר אין חילוק בין אם באין מפסוק אחד או משני פסוקים. ולפ"ז הוסר קושית התוס' מהלאו דלא תחסום כי שם אזיל לשיטת ר"מ ושיטת התוס' הוא דמה שאומר ר"מ שלא השם וכו' אינו נתינת שום טעם דמחמתו יענש בשניהם. רק בא לומר דעונש תשלומין אין צריך אזהרה ויכולין ללקות על לא תענה כי אם הי' התשלומין צריכין אזהרה אז לא הי' יכולין ללקות על לא תענה בזה ואף דלשיטת ר"מ בסיפא יש אזהרה אחרת לעדים זוממין ומה לו אם תשלומין צריכי אזהרה אם לאו, י"ל כמו שאמרנו לעיל לשיטת רש"י ז"ל דזהו אומר רק נגד הרבנן אף דהם סוברים דאין אזהרה אחרת לעדים זוממין מ"מ לוקה כאן כי עונש התשלומין אין צריך אזהרה וק"ל:
דף ד:
בגמרא בשלמא לרבנן וכו' אלא ר"מ מ"ט. ולכאורה יש לדקדק בזה דבשלמא לשיטת התוס' שייך ליפרך מ"ט כי מה שאומר שלא השם וכו' אינו שום טעם לזה. אבל לשיטת רש"י הוא נתינת טעם קודם דידעינן דיליף ממוציא שם רע והיאך שייך למיפרך מ"ט וי"ל דהקושיא הוא דעדיין אין זה תירוץ וטעם מספיק נגד הדרש דכדי רשעתו כי בפשיטות צריכין לומר דהדרש דכדי רשעתו דאין מחייבין משום שתי רשעות היא בכל מקום בין שבאין מפסוק א' או מב' פסוקים ועל זה תי' עולא דגמר ממוציא ש"ר דלוקין ומשלם. וע"כ קרא דכדי רשעתו הוא רק על מיתה וממון וממילא כשעיקר הטעם הוא דגמרינן ממוצש"ר בודאי אין חילוק בין אם באין מפסוק א' או מב' פסוקים כי אצל מוצש"ר ג"כ באים שני עונשין ממקור אחד ומתיבה א'. אך כבר אמרנו לעיל דזהו אומר רק נגד הרבנן דלא ילפי ממוצש"ר ולפ"ז סר קושית התוס' לעיל מלא תחסום כי שם אזיל לשיטת ר"מ:
דף ה.
בגמ' ממון מצטרף מלקות לא מצטרף, ולכאורה אין זה תירוץ מספיק לקושית הגמ' א"ה ממון נמי כמובן ואמרתי דהפירוש הוא דהנה בממון צריך לבוא הממון לכיס חבירו וממילא כשכל אחד נותן חלקו אז מצטרף בכיס חבירו. אבל במלקות צריך לבוא על גוף העדים ואם נחלק המלקות אינו מצטרף כי אין כאן גוף אחד שיקבל כל המלקות וק"ל:
בגמרא שם אמר רבא באו שנים וכו' מהו דתימא ליחוש לנהורא בריא קמ"ל. והנה אי אפשר לומר דהכונה הוא דלא הוי זוממין והורגין את הנדון. דמהיכ"ת נאמר כן להורגו מטעם ליחוש וכו' וע"כ כונת הגמ' הוא רק עליהם שלא יהרגו מטעם ליחוש וכו' קמ"ל דהוי זוממין ונהרגים. אבל קשה מהיכ"ת להורגם אם יש מקום ליחוש ולומר דלא הוי זוממין. ואפשר לומר דהנה באמת בכל מקום האמינה התורה לב' עדים רק כשבאים ב' אחרים והזימום ואין יודע למי להאמין אז חידשה התורה להאמין להמזימים וזהו דוקא רק במקום שלא יוכל להיות שניהם אמת אבל במקום שיש עצה לומר ולתרץ, דשניהם אומרים אמת בודאי צריכים לומר כן ועומדים הראשונים בחזקתן להאמינם ולהרוג את הנידון. זהו הכונה במ"ש מהו דתימא ליחוש לנהורא בריא ולקבל עדות הראשונים להרוג הנידון קמ"ל דלא אמרינן כן. אבל העדים ודאי דלא יהרגו, אולם לפי פשט הלשון הרי אלו זוממין משמע דהם זוממין כדין דקיים בהם כאשר זמם וצע"ג: